טור חושן משפט שצד
<< | טור · חושן משפט · סימן שצד (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור[עריכה]
המעביר בהמתו אצל גינת חבירו אם אפשר לה לירד וליכנס לגינה אפי' לא ירדה אלא נפלה באונס והזיקתו בין ע"י אכילה שאכלה מן הירקות בין ע"י נפילה שנפלה על הירקות ונפסדו משלם כל מה שהזיקה ואפילו ילדה וטנפה פירות במי לידה ואפי' שא"א לה שתרד ונפלה שלא באונס משלם כל מה שהזיקה אבל אם אי אפשר לה שתרד ונפלה באונס אז אינו משלם אלא מה שנהנית ומה היא הנאתה שהירקות שנפלה עליה הן רכים והצילוה שלא נחבטה בכח ולא נתרסקו איבריה ואפילו שהתה שם כל היום והלכה מערוגה לערוגה ואכלה אינו משלם אלא מה שנהנית: אבל אם יצאה משם והוא ידע אפילו חזרה אח"כ שלא לדעת ששמרה כראוי וחזרה משלם מה שהזיקה דלא סגי לה תו בשמירה פחותה ובעיא שמירה מעולה שלא תחזור לשם כיון שלמדה הדרך לילך לשם: ומהו נקרא אונס שפטור אם נפלה כגון שהוחלקה באבן או במי רגליה ונפלה אבל אם דחפוה חברותיה ונפלה פשיעה הוא ולאו אונס וחייב לדעת רב אלפס והרמב"ם אבל ר"י פירש דחפוה חברותיה לא הוי פשיעה ופטור וכ"כ הרמ"ה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:
המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו או שהכישה עד שהלכה על קמת חבירו אותו שהעמידה או שהכישה חייב:
בהמה שאכלה או הפסידה פירות מחוברין כיצד משערים הנזק רואין מה שהפסידה ושמין מי שבא לקנות ס' חלקים כדי מה שאכלה כמה היה נותן בהם עתה קודם אכילתה וכמה היה פוחת בשביל אכילתה וכן נותן לניזק וכן הדין אם אכלה מעט או הרבה שמין כך וא"א הרא"ש ז"ל כתב שעדיין פוחתין מזה ששמין כמה הרויח הניזק שלא הוכחש שדהו במה שלא נשארו בה הפירות עד שנגמרו וכן מנכין למזיק והרמ"ה כתב שאין מנכין אותן ואם אכלה פירות שנגמרו ואין צריכין לשדה משלם דמי פירות גמורין בשוויין אם סאה סאה ואם סאתים סאתים:
הפסיד האילן וכן הקוצץ אילן חבירו אם לא נגמר גידולו ולא הגיע לכך שיהא ראוי לעקור ולשתול במקום אחר אז דינו כפירות שלא נגמרו ושמין אותו בס' ואם נגמר גידולו וראוי לשתלו במקום אחר אז דינו כפירות גמורין ושמין אותו בפני עצמו:
ל' הרמב"ם אכלה פירות דקל אם אין פירותיהן יפין משערינן בס' ואם יפין הן משערינן בפני עצמן כמה היו יפין קודם וכמה הן יפין עתה:
בית יוסף[עריכה]
המעביר בהמתו אצל גינת חבירו אם אפשר לה לירד וליכנס לגנה אפילו לא ירדה אלא נפלה באונס והזיקתו וכו' משלם כל מה שהזיקה משנה בפ' הכונס (נה:) נפילה לגנה ונהנית משלם מה שנהנית ירדה כדרכה והזיקה משלם מה שהזיקה ופי' רש"י נפלה לגנה או באונס: מה שנהנית. לפי הנאה ולא לפי הזיקה ובגמרא (נז:) אמר רב בנחבטת ואסיקנא דל"מ קאמר לא מיבעיא אכלה דמשלמת מה שנהנית אבל נחבטת אימא מבריח ארי מנכסי חבירו הוא ומה שנהנית נמי לא משלם קמ"ל ואימא הכי נמי מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו האי לאו מדעתו א"נ מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא ופירש רש"י שנחבטה. כשנחבטה על התבואה שיקעתן בקרקע והפסידתן והיא נהנית שלא לקתה מהקרקע וז"ל הרא"ש נפלה לגנה ונהנית כגון שהצילוה העשבים שתחתיה שלא ניזוקת משלמת מה שנהנית וכ"ש אם אכלה והוא שאינה יכולה לירד כדרכה ואם יכולה לירד כדרכה אפילו נפלה משלמת מה שהזיקה דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס והא דקתני ירדה כדרכה לאו דוקא דה"ה נפלה כיון שיכולה לירד וכתב הרשב"א שיש מי שפירש כן ושהראב"ד חולק ואומר שאע"פ שיכולה לירד אם נפלה פטור ולא קרינן ליה תחלתו בפשיעה וכי אינו רשאי להעביר צאנו בר"ה או יאחזנה בזנבה אלא ודאי כל נפלה פטור עכ"ל:ומ"ש ואפילו ילדה וטנפה פירות במי לידה שם בגמרא (נח.) ירדה כדרכה והזיקה במי לידה למאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב ה"נ חייב:ומ"ש ואפילו שא"א לה שתרד ונפלה שלא באונס משלם כל מה שהזיקה פשוט הוא:ומ"ש אבל אם א"א לה שתרד ונפלה באונס אז אינו משלם אלא מה שנהנית כבר נתבאר דהיינו מתני':ומ"ש ומה היא הנאתה כבר נתבאר:ומ"ש ואפילו שהתה שם כל היום והלכה מערוגה לערוגה ואכלה אינו משלם אלא מה שנהנית פלוגתא דאמוראי שם ופסק כרבי יוחנן דאמר הכי וכתב הרשב"א הא דא"ר יוחנן אפילו מערוגה לערוג' אפילו כשראוה הבעלים שנפלה וכי רועה היא פטור עד שתצא דמן שמיא הוא דקנסיה וכן פירש הראב"ד ז"ל עד כאן לשונו והביא ראיה לדבר וכן נראה מדברי הרא"ש:
ומ"ש אבל אם יצאה משם והוא ידע אפילו חזרה אח"כ שלא לדעת ששמרה כראוי וחזרה משלם מה שהזיקה דלא סגי לה תו בשמירה פחותה וכו' מימרא דרב פפא שם אמר רב פפא לא תימא עד שתצא לדעת ותחזור לדעת אלא כיון שיצתה לדעת אע"פ שחזרה שלא לדעת מ"ט דאמר ליה כיון דילפא כל אימת דמשתמטא להתם רהטא ופרש"י תימא וכו' ותחזור לדעת שלא נעל בפניה כראוי אלא כיון שיצאה לדעת וכו' דהשתא לא סגי ליה בשמירה פחותה דא"ל כיון דילפא וכו' וכ"כ הרא"ש ז"ל וה"ה כתב בפ"ג מהלכות נזקי ממון שסובר הרמב"ם שכל שנעל בפניה כראוי והוא לא ידע בצאתה פטור ואינו משלם אלא מה שנהנית ובהשגות א"א האי פירוש לא נהירא אלא ה"פ ואפילו נעל בפניה כראוי ויצתה ולא ידע להיכן הלכה חייב איבעי ליה למידע דהתם הלכה ע"כ ואיני צריך להכריע דברי רבינו כי מן הדעת הם מוכרעים דודאי אע"פ שהיתה שם פעם אחת אינו צריך לאחזה או לסגרה בדלת שיכולה לעמוד בפני כל רוח והרא"ה בעצמו כך כתב בפירושיו דוקא לא נעל בפניה כראוי הא לאו הכי אינו משלם אלא מה שנהנית וכ"כ הרשב"א שם בשמו נראה שחזר בו ומן ההשגה הזאת ובודאי אם החזירה דרך שם צריך לאוחזה כדי שלא תפיל עצמה שם וכ"כ הרב ז"ל עד כאן לשונו ובאמת שאיני רואה גילוי דעת בדברי הרמב"ם לומר מה שפירש בו ה"ה שדברי הרמב"ם סתומים הם וסובלים איזה פי' משני הפירושים ולענין הלכה כיון דאפוקי ממונא הוא נקטינן לקולא לנתבע וכדברי הרשב"א והה"מ והראב"ד בפירושיו:
ומ"ש ומהו נקרא אונס שפטור אם נפלה וכו' שם בגמרא אמתניתין דנפלה לגנה ונהנית משלם מה שנהנית היכא נפל רב כהנא אמר שהחליקה במימי רגליה רבא אמר שדחפתה חברתה מ"ד שדחפתה חבירתה כ"ש החליקה במימי רגליה ומ"ד שהחליקה במימי רגליה אבל דחפתה חברתה פשיעה היא ומשלמת מה שהזיקה דא"ל איבעי לך עבורי חדא חדא וכתב הרי"ף דהכי הלכתא דדחפתה חברתה פשיעה היא וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מהלכות נזקי ממון והרא"ש כתב בשם התוספות דהא דקאמר הכא דחפתה חברתה פשיעה היא היינו דלא כרב פפא בשילהי פרק הפועלים (דף צג:) גבי עובדא דאדא סבולאה ונראה דהתם לאו משום פשיעה חייבו אלא שש"ש היה וחשיב כגניבה ואבידה כדמשמע התם ונראה דהלכה כרב פפא וכיון דהלכה דלאו פשיעה היא א"כ דחפוה ונפלה פטור הכא דשן ורגל בשמירה פחותה סגי להו כש"ח הילכך רועה זה אע"פ שהוא ש"ש וחייב לשלם לבעלים אם נפלה והזיקה מיהו אם דחפוה והזיקה פטור תנן מסר לש"ח וכו' כולן נכנסו תחת הבעלים וכי היכא דפטורים בעלים אם נפלה דחפה והזיקה גם השומר פטור וכן פסק הרמ"ה ז"ל עכ"ל. ולענין הלכה נקטינן כהרי"ף והרמב"ם ז"ל שהם מוסכמים ועוד דפשטא דגמרא כוותייהו :
המעמיד בהמת חבירו וכו' מימרא בר"פ הכונס (נו:) וכתב ה"ה בפ"ד מהלכות נזקי ממון וכן אם הכישה וכו' בהשגות א"א וכ"ש קם לה באפה ע"כ ולא ידעתי מהו דאדרבה קם לה באפה גרמא בלחוד הוא ופטור וכ"כ הוא עצמו בפירושיו וכן מוכח בגמרא שם ופשוט הוא ודע שאפילו היו הפירות בר"ה חייב המעמיד שאין זה שן שפטרה תורה בר"ה שכאן המעמיד הוא שחייב עכ"ל וכ"כ הרשב"א וז"ל המעמיד בהמת חבירו וכו' דאע"פ שאין הבהמה שלו כיון שהעמידה על הקמה הרי הוא כאילו מאכילה בידים ומש"ה פריך פשיטא ומינה דאילו העמיד בהמתו ואפילו בהמת חבירו על פירות חבירו אפילו בר"ה חייב ולא דמי לאכלה מן הרחבה דפטור עכ"ל ואף ע"פ שהתוס' כתבו דא"כ לא משתמיט בשום דוכתא דליחייב שן בר"ה אפילו מקרב בהמתו אצל הפירות ומעמידה עלייהו כדברי הרשב"א וה"ה נקטינן דטענת לא משתמיט לאו טענה היא דמלתא דפשיטא היא דהוי מזיק בידים וליכא לפלוגי ביה בין ר"ה לרשות הניזק:
בהמה שאכלה או הפסידה פירות מחוברים כיצד משערים הנזק רואין מה שהפסידה ושמין מי שבא לקנות ס' חלקים כדי מה שאכלה כמה היה נותן בהם וכו' בפרק הכונס (נה:) תנן כיצד משלם מה שהזיקה שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה ובגמרא (נח:) היכי שיימינן אמר רבי יוסי בר חנינא סאה בס' סאין רבי ינאי אמר תרקב בס' תרקבים חזקיה אמר קלח בס' קלחים ופסקו הרי"ף והרא"ש כחזקיה דכולה סוגיא דשמעתין כוותיה וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות נזקי ממון ופרש"י קלח בס' קלחים מה שאכלה בששים שעורים כמותו: ומ"ש וא"א ז"ל כתב שעדיין פוחתין מזה ששמין כמה הרויח הניזק שלא הוכחש שדהו וכו' שם בברייתא פלוגתא דתנאי וכתב הרא"ש פסק הרמ"ה דלא מנכינן כחש גופנא דאמרו לו לר"ש אינו דומה נבעלת באונס וכו' ויחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דכמה מתני' וברייתות אית להו אונס ומשלם את הצער והיינו דלא כר"ש ול"נ דמנכין כחש גופנא כרבי יוסי וכבן עזאי ואמרו לו דר"ש אית להו נמי כחש גופנא אלא דפליגי בהא אר"ש דסבר דצער של נבעלת באונס אינו גדול משנבעלת ברצון ורבנן סברי שהוא גדול ואותו יתרון צער משלם עכ"ל והרי"ף והרמב"ם ז"ל שלא הזכירו כחש גופנא משמע דכהרמ"ה ס"ל וכן הלכתא:ומ"ש ואם אכלה פירות שנגמרו ואין צריכין לשדה משלם דמי פירות גמורין כשיוויין וכו' משנה שם ר"ש אומר אם אכלה הפירות גמורים משלם פירות גמורים אם סאה סאה ואם סאתים סאתים ובגמרא מ"ט הא דאמר רחמנא וביער בשדה אחר מלמד ששמין ע"ג השדה ה"מ מידי דצריך לשדה הני כיון דלא צריכי לשדה בעינייהו בעי שלומי ואיפסקא הילכתא בגמרא כר' שמעון:
הפסיד האילן וכן הקוצץ אינן חבירו אם לא נגמר גידולו וכו' אז דינו כפירות שלא נגמרו ושמין אותו בס' ואם נגמר גידולו וכו' אז דינו כפירות גמורים ושמין אותו בפני עצמו שם (נח:) ההוא גברא דקץ קשבא מחבריה אתא לקמיה דר"ג א"ל לדידי חזי ותלת תאלאתא בקינא הוו קיימי והוי שוו מאה זוזי זיל הב ליה תלתין ותלת ותילתא אתא לקמיה דרב נחמן א"ל בששים רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדו עובדא כוותיה דרב נחמן בששים ופרש"י קשבא. דקל ואסיקנא הלכתא כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בדיקלא ארמאי והילכתא כוותיה דר"ג בדיקלא פרסאה וכתב הרא"ש דיקלא ארמאה היינו שלא נגמר גידולו ולא הגיע לכך שיהא ראוי לעקרו ולשתלו במקום אחר הילכך הוי כפירות שאינם גמורים ונישום בס' ודיקלא פרסאה היינו שנגמר גידולו והגיע לכך שאם יעקרוהו וישתלוהו במקום אחר יתקיים הילכך הוי כפירות גמורים ושמין אותו בפני עצמו כר"ש:
ומה שאמר רבינו ל' הרמב"ם אכלה פירות דקל אם אין פירותיה יפים משערים בס' וכו' בפ"ד מהלכות נזקי ממון וטעמו לפי שהוא מפרש כדפירש רש"י דיקלא פרסאה חשוב הוא מאוד ונישום בפני עצמו: ודע שהרב רבינו אשר פסק כמאן דאמר התם דבכל שאר אילנות אם קטם נטיעה אחת אם בת שנתה משלם שתי כסף אם בת שתים משלם ארבע כסף ולא כתבו רבינו לפי ששאר פוסקים השמיטוהו:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
המעביר בהמתו וכו'. משנה ר"פ הכונס נפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה ופי' הרא"ש ע"פ סוגיית הגמ' דאם יכולה לירד כדרכה אפילו נפלה באונס משלמת מה שהזיקה דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס והא דקתני ירדה כדרכה לאו דוקא אלא אם יכולה לירד כדרכה אם נפלה משלמת מה שהזיקה ומשום אורחא דמילתא נקט ירדה וה"ה נפלה כיון שיכולה לירד עכ"ל והוא מדברי התוס' (סוף דף נ"ז) בד"ה נפלה לגינה: ומ"ש בין על ידי אכילה וכו'. שם בגמרא (תחלת ד' נ"ח) ואשמועינן דאין זה מבריח ארי מנכסי חבירו שהעשבים הצילוה שלא תחבט בקרקע דמבריח ארי מדעתו האי שלא מדעתו א"נ מבריח ארי לית לי' פסידא האי אית ליה פסידא: ומ"ש ואפי' ילדה וכו'. שם בגמ': ומ"ש ואפילו שא"א לה שתרד ונפלה שלא באונס משלם וכו'. הכי משמע לשם בסוגיא דכשפשע בנפילה חייב לשלם מה שהזיקה: ומ"ש ואפילו שהתה כל היום וכו'. פלוגתא דרב כהנא ורבי יוחנן שם ופסק כר"י:
ומ"ש אבל אם יצאה משם וכו' מימרא דרב פפא שם:
ומ"ש ומהו נקרא אונס וכו'. שם פלוגתא דרב כהנא ורבא ורב אלפס והרמב"ם פסקו כרב כהנא דדחפוה פשיעה היא ור"י והרא"ש פסקו כרבא דדחפוה נמי לאו פשיעה היא ועיין בדברי הרא"ש שם שהאריך ועיין עוד במ"ש התוס' בפ' הפועלים (צ"ג) בד"ה איבעי לך וכתב ב"י ולענין הלכה נקטינן כהרי"ף והרמב"ם שהם מוסכמים ועוד דפשטא דגמ' כוותייהו עכ"ל ותימה דבסמוך גבי יצאה וחזרה פסק דבנעל בפניה כראוי פטור מלשלם דכיון דאפוקי ממונא הוא נקטינן לקולא לנתבע וכאן פסק לחומרא לנתבע אלא העיקר דגם כאן נקטינן כר"י והרמ"ה והרא"ש שלא להוציא ממון מיד בעלים אף בדחפוה חברותיה:
המעמיד בהמת חבירו וכו'. כ"כ הרמב"ם בפ"ד מנזקי ממון והוא מימרא דרב ר"פ הכונס (דף נ"ו) המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב מעמיד פשיטא לא צריכא דקם לה באפה פירש"י שלא משכוה אלא אמד בפניה לכל צד שלא תלך אנה ואנה אלא לקמה לאכול מעמיד משמע שאוחזה בידה ומוליכה לקמה א"ל אביי לרב יוסף הכישה אמרת לן ופרש"י הכישה במקל אמרת לן בההיא דהמעמיד ומש"ה חייב עכ"ל כלומר אבל בקם לה באפה אינו חייב וזו היא דעת הרמב"ם ורבינו שלא הזכירו דבקם לה באפה נמי חייב אבל הראב"ד בהשגות מפרש דבקם לה באפה פשיטא דחייב דכיון שלא תלך אנה ואנה אלא לקמה לאכול חשבינן ליה כאילו משכוה אלא דאביי קאמר דהכישה אמרת לן דחייב ומשמע דלא בעינן דוקא דקם לה באפה אלא אפי' בהכישה נמי חייב ולא קיי"ל הכי אלא כמשמעות כל הפסקים דלא כתבו אלא הכישה: כתב הרב המגיד שם דהעמיד. או הכישה אפילו בר"ה חייב דהוה ליה כמזיק בידים וכ"כ ב"י וכ"כ הרשב"א והכי נקטינן ודלא כמ"ש התוס' לשם בד"ה המעמיד ע"ש:
בהמה שאכלה וכו'. פלוגתא דאמוראי פרק הכונס (דף נ"ח) ופסקו כל הפוסקים כחזקיה דאמר הכי: ומ"ש בשם הרא"ש ושהרמ"ה נחלק עליו. נתבאר בדברי הרא"ש לשם באריכות: ומ"ש ואם אכלה פירות שנגמרו וכו' פסק כר"ש לשם במשנה ר"פ ומה שקשה בדין זה נתבאר בסימן צ"ה ובסימן קט"ו קצ"ג רנ"ז ע"ש:
(ז) הפסיד האילן וכו' שם (דף נ"ה) וע"פ דברי הרא"ש לשם דבדיקלא ארמאה בס' פי' שלא נגמרו גידוליו ובדיקלא פרסאה דשמין בפני עצמו פי' נגמרו גידוליו ואח"כ הביא לשון הרמב"ם שמתוכו מובן דמפרש דיקלא ארמאה בס' היינו פירות שאינן יפין ודיקלא פרסאה בפני עצמן היינו פירות שהן יפין וכך פרש"י:
דרכי משה[עריכה]
(א) והוא לטעמיה אזיל לפסוק כהרי"ף והרמב"ם בכ"מ אבל לפי מה שכתבתי כמה פעמים לפסוק כבתראי ורבים גם הכא נקטינן כוותייהו דלא להוציא ממון מיד בעליהם: