טור חושן משפט שג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שג (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמעעל התורהספריאשיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות שומר שכר

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

שומר שכר הוא שנותנים לו בהמה או כסף או כלים לשמור בשכר ודינו כשומר חנם לענין שאינו מתחייב בשמירתו עד שימשוך במקום שראוי למשוך לדעת הרמב"ם. אבל לדעת הר"י מיד כשקבל עליו לשמור ונסתלקו הבעלים משמירתו חייב אעפ"י שלא משך: וכיון שנוטל שכר על שמירתו צריך לשמור שמירה מעולה וחייב בגנבה ואבדה שאפי' שימר כראוי ונגנב חייב ואפי' נתן הכספים תחת הקרקע בעומק ק' אמה שאי אפשר לגונבם משם אם לא על ידי מחילות או גם בעידנא דניימי אינשי ונגנב או קפץ עליו חולי ולא יכול לשומרם וכל כיוצא בזה חייב והכי איתא בירושלמי שומר חנם כיון ששמר כל צרכו פטור אבל שומר שכר אפילו הקיפהו חומה של ברזל אין אומרים רואין אילו היה שם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור. אלא אומרים אילו היה שם היה יכו להציל: לפיכך לעולם חייב בגניבה ואבידה אא"כ היה שם ולא היה יכול להציל וכ"כ בשאלתות ואי באגרא אשלימו ליה אע"ג דאוקמי בדוכתא דנטירתא ונגנבה או נאבדה חייב לשלומי דבעי למיתה בהדיה לנטורי ביממא ובליליא ואינו פטור אלא מן האונסין:

ואיזהו אונס בא עליו ליסטים מזויין ה"ז אונס ואפילו גם הרועה מזויין לפי שהליסטים מוסר עצמו יותר זאב א' אינו אונס אפילו בשעת משלחת זאבים באו עליו שנים ה"ז אונס כלב אחד או אפילו ב' ובאו עליו מרוח א' אינו אונס מב' רוחות הוי אונס:

כתב הרמ"ה כל מה דאמרינן דלא הוי אונס דוקא כשלא נשתדל להציל אבל נשתדל להציל ולא יכול אין לך אונס גדול מזה וישבע על זה ונפטר הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונסין בד"א שבאו מאליהן אבל אם הוליכן למקום גדודי חיה וליסטין אין זה אונס ואם הרועה התחיל להתגרות בלסטים שאמר לו במקום פלוני אנחנו רועים וכך וכך רועים אנחנו וכך וכך כלי מלחמה יש לנו ואין אנו חוששין ממך וע"י כך באו עליו הרי כאילו הוליכם למקום גדודי חיה ולסטין וחייב:

באו לסטין עליו או ארי ודרס אם אפשר לו לקבץ רועים שיעזרו לו להציל חייב לקבצם וליתן להם שכר עד כדי הבהמה וחוזר ולוקח מב"ה מה שנתן להם ואם לא עשה כן חייב ושמין כמה שוה הבהמה יותר ממה שצריך ליתן לרועים שיסייעוהו ואותו מותר חייב לב"ה ואם היה צריך לשלם להם כל דמי הבהמה צריך לשלם לו דמי טרחא שצריך לטרוח ולקנות בהמה אחרת:

כתב הרמב"ם רועה שטען הצלתי על ידי הרועים בשכר נשבע ונוטל מה שטוען שאינו יכול לטעון אלא כדי דמיה ויכול היה לומר נטרפה וישבע בנקיטת חפץ כדין כל הנשבעין ונוטלין:

רועה שהיה רועה בהמות בשכר והניח עדרו ונכנס בעיר אם נכנס בשעה שדרך הרועים ליכנס אומדין אותו אילו לא היה יכול להציל אם היה שם פטור כיון שאירעו אונס אבל אם היה יכול להציל אם היה שם אפי' ע"י רועים אחרים חייב ואם נכנס בשעה שאין דרך הרועים ליכנס חייב אפילו לא היה יכול להציל אילו היה שם דהו"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס כדפרישנא לעיל בדין ש"ח והרמב"ם כתב בין נכנס בשעה שדרך הרועים ליכנס בין נכנס בשעה שאין דרך הרועים ליכנס אומדין אותו אם היה יכו להציל חייב ואם לאו פטור וכאשר כתבתי כן עיקר כתב הרמב"ם ואם אין הדבר ידוע אם היה יכול להציל אם לאו חייב לשלם:

העביר הבהמות דרך הגשר ודחפה אחת לחבירתה והפילה לנהר חייב שאין זה אונס אלא דומה לאבידה שהיה לו להעבירם אחת אחת כיון שנוטל שכר צריך לשמור שמירה מעולה:

מתה הבהמה כדרכה פטור סגפה ומתה כגון שהעמידה בהמה או בצינה חייב אפילו לא מתה מיד דכיון דסגפה תלינן שמאותה שעה התחילה להתקלקל והוי פשיעה:

העלה לראש ההר או אפילו שעלתה מאיליה והיה יכול למונעה ולא מנעה ונפלה ומתה חייב אפילו שהיה אנוס בנפילתה כיון שפשע קצת בעלייתה בתחילתה שהניחה לעלות אבל אם גם העלייה היתה באונס פטור:

העלה לראש ההר ומתה שם כדרכה או שפשע בה ולא שמרה כראוי ויצאה לאגם ומתה שם כדרכה פטור אבל אם גנבה גנב מהאגם ומתה בבית הגנב חייב:

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שומר שכר הוא שנותנין לו בהמה או כסף או כלים לשמור בשכר ודינו כשומר חנם לענין שאינו מתחייב בשמירתו עד שימשוך במקום הראוי למשוך לדעת הרמב"ם אבל לדעת הר"י מיד כשקבל עליו לשמור ונסתלקו הבעלים משמירתו חייב אע"פ שלא משך נתבאר בסי' רצ"א:

וכיון שנוטל שכר על שמירתו צריך לשמור שמירה מעולה וחייב בגניבה ואבידה מבואר במשנה פרק הפועלים (צג.) ופרק בתרא דשבועות (מט.) ומ"ש שאפי' שמר כראוי ונגנב חייב ואפילו נתן הכספים תחת הקרקע וכו' אונס בעידנא דניימי אינשי ונגנב או קפץ עליו חולי ולא יכול לשמרם וכל כיוצא בזה חייב וכו' כן דקדקו התוס' והרא"ש בפרק הכונס [נז.] דכל שם גניבה אע"פ שבאת ע"י אונס גדול חייב עליה שומר שכר ואע"פ שהאונס גדול כמו לסטים מזויין והיינו טעמא דכל גניבה קרובה לאונס כדאמרינן בפרק השואל [צה.] הילכך אין חילוק בין שהאונס גדול בין שהאונס קטן אבל אונס לסטים מזויין היינו שבויה ובהא פטר רחמנא ש"ש וכ"כ בשאלתות פ' וישב וה"נ איתא בירושלמי פרק שני דשבועות ונ"י כתב בפ' הפועלים גבי ש"ש אפילו על בעידנא דעיילי אינשי או גנא בעידנא דגנו אינשי ושריג חדא מינייהו במיא חייב שאין זה אונס ומיהו משמע דאי אנסתו שינה או אונס אחר בגופו פטור דמאי הו"ל למעבד אלא שהרשב"א סובר שלעולם ש"ש חייב אפילו באונס שמגיע בגופו של שומר עד שיגיע לגופו של פקדון ממש כדאמר קרא או נשבר או נשבה עכ"ל: וז"ל מהרי"ק בשורש ק"ד פשיטא דש"ש חייב בכל אבידה ואפילו שמר כדרך השומרים ואפילו בדבר שהוא קרוב לאונם מתחייב ולא מיפטר אלא באונס גמור וכן כתב המרדכי וז"ל השיב הר"מ על ראובן שמסר טבעת לסרסור למכור והפסיד האבן מן הטבעת נראה דהסרסור ש"ש ואפי' בהליכה וכו' עד וכיון דהוי שומר שכר חייב לשמור מכל מיני אבידה כדאמרינן בפרק הפועלים ובע"ה א"צ לישבע שלא ידע שלא היתה האבן תקועה יפה דאין נשבעין בטענת ספק וכו' משמע בהדיא שש"ש חייב בכל אבידה ואפי' בענין שלא היה ראוי לחשוב שיארע כי התם דמחייב ליה אם היתה האבן תקועה יפה מדקאמר שאין ב"ה צריך לישבע שלא ידע וכו' משמע דאדרבא כי אמרינן שהיתה תקועה יפה מחייב טפי ולא אמרינן מאי הו"ל למעבד הא לא הו"ל לאסוקי אדעתיה שתפול עכ"ל ועוד הביא ראיה לדבר וכן כתב עוד בשורש קל"א ורבינו ירוחם כתב בנ"ל ח"ב שדעת הרמב"ן שאם קפץ עליו חולי או אירעו אונס בגופו פטור שזה דומה כמי ששבאוהו לסטים ואח"כ נגנבה הבהמה ובהגהות מרדכי פרק הכונס כתוב לי נראה דכל אונס גמור פטור בש"ש כמו לסטים מזויין שפטור אפילו למאן דאמר גנב הוא ולמ"ד לסטים מזויין כגזלן ה"ה לכל גניבת אונס קרי להו גזלן דהא לסטים מזויין מיטמר ואע"פ כן קרי ליה גזלן ואינו תולה רק באונס ואין חילוק בין גנב לגזלן רק לענין כפל כתב נ"י בפרק המפקיד גבי עובדא דההוא דאפקידו גביה דמי יהבינהו לאמיה וכו' שכתב רבינו בסימן רצ"א דוקא זה שהוא נפקד נפטר בטענה זו אבל ש"ש לא מיפטר שהו"ל לפרש כן כ"כ הר"ן וש"מ דאע"ג דשומר שכר צריך להיות יושב ומשמר מכל מקום יכול למסור ביד בני ביתו הנאמנים לו לשמור:

ומ"ש ואי זהו אונס בא עליו לסטים מזויין ה"ז אונס בפרק הכונס (נז.) ובפרק אלו מציאות (נט:) ובפרק הזהב (נח.) מוקי הא דתניא דשומר שכר פטור בגניבה ואבידה נגנבה בלסטים מזויין אבדו שטבעה ספינתו בים ומה שאמר ואפי' גם הרועה מזויין לפי שהלסטים מוסר עצמו יותר בעיא דאיפשיטא בס"פ הפועלים (צו:): ונ"ל שאם נפלה דליקה בעיר ונשרפו חפצים שהוא שומר שכר עליהם אם יודע בבירור שנשרפו נשבע שנשרפו ופטור דהוי כטבעה ספינתו בים והוא שלא היה יכול להציל לא ע"י עצמו ולא ע"י אחרים בשכר שהיה נותן להם וכדאמרינן הוה ליה לקדם ברועים ובמקלות שומר שכר בשכר ושומר חנם בחנם אבל אם אינו יודע בבירור שנשרפו רק שהיו בביתו או בחנותו ונשרף הבית או החנות אינו יכול לישבע שנשרפו דשמא נגנבו ע"י העכו"ם המחזירים לגנוב כלים שבבתים ושבחנויות קודם שישרפו וחייב לשלם אלא א"כ אותם עכו"ם המחזרים לסטים הם מזויינים דאז ישבע שנשרפו או נגנבו ע"י לסטים מזויינים ויפטר ומה שאמר זאב אחד אינו אונס אפילו בשעת משלחת זאבים באו עליו שנים ה"ז אונס משנה שם זאב א' אינו אונס שני זאבים אונס ר' יהודה אומר בשעת משלחת זאבים אף זאב אחד אונס וידוע דהלכה כתנא קמא ומה שכתב כלב אחד או אפי' שנים ובאו עליו מרוח אחד אינו אונס מב' רוחות הוי אונס שם במשנה כלב א' אינו אונס שני כלבים אונס ידוע הבבלי אומר משום ר"מ מרוח אחד אינו אונס מב' רוחות ה"ז אונס ומשמע דידוע הבבלי לאיפלוגי את"ק אתא והלכה כת"ק וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות שכירות וז"ל שני כלבים אינם אונס אפי' באו מב' רוחות היו יתר על שנים וכו' הרי זה אונס וכתב הרב המגיד היו יתר על שנים וכו' זה לא נזכר שם בפי' אבל מדאמרינן שנים אינו אונס משמע דיותר הוי אונס דאי לא לימרו כלבים סתם עכ"ל ורבינו שפסק כידוע הבבלי נראה שהוא סובר דלאו לאיפלוגי אתא אלא לפרושי מילתיה דת"ק ואיני יודע מי הכריחו לפרש כן: כתוב בהגהות ראשונות דמרדכי פרק איזהו נשך אדם ששלח לחבירו שום דבר להוליך למקום אחר ותוך כך שלח לו דורון נראה דש"ש הוי כדאמרינן גבי טובל עמו בציר הוה עכ"ל וצריך להתיישב בדבר :

כתב הרמ"ה כל מה דאמרינן דלא הוי אונס דוקא בשלא נשתדל להצילו וכו' דברי טעם הם: כתוב בתשובות מיימונית דספר משפטים סימן י"א שומר שכר או שואל שאמרו מעיקרא איני מקבל אחריותו עלי פטור מכלום אפי' ש"ח לא הוי: הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונסים במה דברים אמורים שבאו מאליהן אבל אם הוליכן למקום גדודי חיה ולסטים אין זה אונס משנה בסו"פ הפועלים (צג:) ומ"ש ואם הרועה התחיל להתגרות בלסטים שאמר במקום פלוני אנחנו רועים וכך וכך רועים אנחנו וכו' הוי כאילו הוליכן למקום גדודי חיה ולסטים וחייב מבואר שם בגמרא:

באו לסטים עליו או ארי ודרס אם אפשר לו לקבץ רועים שיעזרו לו להציל חייב לקבצן וליתן להם שכר עד כדי הבהמה וחוזר ולוקח מבע"ה מה שנתן להם מבואר שם בגמ' ואיתמר עלה א"ל ר"פ לאביי א"ה מאי אהני ליה מינה לכושרא דחיותא אי נמי לטירחא יתירתא. ופר"ש לכושרא דחיותא. כושר הבהמות שמכיר בהן כבר ולמודות בביתו: לטירחא יתירתא. שלא יצטרך לחזר אחר הבהמות לקנות. ומ"ש ואם לא עשה כן חייב ושמין כמה שוה הבהמה יותר ממה שצריך ליתן לרועים שיסייעוהו ואותו מותר חייב לבע"ה ואם היה צריך לשלם להם כל דמי הבהמה צריך לשלם לו דמי טירחא שצריך לטרוח ולקנות בהמה אחרת בפ"ג מה"ש כתב ה"ה שהרמב"ן כתב שנ"ל כן והניח הדבר בצ"ע ושהראב"ד כתב כן בפשיטות ונראים דבריו ואיפשר שאף רבינו סובר כן וקיצר לפי שכבר ביאר שהשכר משל ב"ה עכ"ל:

כתב הרמב"ם רועה שטען הצלתי ע"י הרועים בשכר נשבע ונוטל מה שטען וכו' בפ"ג מהלכות שכירות וכתב ה"ה זה כלל לכל המוציאין ברשות שהן נשבעין ונוטלים וכ"כ ר"ח בכתובות פרק האשה שנפלו (עט:):

רועה שהיה רועה בהמות בשכר והניח עדרו ונכנס בעיר אם נכנס בשעה שדרך הרועים ליכנס אומדין אותו וכו' ואם נכנס בשעה שאין דרך הרועים ליכנס חייב אפילו לא היה יכול להציל אילו היה שם וכו' בס"פ הפועלים (שם) ההוא רעיא דהוה רעי חיותא אגודא דנהר פפא שריג חדא מינייהו ונפלה למיא אתא לקמיה דרבא ופטריה אמר מאי הו"ל למעבד הא נטר כדנטרי אינשי איתיביה אביי רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר בא זאב וטרף ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי א"ה אמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב דשמע קול ארי ועל א"ה אומדין אותו מאי הוה ליה למיעבד הוה ליה לקדם ברועים ובמקלות רב חסדא ורבה בר רב הונא לא ס"ל הא דרבא דאמרי להכי יהבי לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא ופרש"י לא ס"ל הא דרבא. דאמר דמכי נטר כדנטרי אינשי הוה ליה אנוס ופטור: להכי יהבי לך. וכו' ונהי דלאו פשיעה הוא אונס נמי לא הוי והו"ל כאבידה ופסקו הרי"ף והרא"ש הלכה כרב חסדא ורבה בר רב הונא ובפרק המפקיד (לו.) גבי פלוגתא דאביי ורבא בפשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה כתבו הרי"ף והרא"ש אע"ג דקיימא לן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הכא שלא בא האונס מחמת הפשיעה פטור ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק הפועלים איתיביה אביי לרבא רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב ודרס וכו' עד א"ה תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב דש"מ היכא דתחילתו בפשיעה אפילו איתניס שלא מחמת פשיעה חייב ההיא מימרא דאביי ורבא הוא ולא עדיף מהאי מימרא דאית להו הכא וכבר דחייה רבא והא מתני' דרועה שהיה רועה כפשטה ס"ל דאומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור ודקא מוקים לה אביי דעל בעידנא דעיילי אינשי וקא מוקים לה רבה דשמע קול אריה ועל שינוייא הוא ולא סמכינן אשינוייא אלא בין על בעידנא דעיילי אינשי בין בעידנא דלא עיילי אינשי אי היה יכול להציל אפילו על ידי רועים ומקלות חייב ואם לאו פטור וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות שכירות דבין על בעידנא דעיילי אינשי בין על בעידנא דלא עיילי אינשי אומדים אותו אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור ורבינו שכתב דאם נכנס בשעה שאין דרך הרועים ליכנס חייב אפילו לא היה שם וכו' ושכן עיקר לטעמיה אזיל שכתב בסימן רצ"א אם נכנס בשעה שאין דרך בני אדם ליכנס כתב רב אלפס שאם אינו יכול להציל אילו היה שם פטור אע"פ שתחילתו בפשיעה וסופו באונס דלא הוי אונס מחמת הפשיעה וכו' והראב"ד כתב דחייב ולא דמי לפשע בה ויצאה לאגם וכו' וכן עיקר עכ"ל וכבר כתבתי שאין דבריו עיקר דכיון דהרי"ף והרמב"ם מוסכמים לדעת אחת הכי נקטינן כ"ש במקום שאין הרא"ש חולק עליהם בהדיא ויש לתמוה על רבינו שכתב דין זה בסי' רצ"א בשם רב אלפס וכאן כתבו בשם הרמב"ם והוה ליה לכתבו כב' המקומות בשם שניהם: כתב הרמב"ם ואם אין הדבר ידוע וכו' חייב לשלם בפ"ג מהל' שכירות ונראה שטעמו משום דמן הסתם יכול להציל על ידי רועים ומקלות ולפיכך עליו להביא ראיה שלא היה יכול להציל:

העביר הבהמות דרך הגשר ודחפה אחת כחברתה והפילה לנהר חייב שאין זה אונס וכו' בס"פ הפועלים שם בר אדא שבולאה הוה מעבר חיותא אגמלא דנרש דחפה אחת לחבירתה ושדיתא למיא אתא לקמיה דר"פ חייביה א"ל מאי הוה לי למעבד א"ל איבעי לך לאעבורי חדא חדא וטעמו משום דסבר ליה כרב חסדא ורבה בר רב הונח דקאמר התם דלא ס"ל דרבא דאמר גבי ההוא רעיא דהוה רעי חיותא אגודא דנהר פפא שריג חדא מינייהו ונפלה למיא ופטריה רבא משום דאמר מאי הו"ל למעבד הא נטר כדנטרי אינשי אלא אמרינן להכי יהבי לך אגרא לנטורי נטירותא יתירתא ופרש"י להכי יהבי לך אגרא וכו' ונהי דלאו פשיעה הוא אונס נמי לא הוי יהו"ל כאבידה וכבר כתבתי מעשה זה בסמוך ושהלכה כרבא:

מתה הבהמה כדרכה פטור סיגפה ומתה וכו' חייב משנה בס"פ הפועלים (שם) ומ"ש אפילו לא מתה מיד דכיון שסגפה תלינן שמאותה שעה התחילה להתקלקל והוי פשיעה כן כתב שם הרא"ש ז"ל והתוס' כתבו דאפי' יש לתלות ולומר שמתה גם בשביל ד"א אפ"ה חייב דלא הוה ליה לסגפה:

העלה לראש ההר או אפילו כעלתה מאליה והיה יכול למנעה ולא מנעה ונפלה ומתה חייב וכו' אבל אם גם העליה היתה באונס פטור משנה בסוף פרק הפועלים שם עלתה לראשי צוקין ונפלה ה"ז אונס העלה לראשי הצוקין ונפלה אינו אונס ובפרק המפקיד יהיב טעמא להעלה לראשי הצוקין ונפלה דחייב משום דהיה לו לתקפה ולא תקפה אי הכי אימא רישא עלתה לראשי הצוקין ונפלה ה"ז אונס איבעי ליה למתקפה לא צריכא שתקפתו ועלתה תקפתו וירדה ופרש"י לתקפה. להחזיק בה שכן דרך הרועים: שתקפתו. על כרחו ועלתה ולא יכול להחזיק בה שחזקה היתה ממנו ואע"ג דהאי אוקמת' אליבא דאביי איתמר ולא קי"ל כוותיה כבר כתבתי בסי' רצ"ח שהראב"ד הקשה כן על הרי"ף ושהרמב"ן תירץ דכיון דקי"ל כרב פפא דאית ליה לעבורי חדא חדא ה"נ להכי יהבי ליה אגרא דאיבעי ליה לתקפה שלא תעלה להכי צריך לאוקומי תקפתו ועלתה תקפתו וירדה וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' שכירות וז"ל תקפתו ועלתה לראשי צוקין ותקפתו ונפלה ה"ז אונס העלה לראשי הצוקין או שעלתה מאליה והוא יכול למנעה ולא מנעה אף על פי שתקפתו ונפלה ומתה או נשברה חייב שכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב:

ומ"ש העלה לראש ההר ומתה שם כדרכה או שפשע נה ולא שמרה כראוי ויצאת לאגם ומתה שם כדרכה פטור אבל אם גנבה גנב מאגם ומתה בבית הגנב חייב בפרק המפקיד (לו:) אתמר פשע בה ויצאת לאגם מתה כדרכה אביי אמר חייב רבא אמר פטור משום דאמרי' מלאך המות קטלה מה לי הכא ומה לי התם וידוע דהלכה כרבא ומודה רבא כל היכא דגנבה גנב באגם ומתה כדרכה בי גנב דחייב מ"ט דאי שבקה מלאך המות בביתיה דגנב הוה קיימא ופרש"י פשע בה. שלא נעל בפניה כראוי ויצאת לאגם מקום שאינה משתמרת אצל זאבים ולא אצל גנבים ומיהו לא אכלוה לא זאבים ולא גנבים ומתה דהוי תחילתו בפשיעה שמא יטרפוה זאבים וסופו לא אבדה באותו פשיעה אלא בדבר שהוא אונס: דאי גנבה גנב מאגם. שזהו דבר של פשיעה אצל יציאתה לאגם אע"פ שסופה מתה בי גנב חייב ולא אמרינן אי הוי גבי שומר נמי הוי מתה מ"ט משעת גניבה היא אבודה מן הבעלים דאי נמי שבקה מלאך המות בי גנב הוה קיימא הילכך החיוב בא לו על שעת הגניבה:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שומר שכר הוא שנותנים לו בהמה או כסף או כלים לשמור וכו' כלומר אע"ג דבש"ח כתיב כסף או כלים ובש"ש כתיב בהמה לאו דוקא דה"ה כסף או כלים בש"ש דינו כבהמה וכ"כ בסימן רצ"א דבש"ח ה"ה בהמה כמו כסף או כלים: ומ"ש ודינו כש"ח לענין שאינו מתחייב וכו' כלומ' להרמב"ם ודאי כיון דאפילו בש"ח אינו מתחייב בפשיעה עד שימשוך וכו' כ"ש בש"ש דחייב אף בגנבה ואבדה דאינו מתחייב עד שימשוך וכו' אלא אף לר"י דמתחייב מיד בש"ח כשקיבל עליו לשמור וכו' אף בש"ש נמי מתחייב מיד וכו' וע"ל בסי' רצ"א סעיף ו' ולקמן ר"ס ש"ז:

וכיון שנוטל שכר על שמירתו וכו' פי' ל"מ היכא דשמר כראוי בענין דא"א שיהא נאבד אלא נגנב דודאי גנבה זו היא קרובה לאונס אלא אפילו אונס גמור כגון שנתן הכספים תחת הקרקע וכו' וכ"כ ר"י בתוס' בר"פ הכונס (דף נ"ז) בד"ה כגון שטוען טענת לסטים מזויין ואע"ג דהתוס' כתבו על פירושו ודוחק מ"מ כיון שהרא"ש הביא דבריו והחזיק אותה מהירוש' ומהשאלתות נמשך רבינו אחריו וטעמא דמילתא דכיון דחייבה התורה לש"ש בגנבה דקרובה לאונס אין חלוק בין אונס גדול לקטן כל שנגנב באונס חייב ולא מיפטר אלא ע"י אונס בגוף הפקדון שנשבר או נשבה ע"י גזלן התם הוא דפטור אפילו לא היה שם כדלקמן גבי רועה ס"ה אבל כל שנקרא בשם גניבה לא מיפטר באומד הדעת ולומר כיון דאפילו היה שם לא יכול להציל פטור אלא כיון דלא היה שם חייב ואומרים אם היה שם אפשר שהיה יכול להציל מגנבה:

ואיזהו אונס וכו' בעיא דאיפשיט' ס"פ הפועלים ודוקא לסטים מזויין אבל לסטים שאינו מזויין אע"ג דרועה ג"כ אינו מזויין אין זה אונס דאוקי גברא להדי גברא ה"א התם להדיא ורבינו קיצר במובן ופי' מזויין שבידו כלי זיין כגון חרב או שאר כלי זיין דהיינו נמי מזויין מקרי דרועה ודאי לא מסר נפשיה בסכנה כדי להציל וכ"כ בהגהת אשיר"י לשם: זאב אחד וכו' משנה שם פליגי ת"ק ור' יודא בזאב אחד בשעת משלחת זאבים ופסיק כת"ק דאינו אונס אבל ב' זאבים הוי אונס לכ"ע אפילו שלא בשעת משלחת זאבים: כלב א' וכו' משנה שם כלב אחד אינו אונס ב' כלבים אונס ידוע הבבלי אומר משום ר"מ מרוח אחת אינו אונס מב' רוחות ה"ז אונס וס"ל לרבינו דאע"ג דברישא ר' יהודה לא אתא לפרש אלא מיפלג פליג כדמוכח בגמרא מ"מ בסיפא דאיכא למימר דלא פליג ידוע הבבלי אלא לפרש לדת"ק הוא דאתא ניחא לן טפי למימר דלא פליג דאי איתא דפליג לא הוו שתקי בגמרא מלאודועי דמפליג פליג כי היכי דגלי לן ברישא בפלוגתא דת"ק ור"י אבל הרמב"ם מפרש דבסיפא נמי מפלג פליגי והלכה כת"ק דאפי' משני רוחות לא הוי אונס מיהו משמע דלדברי הכל ג' כלבים הוי אונס ואפילו מרוח אחת ואפילו להרמב"ם ע"ש:

כתב הרמ"ה כל מה דאמרי' וכו' נראה ודאי דהדעת מכרעת כדבריו ועוד יש להביא ראיה מדמחלק תלמודא בין לסטים מזויין והרועה גם הוא מזויין דהוי אונס ובין שניהם אינן מזויינין דאין זה אונס דאוקי גברא להדי גברא והשתא אי איתא דנשתדל להציל ואינו יכול א"כ כי היכא דבשניהם מזויינין הוי אונס ה"ה בשניהם אינן מזויינין דמ"ש אבל אי מיירי בשלא נשתדל להציל כלל ניחא דבמזויינים היה הרועה ירא להשתדל להציל וליכנס בסכנת נפשות אבל באינו מזויין למה לא נשתדל ללהצי דמה היה הפסד בדבר כיון דליכא סכנה באינו מזויין ושמא אם היה משתדל הוה מציל וכיון דלא נשתדל חייב: הארי וכו' עד ולוקח מבע"ה מה שנתן להם הכל משנה וגמרא ערוכה ס"פ הפועלים:

ומ"ש ואם לא עשה כן וכו' עד ולקנות בהמה אחרת כ"כ הראב"ד בהשגות פ"ג משכירות וה"ה כתב ע"ש הרמב"ן וז"ל ואם לא היה יכול לקדם אלא בכדי דמיהן אינו משלם אלא שומת כושרא של בהמה א"נ דמי טירחא עכ"ל. כתב כב' הלשונות דאיתאמרה בגמרא ונראה ודאי דאף כשלא היה צריך הבעל בית לנכות כל דמי הבהמה בעד השכר כגון שהיה שם מותר אעפ"כ צריך לשלם לו ג"כ שכר טירחא דלמה יפסיד שכר טירחא בכדי בשיש שם מותר מכשאין שם מותר:

רועה שהיה רועה בהמות וכו' עד וכאשר כתבת כן עיקר נתבאר בסי' רצ"א סעיף י"ד מאיזה טעם כתב רבינו שהן עיקר וכתב ב"י ויש לתמוה על רבינו שכתב דין זה בסי' רצ"א בשם הרי"ף וכאן כתבו בשם הרמב"ם והו"ל לכתבו בשני המקומות בשם שניהם עכ"ל ואין זו קושיא דבש"ח נמשך אחרי דברי הרא"ש שכתב כך בפרק המפקיד דהביא דברי רב אלפס ושכתב אחר זה ועי"ל וכו' להורות שהעיקר כדברי האלפס וכאן הביא דברי הרמב"ם המפורשין בש"ש אבל רב אלפס לא כתב כלום בש"ש ואיכא למימר דס"ל לרב אלפס דדוקא בש"ח פטור אם לא היה יכול להציל אילו היה שם אפילו על בעידנא דלא עיילי אינשי אבל בש"ש חייב בדעל בעידנא דלא עיילי אינשי אפילו לא היה יכול להציל אילו היה שם וכדברי רבינו ועל כן לא הזכיר כאן דעת רב אלפס בש"ש כיון שלא דיבר ממנו כלום:

סגפה ומתה וכו' משנה ס"פ הפועלים. ומ"ש אפילו לא מתה מיד וכו' דאל"כ קשה פשיטא דפשיעה גמורה היא ומאי אתא תנא לאשמועי' וכ"כ התוס' וכתבו עוד דאפי' יש לתלות ולומר שמתה גם בשביל דבר אחר אפילו הכי חייב דלא הו"ל לסגפה עכ"ל כלומר ומדסגפה אינו יכול לישבע שלא מתה בפשיעתו דשמא באותו יום שסגפה נולד באחד מאברים הפנימיים חולי שממנו מתה אחר זמן וכ"כ הרב המגיד ס"פ ג' משכירות ועוד נראה דהכי פי' ומדסגפה עליו להביא ראיה דלא מתה מחמת הסיגוף אלא מחמת דבר אחר וכשאינו מביא ראיה תלינן דמאותה שעה התחילה להתקלקל דמן הסתם ודאי מחמת סיגוף מתה והו"ל כי הא דכתב הרמב"ם שהביא רבינו סוף ס"ח דעל השומר להביא ראיה שלא היה יכול להציל. כתב ה' המגיד דסגפה ומתה אפילו ש"ח נמי חייב כיון דפשיעה היא אלא איידי דתנא רישא מתה כדרכה הרי זה אונס תנא סיפא סגפה ומתה אינו אונס עכ"ל:

העלה לראש ההר וכו' משנה סוף פרק הפועלים וע"פ סוגיית התלמוד בפרק המפקיד וכתב רבינו בסתם לאורויי דבהעלה פשיעה וכן בעלתה מעצמה והיה יכול למונעה ולא מנעה פושע ולפיכך אפילו היה אנוס בנפילה חייב שכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב ואין חלוק דאפילו העלה אותה למרעה שמן וטוב נמי פשיעה היא לפי שהיה לו לחוש פן תפול ולא יהיה יכולת בידו לחזקה ואע"ג דבפ' המפקיד אמרי' דבהעלה אותה למרעה שמן וטוב לאהוי פשיעה שינוייא הוא דקא משנינן אליבא דאביי כי היכא דלא תיקשי עליה ממתני' אבל לרבא דהילכתא כותיה לא אצטריך למדחק בהכי ומתניתין כפשטא מיתוקמא דבהעלה אותו חייב בכל ענין אפילו העלה אותה למרעה שמן וטוב דלא הו"ל להעלות אותה פן תפול גם הרמב"ם פ"ג משכירות לא חילק וע"ל בסימן רצ"א סעיף י"ב:

העלה לראש ההר ומתה שם כדרכה וכו' פלוגתא דאביי ורבא בפ' המפקיד ופסק כרבא וקאמר התם ומודה רבא כל היכא דגנבה גנב באגם ומתה כדרכה בי גנב דחויב וכו'. וכ"כ לעיל בסי' רצ"ה ס"י ואיכא לתמוה הכא בש"ש מאי איריא דגנבה גנב מן האגם אפילו גנבה מביתו של שומר נמי חייב כיון דש"ש הוא וברמב"ם ספ"ג משכירות דקדק וכתב בלשון זה אבל אם גנבה גנב מהאגם וכו' חייב אעפ"י שהוא ש"ח וכו' נקט אגם משום ש"ח אבל רבינו שכתב דין זה בסי' רצ"א בש"ח וכתבו גם כאן בש"ש לא הו"ל להזכיר כאן אגם אלא אפי' בבית נמי ואפשר דלאו דוקא אגם אלא לישנא דנקטה תלמודא גבי ש"ח נקטה רבינו ג"כ גבי ש"ח ועי"ל דמיירי הכא בגונא דאילו היה שם לא היה יכול להצילו מן הגנב ולפיכך נקט אגם דכיון דיצאה לאגם ומן האגם נגנבה חייב הש"ש אע"ג דלא היה יכול להציל כיון שלא היה שם ואפילו לא פשע בה במה שיצאת לאגם וכדלעיל בסעיף ג' דאילו גנבה מביתו שהיה שם השומר ולא היה יכול להציל פטור השומר אעפ"י שהוא ש"ש:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכ"פ המרדכי פ' המפקיד ד' ק"ל ואם נשרף הפקדון והיה יכול להציל ע"י שכירות פועלים חייב לשלם וכ"ה בתשובת מוהר"ם פ' השואל ע"ב:

(ב) כתב מהרי"ק שורש קנ"ה ראובן שהלך למרחוק וא"ל לשמעון יש לך דבר למכור אשרתך ואמכרנו וא"ל שמעון הא לך חפץ זה ותתנהו בכך וכך והמותר יהא לך וראובן שתק נעשה ש"ש עליו דשתיקה כהודאה דמיא ולא יוכל למימד אילו הייתי יודע לא קבלתי וע"ש:

(ג) וכתב מהרי"ק שורש קכ"ה אפי' היתה כוונת הרועה לטובה כדי להפחיד הליסטים אפ"ה חייב דבדבור בעלמא חייב השומר שכר מיהו דוקא דידעינן דבלא דבורו לא הוי בא אבל בלא"ה לא וע"ש וצ"ע מ"ש מהא דלקמן ספ"ג במתה דתלינן בסגוף ומסתמא חייב וא"כ ה"ה כאן היה לנו לתלות מסתמא דמחמת דבורא באו ויש לחלק וצ"ע: