טור חושן משפט/הלכות שכירות פועלים
מתוך: טור חושן משפט שלא (עריכה)
<< | טור · חושן משפט · סימן שלא (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
הלכות פועלים
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]השוכר את הפועלים בסתם במקום שיש מנהג ידוע אינו יכול לשנות עליהם ממנהג המדינה לכל דבר בין לענין המזונות שצריך ליתן להם כפי המנהג: ואם יש מנהג שנותנין להם מזונות ואעפ"כ פסקו עמו בפירוש שיתן להם קאמר ת"ק שצריך להוסיף להם על המנהג דלהכי אהני מה שפסקו ורשב"ג אומר שאינו צריך ולכאורה נראה שהלכה כת"ק והרמ"ה פסק כרשב"ג: וכן לענין המלאכה יעשו כפי המנהג שאם נהגו שלא להשכים ולהעריב אינו יכול לכופם להשכים ולהעריב אפי' שמוסיף להם על שכרם כיון שלא התנה כן בשעה ששכרם:
בד"א שיש מנהג ידוע אבל אם אין בעיר מנהג ידוע או אפילו יש מנהג שלא להשכים ולהעריב והוא אומר להם אני שוכר אתכם בדין תורה חייבין לצאת מביתם בזריחת השמש ולעשות מלאכה עד צאת הכוכבים: ירושלמי בד"א בחול אבל בערב שבת בין השכמה בין הערבה משל בע"ה פי' שא"צ להעריב כמו בחול עד היכן כדי למלאות לו חבית של מים ולצלות לו דג ולהדליק את הנר אחר שיבא לביתו: ואם אמר להם אני נותן לכם באחד או שנים מן העיר משמנין ביניהם ופרש"י שנותנין להם כמו שנותנין לבינונים והרמ"ה ז"ל פירש מחשבין הגדול שבשכירות והקטן שבשכירות ומה שביניהן נותן החצי כגון אם גדול בשש וקטן בארבע נותן להם חמש:
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
השוכר את הפועלים במקום שיש מנהג ידוע אינו יכול לשנות עליהם ממנהג המדינה לכל דבר בין לענין המזונות שצריך ליתן להם כפי המנהג משנה בר"פ הפועלים (פג.):
ומה שאמר ואם יש מנהג שנותנין להם מזונות ואעפ"כ פסקו עמו בפירוש שיתן להם קאמר ת"ק שצריך להוסיף להם על המנהג וכו' ורשב"ג אומר שאינו צריך שם במשנה השוכר את הפועלים וכו" מקום שנהגו לזון יזון לספק במתיקה יספק הכל כמנהג המדינה ומעשה בר"י בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור לנו פועלים הלך ופסק להם מזונות וכשבא אצל אביו אמר ליה אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת י"ח עמהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם ע"מ שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד רשב"ג אומר לא היה צריך לומר אלא הכל כמנהג המדינה ובגמרא מעשה לסתור ח"מ וה"ק ואם פסק להם מזונות ריבה להם ומעשה נמי בר"י בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור לנו פועלים וכו' ופרש"י ריבה להם. יתר על המנהג דכיון דלא צריך לאתנויי ואתני מזוני יתירי קאמר: ומה שאמר רבינו שהרמ"ה פסק כרשב"ג כן נראה שהוא דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל שכתבו המשנה כצורתה ולא כתבו מאי דאיתמר עלה בגמרא וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל שסתם וכתב בפ"ט מהלכות שכירות הכל כמנהג המדינה:
ומ"ש וכן לענין המלאכה יעשו כפי המנהג שאם נהגו שלא להשכים ולהעריב אינו יכול לכופן להשכים ולהעריב אפילו שמוסיף להם על שכרם וכו' שם השוכר את הפועלים וא"ל להשכים ולהעריב מקום שנהגו שלא להשכים ולהעריב אינו רשאי לכופן ובגמרא פשיטא לא צריכא דטפא להו אאגרייהו מהו דתימא הא דטפאי לכו אאגרייכו אדעתא דמקדמיתו ומחשכיתו בהדאי קמ"ל דאמרי ליה האי דטפת לן אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא וכתבו התוס' ואמר להו להשכים ולהעריב פר"י כששכרן סתמא ואמר להו אחר ששכרן כבר להשכים ולהעריב אבל אם התנה מעיקרא הכל לפי תנאו:
ומ"ש בד"א שיש מנהג ידוע אבל אם אין בעיר מנהג ידוע או אפילו יש מנהג שלא להשכים ולהעריב והוא אומר אני שוכר אתכם כדין תורה חייבים לצאת מביתם בזריחת השמש וכו' שם אמר ריש לקיש פועל בכניסתו משלו ביציאתו משל ב"ה שנאמר תזרח השמש יאספון וכו' יצא אדם לפעלו וכו' וליחזי היכי נהיגי בעיר חדשה וניחזי מהיכא אתו בנקוטאי אי בעית אימא דאמר להו דאגריתו לי כפועל דאורייתא. ופרש"י בכניסתו. לעיר: משלו. צריך לוותר משלו אצל ב"ה ולהחשיך אצלו: וביציאתו. למלאכתו בבוקר: משל ב"ה. אינו צריך להקדים אלא עם הנץ החמה: יאספון. החיות דלעיל מיניה כתיב תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער תזרח השמש וכו' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב עד שתחשך: וניחזי היכי נהיגי. בעיר והכל כמנהג המדינה ודר"ל מאי היא: בנקוטאי. שנתלקטו ממקומות הרבה ויש מקום שמקדימין ויש מקום שמחשיכין וליכא למיסמך אלא אדאורייתא. והרי"ף והרמב"ם השמיטו כל זה ונ"ל שהטעם לפי שהם מפרשים הא דר"ל כמו שפר"ח דה"ק בכניסתו למלאכתו נותן משלו לב"ה וממהר לצאת קודם הנץ שהוא זמנו לצאת ויוצא מעלות השחר ולכך ביציאתו ממלאכתו משל ב"ה שיוצא קודם צאת הכוכבים שיגיע לביתו עד צאת הכוכבים וזהו משל ב"ה שהרי דינו היה עד צאת הכוכבים כמו שמביא מן הפסוק וקמ"ל ר"ל ששינו העולם מנהגם מדין הפסוק שמביא לקיים הא דאמרי' לעולם יכנס אדם בכי טוב ע"כ דלפי זה לא אשמועינן ר"ל אלא מנהג הפועלים שבזמנו והא לא אצטריכא להו לפוסקים ז"ל דהכל בכלל מה שכתבו הכל כמנהג המדינה א"נ אפילו אם יפרשו כפרש"י לא איצטריכא להו משום דאוקימנא דמימרא דריש לקיש ליתא אלא בעיר חדשה דנקוטאי אי נמי בדאמר להו אגריתו לי כפועל דאורייתא ומילתא דלא שכיחא הוא ולפיכך לא חשו לכתבו:
ומ"ש רבינו ירושלמי בד"א בחול אבל בע"ש בין השכמה בין הערבה משל ב"ה וכו' עד היכן כדי למלאות לו חבית של מים וכו' ירושלמי זה כתוב בהגהות אשיר"י בפרק הנזכר גרסינן בירושלמי בפרק הנזכר בני טבריה לא משכימין ולא מעריבין בני מעון משכימין ומעריבין בני טבריה שעלו לשכור מבני בית מעון נשכרים כבני בית מעון ובני בית מעון שעלו לשכור מטבריה נשכרים כבני טבריה אבל אדם שהלך מטבריה לשכור פועלים מבית מעון יכול הוא מימר כן סלקת במחשבתין דלא הוינן משכח מיגר פועלים מטרביה אלא בגין דשמעית עלייכו שאתם משכימים ומעריבים בגין סלקית להכא וכתבו נ"י שם ועיין בתשובת הריב"ש שכתבתי בסוף סימן של"ב:
ואם אמר להם אני נותן לכם כאחד או שנים משמנין בפ' הנזכר(פז.) תניא השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר נותן לו בפחות שבשכירות ד"ר יהושע וחכמים אומרים משמנין ביניהם וידוע דהלכה כחכמים ודברי הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות שכירות בפי' משמנין כדברי הרמ"ה ונראה מדברי ה"ה שכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל: כתב הריב"ש בסי' תע"ו כל מה שאדם נודר בשכירות אפילו בעל פה ובלא שום קנין יש להשלים כל שהנשכר עשה מלאכתו: כתב מהרי"ק בשורש קע"ג המבקש מחבירו להצילו מהסכנה וכן עשה ואמר שנתן שוחד כך וכך נאמן בשבועתו כמה הוציא ואינו צריך לגלות למי נתן השוחד מפני הסכנה : ראובן הבטיח לשמעון להשתדל בעדו בעסק מה בחנם וכשקרב הדבר לגמור חוזר בו ראובן ואמר לא אגמור ההשתדלות אלא אם תתן לי כך וכך ובכן נתן לו שמעון ופייסו ואח"כ הגיעו מעות ראובן ביד שמעון ואמר לקחת שלי שלא כדין כי אנוס הייתי כאשר פייסתיך במעות שרצית ממני כתב מהרי"ק בשורש קל"ג שהדין עם ראובן: ראובן שכר אחד שילך בעדו למדינה פלונית והלך לו ראובן חוץ לעיר והשליח אמר לשנים רצוני שיתן לי גם כן ההוצאות כי כן המנהג וכשחזר משליחותו לא רצה ראובן ליתן לו ההוצאות כי אמר מפני כך שכרתיך בעשרה ואלמלא כן לא היה ראוי ליתן לך אלא ז' עיין בת"ה סי' שכ"ג: מתי חייבים שכר שדכנות לשדכן ואם נתפייסו בשידוכין ואח"כ חזרו בהם בכתבי מהר' איסרלן סימן ס"ה: מי שטרח בשטר חוב של חבירו עד שהביאו לידי פרעון ונדר לו הרביע בקנין אם יכול לחזור בו הב"ה עיין בכתבים הנזכר סימן ש"ל: ראובן שנדר לשמעון חתנו ב' ליטרא כדי שיהא לומד בן של עצמו נינו של ראובן זה ועתה ראובן חוזר בו ואינו רוצה ליתן מפני שלא היה קנין בדבר עיין בתשובת מיימון דספר משפטים סימן ס"ד:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
השוכר את הפועלים במקום שיש מנהג ידוע אינו יכול לשנות וכו' משנה ריש הפרק והיינו בששכרם בסתם וא"ל לאחר ששכרם כבר לשנות ממנהג המדינה לפי שהוסיף על שכרם ואפילו הכי אינו יכול לשנות בין לענין מזונות בין לענין המלאכה להשכים ולהעריב דמצו א"ל הא דהוספת על השכר משאר פועלים כדי שנעשה מלאכה יפה וטובה וכך עשינו אבל התנו בפירוש על המזונות ועל ענין המלאכה להשכים ולהעריב הכל לפי תנאו וכ"כ התוס' ע"ש ר"י בדיבור הראשון וז"ש רבינו אינו יכול לכופו להשכים ולהעריב אפילו שמוסיף להם על שכרם כיון שלא התנה כן בשעה ששכרן אלמא דאי התנה כך בשעה ששכרן הבל לפי תנאו:
ומ"ש ולכאורה נראה שהלכה כת"ק וכו'. פי' כיון דת"ק נמי קאמר הכל כמנהג המדינה אלא דהכא שפסק להם בפירוש שיתן להם מזונות ולא היה צריך לאתנויי ואתני בע"כ דמזוני יתירי קאמר אם כן ת"ק טעמא קאמר ורשב"ג לא קאמר טעמא ולפיכך נראה דהלכה כת"ק והרמ"ה פסק כרשב"ג ס"ל כיון דלא מוכחא בתלמודא דסביר לן כת"ק תפסינן כללא דא"ר יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו:
בד"א שיש מנהג ידוע וכו' שם אר"ש בן לקיש פועל בכניסתו משלו ביציאתו משל בעה"ב ופרש"י דבכניסתו לביתו מוותר משלו ועושה מלאכה בשדה עד צאת הכוכבים וביציאתו מביתו מוותר משל הבית ואינו יוצא מביתו אלא בזריחת השמש וכדכתיב תזרח השמש יאספון וגו' יצא אדם לפעלו ובגמרא אוקימנא להא דר"ל בעיר שאין מנהג ידוע ואיבעית אימא דא"ל דאגריתו לי כפועל דאורייתא וכתב רבינו כתרתי אוקמתא דס"ל דלעניין דינא לא פליגי וכ"כ הרא"ש:
ירושלמי בד"א בחול וכו' וז"ל הירושלמי תנאי ב"ד הוא שתהא השכמה משל פועלים והערבה משל בעה"ב ומ"ט תשת חשך ויהי לילה גו'. תזרח השמש יאספון יצא אדם לפעלו ע"ש בין השכמה בין הערבה משל בעה"ב עד איכן עד כדי למלאות לו חבית מים ולצלות לו דגה ולהדליק לו נר פירוש הירושלמי סובר דתנאי ב"ד הוא שתקנו חכמים שהפועל יצא למלאכתו מעלות השחר שיוותר משלו ובכניסתו לביתו יוותר משל בע"הב שיפסיק ממלאכתו שבשדה קודם צאת הכוכבים ויבא לביתו עם צאת הכוכבים ומביא ראיה מן הכתוב שזה קרוי ויתר שהרי בקרא כתוב דמדינא לא צריך לצאת מביתו בהשכמה אלא בזריחת השמש וכן עבודתו בשדה היא עד צאת הכוכבים דכתיב תזרח השמש יאספון יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב אלא דתנאי בית דין הוא בהפך שתהא השכמה משל פועלים והערבה משל בעה"ב והגהות אשיר"י הביא הירושלמי. ומכאן הביא ר"ח ראיה לפרושי בתלמודא דידן בהא דקאמר ר"ל בכניסתו משלו וכו' דפירוש בכניסתו למלאכתו משלו וביציאתו ממלאכתו משל בעל הבית ופי' שכן משמע בב"ר ואין ספק שכך היתה גירסתו בב"ר וכדאיתא בירושלמי שזה תלמוד ירושלמי וזה אגדת ירושלמי ומי שמעיין בהם יודע כבר שאין שינוי ביניהם והתוספות הקשו לשם עליו ואמרו ואדרבה שם משמע כפי' קמא וזהו לפי שנמשכו אחר גירסת הב"ר שבידינו דהוי כפי' קמא וכפרש"י אבל אינה קושיא כלל כדפירש' והשתא נראה דהא דקאמר ע"ש בין השכמה בין הערבה משל בעה"ב דלכאורה משמע דעיקר רבותא משום השכמה דאע"ג דבחול השכמה משל פועלין מ"מ בע"ש השכמה נמי משל בעה"ב. וקשה לפי זה הא דקאמר עד איכן דמשמע דעל הערבה קאמר עד היכן ובהערבה לא קא אשמועינן מידי דפשיטא דהיא משל בעה"ב כמו בחול אלא דבהשכמה אשמועינן דבע"ש היא נמי משל בע"הב וא"כ מאי עד איכן דקאמר ולפיכך נראה עיקר דבהערבה נמי אשמועינן דבע"ש צריך לוותר משל בעה"ב בהערבה יותר מבחול לבא לביתו קודם צאת הכוכבים והשתא ניחא דקאמר עד איכן צריך לוותר בהערבה וניחא נמי דלא קשה בדברי רבינו שהביא סופה דהך ירוש' בד"א בחול אבל בע"ש בין השכמה בין הערבה משל בעה"ב וקאמר עלה פירוש שאין צריך להעריב כמו בחול דלכאורה קשה הלא גם בהשכמה אתא לאשמועינן דאין צריך להשכים מעלות השחר כמו בחול ואדרבה עיקרו לא אתא אלא לאשמועינן בהשכמה אלא ודאי דלפי שהיה קשה לרבינו כיון דלכאורה משמע דלא אתא אלא לאורויי דאף ההשכמה היא משל בעל הבית א"כ קשה הא דקאמר עד היכן דקאי אהערבה ולפיכך כתב רבינו דמ"ש בין השכמה בין הערבה משל בעל הבית בהערב' נמי אשמועינן שאין צריך להעריב כמו בחול אלא צריך שיקדים עצמו לבא לביתו קודם צאת הכוכבים ולפיכך אמר עד היכן צריך להקדים ואמר כדי למלאות לו חבית מים וכו' וכדפי' ואף על פי דרבינו כתב דבחול חייבים לצאת בזריחת השמש וכו' וזהו כפירוש רש"י מכל מקום הביא הך דירושלמי משום דסבירא ליה דכיון דלא אשכחן בתלמוד' דידן דקאמר דינא דערב שבא היכא הוי דיניה מסתמא לא פליג אירושלמי ולפיכך אף על גב דבחול צריך לעשות מלאכה בשדה עד צאת הכוכבים ולא יבא לביתו עד לאחר צאת הכוכבים אבל בערב שבת מקדים עצמו לבא לביתו אף קודם צאת הכוכבים בכדי שיוכל למלאות לו חבית מים וכו' ודו"ק. ובהגהת ש"ע כתב הרב למלאות לו חבית של מים ולצלות לו דג קטן אפשר שדקדק בלשון הירושלמי שכתב ולצלות לו דגה ואמרו בפרק הנודר מן המבושל דג שאני טועם אסור בגדולים ומותר בקטנים דגה שאני טועם אסור בקטנים ומותר בגדולים ומביאו רבינו ביורה דיעה סי' רי"ו:
דרכי משה
[עריכה](א) כתב המרדכי פ' האומנין דף קמ"א ע"ד דמותר לאדם להשכיר את עצמו ואינו עובר על כי לי בני ישראל עבדים [עבדי] הם שאינו שייך אלא בעבד עברי ממש כו' וכ"ה שם בהגהות דף קנ"א ע"ב וכתב שם ויש ליזהר לסופר או מלמד או שאר [בעלי] מלאכות להשכיר עצמו להיות בבית בע"ה בקבע וסמוך על שלחנו ג' שנים משום כי לי בני ישראל עבדים וגו' וכ"כ הרמב"ם בתשובת וע"ש וע"ל ריש סי' של"ג:
(ב) וכנ"י ריש השוכר פועלים דאע"פ שאין מנהג בעיר אם נודע רוב אנשי העיר מאיזה מקום באו הולכין אחר המנהג שבאו משם כ"כ הר"ן והרשב"א עכ"ל וכ"מ בגמרא וע"ע מזה בתשובת הריב"ש סי' תע"ה:
(ג) וכ"כ סוף שורש י' מי ששלח שליח ליתן לו הוצאת הדדך השליח נשבע ונוטל וא"צ לברר בעדים וכו':
מתוך: טור חושן משפט שלב (עריכה)
<< | טור · חושן משפט · סימן שלב (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בד' ושכרם לו בג' אינו נותן אלא ג' לא שנא אמר שכרכם עלי לא שנא אמר שכרכם על בעל הבית ואפילו עשו מלאכה ששוה ארבע ויש להם תרעומת על השליח ואם אמר לו בעל הבית בשלשה והוא שכרם בארבעה אם אמר להם שכרכם עלי נותן להם ד' וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו וכתב הרמ"ה דווקא עד ארבע אבל יותר אינו נוטל מבעל הבית ואפילו שהמלאכה שוה יותר שלא יהא עושה סחורה בפרתו של זה ואם אמר להם שכרכם על בעל הבית נותן להם כפי מה שנשכרים הפועלים בעיר אם ד' ד' ואם ג' ג' ואפילו שהפועלים בעלי בתים שיש להם מלאכה בעצמן ואין יכולין לומר לא היינו נשכרים אלא על דעת ליקח ד' אלא אין להם אלא ג' ואפילו יש שנשכרים בג' ויש שנשכרים בד' אין להם אלא ג' ותרעומתם על השליח בד"א כשאין מלאכתם שוה ד' אבל אם הוא שוה ד' נותן להם ד' אפי' שהפועלים נשכרים בג' והוא שיכול לברר שמלאכתם שוה ד' אבל אם א"א לעמוד על המלאכה כמה היא שוה אין להם אלא ג' ותרעומתם על השליח וכתב הרמ"ה ז"ל אפי' שאומר ב"ה איני יודע אם שוה ד' אם לאו דכל היכא דלא רמיא עליה לידע אפי' אם אמר איני יודע לא מחייב ואינו יכול להשבע:
ואם הבע"ה אמר לו בג' והוא אומר להם בד' ואמרו כמו שאמר בע"ה ודאי לא היה דעתם לפחות ממה שאמר להם אלא כוונתם לומר מאמינין אנו לך שהב"ה אמר כך ואם אמר להם שכרכם עלי נותן להם ד' וחוזר ונוטל מב"ה מה שההנהו ואם אמר להם שכרכם על ב"ה נותן להם ד' אם יש שנשתכרו בג' ויש שנשתכרו בד' או אם מלאכתן שוה ד' אפילו כולן נשכרין בג': ואם בע"ה אומר בד' והוא אומר להם בג' והם אומרים כמו שאמר בע"ה אין להם אלא ג' ואפי' מלאכתן שוה ד':
שכרם בע"ה בעצמו בסלע ונזדלזלה המלאכה והראה להן בעה"ב פנים זועפות ופייסוהו בדברים אינו יכול לומר לא נתפייסתי אלא על דעת שתפחתו בשכרכם כפי הזול שהם יענו לא פייסנוך אלא לדעת שנעשה מלאכה טובה וכן עשינו:
וכן אם הוקרה המלאכה והאם הראו לו פנים זועפות ופייסם בדברים אינן יכולין לומר לא נתפייסנו אלא על דעת שתוסיף על שכרינו כפי היוקר שהוא יענה להם לא פייסתי אתכם אלא על דעת להוסיף לכם אכילה ושתייה וכן עשיתי: ואם המלאכה שוה חמשה דינרין ושכרם בד' והוזלה ועמדה על ד' אינו יכול לומר כמו ששכרתי אתכם בפחות דינר מהראוי גם עתה שהוזלה אפחות לכם פחות דינר ממה ששוה עתה וכן אם שכרם ביותר דינר מהראוי והוקר המלאכה אינם יכולין לומר גם עתה תוסיף לנו דינר יותר מהראוי לפי היוקר של עכשיו:
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בד' ושכרם לו בג' אינו נותן אלא ג' ל"ש אמר שכרכם עלי וכו' ואפילו עשו מלאכ' ששוה ד' וה' ואם א"ל ב"ה בג' והוא שכרם בד' וה' עד ותרעומתם על השליח בר"פ האומני' (עה:) השוכר את האומנים והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת ובגמרא (עג.) חזרו זה בזה לא קתני אלא הטעו זה את זה דאטעו פועלים אהדדי ה"ד אי דא"ל ב"ה זיל אוגר פועלים ואזל איהו ואטענהו ה"ד אי דאמר ליה ב"ה בד' ואזיל איהו אמר ליה בתלתא תרעומות מאי עבידתיה סבור וקביל אי דא"ל ב"ה בתלתא ואזיל איהו א"ל בד' אי דאמר להו שכרכם עלי נתיב להו בדידיה דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מב"ה מה שההנהו לא צריכא דא"ל שכרכם על ב"ה ולחזי פועלים היכי מתגרי לא צריכא דאיכא דמתגר בד' ואיכא דמתגר בג' דא"ל אי לאו דאמרת לן בד' טרחינן ומתגרי' בד' אי בעית אימא הכא בב"ה עסקינן דאמרו ליה אי לאו דאמרת לן בד' היה זילא בן מילתא לאתגורי אב"א לעולם בפועלים עסקינן דא"ל כיון דאמרת לן בד' טרחינן ועבדי' לך עבידתא שפירתא ולחזי עבידתייהו ברפקא דמלי מיא ולא ידיע אב"א לעולם דא"ל ב"ה בד' ואזיל איהו א"ל בג' ודקאמרת סבור וקביל דא"ל לית לך אל תמנע טוב מבעליו וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל כללא דנקיטינן מהא שמעתא דהיכא דא"ל ב"ה לשלוחו צא ושכור לי פועלים בד' ד' זוזי ואזיל שליח וא"ל בג' ג' זוזי ואמרי ליה אין סבור וקביל ואע"ג דשויא עבידתייהו דלא שקלו אלא ג' דאוזולי קא מוזלי גביה אבל אית לה עליה תרעומת דא"ל הואיל וא"ל ב"ה בד' אמאי בצרת לן והא לית לך אל תמנע טוב מבעליו והיכא דא"ל ב"ה בג' וא"ל איהו בד' אי א"ל שכרכם עלי שקלו פועלים מיניה ד' והדר איהו ושקול ג' מב"ה כדתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו וכו' ואי א"ל שכרכם על ב"ה חזינן היכי מתגרי פועלים בההוא דוכתא אי בד' יהיב להו ב"ה ד' ואי בג' יהיב להו ג' כיון דשני שליח בשליחותיה בטלה לה שליחותיה והו"ל כמאן דעבדי ליה סתמא דדינא דשקלי כמנהג המדינה ואי אפילו איכא מאן דמתגר בתלתא ואיכא מאן דמתגר בד' לא שקלי אלא ג' דדעתא דאיניש אתרעא זילא ועלייהו רמי לגלויי לב"ה דלא מתגרינן לך אלא בד' וה"מ היכא דלא שויא עבידתייהו ד' אבל היכא דשויא עבידתייהו ד' כגון דטרחי אנפשייהו ועבדי ליה עבידתא דשויא ד' שקלי ד' מבעה"ב דא"ל אי לאו דא"ל שלוחך ד' לא הוה טרחינן ועבדינן לך מאי דשוי ד' ואי לא ידיע עבידתייהו מאי דשויא כגון ריפקא דמליא מיא ואינון אמרין דשויא עבידתייהו ארבע לא שקל אלא תלתא כמנהג אבל אית להו תרעומת עליה דשליחא דא"ל אי לאו דאמרת לן ד' לא הוה טרחינן כולי האי ומבואר בדבריהם דהיכא דא"ל ב"ה אוגר לי בג' ואזל ואגר בד' וא"ל שכרכם עלי משלם להן ד' ואינו נוטל מב"ה אלא ג' וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות שכירות ומשמע דאפילו לא מתגרי פועלים בבציר מד' אינו נוטל מב"ה אלא ג' דכיון דלא א"ל ב"ה אלא בג' לא הו"ל למיגר בטפי ולומר שכרכם עלי וכיון דשני בשליחותיה ונקט שכירות עליו איהו דאפסיד אנפשיה ולפי זה הא דמייתי מהשוכר את הפועל וכולי וחוזר ונוטל מב"ה מה שההנהו מאי דא"ל ב"ה למיגר ביה קרי הכא מה שההנהו. ובנוסחת ספר שלפני בדברי רבינו כתוב וחוזר ונוטל מב"ה מה שהתנה הוא ע"כ כלומר מה שהתנה עם השליח דהיינו ג' וממ"ש רבינו בשם הרמ"ה דוקא עד ד' אבל יותר אינו נוטל מב"ה וכו' משמע דנוטל מב"ה מה שההנהו היינו דאי לא מתגרי פועלים בבציר מג' וחצי שקיל ג' וחצי מב"ה ומפסיד חצי מביתו ואי לא מתגרי בבציר מד' שקיל כולהו ד' מב"ה דכל דלא הוה משכח לאוגורי בבציר מהכי מה שההנהו מיקרי וכ"מ מפרש"י אי נמי אע"ג דאית דמתגרי בג' אם עשו אלו מלאכה שוה ד' נוטל מב"ה ד' דכיון דמלאכת' שוה ד' מה שההנהו מיקרי וקאמר הרמ"ה דדוקא בשלא הוסיף על דברי ב"ה אלא רביע הוא שנוטל מב"ה מה שההנהו אבל אם הוסיף טפי אינו נוטל מב"ה ומ"ש שלא יהא עושה סחורה בפרתו של זה אינו מתיישב יפה לפי זה דבפרק המפקיד (לה:) דאתמר האי לישנא במתני' דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר ושייך שפיר למימר הכי שהשוכר זוכה בדמי פרתו של חברו אבל הכא שליח זה אונו זוכה בשור דבר שאינו נוטל מב"ה יותר ממה שנותן לפועלים וצ"ל דמסתמא הפועלים מחזיקין לו טובה שאע"פ שב"ה לא א"ל לשכרם אלא בג' ושכרם הוא בד' או בה' ולההיא טובת הנאה קרי סחורה וסבר כיון דתלמודא נקט מלתיה בא"ל אוגר בג' ואזיל איהו א"ל ד' אית לן למימר דדוק' עד ההוא שיעור הוא דנוטל מב"ה אבל טפי לא מההיא טעמא שלא יהא עושה סחורה בפרתו של זה ומ"מ יש לתמוה על רבינו שאם הגירסא בדבריו נוטל מב"ה מה שהתנה הוא דהיינו ג' כמו שפירשתי לעיל איך יפול על זה וכתב הרמ"ה דוקא עד ד' אבל יותר אינו נוטל מב"ה וכו' דמשמע דד' מיהא נוטל מב"ה ולפי מה שקדם אינו נוטל אלא ג' ואם נאמר שהגי' הנכונה בדבריו נוטל מה שההנהו ומשמע ליה דהיינו כדפרש"י והרמ"ה וכ"נ ממ"ש לקמן גבי אם הב"ה א"ל בג' והוא א"ל בד' וכו' ואם א"ל שכרכם עלי נותן להם וחוזר ונוטל מב"ה יש לתמוה למה השמיט פי' הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ז"ל שהם עמודי ההוראה ומ"ש בשם הרמ"ה אפילו שאומר ב"ה איני יודע אם שוה ד' וכו' פשוט הוא: כתבו תלמידי הרשב"א שאם שכרם בג' א"נ בסתמא יעביד עבידתא שפירא דשויא ד' אינו נותן אלא ג' דאוזולי אזולי גביה לעיבודתא שפירתא וכ"מ מדברי הרי"ף עכ"ל:
ואם בע"ה אמר לו בג' והוא א"ל בד' ואמרו כמו שאמר בע"ה ודאי לא היה דעתם לפחות ממה שאמר להם וכו' ואם בע"ה אומר בד' והוא אומר להם בג' והם אומרים כמו שאמר ב"ה אין להם אלא ג' וכו' שם פשיטא אי א"ל ב"ה בג' ואזל איהו א"ל בד' וא"ל כמו שאמר ב"ה דעתייהו אעילויא אלא אי א"ל ב"ה בד' ואזל איהו א"ל בתלתא ואמרו כמ"ש ב"ה מאי אדיבורא דידיה סמכי דא"ל מהימנת לן דהכי אמר ב"ה או דילמא אדיבורא דב"ה קא סמכי ולא איפשיטא ופסקו הפוסקים לקולא דלית להו אלא תלתא ומ"ש ואם א"ל שכרכם עלי נותא להם ד' וכו' ואם א"ל שכרכם על ב"ה נותן להם ד' אם יש שנשתכר בג' ויש שנשתכר בד' או אם מלאכתם שוה ד' וכו' שם כתב הרי"ף בלשון הזה פשיטא א"ל ב"ה בג' ואזיל איהי א"ל בד' וא"ל כמו שאמר ב"ה דעתיה אעילויא ואי שויא עבידתייהו ד' שקלי ד' מבעל הבית אלא א"ל ב"ה בד' ואזיל איהו א"ל בג' וא"ל כמו שאמר ב"ה מאי וכו' וכתב ע"ז הרא"ש מ"ש רב אלפס דעתיה אעילויא ואי שויא עבידתייהו ד' שקלי ד' לא מחוור לי דאפילו אי לא עבדי עבידתא אלא כשאר פועלים שקילי ד' כמו שא"ל השליח דדעתייהו אעילויא אי א"ל ב"ה טפי מד' ואין לפחות ממ"ש השליח אף אם אמר לו ב"ה פחות הילכך אפי' אי לא עבדי אלא כשאר פועלים שקלי ד' דלא בעינן דלעבדו עבידתא שפירתא אלא היכא דאיכא דמתגרי בג' ואיכא דמתגרי בד' ואמר ליה ב"ה בג' וא"ל בד' ואמר להם שכרכם על ב"ה ומיהו נראה דיפה כתב דע"כ מיירי דאמר להו שכרכם על בע"ה ואיכא דמתגרי בארבעה ובטלה שליחותו כיון דשינה וס"ד כיון שאמר כמו שאמר בע"ה הוי כאילו שכרן ב"ה בג' ואפילו אי עבדי עבידתא שפירתא לא יהיב להו אלא תלתא קמ"ל דדעתייהו אעילויא והוי כאילו לא אמר כמו שאמר ב"ה עכ"ל: (ב"ה) ומ"ש רבינו ואם אמר להם שכרכם על ב"ה נותן להם ד' אם יש שנשכרו בג' ויש שנשכרו בד' יש לתמוה דאמרינן לעיל היכא דאמר ב"ה בג' ואמר להו בד' דאפילו איכא דמתגרי בד' ואיכא דמתגרי בג' אי אמר להו שכרכם על ב"ה לא יהיב להו אלא ג' וכ"כ דבינו והיך כתב כאן שנותן להו ד' לכן נראה שיש להגיה ולכתוב ונותן להם ג' אפילו יש שנשכרים בג' ויש שנשכרים בד' אבל אם כולם נשכרים בד' או אם מלאכתם שוה ד' נותן להם ד' אפי' כולם נשכרים בג' ועדיין יש לדקדק על מ"ש אבל אם מלאכתם שוה ד' נותן להם ד' אפי' כולם נשכרים בג' שהרי לא כתב הרא"ש דבעבידתא שפירתא נותן ד' אלא היכא דאיכא דמתגרי בד' משמע מדבריו דכולהו מתגרי בג' אע"ג דעבדי עבידתא שפירתא אינו נותן אלא ג' וי"ל דמשמע לרבינו דכי אמרינן ואב"א כו' ועבדינן עבידתא שפירתא בכל גוונא היא אפי' כולהו מתגרי בג' וכ"מ מפשטא דגמ' ואף דברי הרא"ש יש לדחוק ולפרש כן: וזה לשון הרמב"ם בפ"ט מה' שכירות א"ל ב"ה בג' והלך השליח וא"ל בארבע ואמרו הריני כמו שאמר ב"ה אין דעתם אלא שיתן ב"ה יתר על ד' לפיכך שמין מה שעשו אם שוה ד' נוטלין ד' מב"ה ואם אינו יודע או אינו שוה אין להם אלא ג' אמר לו בע"ה בד' והלך השליח וא"ל בג' ואמרו לו כמו שאמר בע"ה אע"פ שמלאכתן שוה ד' אין להם אלא ג' שהרי שמעו ג' וקבלו עליהם וכתב ה"ה לפיכך שמין מה שעשו אם שוה ארבע נוטלים ד' מבעל הבית וכו' זה בהלכות ומוכרח הוא שהרי כדין שנתבאר למעלה באומר לשלוחו שכור לי בג' ושכר בד' וא"ל שכרכם על ב"ה שכל זמן שיש במדינה מי שנשכר בג' שרואין המלאכה כמה הוא שוה כמו שנתבאר ובודאי שאפילו כאן אם לא היה במדינה מי שנשכר פחות מד' נוטלין ד' ואם א"ל שכרכם עלי יתן משלו וכן פרש"י עכ"ל:ומ"ש רבינו ואם אמר להם שכרכם עלי נותן להם ד' וחוזר ונוטל מבעל הבית נתבאר לעיל בסי' זה: כתבו תלמידי הרשב"א היכי דאמר להם ב"ה בואו עמי בה' כדרך שבאו חבירכם ואמרו לו כמו שבאו הם ואשתכח דבי' יהיב להו י' דדעתייהו אעלוייא וזה ברור עכ"ל ועיין בנ"י ור"י בנתיב כ"ט ח"א כתב בשם הרשב"א שאם הטעה ב"ה להם כגון שאמר תבאו עמי כמו שנשכרים ואמרו מכמה אמר להם בה' והיו בי' וכן אם הטעו פועלים לב"ה ואמרו לו שרובם נשכרים בי' ונמצאו רובן בה' וכתב בירושלמי שאין להם זה על זה אלא תרעומת וליתא כי כשהבעל הבית הטעה אותם נתבטל תנאם והוה ליה פועלים בלא קציצה ונוטלים כפחות שבפועלים וכשהפועלים הטעו לב"ה שכירות בטעות היתה ואין להם אלא ה' עכ"ל וכתב עוד שם בח"ב מי שהתנה עם פועל שיתן לו חפץ פלוני בשכרו אחר שעשה המלאכה נותן לו החפץ או הדמים מה שירצה ב"ה מאחר שלא משכו הפועל לא קנאו עכ"ל :
שכרם בעל הבית בעצמו בסלע ונתזלזלה המלאכה והראה להן בעל הבית פנים זועפות ופייסוהו בדברים אינו יכול לומר לא נתפייסתי אלא ע"ד שתפחתו משכרכם כפי הזול וכו':
וכן אם הוקרה המלאכה והם הראו לו פנים זועפות ופייסם בדברים אינם יכולין לומר לא נתפייסנו אלא על דעת שתוסיף על שכרנו כפי היוקר וכו' שם בגמרא פירוש על ברייתא ועיין במה שכתב נ"י בשם האחרונים:
ומ"ש ואם המלאכה שוה ה' דינרים ושכרם בד' והוזלה ועמדה על ד' אינו יכול לומר כמו ששכרתי אתכם בפחות דינר מהראוי גם עתה שהוזלה אפחות לכם פחות דינר ממה ששוה עתה וכן אם שכרם ביותר דינר מהראוי לפי היוקר של עכשיו גז"ש בגמ' פי' על הברייתא: כ' הריב"ש בסימן תע"ה על חזן שרוצה לפטור עצמו מהמס שאם מנהג העיר לפטור החזנים גם זה פטור דבעניני שכירות הפועלים ודאי הולכים אחר מנהג המדינה ומ"מ נראה דבכגון זה צריך שיהיה המנהג ברור לפטור דהא לא דמי למנהג פועלים שכמה פועלים נשכרים בכל יום ויכול אדם לראות איך נוהגים אבל בפטור החזן שאין בעיר כ"א חזן אחד איך יקרא מנהג מה שלא שאלו מס לחזן אחד או שנים אא"כ הוא ידוע ומפורסם בעיר שמחמת מנהג העיר לפטור החזן פטרום ולמנהג מקומות שבא משם החזן אין להביט כלל דמאי דאמרינן בריש פרק הפועלים וליחזי מהיכא אתו דמשמע דמעיר חדשה שאין בה מנהג הולכים אחר מנהג המקום שבאו משם היינו לומר שאם כל בני העיר החדשה באו ממקום אחד כולם הולכים אחר מנהג המקום שבאו משם כיון שזאת העיר חדשה ואין בה מנהג ידוע עדיין לפי שדעתם להנהיג העיר כפי מקומם הראשון ולהכי מתרצינן בגמ' בליקוטאי רצה לומר שהעיר מקובצת אלה מצפון ואלה מים ולזה אין כאן מנהג שנוכל לילך אחריו אבל שנלך אחר המקום שבא הפועל משם כיון שהוא בא להשכיר עצמו בכאן ומה שאמרו בירושלמי בני טבריה לא משכימין ולא מעריבין בני מעון משכימין ומעריבין בני מעון שבאו לשכור מטבריה נשכרין כבני טבריה אבל אדם מטבריה וכו' זהו כשהשוכר הולך למקום הפועל לשכרו שיכול הפועל לומר ע"ד מקומי השכרתי עצמי אבל הפועל ההולך להשכיר עצמו במקום אחר ע"ד מנהג פועלי המקום שנשכר שם הוא עושה עכ"ל: מי ששכר מלמד לבנו ולבן חבירו לזמן ותוך הזמן עמד חבירו ושכר מלמד אחר לבנו אם חייב לפרוע לראשון בתשובת הרשב"א סימן תרמ"ג. מי ששכר מלמד לבנו לשנה ונתעברה השנה למי נתעברה בתשובות הנזכר סימן תרמ"ה. שלשה שוכרים שהקדימו שכר לגבאי ושוב חכרו כלל החכירה לאחד מהם כתב הרא"ש בסוף כלל ס"ו שלא יחזיר להחוכרים ראשונים מה שהקדימו לו וגם החוכר מהם לא ישלם להם דמים הללו ונכתבה תשובה זו ג"כ בסוף כלל כ"ב: שכיר שמצא מציאה למי הוא עיין בפרק שנים אוחזין (יב:) ובתוספות פרק אלמנה ניזונת עלה צ"ח. מי ששכר את חבירו לזמן ידוע לישא וליתן בנכסיו והתנה שכל מציאה וריוח שיהיה בהם שיהא של שוכר זה והיו בהם שטרות פרועים ונתפשר עם בעלי השטרות בתשובות הרשב"א סימן אל"ף וי"ד. כתב הר"ן בפרק בתרא דע"ז שהשוכר את הפועל ופסק עמו לתת לו כור חטין זה או בגד זה אם רצה לחזור חוזר ויהיב ליה מידי אחרינא דהא מחוסר משיכה ופשוט הוא. הקונה מלבושים למשרתו אם נוטלן כשיצא ממנו בפסקי הרא"ש סוף פרק נערה שנתפתתה. בפרק מי שאחזו (עג.) אסיקנא דשוכר פועל לעשות שם דבר בקבלנות וקיבל עליו כל אונסא דאתיליד ואתא אונסא דלא שכיח פטור כי ע"ד כן לא התנה בפרק הניזקין (נד:) אמרינן שמי שכתב ס"ת לחבירו ואח"כ אמר אזכרות שבו לא כתבתים לשמן או גוילין שלו לא עיבדתים לשמן נאמן להפסיד שכרו וכ' רבינו ירוחם ודוקא כה"ג שפסלו הפועל בעצמו אבל פועל שנפסלה המלאכה שלא מדעתו כגון שבא עכו"ם וניסך היין ולא היה יכול למנעו לא איבד שכירותו:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
האומר לשלוחו וכו' משנה ר"פ האומני' השוכר את האומנים והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת ובגמרא חזרו זה בזה לא קתני אלא הטעו זה את זה דאטעו פועלים אהדדי היכי דמי וכו' וכתבו הרי"ף והרא"ש כללא דנקטינן מהך שמעתתא וכו' כמ"ש רבינו והנוסחא האמיתית בספרי רבינו וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו דהכי אוקימנא למתני' לחד שינוייא ופי' רש"י וז"ל דאי מתגרי פועלים בד' ע"כ דבעה"ב ניתיב ד' אע"פ שלא צוהו שהרי ההנהו בכך עכ"ל ולא כנוסחאות שכתוב בהן וטטל מבעה"ב מה שהתנה דט"ס הוא אלא צ"ל מה שההנהו כדתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבע"ה מה שההנהו דאי ההנאה ד' דמתגרי פועלים בד' נוטל ד' ואי מתגרי בג' וחצי נוטל ג' ואפילו אי מתגרי בג' אם עשו מלאכה שוה ד' נוטל מבעה"ב ד' דכיון דמלאכתם שוה ד' מה שההנהו מיקרי וע"ז כ' הרמ"ה דוקא עד ד' וכו' פי' היכא דהמלאכה שוה יותר מד' לא אמר מאחר שההנהו בתמש או שש נוטל מבעה"ב כל ההנאה ואע"ג דלא מיחייב השליח ליתן לפועל אלא ד' הא ליתא דהלכה כר' יוסי בפ' המפקיד דקאמר כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו כדלעיל בסי' ש"ז ס"ה ואף כאן אין השליח זוכה ליטול מבעה"ב יותר ממה שנותן לפועלים בשכרן שקצב להם אם ד' ד' אם ה' ה' אע"פ שההנהו ביותר. והב"י לא הבין כך וכתב מה שכתב ולא דק. עוד כתב ב"י דמ"ש הרי"ף והרא"ש והיכא דא"ל בעה"ב בג' וא"ל איהו בד' אי א"ל שכרכם עלי שקלי פועלי' מיניה ד' והדר איהו ושקיל ג' מבעה"ב כדתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו דנותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעה"ב מה שההנהו עכ"ל דפירוש דבריהם הוא דאפילו לא מתגרו פועלים בבציר מד' אינו נוטל מבע"ה אלא ג' כמו שא"ל דמאי דא"ל בעה"ב למיגר ביה קרי הכי מה שההנהו עכ"ל ב"י ולא ידעתי למה לו לדחוק בכך הרי פשט דבריהם מבואר דנוטל מבעה"ב כל מה ששוה ההנאה ומ"ש והדר איהו ושקיל מבע"ב ג' היינו לומר אם אין ההנאה רק ג' כמ"ש בעה"ב ועל זה הביאו הא דתניא השוכר את הפועל וכו' לאורויי דמה שאינו נוטל ממנו אלא ג' הוא ההנאה שההנהו וגם דברי הרמב"ם בפ"ט משכירות שכתב בסתם ונוטל מבעל הבית ג' ומפסיד אחד מכיסו כך כוונתו דנוטל ג' אם אין ההנאה כ"א ג' אבל אם ההנאה שוה ד' או ה' ודאי דלא גרע מהא דתניא השוכר את הפועל וכו' ונסמך הרמב"ם על מ"ש בסוף אותו פרק הא דתניא השוכר את הפועל וכו' וחוזר ולוקח מחבירו מה שנהנה בזו המלאכה דפשיטא דלא גרע האי שליח מאילו לא היה שליח דחוזר ונוטל מה שנהנה בזו המלאכה ולפי שהדבר פשוט סתם וכתב ולא פירש גם הסמ"ג אחז דרכו וכתב כלשונו ממש והיא דעת רש"י והרמ"ה ורבינו ואין בזה חולק אלא שהרמ"ה בא לבאר דאינו נוטל מבעה"ב יותר ממה שנותן לפועלים אפילו שוה המלאכה יותר שלא יהא זה עושה סחורה בפרתו של חברו והוא ג"כ דבר ברור אין חולק על זה: וקאמר הרמ"ה אפי' שאמר בעה"ב איני יודע וכו' פי' לא אמרונן דהו"ל כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהו"ל מחוייב שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם דדוקא בטוענו ברי מנה לי בידך דרמיא עליה לידע אי חייב לו מנה אי לאו התם הוא דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אבל הכא לא רמיא עליה לידע אפילו אמר איני יודע לא הו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע. ומשמע דפטור לגמרי אף משבועת היסת כיון דאין טוענו ברי אתה חייב לי:
ואם בע"ה א"ל בג' והוא א"ל בד' ואמרו כמ"ש בעה"ב וכו' שם פשיטא אי א"ל בעה"ב בג' ואזיל איהו ואמר בד' וא"ל כמ"ש בעה"ב דעתייהו אעילויא אלא אי א"ל בעה"ב בד' ואזיל איהו א"ל בתלתא ואמרי כמ"ש בע"ה מאי אדיבוריה דידיה סמכי דא"ל מהימנת לן דהכי אמר בע"ה א"ד אדיבוריה דבעה"ב קא טמכי ולא אפשיטא ופסקו הפוסקים לקולא דלית להו אלא ג' והרי"ף כתב וז"ל פשיטא אי א"ל בעה"ב בג' ואזל איהו וא"ל בד' וא"ל כמ"ש בעה"ב דעתייהו אעילויא ואי שוי עבידתייהו ד' שקלי ד' מבע"ה אלא אי א"ל בעה"ב בד' ואזל איהו וא"ל בג' וא"ל כמ"ש בעה"ב מאי וכו' וכתב הרא"ש על זה דמ"ש הרי"ף דעתייהו אעילויא ואי שוי עבידתייהו ד' שקלי ד' לא מיחוור לי דאפילו לא עבדי עבידתא אלא כשאר פועלים שקלי ד' כמ"ש להם השליח דדעתייהו אעילויא אי א"ל בעה"ב טפי מד' ואין לפחות ממ"ש להם השליח אף אם א"ל בעה"ב בפחות הלכך אפי' לא עבדי אלא כשאר פועלים שקלי ד' דלא בעינן דליעבדו עבידתא שפירתא אלא היכא דאיכא דמיתגרי בתלתא ואיכא דמיתגרי בד' וא"ל בעה"ב בג' וא"ל בד' וא"ל שכרכם על בעה"ב. ומיהו נראה דיפה כתב דע"כ מיירי דא"ל שכרכם על בע"ה ואיכא דמיתגרי בג' ואיכא דמיתגרי בד' ובטלה שליחות כיון דשינה וס"ד כיון שאמר כמ"ש בע"ה הוו כאילו שכרן בע"ה בג' ואפי' אי עבדו עבידתא שפירתא לא יהיב להו אלא ג' קמ"ל דדעתייהו אעילויא והוי כאילו לא אמר כמ"ש בעה"ב עכ"ל הרא"ש והבין רבינו מדברי הרא"ש דמפרש בסוגי' דבאומר כמ"ש בעה"ב מהני לפועלים יותר מאילו לא אמרו כמ"ש בע"ה מדקמיבעיא ליה בא"ל בע"ה בד' וא"ל בג' מי נימא דשקלי ד' אלמא דאף על גב דהיכא דלא א"ל כמו שאמר בעה"ב לא שקלי אלא ג' דסבור וקיבל מ"מ היכא שא"ל כמ"ש בעה"ב איכא למימר דשקלי ד' וממילא נמי הא דקאמר פשיטא אי א"ל בעה"ב בג' ואזל איהו וא"ל בד' וא"ל כמ"ש בעה"ב דעתייהו אעילויא מיירי נמי בהכי דאם לא א"ל כמ"ש בעה"ב לא היה נוטל ד' אבל השתא דא"ל כמ"ש בעה"ב נוטל ד' דבמ"ש כמ"ש בעה"ב מהני להו לפועלים דגלו דעתייהו אעילויא ובעל כרחך לפי זה צ"ל דהאי פשיטא דקאמר תלמודא איירי בדא"ל שכרכם על בעה"ב ואיכא דמתגרי בתלתא ואיכא דמתגרי בד' ובטלה שליחות ולפיכך היכא דלא הוו אמרי כמ"ש בעה"ב לא הוו שקלי אלא ג' ובדאמרי כמ"ש בע"ה דעתייהו אעילויא מי א"ל בע"ה טפי מד' ואין לפחות ממ"ש השליח אף אי א"ל בעה"ב בפחות דאין לפרש בדא"ל שכרכם עלי דהתם אפי' לא א"ל כמ"ש בעה"ב דלא גלו דעתייהו אעילויא נמי קא שקלי ד' ומה צ"ל דפשיטא דשקלי ד' משום דדעתייהו אעילויא בלאו ה"נ שקלי ד' אלא ודאי דאיירי תלמודא בדאמר להו שכרכם על בעה"ב וז"ש הרא"ש דע"כ מיירי דא"ל שכרכס על בעה"ב ואיכא דמתגרי וכו' ודלא כשיטת ר"י ור"ח שבתוספות ובסמ"ג שכתבו דמיירי באומר שכרכם עלי אבל בא"ל שכרכם על בעה"ב לא מהני ליה במאי דקאמרי כמ"ש בעה"ב ודעתייהו אעילויא דמ"מ בעה"ב לאישלם להם אלא מה שהתנה ע"ש דלהרא"ש ליתא להך פירושא אלא ודאי מהני מאי דקאמרי כמ"ש בעה"ב ופירוש דברי הרא"ש שכתב ולא מיחוור לי וכו' עד סופם לדעת רבינו כך הוא דכיון דדעתייהו אעילויא אי א"ל בעה"ב טפי מד' ואין לפחות ממ"ש השליח אף אי א"ל בעה"ב פחות א"כ אפילו אי לא עבדי אלא כשאר פועלים שקלי ד' דלא בעינן דליעבדו עבידתא שפירתא אלא כיון דאיכא דמיתגרו בג' ואיכא דמיתגרו בד' וא"ל בעה"ב בג' וא"ל בד' וא"ל שכרכם על בעה"ב שקלי ד' דמהני מאי דאמרי כמ"ש בעה"ב דגלו דעתייהו אעילויא שלא לפחות ממ"ש השליח. אח"כ אמר ומיהו נראה דיפה כתב דע"כ מיירי דא"ל שכרכם על בעה"ב ואיכא דמיתגרי בג' ואיכא דמיתגרי בד' ובטלה שליחות כיון דשינה כמ"ש לעיל דהכי מוכחת הסוגיא לפי דעת הרא"ש וא"כ נימא נמי דאיירי דוקא היכא דעבדו עבידתא שפירתא והא דקשה הא אפילו לא עבדי עבידתא שפירתא נמי שקלי ד' דדעתא אעילויא איכא למימר דהיינו דוקא היכא דאיכא דמתגרי בד' ואיכא דמתגרי בג' אבל היכא דליכא דמיתגר טפי מג' ודאי לא מהני מאי דאמר כמ"ש בעה"ב למישקל ד' כיון שאמר שכרכם על בעה"ב אבל אי עבדי עבידתא שפירתא שקלי ד' אפילו היכא דליכא דמיתגר טפי מג' אפילו אמר שכרכם על בעה"ב ומאי דקשיא א"כ מה צורך לומר דפשיטא דשקלי ד' משום דדעתייהו אעילויא תיפוק ליה בלאו הכי נמי שקלי ד' כיון דעבדי עבידתא שפירתא על זה קאמר וס"ד כיון שאמר כמ"ש בע"ה הוי כאילו שכרן בעה"ב וכו' עד והו"ל כאילו לא אמר כמ"ש בעה"ב דמאחר דקא עבדי עבידתא שפירתא שקלי ד' כאילו לא אמר כמ"ש בעה"ב והיינו אפי' אמר שכרכם על בע"ה ואפילו ליכא דמיתגר בטפי מג' כדלעיל בסוגיא וא"כ לא אמר הרא"ש דאע"פ שא"ל כמ"ש בעה"ב הו"ל כאילו לא א"ל כמ"ש בעה"ב אלא בזו דקא עבדי עבידתא שפירתא ולכך פסק רבינו דבא"ל כמ"ש בע"ה ודאי לא היה דעתם לפחות וכו' ואי אמר שכרכם עלי נותן להם ארבעה וחוזר ונוטל מבע"ה פי' מה שנהנה בזו המלאכה כדלעיל להיכא דלא אמר כמ"ש בעה"ב דלא גרע זכותייהו במאי דקא אמרי כמ"ש בעה"ב דודאי לא היה דעתו לפחות ממ"ש להם השליח ואם אמר להם שכרכם על בעה"ב נותן להם ד' אם יש שנשתכרו בג' ויש שנשתכרו בד' דאע"ג דהיכא דלא א"ל כמ"ש בעה"ב לא שקלי אלא ג' כאן שאמרו כמ"ש בע"ה עדיפא זכותייהו דקאמרי דדעתייהו אעילויא ומשמע אבל אם כולם נשכרים בג' לא מהני מאי דקאמרי כמ"ש בעל הבית ולמישקל ארבעה אלא אע"ג דדעתייהו אעיליא מ"מ מאחר שאמר השליח שכרכם על בעה"ב ובעה"ב קאמר בג' וליכא מאן דמיתגר בטפי מג' לא שקלי טפי מג' ואם מלאכתן שוה ד' אפילו כולן נשכרין בג' שקלי ד' דלא גרעו זכותייהו במאי דקאמרי כמ"ש בעה"ב והו"ל כאילו לא אמרו כמ"ש בעה"ב דשקלי ד' כשמלאכתן שוה ד' אפולו כולן נשכרין בג' ושיטה זו ישרה וברורה. אבל ה"ר ירוחם ז"ל הביו מדברי הרא"ש דמ"ש הלכך אפילו לא עבדי עבידתא אלא כשאר פועלים שקלי ד" דלא בעינן דליעבדו עבידתא שפירתא אלא היכא דאיכא דמיתגרי בג' וכו' דכוונתו לומר דדוקא היכא דאיכא דמיתגרי בג' ואיכא דמיתגרי בד' וא"ל בעה"ב בג' וא"ל בד' וא"ל שכרכם על בעה"ב ואמרי אינהו כמ"ש בעה"ב התם הוא דלא שקלי ד' אלא היכא דעבדי עבידתא שפירתא אבל היכא דליכא דמיתגר בבציר מד' אפי' לא עבדי עבידתא שפירתא שקלי ד' ואע"ג דא"ל כמ"ש בעה"ב לא גרעו זכותייהו אלא דעתייהו אעילויא אי א"ל בעה"ב טפי מד' ואין לפחות ממ"ש השליח אף אם א"ל בעה"ב בפחות מאאר דליכא דמיתגר בבציר מד' ואח"כ כתב הרא"ש ומיהו נראה דיפה כתב דע"כ מיירי דא"ל שכרכם על בעה"ב ואיכא דמיתגרי בג' ואיכא דמיתגרי בד' ובטלה שליחות כיון דשינה והלכך אי לא עבדו עבידתא שפירתא לא קא שקלי ד' כיון דשינה אבל בדעבדו עבידתא שפירתא שקלי ד' ומאי דקשיא כיון דקא עבדי עבידתא שפירתא למה ליה למימר כמ"ש בעה"ב בלאו הכי נמי שקלי על זה מסיק וס"ד כו'. זאת היא דעת הר"ר ירוחם בהבנת דברי הרא"ש עיין עליו בנכ"ט ולפי זה הבין דאף בזו דאיכא דמיתגרי בג' ואיכא דמתגרי בד' וא"ל שכרכם על בעה"ב כיון דא"ל בעה"ב בג' והשליח שינה וא"ל בד' וא"ל כמו שאמר בע"ה לא מהני לפועלים מידי והו"ל כאילו לא א"ל כמ"ש בעה"ב ואין להם אלא ג' ולא נהירא אלא כדעת רבינו עיקר זה כתבתי קרוב לשלשים שנה ועתה ראיתי שכתוב מהרו"ך שדעת הרא"ש היא דאין חילוק כלל בין כשא"ל הפועלים כמ"ש בעל הבית או לא אמרו כך דאפילו אמרו הו"ל כאילו לא אמרו ולכך היכא דא"ל בעה"ב בג' ושינה השליח וא"ל בד' ושכרכם על בעל הבית והם אמרו כמו שאמר בעל הבית ואיכא דנשכר בג' ואיכא בד' דאינו נוטל ד' אלא אם כן דמלאכתן שוה ד' או כל הפועלים נשכרים בד' וכך צריך להגיה בהטור עכ"ד הבין מדברי הרא"ש כמו שהבין הר"ר ירוחם וחשב שבודאי גם רבינו תופס כך ונמשך מזה דצריך להגיה בדברי רבינו ושרי ליה מאריה. שוב ראיתי בספר בדק הבית שהקשה בדברי רבינו מתחלת דבריו שכתב היכא דלא אמרו כמ"ש בעה"ב אסוף דבריו שכתב כשא"ל כמ"ש בעה"ב ומתוך קושיא זו אמר להגיה בדברי רבינו ואין ספק דשגגה יצאה מלפני השליט דתקפה עליו משנתו בכבוד היא מנוחתו ואין כאן טעות אלא כדפירשתי הוא האמת:
דרכי משה
[עריכה](א) ואין דבריו מוכרחין בדעת הרי"ף והרא"ש דאיפשר לפרש דבריהם כדעת רש"י והרמ"ה ואע"ג שכתבו דאינו נוטל מבע"ה רק ג' יש לפרש דוקא בדאיכא פועלים הנשכרים בג' אבל בדליכא פועלים הנשכרים אלא בד' נותן לו כפי מה שהתנחו דהיינו אם לא התנהו רק ג' אין להם רק ג' ואם ד' ד" וע"ז קאי הרמ"ה לומר מ"מ אם התנהו יותר מד' אין לשליח ליקח יותר מד' הואיל ולא שכרו רק בד' דכיצד הוא ישתכר בפרתו של חברו ר"ל בפעולת הפועלים ואע"ג דשליח יכול להפסיד לא יוכל להרויח כנ"ל פי' דברי רבינו והרמ"ה וב"י הביא בדרך אחרת ופי' בדברי הרמ"ה פירושים רחוקים ע"ש:
(ב) וכ"פ הר"ן פרק בתרא דעכו"ם ד' שע"א וכ"פ שם האשירי וכת' מהרא"י ז"ל בפסקיו סי' ר"ל דדוקא שנותן לו דמי החפץ אבל מי שנותן לחבירו שטר חוב לגבותו למחצה או לשליש לא יוכל אחר כך לחזור משום דהוי דבר שלא בא לעולם וע"ש שהאריך בזה ועיין בנ"י ר"פ האומנין כתב המרדכי פרק מי שמת דף רכ"ה ע"ד ראובן שנתן לשמעון ט"ו דינרין להלוותם בריבית על מנת שישא בנו את בתו ולא רצה בן שמעון לנשאה צריך להחזיר לו מעותיו. ומכל מקום יתן ראובן לשמעון מן הריוח כפועל בטל וע"ש כתוב בת"ה סימן שכ"ג על ראובן ששכר לשמעון לילך בשליחותו בי' דינרין וקודם שהלך שמעון אמר שמעון לאחרים שרוצה ג"כ הוצאות הדרך בלא אלו הי' דינרין ולא היה ראובן בביתו שהיה אפשר. להודיע וראובן לא רצה ליתן לו אח"כ כי אמר שנתן לו י' דינרין אע"ג דשאר פועלים נשכרין בז' דינרין כדי לכלול ג"כ הוצאות ופסק דהדין עם ראובן דאמרי' הדמים מודיעים לענין שכירות פועל אע"ג דלא אמרינן כן לענין שכירות בתים וע"ש:
(ג) דבר תמוה הוא זה למה יתן לו ד' והא לא עדיף מ"ש כמו שאמר בע"ה מאילו לא אמר כלל דכבר נתבאר שאינו נותן לו רק ג' וכ"נ מדברי מ"מ והרא"ש בהדיא שאינו נותן להם ד' רק בשכל הפועלים נשכרים בד' או כששוה מלאכתם ד':
(ד) וכתב נ"י פרק האומנין דף ק"ה ע"ב וכתב הרמב"ן ז"ל דאפי' אמר הבע"ה אין רצוני ליתן לכם אלא כך וכך ופייסוהו הואיל והיתה ביניהם קציצה תחילה צריך ליתן להם כפי תנאם הראשון ודוקא במקום שהיו לפועלים תרעומות אם חזר בו אז הוי דינא הכי אבל במקום דיכול ב"ה לחזור אפילו תרעומות ליכא עליו אז דוקא אם חוזר בסתם ופייסוהו אמרינן דעל תנאי הראשון חזר אבל אם אמר בפירוש אין רצוני אלא בכך וכך לא ע"ש:
מתוך: טור חושן משפט שלג (עריכה)
<< | טור · חושן משפט · סימן שלג (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]השוכר את הפועל איזה מהם שבא לחזור הפועל או ב"ה הרשות בידו שיכול בע"ה לומר לפועל השכר עצמך במקום אחר וגם הפועל אומר לבע"ה צא ושכור לך פועל אחר אלא שיש על החוזר תרעומת בשביל הטורח ומיהו כתב ר"ת אם משך בע"ה כלי אומנות שעושין בו המלאכה נגמר קנין השכירות ואין בע"ה יכול לחזור בו ולא הפועל אם הוא קבלן בד"א שיכולין לחזור בהן כ"ז שלא משך כלי האומנות וכן בדבר דלא שייך ביה משיכה כשלא הלכו אבל אם הלכו החמרים להביא תבואה ולא מצאו או שהלכו הפועלים לעבוד את האדמה ומצאו שדה לחה נותנין להם שכרם כפועל בטל ששמין מי שהשכיר עצמו למלאכה זו וכן חמר שהשכיר חמורו להביא משוי כמה היה רוצה לפחות משכרו ולישב בטל ולבא ריקן וכן ינכה לו משכרו ואם אמר לו לך והשכר עצמך במה שתוכל ואני אשלים זכרך והשיעור שפסקתי עמך צריך לעשותו וכתב א"א הרא"ש ז"ל לאו דוקא הלכו ולא הלכו אלא ה"ה נמי אם הלכו ולא שהו כל כך שעדיין מוצאין להשכיר עצמם שאין להם עליו אלא תרעומת וכן אם לא הלכו ועכבם עד שאין מוצאין להשתכר צריך ליתן להם שכרם כפועל בטל כיון גרם להם הפסד אלא אורחא דמילתא נקט דמסתמא כשלא הלכו מוצאין להשתכר ומשהלכו אין מוצאין ומיהו לפעמים איכא נפקותא במה שהלכו אם הוא בענין שאינו מוצא להשתכר ואף אילו לא הלך לא היה מוצא להשתכר במקום אחר ואם הלך הוה ליה כאילו התחיל במלאכה ואין בעל הבית יכול לחזור בו ואם חוזר בו צריך ליתן לו שכרו כפועל בטל ואם לא הלך חוזר בו ואפילו תרעומת אין לו עליו אי נמי כגון ששאר פועלים נשכרים בג' והוא שכרם בד' כיון שהלכו הוה ליה כאילו התחילו ואינו יכול לחזור בו ואין יכול לומר השכירו עצמיכם כשאר פועלים אלא צריך ליתן להם כפועל בטל לפי התנאי הגדול שפסק עמהם או ישכירו עצמם כשאר פועלים והוא ישלים להם כתנאי שפסק עמהם:
במה דברים אמורים כשלא התחילו במלאכה הילכך יכול הבעה"ב לחזור בו כל זמן שאינו גורם להם הפסד אבל אם התחילו במלאכה אין ב"ה יכול לחזור ואם חוזר נותן להם שכרם כפועל בטל והפועל אם הוא שכיר יום יכול לחזור אפי' בחצי היום וידו על העליונה ושמין כמה שוה מה שעשה ונוטל אפילו אם נתייקרה המלאכה שאינו יכול לגומרה בחצי השכר הנשאר בידו כגון ששכרו בח' דינרים ליום ועשה עמו חצי היום ואפילו אם נתייקרו שצריך ליתן לראשון ד' דינרין מחצי יום שעשה ולא אמרינן לא יתן לול אלא ב' דינרין כדי שתגמר לו מלאכה היום בח' דינרין כפי מה שהתנה וה"ה נמי אם הוזלה שיכול לגמור חצי היום הנשאר בב' דינרין ליתן לו ששה דינרים ואינו מעכב עליו אלא ב' דינרים כדי שתגמר מלאכת היום כפי מה שהתנה ומיהו אומר ר"י דוקא כחוזר בו סתם אבל אם חוזר בו מחמת היוקר אין שומעין לו ואם הוא קבלן שקבל עליו המלאכה בכך וכך גם הוא אינו יכול לחזור בו ואם חזר בו ידו על התחתונה ששמין לו מה שעתיד לעשות כפי מה שצריך לגמור את המלאכה שאם קבל לעשות המלאכה בח' דינרין ועשה חציה וחזר בו ונתייקרה המלאכה שאשי אפשר לגומרה אלא בו' דינרים לא יתן אלא שנים כדי שתגמור מלאכתו בח' כפי מה שהתנה ואם אינו יכול לגומרה בפחות מח' דינרין אינו ונתן לו כלום ומיהו אם נתייקרה הרבה שצריך ליתן עליה יותר ממה שפסק עמו אינו צריך לשלם לו מכיסו כלום לפיכך אם [ס"א לא] התחיל במלאכה וחוזר בו אעפ"י שהלך דהוי כמו התחילו במלאכה ונתייקרה אין מפסיד אלא טורח הליכתו כיון שאינו תופש משלו והוא א"צ ליתן לו מכיסו כלום הוזלה שיכול לגומרה בב' דינרין אפ"ה אינו נותן לו אלא ארבע דינרין וכן הדין בעל הבית החוזר בו שידו על התחתונה שאם הוזלה המלאכה ויכול לגומרה בשני דינרין צריך ליתן לו ששה דינרין על מה שעשה ולא ישאיר לו אלא ב' דינרין כדי שיוכל לגמור בהן מלאכתו כפי תנאו ואם הוקרה צריך ליתן לו ד' דינרין:
בד"א שפועל יכול לחזור יותר מקבלן כשאין הדבר אבד שיכול להמתין עד שיזדמן לו פועל לגמור מלאכתו אבל בדבר האבד כגון שפשתנו לעלות מן המשרה דנפסד אם אל יעלנו וכל כיוצר בזה אין חילוק בין פועל ובין קבלן אם הם אנוסים כגון שחלה או מת לא מת יכולים להחזיר בהם וידם על העליונה לשלם להם כל מה שעשו ומיהו אין צריך ליתן להם כל שכרם וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל ה"מ שאינו נותן להם כל שכרם דוקא כשבא להם האונס בחצי היום האחרון אבל אם בא להם האונס בחצי היום הראשון ואחרי שעבר האונס קבלן הבע"ה למלאכתן סתם נותן להם כל שכרן ואינו מנכה להם מה שבטלו בשביל האונס אבל אם אינן אנוסים וחזרו בהן ידן על התחתונה כיון שהוא דבר אבד ומען אפילו אם עדיין לא התחילו במלאכה כיצד מטען אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו ב' כדי שיגמרו מלאכתן ולא יתן להם אלא מה שקצץ להם וכתב הרמב"ם אפילו אם נתן להם ב' צריכים להחזיר לו התוספת בד"א בזמן שאינו מוצא פועלים אחרים לשכור אבל אם מוצא פועלים אחרים לשכור והטעה את אלו כתב א"א צריך ליתן להם כפי מה שפסק עמהם באחרונה ואם אינו יכול להטעותן שוכר פועלים אחרים וכל מה שמוסיף לאלו יתר על מה שפסק עם הראשונים נוטל מהראשונים אפי' עד כדי הכפל השכר הראשונים ואם היה בידו משלהם יכול לתופשו לשכור בו הפועלים לגמור מלאכתו שלא תפסיד אפי' עד [עד מ' או] נ' דינרין ובכל זה אין חילוק בין פועל לקבלן בד"א כשאינו מוצא עתה פועלים אחרים לשכור אבל אם מוצא פועלים אחרים לשוכרן ואומרים לו צא ושכור לי פועלים אחרים לגמור מלאכתן שלא תאבד בין פועל בין קבלן אין לו עליהן אלא תרעומת ושמין לשכיר יום מה שעשה לפי שידו על העליונה ולקבלן שידו על התחתונה שמין לו מה שעתיד לעשות וכתב הרשב"א שמיירי ג"כ שהיה מוצא פועלים אחרים לשכור בשעה ששכר אלו ועכשיו שאינו מוצא נמצא שמפסידין לו אבל אם לא היה מוצא אחרים פטורים שהרי לא הפסידו לו כלום:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן קבל לשמעון בגד לארוג ה' אמות בדינר וכשהתחיל לארוג אמר שהמטוה גרוע וגיזם לו להניח מלאכתו אם לא יוסיף לו ומפני חשש זה נדר לו להוסיף לו שכרו ד' אמות בדינר ועתה יורנו רבינו אם שמעון חייב לתת לו התוספת כי מחשיבו כדבר האבד דקי"ל שוכר עליהן או מטען ל"ש פועל ול"ש קבלן כי אם היה מניחו כך לא היה מוצא אומן שהיה נכנס למלאכת חבירו והוה ליה כדבר האבד תשובה כיון שקבלן אינו יכול לחזור בו ואם חזר בו ידו על התחתונה יכול להטעותו ואפילו בדבר שאיננו אבד אם אינו מוצא פועל אחר לשכור:
שאלה ראובן אומר לאומן עשה לי כך וכך דבר פלוני ואקחנו ממך ועשה אותם האומן ואומר לראובן ליקח המלאכה ואם לא יקחנה מיד תפסד וראובן אומר איני צריך לה תשובה חייב ראובן לפרוע לאומן משום דינא דגרמי מידי דהוה אהלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם כיון שהפסידו על ידו מלאכת היום הכא נמי על פי דבורו הפסיד:
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
השוכר את הפועל אי זה מהם שבא לחזור הפועל או הב"ה הרשות בידו שיכול ב"ה לומר לפועל השכר עצמך במקום אחר וגם הפועל אומר לב"ה צא ושכור לך פועל אחר אלא שיש על החוזר תרעומות בשביל הטורח בר"פ האומנים (עו:) תניא השוכר את האומנים והטעו את ב"ה או ב"ה הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומות ופירש"י אין להם זה על זה וכו'. דאומר להם תשכירו עצמכם לאחרים ואינהו נמי אמרו ליה כי הדרי בהו צא ושכור אחרים ומיהו תרעומת איכא שיהו צריכים לחזר זה אחר פועלים וזה אחר שוכרים ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו. וכתב ה"ה בפ"ט מהלכות שכירות בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דהא דאין להם עליו אלא תרעומת דוקא בשנח היו יכולים להשכיר עצמם אמש כששכרם אבל אם היו נשכרים אמש ועכשיו אינם נשכרים כלל ה"ז כדבר האבד להם ונותן להם שכרם כפועל בטל וכן אם נשכרים בפחות משנמים הפחת. ומ"ש ומיהו כתב ר"ת אם משך ב"ה כלי אומנות שעושין בו המלאכה נגמר קנין השכירות וכו' בריש פרק הזהב (מח.) אהא דאמר רבא קרא ומתניתא מסייע ליה לר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה דתניא נתנה נספר מעל וספר הא בעי לממשך תספורת כתבו התוספת מכאן אומר ר"ת דהסופר שהשכיר עצמו חם משכו ממנו קולמוס או תער שלו שוב אינן יכולים לחזור בהם וא"ת מ"ש מפועל דיכול לחזור בו וי"ל דפועל דוקא דכתיב ביה עבדי הם ולא עבדים לעבדים יכול לחזור בו ולא קבלן וכתבו הרא"ש ז"ל בפסקיו ועיין במרדכי פרק האומנים כתבו תלמידי הרשב"א דכל שבאת אבינה לידו שוכר עליהם מדמי חבילה אפי' בדבר שאינו אבד ואפי' לא התחיל במלאכה דמשבאת חבילה לידו זכה בע"ה בשכירותו כדמשמע בהזהב גבי נתנה לספר וכו' וליכח בין דבר האבוד לשחינו אבוד למי שפירש חבילה כלי אומנות אלא דבדבר האבד יכול לשכור פועלים בדמי כל החבילה ואפילו שוה כמה חם אינו מוצא בפחות מכדי דמיהן כדי שלא יפסיד וכשאינו אבד יש לו להמתין עד שימצא פועלים בזול ושוכר עליהם מדמי החבילה ואח"כ פירשו דבזול דקאמרי' היינו בנוהג שבעולם ולא אתו למעוטי אלא שלא יוסיף על שכר הראוי להם עכ"ל :ומ"ש בד"א שיכולים לחזור בהם כ"ז שלא משך כלי האומנות וכן בדבר דלא שייך ביה משיכה כשלא הלכו אבל אם הלכו החמרים להביא תבואה ולא מצאו או שהלכו הפועלים לעבוד את האדמה ומצאו שדה לחה נותנין להם שכרם כפועל בטל וכו' ברייתא בר"פ האומנין השוכר את האומנין והטעו את בע"ה או בעל הבית הטעה אותן אין להם זה על אלא תרעומת בד"א שלא הלכו אבל הלכו חמרום ולא מצאו תבואה פועלים ומצתו שדה כשהיא נחה נותן שכרם משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל. ומה שכתב ואם אמר לו לך והשכר עצמך במה שיוכל ואני אשלים על שכרך השיעור שפסקתי עמך צריך לעשותו פשוט הוא: וכתבו תלמידי הרשב"א אם אינו מוצא להשתכר אלא במלאכה כבידה מזו אם רצה לא יתעסק ונותן לו שכרו כפועל בטל :ומ"ש בשם הרא"ש לאו דוקא הלכו ולא הלכו וכו' עד והוא ישלים להם כתנאי שפסק עמהם שם בפסקים וגם התוס' כתבו אהא דתניא אין להם זה על זה אלא תרעומת קשה לר"י דהא קי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי א"כ אמאי לא יתן להכ. כפועל בטל כיון שעל ידו נתבטלו אותו היום וי"ל דמיירי שכשחוזר בו מיד ימצאו להשתכר ומ"מ יש עליו תרעומת שעתה לא ימצאו אלא ע"י טורח וכי מפליג בסמוך בין לא הלכו חמרים להככו ומצאו שדה לחה הו"מ לפלוגי אף בלא הלכו כלל בין יכולים עוד להשתכר בין חוזר בו אחר שלא מצאו עוד להשתכר אלא אורחא דמילתא נקט. וז"ל ה"ה בפ"ט מהלכות שכירות בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דוקא הלכו הם עצמם שאז נתקיים ביניהם השכירות ששכירות פועלים נגמר בתחלת מעשה הלך שם שליח אין להם אלא תרעומת וכשאמרו אין להם אלא תרעומת בשלא הלכו דוקא בשלא יכולים להשכיר עצמם אמש כששכרם ב"ה זה אבל אם היו נשכרים אמש ועכשיו אינם נשכרים כלל ה"ז כדבר אבד להם ונותן להם שכרם כפועל בטל וכן אם נשכרים בפחות משלם הפחת ואם הלכו אע"פ שלא היו מוצאים להשכיר עצמם אמש נותן להם שכרם כפועל בטל והוא שעכשיו אינם נשכרים כלל אבל אם היו נשכרים אין להם עליו אלא תרעומת שהרי הוא אומר צאו והשכירו עצמכם וכן נשכרים בפחות משלם להם הפחת ונפטר בכך וכל אלו הדינים בשלא בקר ב"ה מלאכתו מבערב שהוא בפשיעתו אבל אם לא היתה פשיעת ב"ה בדבר כלל ה"ז אנוס ונפטר כמו שכתב רבינו וכל זה מוכרח כראיות ברורות עכ"ל: כתב הריטב"א בתשובה בשם רבותיו שלא אמרו שפועל יכול לחזור בו אלא בשוכר עצמו באמירה אבל כל שנשתעבד בקנין לטפויי מילתא אתא שלא יוכל לחזור בו:
בד"א בשלא התחילו במלאכה הילכך יכול ב"ה לחזור כל זמן שאין גורם להם הפסד כו' והפועל אם הוא שכיר יום יכול לחזור אפילו בחצי היום וידו על העליונה וכו' בר"פ האומנים אהא דתניא השוכר את האומנים והטעו את בעל הבית או בע"ה הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומת מסיים בה במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה אבל התחילו במלאכה שמין להם מה שעשו כיצד קבלו קמה לקצור בשני סלעים קצרו חציה והניחו חציה בגד לארוג בשני סלעים ארגו חציו והניחו חציו שמין להם מה שעשו היה יפה ז' דינרים נותן להם סלע אז יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים רבי דוסא אומר שמין להם מה שעתיד להעשות היה יפה ז' דינרים נותן להם שקל או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים ובגמ' רבנן סברי ידן על העליונה ורבי דוסא סבר יד בעל הבית על העליונה אמר רב הלכה כרבי דוסא ומי אמר רב הכי והאמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום וכ"ת שאני ליה לרבי דוסא בין שכירות לקבלנות והתניא השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו אם קבלן הוא נותן לו קבלנותו מני אילימא רבנן כי לא אניס נמי הא אמרו רבנן יד פועל על העליונה אלא לאו רבי דוסא היא וש"מ לא שאני ליה לרבי דוסא בין שכירות לקבלנות ואסיקנא רבי דוסא תרתי קאמר ורב סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ופרש"י שאני ליה בין שכירות לקבלנות. דגבי שכירות איתיה להאי טעמא דעבדי הם ולא עבדים לעבדים אבל בקבלנות אין זה עבד אלא לעצמו ור' דוסא בקבלנות מיירי כדקתני קבלו קמה לקצור ודרב בשכיר יום: ומה שאמר רבינו וכן אם הוזל וכו' פשוש הוא דמהוקר נלמוד להוזל: כתב המרדכי בשם ר"מ דאפילו התחיל במלאכה יכול ב"ה לחזור בו היכא דפועל מוצא להשתכר ואין לו עליו אלא תרעומת והביא ראיה לדבר ולפי זה הא דאמרינן במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה וכו' לא איירי בשכירות אלא בקבלנות כדפרש"י עכ"ל:ומ"ש ומיהו אומר ר"י דוקא כשחוזר בו סתם אבל אם חוזר בו מחמת היוקר אין שומעין: [%א] כתב מהרי"ק בשורש קפ"ב פועל יכול לחזור בו אפילו קבל כבר דמי שכירותו ואין המעות בידו לשלם לבע"ה אפ"ה יכול לחזור בו והמעות חוב עליו:ומ"ש ואם הוא קבלן שקבל עליו המלאכה בכך וכך גם הוא אינו יכול לחזור בו ואם חוזר בו ידו על התחתונה וכו' כבר נתבאר ועיין בנ"י במתניתין דהשוכר את האומנים וחזרו בהם: ומה שאמר ומיהו אם נתיקרה הרבה שצריך ליתן עליה יותר ממה שפסק עמו אינו צריך לשלם לו מכיסו כלום. כ"כ שם הרמב"ן והרא"ש ופשוט הוא. ומ"ש לפיכך אם התחיל במלאכה אע"פ שהלך דהוי כמו התחילו במלאכה ונתיקרה אין מפסיד אלא טורח הליכתו כיון שאינו תופס משלו והוא אינו צריך ליתן לו מכיסו כלום כלומר ל"מ אם התחיל במלאכה ממש ונתיקרה וחזר בו שאינו משלם לו מכיסו ודיו שהפסיד מה שהתחיל לעשות אלא אפילו הלך להביא תבואה וכיוצא בזה שנתבאר לעיל דהוי כמו התחיל במלאכה אם חזר בו אינו מפסיד אלא טורח הליכתו בלבד וא"צ ליתן לו מכיסו כלום:ומ"ש כיון שאינו תופס משלו דמשמע שאם היה תופס משלו היה צריך לשלם לב"ה כל מה שהפסיד הוא על פי מ"ש ה"ה פ"ט מהלכות שכירות אהא דקאמר בגמרא גבי פועלים שחזרו בהם בדבר האבד שאם באת חבילת פועלים ליד בעל הבית וחזרו בהם שוכר עליהם אפילו במ' ונ' זוז שיש מי שכתב דבכה"ג שכלי אומנותם בידו אפי' בדבר שאינו אבד שוכר עליהם עליהם עד כדי שכר המלאכה אפי' נתיקרה בנתים וזה נראה דעת הרשב"א וכ"נ דעת הרמב"ן ז"ל עכ"ל:ומ"ש הוזלה שיכול לגומרה בשני דינרים אפ"ה אינו נותן לו אלא ד' דינרין מבואר דכיון דבקבלן החוזר בו יד בעל הבית על העליונה בנתיקרה המלאכה ה"ה בהוזלה:ומ"ש וכן הדין בב"ה החוזר בו שידו על התחתונה שאם הוזלה המלאכה ויכול לגומרה בשני דינרים צריך ליתן לו ששה דינרים על כל מה וכו' ואם הוקרה צריך ליתן לו ד' דינרים שם במשנה השוכר את האומנין וחזרו בהם ידן על התחתונה אם ב"ה חוזר בו ידו על התחתונה:
בד"א שפועל יכול לחזור בו יותר מקבלן כשאין הדבר אבד וכו' אבל בדבר האבד וכו' בין פועל בין קבלן אם הם אנוסים וכו' יכולין לחזור בהן וידן על העליונה וכו' שם ברייתא כתבתיה בסמוך (עז:) השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו אם קבלן הוא נותן לו קבלנותו ומוקי לה רב נחמן בר יצחק בדבר האבד ודברי הכל ופרש"י נותן לו שכרו. הואיל ואנוס הוא אין לקנסו ולעשות ידו על התחתונה ונותן לו חצי דמי שכרו:ומ"ש ומיהו א"צ ליתן להם כל שכרם פשוט הוא ולא כתבו אלא לסמוך עליו דברי הרא"ש שכתב בסמוך:ומ"ש בשם הרא"ש ה"מ שאינו נותן להם כל שכרם דוקא כשבא להם האונס בחצי היום האחרון אבל אם בא להם האונס בחצי היום הראשון ואחר שעבר האונס קבלן ב"ה למלאכתו סתם נותן להם כל שכרן ואין מנכה להם מה שבטלו בשביל האונס:ומ"ש אבל אם אינם אנוסים וחזרו בהן ידן על התחתונה כיון שהוא דבר האבד ומטען משנה בר"פ האומנים שכר את החמור ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילין לכלה או למת ופועלים להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר שאבד מקום שאין שם אדם שוכר עליהם או מטען ופירש"י מקום שאין שם אדם. שאינו מוצא פועלים לשכור והפשתן אבד והוא סמך עליהם שוכר עליהם בני אדם ביוקר ועליהם לשלם או מטען בגמרא מפרש כיצד מטען: ומה שאמר רבינו ומטען אפי' אם עדיין לא התחילו במלאכה כתב הרא"ש שם שכן דקדק הראב"ד ממתניתין וכ"כ הרמב"ן ז"ל:ומ"ש כיצד מטען אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים כדי שיגמרו מלאכתן ולא יתן להם אלא מה שקצץ להם שם בברייתא (עו.) ומ"ש בשם הרמב"ם אפילו אם נתן להם ב' צריכים להחזיר לו התוספת בפ"ט מהלכות שכירות:ומ"ש אבל אם מוצא פועלים אחרים לשכור והטעה את אלו כתב א"א הרא"ש ז"ל צריך ליתן להם כפי מה שפסק עמהם באחרונה שם בברייתא אהא דקתני שוכר עליהם או מטען מסיים בה בד"א בזמן שאין שם פועלים לשכור אבל אם יש שם פועלים לשכור יאמר צא ושכור מאלו אין לו עליהם אלא תרעומות ופירש"י בד"א. דשוכר עליהם בשאינו מוצא לשכור וכתב הרא"ש ע"ז פירוש בלא תוספת אבל אם יש שם פועלים ישכור כדי שכרן אומרים לו צא ושכור וק"ל פשיטא כיון שמוצא לשכור בלא תוספת למה יעשה מעותיו אנפרות ויתן להם יותר ממה שמוצא לשכור ונראה לי דקאי אמטען דאם מצא אחרים לשכור א"ל צא ושכור ואם הטען צריך ליתן להם התוספת עכ"ל וכן כתב ה"ה בשם הרשב"א:
ומ"ש ואם אינו יכול להטעותן שוכר פועלים אחרים וכל מה שמוסיף לאלו יתר על מה שפסק עם הראשונים נוטל מהראשונים אפילו עד כדי הכפל וכו' ואם היה בידו משלהם יכול לתפשו לשכור בו הפועלים וכו' אפילו עד מ' או נ' דינרין שם בגמ' אהא דתנן שוכר עליהן עד כמה שוכר עליהם א"ר נחמן עד כדי שכרן איתיביה רבא עד מ' ונ' זוז א"ל כי תניא ההיא שבאת חבילה לידו ופרש"י עד כדי שכרן. אם עשו אצלו קצת המלאכה ולא קבלו כלום שוכר עליהם כל מה שהוא חייב להם יוסיף לאחרים ויגמרו: שבאת חבילה לידו. אם יש בידו משלהן הרבה כדרך האומנים המקבלים עליהם מלאכה מביאים כלי אומנות לבית בע"ה עכ"ל. ביאור דבריו כל מה שהוא חייב להם יוסיף לאחרים על שכרם והיינו כפל שכר הראשונים ותוספת זה נוטלו מפועלים הראשונים וכ"כ הרמב"ן וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות שכירות וז"ל כל שיוסיף לאלו הפועלים האחרים על מה שפסק לראשונים נוטל מן הראשונים עד כמה עד כדי שכרן של ראשונים ואם היה להם ממון תחת ידו שוכר להשלים המלאכה עד מ' ונ' זוז בכל יום לכל פועל אע"פ ששכר הפועל ג' או ד' וכתב ה"ה לשון הברייתא עד מ' ונ' זוז ופירש רבינו שהכוונה לפועל א' ביום א' ודרך גוזמא אחזו ונכון הוא עכ"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל ואם באת חבילה לידו שוכר עליהם מדמי החבילה אפי' עד מ' ונ' זוז דקנה אותה להשתלם ממנה שכירותו ומיהו אם שכרן במנה אינו משתלם ממנה שאין זו שכירות אבל עד מ' ונ' דרך בעלי בתים לשכור כן בדרך האבד עכ"ל. ואין נראה כן מדברי הרמב"ם שכתבתי בסמוך דכיון דמ' ונ' גוזמא הוא מ"ל מ' ונ' מ"ל מנה : וכתב הרמב"ן אהא דשוכר עליהם או מטען אע"פ שכל זמן שלא באת חבילה לידו אין כאן אלא דברים חייבים לשלם עד כדי שכרן ולא יותר דסמכה דעתייהו מעיקרא ואין כאן דרך לקנין ומיהו אם לא שכר עליהם אלא הפסיד בהמתנתו אינן משלמין שהרי לא קבלו עליהם לשלם וכל זמן שלא נעשו שומרין אע"פ שפשעו פטורים עכ"ל כתוב בנ"י אמאי דמחייבינן לפועלים החוזרים בדבר האבד כתב הרשב"א דוקא כשהיה מוצא פועלים אחרים לשכור בשעה שנשתכרו אלו אצלו ועכשיו אינו מוצא אבל אם לא היה מוצא אחרים פטורים ע"כ ובשטת תלמידי הרשב"א כתוב בשם הרמב"ן בדבר האבד חייבים פועלים אפי' לא היה ב"ה מוצא פועלים אחרים מתחילה משום דאין אדם רואה ממונו אבד ושותק ומסתמא טרח בתר פועלים ואי טרח ומטפי להו אאגרייהו קצת ודאי משכח מיהו היכא שפועלים לא היו מוצאים לשכור אינו חייב ליתן להם שכרם דליכא למימר גבי פועלים אנא טרחנא ומיתגרנא דאיפשר שיטרח כל היום ולא יוכל להשתכר וה"מ בשלא התחילו עדיין במלאכה אבל אם משהתחילו המלאכה חזר בו ב"ה נותן להם שכרם משלם אם אינם מוצאים להשתכר במקום אחר דבהתחלת מלאכה הוא קונה שכירותו והיינו דקתני בד"א שלא הלכו חמרים וכו' דהליכת חמרים הוא התחלה במלאכה ואע"פ שלא היו מוצאים מתחלה להשכיר עצמם נותן להם שכרם משלם אבל י"א שאף ע"פ שלא מוצאים פועלים אלו אצל מי שישתכרו מתחלה כיון שאין יכולים להשתכר עכשיו בעל הבית חייב אע"פ שלא התחילו במלאכה דא"ל אי לא אוגרתן את הוה טרחינן ומוגרין נפשין בדוכתא אחרינא כדאמרינן בדבר האבד דב"ה שאפילו לא היה מוצא ב"ה פועלים אם חזרו בהם חייבים דא"ל אנא טרחנא ומוגרנא ע"כ:ומ"ש רבינו ובכל זה אין חילוק בין פועל לקבלן כ"כ הרמב"ם בפ"ט מהלכות שכירות וכן משמע בגמרא דלא חילקו בין פועל לקבלן אלא בדבר שאינו אבד אבל בדבר האבד אין חילוק ביניהם. ומ"ש בד"א בשאינו מוצא עתה פועלים אחרים לשכור אבל מוצא פועלים אחרים לשכור וכו' בין פועל בין קבלן אין לו עליהם אלא תרעומת ברייתא שם ונתבארה לעיל בסמוך. ומ"ש ושמין להשכיר יום מה שעשה וכו' ולקבלן שידו על התחתונה שמין לו מה שעתיד לעשות כ"כ הרמב"ם בפ"ט מהלכות שכירות ופשוט הוא ע"פ מה שנתבאר בסי' זה בדין שכיר קבלן שחזרו בהן:ומ"ש בשם הרשב"ם דמיירי ג"כ שהיה מוצא פועלים אחרים לשכור בשעה ששכר אלו וכו' אבל אם לא היה מוצא אחרים פטורים שהרי לא הפסידוהו כלום נראה שט"ס הוא ובמקום הרשב"ם צריך להגיה הרשב"א שבשמו כתב דברים אלו ה"ה בפ"ט מהלכות שכירות וכן מצאתי בספר מוגה:
שאלה לא"א ראובן קבל משמעון בגד לארוג ה' אמות בדינר וכו' כלל ק"ד סימן ב': (ב"ה) לשון התשו' אף אם היה מוצא פועל אחר ואף אם אינו אבד יפה עשה שהטעתו וזה לפי מאי דמשמע מפרש"י אהא דתניא בד"א בזמן שאין שם פועלים לשכור דקאי אשוכר עליהם ומשמע דמאי דקתני או מטען אפילו שמוצא פועלים לשכור ורבינו כתב דברי התשובה בענין שיסכים עם מה שכתב הרא"ש בפסקים דקאי אמטען:
שאלה ראובן אמר לאומן עשה לי כך וכך דבר פלוני ואקחנו ממך וכו' בסוף הכלל הנזכר: [%ב] כתב הריב"ש בסי' תע"ה על ש"ץ שטען שהתנה תנאי אחד עם הברורים הראשונים בודאי אם התנה כן עם הברורים הראשונים ויש עדים בדבר או שהם מודים הרי תנאם קיים ואף על פי שאין כתוב זה התנאי בשטר השכירות לא הפסיד כיון שהם הבטיחוהו כן על פה ועל דעת כן השכיר עצמו והברורים האחרים ששכרוהו ג"כ אח"כ על דעת התנאי הראשון שכרוהו אא"כ פירשו : [%ג] כתב הרשב"א שנשאל על בני חבורה ששכרו חכם לדרוש להם בכל שבת ועכשיו חזרו בהם בני חבורה והשיב שאינם רשאים וחייבים ליתן כל שכרו משלם ולא שייך הכא אינו דומה הבא טעון לבא ריקן וכו' דאדרבא לב הדורש שמח יותר בדרשו בהקהל להשמיעם את המצות ופקודי ה' ישרים משמחי לב ועוד כי המתעסקים בלימוד התורה נוחים הם ואם אינם עושים מלאכתם ייעפו ויגעו והרי הם כאוכלוסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי וכ"כ בתשובות להרמב"ן סימן א' שנשאל [%ד] על י' תלמידים ששכרו רב אחד בעשרה. ליטרין והתנו ביניהם שכל מי שימרוד מללמוד יפרע שכרו כל השנה ונתן כ"א משכון ביד שליש ונתוספו תוך השנה תלמידים עד שעלה שכר הרב לי"א ליטרין ונסתלק אחד מהתלמידים ולא רצה לפרוע אלא כפי ערך הזמן שלמד באמרו שבלאו הכי יש לרב שכירות י' ליטרין ויותר והשיב הדין עם הרב שלפי מה שיראה מתוך כדברים רשאי היה להוסיף תלמידים אחרום כדי להרבות בשכרו שאם לא כן איך הוסיפו לרב אותו תלמיד ואם כן מפסיד הוא בחזרתו של זה וחייב לשלם ועוד שלימוד החכמה אינו כשאר מלאכות שיאמר לו צא והשכר עצמך לאחרים כי יש תלמיד מבין וקל ללמדו ויש תלמיד וטורח ללמדו ולומדי התורה אינם נהנים בביטולם אלא מצירים ודמו לאוכלוסי דמחוזא ועוד דכיון שהתנה מתחלה שאם יחזור בו יפרע משלם נ"ל שהוא חייב לשלם משום תנאו דאי אמרת לא התנה זה אלא שאם יחזור ולא ימצא הרב מי ישכרנו דאם כן לא היה צריך תנאי שאפילו לא התנה כך הוא דינו וכיון דלא צריך ואמר לטפויי אתא וכדאיתא בפרק יש נוחלין אבל לא מצד הערבון שנתן ליד שליש כדעת הרמב"ם חדא דערבון הנתון ביד שליש אינו כנתן ביד המלמד ואפילו הרמב"ם מודה בזה עכ"ל ועיין בתשובת דפוס סימן אלף ומ"ב: [%ה] כתוב בתשובות להרמב"ן סי' ק"ה שנשאל על ראובן שהעמיד בנו באומנות עם שמעון בסך ידוע בשנה ועשה עמו שני חדשים או יותר ואחר כך סירב ולא רצה לקיים תנאי אביו והשיב אם האב מעלה לו מזונות שכירותו דאב הוי והאב מתנה בשכירותו כמו שירצה אבל אם אינו מעלה לו מזונות אפשר לומר שאין במה שקצב האב בשכירותו כלום שאינו אלא כנכרי ואם סירב עכשיו הבן נוטל שכרו על שעשה כשכיר כההוא דר"פ הפועלים אלא מיהת בין מעלה לו האב מזונות בין שאינו מעלה יכול לבטל תנאי האב ובלבד שיאמר שאינו רוצה ליזון משל אב ואפשר דאפילו אין סומך על שלחן האב כל שנעשה בתנאי האב אין לו לערער במה שפסק עליו האב בשכירותו עד שעה שיחזור בו משום דמסתמא כיון שידע בתנאי האב בקיצתו ונכנס במלאכה מינח ניחא ליה במה שעשה האב כיון שלא מיחה וזה נ"ל יותר ולפיכך נוטל כל מה שעשה כפי קיצתו של אב וחוזר בו כל זמן שירצה ופועל הוא זה ולא קבלן ע"כ: [%ו] שכיר שחלתה אשתו ומתוך כך לא גמר מלאכתו חשוב אונס בכה"ג עיין בתרומת הדשן סימן שכ"ט ושם תמצא כמה דיני שכיר (ומסיים דיכול לחזור) ע"ש שכרו לעשות כך וכך חביות יין אע"ג דימי הבציר קצבתן ידועה מיקרי קבלן: [%ז] ע"ש בעל הבית השוכר משרת ורוצה לחזור באמצע הזמן מיקרי דבר האבד: [%ח] מצאתי כתוב על שוחט ובודק ששכרוהו לכך והקצבים אינם מניחים אותו לבדוק מפני ששוהא יותר מדאי בבדיקה דדרך טבחי עכו"ם להקפיד נראה דלא גרע מגניבה ואבידה דאע"ג דגניבה קרוב לאונס מ"מ מפסיד אגריה אבל אם מקפידים בדבר שאין טבחי עכו"ם מקפידים כלל ומעולם לא שמע אדם שהקפידו בכך דמי לאונסין ולא מפסיד אגריה ואם אין דרך להקפיד טבחי עכו"ם של מקוסה בודק ודרך טבחים שבעירכם להקפיד וידוע לקהל שהם מקפידים בכך איבעי לקהל לאתנויי בהדיה ואי לא אתנו פסידא דידהו הוי ויהבי ליה כפועל בטל כדאמרינן בפ' האומנים האי מאן דאגר אגירי לרפקא ומלאי ארעא מיא וכו' האי מאן דאגר אגירי לדוולא ופסק נהר בפלגא דיומא וכו' ע"כ מתשובת הר"מ: [%ט] עכו"ם ששיגר שלוחו לקרוא לו חייט וקרא לו ראובן וכשהתחיל ראובן לחתוך נכנס גם שמעון וחתך ותיקן כראשון ובעת הפרעון קבל הראשון שכר שניהם ואומר ראובן שאינו רוצה ליתן לשמעון אלא כמתלמד ושמעון תובע שיתן לו כאומן שגם הוא אומן כמוהו כתב הרא"ש בכלל ק"ד סי' ג' שהדין עם שמעו': מי ששכר מלמד לבנו ללמדו שנה א' ובתוך השנה מצא טוב ממנו ורוצה להוציאו מהראשון לתתו לו כתב הרא"ש בכלל הנזכר סימן ד' כיון ששכרו לזמן קצוב והתחיל במלאכתו אינו יכול להוציאו מתחת ידו תוך זמנו אם אינו פושע במלאכתו: הנותן מטוה לארוג וטוען שנחלף לו והאורג מודה שנחלף אך לא בידיעתו ואינו יודע כמה על מי לישבע בכלל הנזכר סימן ה': [%יא] המשכרת עצמה להניק בן ב"ה אם יכולה להניחו בכלל י"ז סי' ז' ובטור אבן העזר סי' פ' : ועיין בתשובות הרשב"א שכתבתי בסוף סימן של"ד ובסוף סימן של"ב ראובן נתרעם משמעון ששכרו לשנה ללמד תינוקת ולמד עד הפסח ואחר הפסח עמד שמעון ושכר מלמד ותובע שמעון שרוצה ללמד עד תום שנתו בתשובת הרשב"א סי' אלף וקצ"ז: קצת דיני שוכר את חבירו תמצא בטור זה בסימן רס"ד: הנותן מעות לחבירו לכתוב לו ס"ת ונמצאו בו טעיות וצריך לשכור מי שיגיה אותה כתב הרשב"א בסימן אלף ונ"ו אם הם טעיות שדרך הסופרים לטעות בכך אין הסופר חייב כלום אבל אם טעה כל כך שאין דרך הסופרים לטעות חייב ומ"מ כל כיוצא בדברים הללו תלויים במנהג המקומות אם מנהג המקום שכותבי ספרים מגיהים אותם אף זה כשקבל סתם ע"ד להגיהו קבלו ובסתם המקומות שאין על הסופר להגיה אם עמד והגיהו מעצמו חייבים הבעלים לשלם לו ע"כ:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
השוכר את הפועל וכו' ברייתא ר"פ האומנים ופירש"י ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו. וע"ל סימן ר"ד דכתב דאית ביה ממחוסר אמנה וכאן לא דיבר מזה אלא לענין תביעת ממון אם חוזר בו ונסמך על מ"ש למעלה דין מחוסר אמנה אימתי הוא. ואע"ג דשכיר יום יכול לחזור בו אפילו בחצי היום הכא אשמועינן פועל שהוא קבלן חזר בו קדם שהתחילו במלאכה ולא משך בעה"ב את כלי האומנות שלו: ומיהו כתב ר"ת וכו' בפרק הזהב (דף מ"ח) בד"ה והא בעי: וכתב א"א הרא"ש לאו דוקא הלכו וכו' עד שפסק עמהם שם בפסקים ומ"ש או ישכירו עצמם כשאר פועלים וכו' פירוש הרשות ביד הפועלים שאם הבע"ה א"ל שישכירו עצמם והוא ישלים להם כפי התנאי והם אינה רוצים חייב לשלם להם כפועל בטל לפי התנאי הגדול שפסק עמהם ואם אינם רוצים להפסיד דבר ישכירו עצמם כשאר פועלים והוא ישלים להם כתנאי שפסק ביניהם וכל מה שנזכר כאן שיהיו נשכרין לאחר אינו אלא במלאכה שאינה כבידה מזו שנשכר עליה וכ"כ תלמידי רשב"א ומביאו ב"י:
ומ"ש בד"א כשלא התחילו במלאכה וכו' ברייתא ר"פ האומנין. ומ"ש כ"ז שאינו גורם להם הפסד נראה דרצונו לומר דהיינו דוקא שלא היו יכולים להשכיר עצמם אמש כששכרם אבל אם היו נשכרים אמש ועכשיו אינם נשכרים כלל ה"ז גורס להם הפסד בתורה זו וכ"כ ה' המגיד בפ"ט משכירות בשם הרמב"ן והרשב"א ומביאו ב"י: והפועל אם הוא שכיר יום וכו' שם ברייתא ת"ק ס"ל יד פועל על העליונה אפילו הוא קבלן ור' דוסא סובר יד פועל על התחתונה אפילו הוא שכיר יום ורב אמר הלכה כר' דוסא בקבלן דידו על התחתונה אבל שכיר יום יכול לחזור בו וידו על העליונה ומ"ש אפי' אם נתייקרה המלאכה וכו' שם בברייתא תנא היכא דנתייקרה המלאכה והרא"ש שם כתב דה"ה אם הוזלה המלאכה: ומ"ש בשם ר"י דוקא כשחוזר בו סתם וכו' נראה דטעמו דכיון דשכיר יום לא מצי חוזר אלא משום דכתיב עבדי הם ולא עבדים לעבדים א"כ דוקא בחוזר בסתם דתלינן שאינו חפץ לעבוד יותר אבל אם חוזר בו מחמת היוקר אם כן גלי דעתיה דניחא ליה בעבדות אם ישלם לו בעה"ב כפי היוקר ואין שומעין לו והכי מסתברא: ומ"ש לפיכך אם התחיל במלאכה וחוזר בו אע"פ שהלך וכו' כתב ב"י וז"ל כלומר ל"מ אם התחיל במלאכה ממש ונתייקר וחזר בו שאינו משלם לו מכיסו ודיו שהפסיד מה שהתחיל לעשות אלא אפי' הלך וכו' וזה דוחק דפתח בתרתי א' התחיל במלאכה ב' אם הלך ומסיים בא' שאמר אין מפסיד אלא טורח הליכתו וכו' אבל הנוסחא האמיתית בדברי רבינו הוא לפיכך אם לא התחיל במלאכה וחוזר בו אע"פ שהלך וכו' דהשתא לא איירי אלא בהלך בלחוד אבל בהתחיל במלאכה לא מיירי דפשיטא היא דדיו שהפסיד מה שהתחיל לעשות. עוד כתב ב"י וז"ל ומ"ש כיון שאינו תופס משלו דמשמע דאם היה תופס משלו היה צריך לשלם בעל הבית כל מה שהפסיד הוא ע"פ מ"ש ה"ה בפרק ט' משכירות דבכלי אומנתו בידו אפילו בדבר שאינו אבד שוכר עליהם עד כדי שכר המלאכה אפי' נתיקרה בנתיים וכו' עכ"ל. וכך פי' מהרז"ן ע"כ פסק דאם היה תופס הבעל הבית משל פועל יכול לשכור עליו. והא ליתא דהא רבינו לא ס"ל הכי מדכתב בסמוך בדין דבר האבד דאם הי' בידו משלהם יכול לתופסו לשכור בו הפועלים לגמור מלאכתו שלא תפסד וכו' אלמא דוקא בדבר האבוד יכול לתופסו אבל לא בשאינו דבר האבוד דאל"כ הו"ל לפרש כאך בדין דבר שאינו אבד ג"כ דאם תפס משל פועל דיכול לשכור עליו אבל הדבר פשוט דמ"ש רבינו כאן כיון שאינו תופס משלו אין פירושו שאין הבעה"ב תופס משל פועל כמו שהבין ב"י אלא ה"פ כיון שאין הפועל תופס בידו משל בעה"ב דאם היה הפועל תופס דבר משל בעה"ב כגון שקיבל שכירותו מידו היה חייב הפועל להחזיר הכל כדכתב לעיל בסמוך אבל כיון שלא תפס הפועל משלו כלום אין הפועל חייב ליתן לו מכיסו כלום ואפילו היה בע"ה תופס משל פועל צריך להחזיר לו מה שתפס:
בד"א שפועל יכול לחזור בו יותר מקבלן כשאין הדבר אבוד וכו' ברייתא שם: ומ"ש בשם הרא"ש לחלק בין כשבא האונס בתחלת היום לבא בסוף היום כ"כ לשם בפסקיו דהיינו הא דפ"ק דקידושין דעבד שחלה ג' ועבד שלש א"צ להשלים דכיון דאחר חליו קיבלו בעה"ב למלאכתו ולא אמר לנכות לו מה שחלה מסתמא מחל לו אבל היכא שהחולי היה בסוף זמנו אין הוכחה שמחל לו עכ"ל. וז"ש רבינו בשמו ואחר שעבר האונס קבלן הבע"ה למלאכתן סתם נותן להם כל שכרן וכו' דמשמע דוקא בקבלן סתם אבל אם כשחזר וקבלן היה מפרש שרוצה לנכות להם מה שבטלו בשביל האונס הרי גילה דעתו שלא מחל ומנכה להם: ואם אינו יכול להטעותן שוכר פועלים וכו' פי' כגון אם שכרן בח' דינרים יוסיף לאחרים על שכרם ח' דינרין דהיינו בין הכל י"ו דינרין והיינו כפל שכר הראשונים ותוספות זה נוטלו מפועלים הראשונים והיינו דאמרינן בגמרא עד כמה שוכר עליהן אמר רב נחמן עד כדי שכרן: ומ"ש ואם היו בידו משלהם וכו' שם מותיב רבא לרב נחמן מהא דתניא עד מ' וחמשים זוז אמר ליה כי תניא ההיא בשבאתה חבילה לידו: ובכל זה אין חילוק בין פועל לקבלן וכו' הכי משמע דבדין דבר האבד אין חלוק בין פועל לקבלן: ומ"ש במה דברים אמורים וכו' ושמין לשכיר יום מה שעשה לפי שידו על העליונה כו' ה"א בברייתא דכשידו על העליונה שמין מה שעשה ובידו על התחתונה שמין לו מה שעתיד לעשות נמשך לפ"ז דבשכיר יום שמין מה שעשה וכו':
דרכי משה
[עריכה](א) דפועל יכול לחזור אפי' נתייקרו הפועלים ומשמע דמיהו כלי אומנתו יכול להחזיק הבע"ה וע"ש בנ"י פרק הזהב דף פ' ע"ב וע"ל ריש סי' של"א:
(ב) וע' בזה בנ"י פ' האומנין:
(ג) כתב המרדכי ריש האומנין ע"ב וע"ג דמלמד החוזר בו מיקרי דבר האבוד וכן היה דן מוהר"ם הלכה למעשה דלא כר' יואל דפסק דיכול לחזור בו וכתב וה"ה סופר החוזר בו הוי דבר האבוד דמזיק לספר שיהיה מב' סופרים עוד כתב שם דאם המלמד לא יוכל ללמוד מחמת מכת מדינה כגון שגזר המושל שלא ללמוד הוי פסידא דבעל בית וכתב שם דיש לילך אחר המנהג בענין אם צריך להשכיר ואסור למלמד לעסוק בשום מלאכה אחרת עם הלימוד ובירושלמי אסור למלמד לנעור הרבה בלילה דלמחר לא יוכל ללמוד ואין לו לסגף עצמו במאכל ובמשתה או להרבות במאכל ובמשתה וכל המשנה ידו על התחתונה ומעבירין ליה עכ"ל וכ"ה בהגהות מיי' סוף הל' שכירות וע"ל ס"ס של"ד עיין בתשובת מיימון ס"ס קניין סימן ל' ול"א כתב תשובה בדין מלמד שחלה אי מיקרי דבר האבוד וע"ל סימן ש"ו אימתי מעבירין למלמד שפשע ובתשובת מהרי"ק שורש קל"ג דאם עושה עמו בחנם יכול לחזור מתי שירצה אפי' בדבר האבוד וע"ל סימן של"א כתבתי דבריו:
(ד) משמע הא בלאו הכי אינו נותן לו כל השכירות ומנכה לו ימי חליו או ימי אונסו אע"פ שלא חזר בו הפועל אבל במרדכי פרק האומנין דף קמ"א פסק דאינו מנכה לו זמן חליו או זמן אונסו ואפי' בדבר האבוד מאחר שנאנס פטור ואין מנכה לו כלום אם חלה אחר שהתחיל במלאכה ולכן מלמד שחלה אין מנכין לו כלום וא"צ להשלים אח"כ מה שביטל אמנם התוספות ותשב"ץ כתבו כדברי הרא"ש דמנכה לו כל ימי חליו ואונסו וע"ש כמרדכי וכ"כ בתשובת מיי' ס"ס קנין סימן ל"א דמוהר"ם חזר בו ופסק בדברי התוס' ומיהו אם קבל פועל או המלמד שכרו א"צ להחזיר ועיין בדברי התוס' פ"ק דקידושין:
(ה) וכנ"י פרק האומנין דף ק"ד ע"ב ודוקא אם שכר עליהם פועלים אבל אם לא שכר אלא הפסיד בהמתנתן אינן צריכין לשלם אלא שאם רצה שוכר עליהם כן הסכימו האחרונים ז"ל עכ"ל ובמרדכי פרק האומנין ע"ד בתשובת מוהר"ם לענין מלמד שחזר בו פסק הא דיכול לשכור עליהם יותר מכדי שכרן היינו דוקא שתפס כלי אומנותו אבל אם אין בידו כלי אומנתו רק יש בידו דברים אחרים שהם של פועל אינו יכול לשכור עליו יותר מדמי שכרן ולא משמע כן מדברי רבינו בעל הטור והרמב"ם בפ"ט מה"ש אבל בת"ה סימן שכ"ט פסק כדברי מוהר"ם מיהו פסק דדוקא בדבר האבוד שאינו ממון כגון מלמד החוזר בו אבל אם הוא דבר האבוד שבממון צדיך לשלם לו כל ההפסד מדינא דגרמי וע"ש כתב הגמי"י פ"ט מהלכות שכירות מלמד ששכר עצמו על זמן יש לו דין פועל אבל אם שכר עצמו ללמוד עמו חצי ספר או בה"ג מקרי קבלן ובהגמ"ר פ' האומנין דף קנ"א ע"א בשם ר"י מפריש דמלמד אין לו דין פועל שיכול לחזור בחצי היום משום דלא שייך בזה עבדי הם כו' וע"ש ועוד כתבו שם על רבים ששכרו מלמד ורצו לחזור קודם שהתחיל במלאכה ופסק דכל דבר הנעשה ברבים א"צ קנין ואינן יכולין לחזור וג' מקרי רבים ואפי' יחיד העושה על דעתן לא יוכל לחזור כדאמרינן בנדר שהודר על דעת רבים כ"ש רבים עצמן ולכן נהגו שכל דבר הנעשה ברבים א"צ קנין אף במקום שיחיד צריך קנין וג' טובי העיר חשובין ככל העיר לכל דבר ועוד לא גרע ממתנה מועטת דאמרינן דאף יחיד לא יוכל לחזור דלגבי רבים הוי דבר זה דבר מועט ועוד במקום דאיכא ערב בלא קנין משתעבד וחייב הערב ליתן שכרו אע"ג דעדיין לא התחיל במלאכה מאחר שאינו מוצא להשתכר במקום אחר הוי כמתחיל ואם השכיר עצמו לב' שנים והתחיל שנה ראשונה מקרי התחלה אף לשנה שנייה עכ"ל:
(ו) ודוקא שחזר והשכיר עצמו אבל אם עמד עמו שנה שנייה בשתיקה לא אמרינן תשאר עמו על תנאי הראשון וכ"כ מהרי"ק שורש קי"ח וע"ש שהאריך בזה.
(ז) ע"ל סי' קצ"ב כתבתי דין מורשה שטוען שלא כראוי אי מקרי פשיעה.
מתוך: טור חושן משפט שלד (עריכה)
<< | טור · חושן משפט · סימן שלד (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]השוכר הפועל לחפור בשדה ובא מטר בלילה בענין שאינו יכול לחפור אם הראה לו השדה בערב פסידא דפועל הוא דכיון שראה אותה והכירה שאינה ראויה לחפור אם ירד עליה מטר לא היה לו לבא ואינו נותן לו כלום לא הראה לו תחילה נותן לו שכרו כפועל בטל לפי שבעל הבית היה מכיר את שדהו והיה לו להודיעו שלא יבא והרמב"ם כתב אם ביקר בעה"ב מלאכתו מבערב ומצא שצריכה פועלים אין לו לפועל כלום דמה היה לו לעשות לא ביקר אותה מבערב נותן להם שכרם כפועל בטל וכ"כ הרמ"ה דכיון שלא ראה אותה פשע:
השוכר הפועל להשקות שדהו מן הנהר ופסק הנהר אם אין דרך הנהר לפסוק או אפילו שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר פסידא דפועל ואין בעל הבית נותן לו כלום אע"ג שגם בעל הבת יודע דרך הנהר אבל אם אין הפועל יודע דרך הנהר והבע"ה יודע נותן לו שכרו כפועל בטל דלעולם לא יתחייב בע"ה אלא א"כ היה יודע והפועל לא ידע אבל אם שניהם יודעין או שניהן אינן יודעין הפועל מפסיד שהמוציא מחבירו עליו הראיה וידו על התחתונה: לפיכך אם שכרו להשקות שדהו ובא מטר בלילה בענין שאינו צריך אינו נותן לו כלום וכן אם בא בחצי היום אינו נותן לו מחצי היום ואילך כלום אבל אם עלה הנהר והשקה השדה פסידא דבע"ה הוא ונותן לו שכרו כפועל בטל לפי שהוא מכיר שדהו והיה לו להתנות שאם יעלה הנהר וישקנה שלא יתן לו כלום אבל הפועל אינו מכיר השדה אפילו הוא מן העיר:
בד"א בפועל אבל מי שהתנה עם אריסו שאם ישקה השדה ג' פעמים שיקח חצי הפירות ושאר האריסין שאין משקין אלא שני פעמים אין נוטלין אלא השליש ובא מטר ולא הוצרך לדלות ולהשקותו נוטל חצי הפירות שאין דין האריסין כדין הפועל לפי שהוא כשותף בשדה:
וכיוצא בזה כתב ה"ר יואל הלוי מי ששכר מלמד לבנו וחלה התלמיד אם אינו רגיל באותו חולי או אפי' אם רגיל והמלמד מן העיר ומכיר בו פסידא דמלמד אבל אם רגיל בחולי ואין המלמד מכיר בו כגון שאינו מן העיר פסידא דבע"ה הוא: ונותן לו שכרו משלם ולא כפועל בטל דכל לומדי תורה כשאין לומדין הבטלה גורם להם שכחה דדמי דאוכלוסי דמחוזא דכי לא עבדי חלשי:
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
השוכר הפועל לחפור בשדה ובא מטר בלילה וכו' אם הראה לו השדה בערב פסידא דפועל הוא וכו' לא הראה לו תחלה נותן לו שכרו כפועל בטל וכו' בר"פ האומנין (עו: עז.) אמר רבא האי מאן דאגר אגירי לרפקא ואתא מטרא ומליא מיא אי סיירא לארעיה אורתא פסידא דפועלים לא סיירא לארעיה מאורתא פסידא דבעל הבית ויהיב להו כפועל בטל. ופירש רש"י סיירא לארעא מאורתא. הוליך הפועלים וראוה ולא הבינו שהיתה לחה או שירדו גשמים בלילה לית להו כלל דהא חזו אינהו גופייהו וע"מ כן נשתכרו לו והרי לא יכולים ולא היה להם לילך בבקר: לא סיירוה מאורתא. עליו היה לתת לב בדבר ולהודיעם אם תמצאו שדה לחה לא אתן לכם כלום ויהיב להו כפועל בטל: פסידא דפועלים. גשמים שירדו הפסד פועלים הוא דלא יהיב להו מידי דאמר להו מזלייכו גרם: לא סיירא פסידא דב"ה. דאמרי ליה מי יימר דאדעתא דההוא ארעא אגרתן. וכתב הרא"ש אי לא סיירא לארעא פסידא דב"ה לפי שב"ה מכיר את ארצו ויודע דכי אתי מיטרא לא חזיא לריפקא והול"ל בבקר לפועלים שישכירו עצמן למקום אחר והפועלים לא הכירו את ארצו נמצא שבגרמתו הפסידו שכר פעולת היום אי נמי כיון שלא הראה מבערב באי זה שדה יעשו מלאכה יכולים לומר לריפקא סתם השכרתנו תנה לנו שדה אחרת דחזיא לריפקא הלכך נותן להם שכרם כפועל בטל עכ"ל:ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל אם בקר בעל הבית מלאכתו מבערב וכו' בפ"ח מה' שכירות וטעמו מפני שהוא ז"ל מפרש דסיירא לארעא מאורתא קאי לב"ה כלומר שהוא עצמו בקר שדהו:
השוכר הפועל להשקות שדהו מן הנהר ופסק הנהר אם אין דרך הנהר לפסוק או אפילו שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר פסידא דפועל וכו' שם (עז.) אמר רבא האי מאן דאגר אגירי לדוולא ופסק הנהר בפלגא דיומא אי לא עביד דפסיק פסידא דפועלים עביד דפסיק אי בני מתא פסידא דפועלים לאו בני מתא פסידא דבע"ה וכתב הרא"ש אי לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלים דכל אונסא דלא איבעי לאסוקי אדעתייהו לא פועל ולא בע"ה אי נמי תרוייהו איבעי לאסוקי אדעתייהו פסידא דפועלים דהמע"ה וידו על התחתונה הוה רגיל דפסיק אי בני מתא נינהו פסידא דפועלים בני מתא אחרינא פסידא דב"ה דאיבעי ליה אתנויי: (ב"ה) והרמב"ם פירש פ"ט משכירות בענין אחר וכבר השיגו הראב"ד:
ומ"ש לפיכך אם שכרו להשקות שדהו ובא מטר בלילה וכו' אם בא בחצי היום וכו' אבל אם עלה הנהר והשקה השדה פסידא דב"ה הוא וכו' שם אמר רבא האי מאן דאגיר אגירי לדוולא ואתא מיטרא ופסידא דפועלים אתא נהרא פסידא דב"ה ויהיב להו כפועל בטל ופרש"י לדוולא. להשקות שדות: ואתא מיטרא. והשקה אותה ואינה צריכה לדוולא: אתא נהרא. גדל הנהר ועלה ונכנס בחריצין העשויין בשדה ומהם היא שותה ואינה צריכה לדוולא:
ומ"ש בד"א בפועל אבל מי שהתנה עם אריסו שאם ישקה השדה שלש פעמים שיקח חצי הפירות וכו' בפרק מי שאחזו (ד' עז) ההוא גברא דא"ל לאריסיה כ"ע דלו תלת דליאתא ואכלי ריבעא את דלי ארבעה ואכיל תילתא לסוף אתא מיטרא א"ר יוסף הא לא דלה רבה אמר הא לא איצטריכא ליה ופסקו הפוסקים כרבה ופרש"י הא לא איצטריך ומזלו גרם. וכתב הרי"ף וק"ל ההיא דאמר רבא בפרק האומנין האי מאן דאגר אגירי לדוולא ואתא מיטרא פסידא דפועלים ומסתברא לן דשאני אריס מפועל דאריס כשותף דמי דאי אתניסא ההיא ארעא לא הוה שקיל מידי הילכך כיון דקביל עליה דדלי ארבעה קנה ליה תילתא וכיון דלא אצטריך לא פקעא מנתא דיליה וכן כתב הרא"ש והר"ן כתב וז"ל אבל הראב"ד ז"ל כתב דלאו דוקא אריס שאפילו קבלן נמי כך היא דינו שאם קבל קמה לקצור וקצר חציה ובאו אחרים או נמלים וקרסמוה זכה בשכירות דדוקא בפועל הוא דאמרינן דפסידא דידיה לפי ששכרו אינו אלא כפי טרחו וכל שאינו טורח אינו נוטל אבל קבלן אין שכרו תלוי אלא בגמר מלאכה וכל שנגמר בין על ידו בין ע"י אחרים נוטל קבלנותו עוד כתב הרב ז"ל בשם אחרים שאפילו בפועל כך הוא דינו כל זמן שהתחיל במלאכה שמאותה שעה זכה בשכירותו ואע"פ שלא נעשית על ידו ורווחא דידיה הוא וכי אמרינן פסידא דפועלים דוקא בשלא התחילו במלאכה וראיה לדבר מדאמרי' התם בסמוך דמאן דאגר אגיריה לעבידתיה ושלים עבידתא בפלגא דיומא דאי לית ליה דכוותה נותן להם שכרם משלם כלומר של כל היום אלמא דאפילו פועל כל שהתחיל בה אף על פי שלא טרח בה כפי מה שנשכר נוטל שכרו משלם והרמב"ן חולק בשתיהן בפועל כל שלא עשה שליחותו אף על פי שמשהתחיל במלאכה נעשית מלאכתו מאיליה לא זכה בשכרו וראיה לדבר מדאמרינן בהגוזל בתרא (קטז.) גבי שטף נהר חמורו וחמור חברו בעא מיניה רב מר' ירד להציל מהו א"ל זו שאלה אין לו אלא שכרו איתיביה השוכר את הפועל להביא לו כרוב ודורמסקנין לחולה ומצאו שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם ושני ליה התם עבד שליח שליחותיה הכא לא עבד שליח שליחותיה אלמא טעמא דעבד שליחותיה הא לאו הכי אף על פי שנעשית מלאכה מאליה כגון שבאו לו דורמסקנין ממקום אחר הפסיד שכרו ואפילו בקבלן נמי הפסיד דמסתמא הך ברייתא דמצאו שמת או הבריא בקבלן הוא ואפ"ה טעמא דעבד שליח שליחותיה הא לאו הכי אינו נותן לו שכרו וכ"ת א"כ קשיא הא דאמר רבא אי לית ליה עובדא דכוותה נותן להם שכרם משלם ואמאי והא לא טרח לאו קושיא היא דהתם נמי עבד שליח שליחותיה דההיא ע"כ בשכרו בפירוש למלאכה ידועה היא דאי לא תימא הרי מלאכה דקשיא מינה אמאי לא מפקינן להו והא כיון ששכרו סתם אי בעי מסר ליה קשיא בריש' אלא ודאי בששכרו למלאכה ידועה היא וכיון שכן ב"ה דהו"ל לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה דכולא פשיעותא דידיה היא דאיהו הוא דידע אבל פועל לא ידע לא הו"ל לאתנויי עכ"ל. וכל זה כתב ג"כ בנ"י בפרק האומנים. והרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות שכירות כתב כדברי הרי"ף שמחלק בין פועל לאריס וכתב הרב המגיד כתב הרמב"ן דקבלן דינו כפועל שלא כדברי הראב"ד ועיקר עכ"ל :
וכיוצא בזה כתב רבינו יואל מי ששכר מלמד לבנו וחלה התלמיד אם אינו רגיל באותו חולי וכו' עד סוף הסימן הכל דברי הרא"ש בר"פ האומנים שלמד כן מההיא דרבא שכתבתי בסמוך האי מאן דאגר אגירי לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא אי לא הוה רגיל דפסק פסידא דפועלים ועיין שם במרדכי ועיין בתשובות מיימונית דספר קנין סימן ל"א. ומ"ש ודמי לאוכלוסי דמחוזא וכו' יתבאר בסי' שאחר זה ומ"ש שלומדי התורה דומים לאוכלוסי דמחוזא כ"כ הרשב"א בתשובה וכן כתב בתשובות להרמב"ן סימן א' ובמישרים נכ"ט ח"ג וכתב עוד שאפילו יש למלמד תלמידים אחרים זה שחוזר בו משלם משום דדיבור לאחד דיבור לק' ויכול לשמוע בכלל האחרים וכן ראוי לדון עכ"ל: וכתב רבינו ירוחם בנכ"ט ח"ג ואינו יכול לכוף למלמד שילמוד אחר במקום בנו: וכתוב עוד בנתיב הנזכר בשם הר"פ והרא"ש חזרת המלמד כמו פועל בכל דיניו וכן בשוכר עליהם או מטען עליהם אלא תרעומת ואם המלמד חוזר בו מחמת חולי או אם חוזר בו ב"ה עיין שם ובתשובות מיימוניות דספר קנין סימן ל"א ובמרדכי פרק האומנין ואכתוב דבריו בסמוך. וכתב עוד שם רבינו ירוחם כי שכר מלמדי תינוקות בעיירות קטנות שאין יכולין היחידים לשכור מלמד כי הוא על כל הקהל לפי ממון ואח"כ נסתפק בדבר. מצאתי בתשובת מהרי"ל שאם שינוי אויר בעיר והבריח הבן דינו שוה להא דרבינו יואל : כתוב בתשובת הרשב"א סי' תתע"ג ובמרדכי פ' האומנין על מלמד שהתחיל ללמוד ואמר לו בע"ה לך מעמדי ונתרצה המלמד ושוב חזר בו בעל הבית ורצה לעכבו דלא נמחל שעבודו באמירה בעלמא . וכ"כ רבינו ירוחם בנכ"ט ח"ג. וכתב עוד שם ואם תבעו המלמד מה שהיה יכול להרויח הזמן שאמר לו לפרעו ולא פרעו אומדין כמה אדם רוצה ליתן במעות בזמן כזה עכ"ל וכבר כתבתי בטור יורה דעה שזה כשגגה היוצאה מלפני השליט : המלמד את בן חבירו שלא מדעת האב אין האב חייב לשלם לו בתשובה הנזכרת סימן תרמ"ה ובמי' בסוף נכ"ט כתוב אם אמר לפועל או לשכיר בפני ב"ד או בפני שנים לך פטור בלא מחילה אחרת וי"א כי אם אמר לו בכעס שאינו פטור בפ"ק דקדושין עכ"ל: דינים דשייכי לשוכר מלמד בתשובות הרשב"א סי' תרמ"ג ותרמ"ה ואלף מ"ב ואלף קנ"ז: אשה ששכרה מלמד לבנה שלא מדעת בעלה עיין בטור יורה דעה סימן רמ"ח. כתוב בהגהות ראשונות דמרדכי פ"ו דמציעא שאין המלמד יכול לחזור בו בתקופה דלא דמי לפועל שחוזר בו בחצי היום ועיין לקמן בסמוך. כתוב ע"ש ב"ה שאמר למלמד למוד בני ולא נדר לו כלום ולאחר זמן לא רצה ליתן לו מאומה צריך ליתן לו כפי הזמן שלמד. וכתב עוד שם רבים ששכרו מלמד אין יכולים לחזור בהן אע"פ שעדיין לא התחיל במלאכה אם אינו מוצא להשכיר עצמו במקום אחר שכל דבר שנעשה בפני ג' אין יכולין לחזור בהם. וכתוב עוד שם בשם סמ"ג מי ששכר מלמד ע"י קנס חייב לשלם הקנס אע"פ שלא הקנה דדמי לאם אוביר ולא אעביד וצ"ע: וכתוב עוד שם יש ליזהר למלמד או לסופר או לשאר בעלי מלאכות להשכיר עצמו שלא להיות בבית ב"ה להיות סמוך על שלחנו בלי הפסק יותר מג' שנים. כתב המרדכי בפ' האומנין מלמד החוזר בו ואינו רוצה לגמור יד בע"ה על העליונה שוכר עליו או מטעהו ואם כבר קבל המלמד שכרו צריך להחזיר עד כדי שיוכל להשכיר אחר ואע"פ שרבינו יואל פסק דמלמד יכול לחזור בו כפועל ר"מ כתב דהלכה למעשה דדבר האבד הוא וכתב דה"ה לסופר דהרבה היזק היא הספר שהוא משתי כתיבות והו"ל כדבר האבד: וכתב עוד שאם ביטל המלמד מחמת המושל בעיר הוי מכת מדינה וההפסד של ב"ה. וכתב עוד שהולכים אחר ניהוג המדינה בלהשכים ולהעריב: וכתב עוד שהמלמד אין לו לעסוק בשום מלאכה אחרת ואסור להיות נעור בלילה יותר מדאי כדי שלא יהא למחר עצל מללמוד ואין לי להתענות ולא לעצור במאכל ומשתה וגם לא להרבות במאכל ומשתה וכל המשנה ידו על התחתונה ומעברינן ליה והכי אמרינן בירושלמי לא יחרוש אדם בפרתו בלילה וישכרנה ביום ולא יעשה בשלו בלילה וישכיר עצמו ביום לאחרים ולא ירעיב עצמו מפני שממעט במלאכתו של בע"ה עכ"ל: השוכר מלמד לבנו לזמן ומת הנער בתוך הזמן ב"ה פטור ממה שלא למד מרדכי שם. וכתב ע"ש אם חלה הנער ובע"ה אומר תלמוד לי נער אחר במקומו עד שיתרפא בני הרשות בידו וכגון שאותו הנער אינו קשה בלימודו יותר מהראשון כדאמרינן הכא דקשה מיניה לא עבדי ה"מ היכא דאינו רוצה להוסיף על שכרו אבל אם רוצה להוסיף על שכרו לפי שמלאכתו שניה כבדה מהראשונה הרשות ביד ב"ה: וכתב ע"ש אם חלה המלמד אין שוכר עליו הואיל ואניס ונותן לו ב"ה שכרו משלם ואם צריך המלמד לשלם ימי חליו ע"ש ובתוספתא פ"ק דקדושין ובהגהות ראשונות דמרדכי פ"ז דמציעא ובתשובות מיימוניות דספר קנין סימן ל' ול"א שליח שהיה נושא איגרות בשכר ומצא תגר וחזר אי הוה פסידא דפועל עיין במרדכי פרק האומנים: השוכר מלמד ללמוד את בנו וא"ל שילך אצל לוי שינסהו אם יודע ללמוד ולימד את הבן ואחר כך נודע לו שלא הלך אצל לוי לנסותו ולכן לא רצה ליתן לו שכרו עיין במרדכי פרק מי שמת בתשובת הר"ש בר צמח סימן ס"ד כתב בדיני שוכר מלמד:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
השוכר הפועל לחפור וכו' ר"פ האומנים אסיקנא דהא תניא הלכו פועלים ומצאו שדה שהיא לחה נותן להם שכרן כפועל בטל היינו בדלא סיירא לארעא מאורתא ותו איתא התם אמר רבא האי מאן דאגר אגירו לרפקא ואתא מטרא ומליא מיא אי סיירא לארעא מאורתא פסידא דפועלים לא סיירא לארעא מאורתא פסידא דבע"ה ופרש"י בהך אוקמתא וז"ל הא דסיירא לארעא. פי' הוליך הפועלים וראוה ולא הבינו שהיתה לחה או שירדו גשמים בלילה לית להו כלל וכו' ורש"י לא זו אף זו נקט דל"מ היכא דלא הבינו שהיא לחה כדקתני בברייתא דהטעו את עצמם דחזו אינהו גופייהו ולא הו"ל לילך בבקר אלא אפילו לא היתה לחה אלא שירדו גשמים בלילה כי הך דרבא ג"כ פסידא דפועלים דהו"ל להכיר מעצמם שהמטר שירד על שדה זו בלילה לחלח אותה שלא תהא ראויה לחפור ולא הו"ל לילך ולפי זה ניחא הא דלא כתב רבינו הא דפירש רש"י וראוה ולא הבינו שהיתה לחה שדבר פשוט הוא אלא אשמועינן רבותא דאפילו ירד עליה מטר בלילה נמי פסידא דפועלים היא: ומ"ש והרמב"ם כתב אם ביקר בע"ה מלאכתו וכו' טעמו דהוא ז"ל מפרש דסיירא לארעא מאורתא קאי לבע"ה כלומר שהוא עצמו ביקר שדהו אם כן אנוס הוא ופסידא דפועלים לא ביקר פושע הוא ונותן להם שכר כפועל בטל וז"ל הרמב"ם הלכו פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה או ששכרן להשקות השדה ומצאוהו שנתמלא מים אם ביקר בעה"ב מלאכתו וכו' ולא כתב להך דרבא דאגר אגירי לרפקא ואתא מטרא נראה שלא היה גורס להך דרבא אלא לאידך דרבא בלחוד האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא ואתא מטרא וכו'. ולפי זה אפשר לומר דמודה הרמב"ם דאם הכירו הפועלים שדה של בע"ה שאם ירד עליה מטר לא תהיה ראויה לחפור אפילו לא ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב פסידא דפועלים היא אלא דוקא היכא דלא ירד המטר בלילה ומצאוה שהיא לחה התם הוא דאיכא לחלק דאם לא ביקר בעה"ב אפילו הכירו הפועלים את השדה מניין יהיו יודעים שהיא לחה עכשיו ולפיכך נותן להם שכרן כפועל בטל דכיון דלא ביקר פשע ואם ביקר בעל הבית וכו' אנוס הוא ופסידא דפועלים:
השוכר הפועל להשקות שדהו וכו' שם מימרא דרבא ועל פי מה שפירש הרא"ש לשם:
ומ"ש לפיכך אם שכרו להשקות שדהו ובא מטר בלילה וכו' פי' דכיון דאין שניהם יודעים שירד מטר בלילה פסידא דפועל היא ואינו נותן לו כלום: ומ"ש וכן אם בא בחצי היום וכו' מימרא דרבא שם האי מאן דאגר אגירי לדוולא ואתא מיטרא פסידא דפועלים אתא נהרא פסידא דבעל הבית ויהיב להו כפועל בטל ופרש"י פסידא דבעל הבית. דפועלים אינן יודעים שמנהג שדהו שיהא נהר עולה להשקותו אך הוא היה יודע עכ"ל והתוספות כתבו דאיכא ספרים דגרסי ואתא מיטרא בלילה פסידא דפועלים וצ"ל דמיירי בסיירא לארעא דבלא סיירא לא הוה פסידא דפועלים כדאמר רבא לעיל. נראה מדבריהם דלספרים דידן דלא גרסי בליליא דמשמע דבא בחצי היום ניחא דקאמר דהוי פסידא דפועלים ולפי דהתוספו' כתבו ועוד י"ל דהכא גבי דוולא אפי' לא סייריה הוי פסידא דפועלים ולהכי לא מפליג בה בין סיירא ללא סיירא כבאידך דהתם אי לא סיירא לא הוי פסידא דפועלים לפי שהפועלים אין להם לידע שהמטר ימנע קרקעו מריפקא אבל בדוולא רוב השדות מתמלאות בהם יאורים על ידי המטר ולא הו"ל לירא יותר מפועלים ולא פשע במה שלא הוליכם שם עכ"ל לפיכך כתב רבינו בסתם בבא מטר בלילה לפי שתופס עיקר כשינויא בתרא דתוספות דהכא גבי דוולא אפי' לא סיירא הוי פסידא דפועלים וכתב ג"כ וכן אם בא בחצי היום כספרים דידן דלא גרסי בליליא: ומ"ש אבל אם עלה הנהר והשקה השדה פסידא דבע"ה כתבו התוס' יש להקשות אמאי לא מפליג בין רגיל למיתי ללא רגיל למיתי ובין בני ההוא מתא לבני מתא אחריתי ויש לומר דסתמא עביד למיתי שעל כן יש בו חריצין להוליך המים בכל השדה ולא מפליג בין בני ההוא מתא וכו' דאפילו איתנהו בההוא מתא הוי פסידא דבע"ה דאין להם לידע ענין שדהו אם בא מן הנהר לתוכה אבל אם פסק הנהר יודעים כל בני העיר עכ"ל:
בד"א בפועל אבל מי שהתנה עם אריסו וכו' התוס' ר"פ האומנים והרא"ש פרק מי שאחזו כתבו חילוק זה בין פועל לאריס אבל לא מטעם שהאריס כשותף בשדה אלא דשאני שכירי יום דאין להם כלום אם לא עשו מלאכ' אבל בפ' מי שאחזו כתבו התו' טעם זה דהאריס יש לו חלק בקרקע כמו בעל השד' וכו' וכ"כ האלפסי טעם זה בפ' מי שאחזו וע' בב"י שהאריך בזה מדברי הפוסקים:
דרכי משה
[עריכה](א) במרדכי פרק האומנין דף קמ"א ע"ג ונשאל למוהר"ט על אשה ששכרה בית ומתה ועתה אין היורשים רוצין לפרוע אלא מה שדרה בה או להושיב שם דיורין אחרים ופסק דאם לא נתנה כל השכירות הדין עם היורשין דהוו פסידא דפועל שהוא בע"ה ולא דמי לספינה סתם ויין זה דאמרינן אם לא נתן אמאי לא יתן שאני התם דגם בעל הספינה אבד ספינתו אבל גבי פועלים דלא הפסידו כלום אלא שמתבטלין כיון דבע"ה אנוס לא יתן להם כלום ה"נ מיתה אין לך אונס גדול מזה מיהו מה שדרה בו צריכין היורשין לשלם וכן אם כבר נתנה השכר צריך בע"ה להחזיר ליורשין נגד מה שלא דרה בה או היורשין יכולין להושיב בו אחד דכותיה אבל לא דקשה מיניה וכן פסקתי לענין מלמד שמת התינוק בחצי זמן ופטרתי הבעל הבית מטעם זה עכ"ל. ובתשוב' הרשב"א סי' אלף ק"ה פסק בשם הראב"ד דאם שכר בית לשנה ומת צריכין היורשין לשלם לו כל השכירות דכ"ז השכירות הוא כאילו מכרו לו וע"ש ובב"י ס"ס שי"ב שכן הוא דעת התוס' פרק חזקת הבתים ד' נ"א וכ"מ לקמן ס"ס של"ה בתשוב' הרשב"א ובת"ה סי' שכ"ט פסק כדברי מוהר"ם אלא שמשמע שם דאם הקדים לו השכר א"צ להחזירו לו וע"ש ע"ל סימן רס"ד שדכן שהתחיל זיווג ולא גמרו מה דינו או אם נדר לו הרבה:
(ב) וכ"כ בת"ה סי' שפ"ט הא דאם אירע אונס דהוי פסידא דפועל כגון שהראה לפועל מלאכה זו אבל אי שכרו מסתמא יכול לומר תן לי שדה אחר להשקות או מלאכה אחרת לעשות עכ"ל:
(ג) וכ"כ מוהר"מ פדו"ה וע' במרדכי פ' מי שמת:
(ד) כדאמרי' פ"ק דקדושין לענין עבד ועוד דכיון דשכרו ללמוד עם בנו לאו כל כמיניה דאב למחול שעבודו כו' וכ"כ בתשובת הרשב"א סי' תתע"ג:
(ה) כ' הרשב"א בתשוב' סי' תרמ"ה המלמד את בן חבירו שלא מדעת האב אין האב חייב לשלם לו אבל במרדכי ר"פ האומנין ע"ג ובהגהות שם דף קנ"א משמע דחייב לשלם לו דלא גרע מיורד לשדה חבירו שלא ברשותו עכ"ל וע"ש עוד כתב המרדכי שם בשם מוהר"ם על א' שאמר למלמד למוד עם בני ולא נדר לו כלום אפ"ה צריך לשלם לו כאחרים המשלמין כו' ואפשר שאף בזה גם הרשב"א מודה אע"ג דבמרדכי לא משמע כן דמשמע שם דחד טעם אית להו וע' בטוי"ד סי' רע"ח מדין אשה ששכרה מלמד לבנה:
(ו) והמלמד אמר ינסנו עכשיו אם לא אוכל ללמוד עמו והיה עד א' מעיד שלא היה יודע ללמוד באותו שעה ששכרו ופסק שם דהדין עם המלמד דהואיל וידע עכשיו ללמוד מוקמינן ליה אחזקתיה דידע ג"כ כבר ונשבע נגד העד ונוטל שכרו וע"ש שהאריך בזה מוהר"ם בתשוב' ועיין בהגהות סוף סי' פ"ב מדין מלמד שהלוה על משכנות בבית בע"ה ורוצה בע"ה לפשר עם העכו"ם כו' בב"י בסימן של"ג בשם תשובת מוהר"ם על שוחט ובודק ששכרוהו לכך והקצבים אינן רוצים להניחו לבדוק מפני ששוהה יותר מדאי בבדיקה אם דרך טבחי עכו"ם להקפיד בכך הוי פסידא דפועל ואם אין דרך טבחי עירו להקפיד ודרך טבחי עיר הקהל שהשכירו להקפיד הוי פסידא דקהל ואם מקפידים בדבר שאין רגילין להקפיד הוו פסידא דפועל מ"מ כתב מוהר"מ פד"ו סי' מ"ז בתשובותיו על רב א' שהיה לקהל ב' או ג' שנים למורה באיסור והיתר ודרש להם ואח"כ שכר עמהם להבא ולא דבר ממה שעבר לאחר זמן בקש מהם שכר על מה שעבר ופסק דהואיל ושתק להם תחילה בודאי מחל להם השתיקה כהודאה הוו דאע"ג דרגילות הוא ליטול שכר הוראות מ"מ יש קצת איסור בדבר ולכן אין יכול לתבעו מה שעבר וע"ש שהאריך בדין שכר המלמד. כתב מהרי"ו בתשובות סי' ק"ג דשכר חזנים ומלמדים ומנהג הוא ליתן להם חצי שכרו בתחלת הזמן כדי שיכלכל בהן ביתו עכ"ל ונראה דהכל לפי מנהג המדינה וע"ל סי' שי"ב ולקמן סימן של"ו מדיני מלמדים.
מתוך: טור חושן משפט שלה (עריכה)
<< | טור · חושן משפט · סימן שלה (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]השוכר את הפועל למלאכה ידועה כגון לעדור [או לנכש] ונשלמה בחצי היום אם יש לו מלאכה כמותה או קלה ממנה צריך לעשות לו אע"פ שאינו עושה מלאכה ממש כגון מעידור לניכוש כיון שאינה כבדה ממנה אבל אינו כופהו לעשות הכבדה ממנה ונותן לו מחצי היום ואילך כפועל בטל ואם הוא אדם שהבטלה קשה לו נותן לו שכרו משלם ודוקא שלא הראה לו המלאכה תחלה אבל אם הראה אותה לו וראה שלא היה בה מלאכת יום ולא התנה אינו נותן לו כלום לאחר ששלמה כדפרישית לעיל דכל מה ששניהם יודעים יש לו לפועל להתנות ואם שכרו סתם למלאכת יום אחד יכול לשנותו מלאכה קלה לכבדה:
השוכר הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא נותן לו שכרו משלם להביא לו קנים והלך ולא מצא נותן לו שכרו כפועל בטל: להביא תפוחים לחולה והלך והביא ומצאו מת או שהבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך:
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
השוכר הפועל למלאכה ידועה כגון לעדור ונשלמה בחצי היום אם יש לו מלאכה כמותה או קלה ממנה צריך לעשות לו וכו' אבל אינו כופהו לעשות הכבדה ממנה וכו' אם הוא אדם שהבטלה קשה לו נותן לו שכרו משלם בריש פרק האומנין (עז:) אמר האי מאן דאגר אגירי לעבידתא ושלים עבידתיה בפלגיה דיומא אי אית ליה עבידתיה דניחא ליה מינה יהיב להו אי נמי דכוותה מפקיד להו דקשה מינה לא מפקיד להו ונותן להם שכרם משלם אמאי וליתיב להו כפועל בטל כי קאמר רבא באוכלוסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי ופרש"י אכלוסי דמחוזא. במחוזא שהיא עירו של רבא היו בני אדם הרגילין לשאת משאות תמיד וכשיושבים בטלים קשה להן. וכבר נתבאר בסימן שקודם זה שהכריחו הרמב"ן ז"ל דמיירי בשכרו למלאכה ידוע וכ"כ הרא"ש וז"ל האי מאן דאגר אגירא לעבידתא פירוש למלאכה ידועה שהזכיר להן או ניכוש או עידור אבל אם שכרם למלאכה בסתם יכול לשנות ממלאכה קלה למלאכה כבדה וכ"כ ה"ה בפ"ט מהלכות שכירות בשם הרשב"א דכי אמרינן דוקא כמותה אבל קשה ממנה לא דוקא בשא"ל בפירוש כששכרם למלאכה זו הא סתמא אע"פ שמסר להם זו בבקר כשנשלמה מפקיד להם אפילו קשה ממנה שהרי אם היה רוצה היה מוסר להם קשה בבקר עכ"ל ועי' במה שכתבתי בסוף סי' שקודם זה בשם המרדכי:ומ"ש ודוקא שלא הראה לו המלאכה תחלה אבל אם הראה אותה לו וראה שלא היה בה מלאכת יום ולא התנה אינו נותן לו כלום לאחר ששלמה כדפיר' לעיל בסי' של"ד שכל מה ששניהם יודעים יש לו לפועל להתנות:ומ"ש ואם שכרו סתם למלאכת יום אחד יכול לשנותו ממלאכה קלה לכבדה כבר נתבאר בסמוך עיין במהרי"ק סימן קי"ב:
השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא נותן לו שכרו משלם תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש בריש פרק האומנים. והרמב"ם בפ"ט מהלכות שכירות וכתב ה"ה פשוט הוא שאינו דומה להלכו חמרים ולא מצאו תבואה לפי ששם לא היה שכרן לאותו מהלך בלבד אלא ליום אחד ונתבטלו כל היום אבל זה כבר עשה מלאכתו משלם לפיכך נוטל שכרו משלם ומ"מ אם היה דבר כבד מה שיש לו להביא מנכה לו שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן אא"כ הוא מאותן אנשים שדרכן לטרוח כמבואר עכ"ל ועיין בהגהות ראשונות דמרדכי פ"ו דמציעא ובהגהות מרדכי דקידושין: ומה שאמר להביא לו קנים והלך ולא מצא וכו' ג"ז בתוספתא הנזכרת השוכר את הפועל להביא קנים ודוקרנין לכרם והלך ולא מצא נותן לו שכרו משלם ומ"ש בספרי רבי' ונותן לו שכרו כפועל בטל טעות סופר היא ואפשר שכתב כן משום דקשיא ליה על תוספתא זו תרתי למה לי וניחא ליה דבסיפא שהיא הבאת קנים ודוקרנין צריך לנכות לו שכר טרחו בהבאתו ולא ישלם לו אלא כפועל בטל ולהאי שכר קרי נותן לו שכרו משלם ורישא איירי כששכרו להביא לו שליחות בעלמא שאין טורח הבאה ונותן לו שכרו משלם כמו שהתנה עמו ממש ואינו מנכה לו כלום כתב רבי' אשר בכלל פ"ט מי ששלח בעד אשתו ולא רצתה לבא חייב לשלם לשליח :
ומה שאמר להביא תפוחים לחולה והלך והביא ומצאו מת או שהבריא לא יאמר טול מה שהבאת בשכרך גם זה בתוספתא הנזכרת ואיתא בגמרא פרק הגוזל בתרא (קטו:) ומסיים בה אלא נותן לו שכרו משלם וכתבו התוס' שכרוהו בשביל החולה יותר ממה שהיה ראוי לשכרו דהכי משמע לשון משלם וצ"ל דמיירי כגון דליכא למימר משטה אני בך שהוא מפסיד במקום אחר כיוצא בזה עכ"ל וזה מפני מה שנתבאר בסימן רס"ד עיין בתשובות הרא"ש שכתבתי בסוף סימן של"ג: כתב הרשב"א שאלת ראובן שלחו המלך ממורסיא לטלמסין ושכר יהודי לשמשו בסך ידוע בכל הדרך ונתן לו קצת השכירות תחלה ושכרו בעדים וקנין והלכו עד קרוב לטלמסאן ונהפך רוח אחרת והחזירם לאחור עד מלכות מורסיא וראובן זה כשחזר למלכות מורסיא מת והשכיר נתעסק בו ושמשו כהוגן בחייו ובמותו והניח ראובן זה נכסים במורסיא וגם יש לו בנים בטלמסאן והשכיר בא לתבוע שכירותו ליפרע מאותן נכסים שיש לראובן במורסיא הודיעני אם אומרים שאין לו ליטול שכרו כיון שלא נגמר המהלך ואת"ל שקנה שכירותו הודיעני אם צריכים להמתין עד שיבואו היתומים אם לאו: תשובה תחלת כל דבר אני אומר שתקנת השכיר היתה אפילו לישבע וליטול מן היורשין אבל אם מת השכיר אין יורשיו נשבעין ונוטלין שלא תקנו אלא לו כדאיתא בירוש' ועוד תדע שאפילו שמת ב"ה עד שלא השלימו כל המהלך קנה השכיר שכירותו חדא דאפי' אם לא היה הדין נותן כן כיון שמנהג מפרשי ימים שם כן הכל הולך אחר המנהג. עוד שהדין נותן כן חדא דזה לא קצב עמו זמן אלא שישמשנו במהלך והרי שמשו כל שהיה חי וכשמת ותנן בפ' מי שאחזו (עה:) מת הבן או האב ה"ז גט אלמא אע"פ שסתם ההנקה עד תשלום ב' שנים או י"ח חדש אפ"ה כל שמת תוך הזמן ה"ז גט כיון שלא א"ל בפירוש זמן ידוע ועוד אפי' קצב עמו זמן לשמשו שנה כל שמת יכול לומר יבא ואשמשנו שהרי שם בברייתא ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא ב' שנים מת האב וכו' חכמים אומרים אע"פ שלא נתקיים התנאי ה"ז גט יכולה היא שתאמר תן לי אביך ואשמשנו ואע"ג דאוקימנא לה כרשב"ג ולית הלכתא כוותיה כדעת הריף דהתם הוא לגבי גט משום דלצעורא קא מכוין בהקפדה מתנה עמה אבל לגבי ממונא לא ועוד דאף בההיא אפשר דקי"ל כרשב"ג דהא מסתבר טעמיה וכל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו ובירושלמי נמי משמע דר"נ סבר כרשב"ג. ועוד דבפ' האומנין (עט.) תניא השוכר את הספינה וטבעה בחצי הדרך משום רבי נתן אמרו אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן ואוקימנא דוקא בספינה זו ויין זה הא ביין זה וספינה סתם אפי' לא נתן יתן דא"ל הב ההוא חמר ואנא מייתינא ספינתא וכ"ש כאן דהו"ל כטבע חמרא וקיימא ספינפא דא"ל הא ספינתא אייתה ההוא חמרא ומסתבר לי דנוטל הכל מדקתני אם לא נתן יתן ולא אמר אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקם ומיהו אם שכרו עד שיהא בטלמסאן וחיילותיה וחזרה הספינה ללכת שם היה זה חייב לשמשו בכל אותו זמן עד שיגיעו לטלמסאן נראה שמנכין לו משכרו שאינו דומה הבא טעון לבא ריקם עושה מלאכה ליושב ובטל ומ"מ בנדון שלפנינו עוד צריך לדעת אם כשחזרה הספינה למורסיא נתיאשו מלחזור ללכת עכשיו מטלמסאן אם לאו שאילו נתיאשו מלחזור עכשיו שם א"כ כבר כלה זמן שכירותו של זה ועדיין היה בע"ה קיים והיה חייב לפרעו וכיון שכן איך השכיר נוטל נשבע ונוטל דשמא פרעו בעל הבית דתנן בפ' השואל (קיא.) עבר זמנו אינו נשבע ונוטל אם יש עדים שתבעו הרי זה נשבע ונוטל ומפרש בגמרא (קיג.) לה"ק אם יש עדים שתבעו בזמנו נשבע ונוטל כנגד יום של תביעה כלומר אינו נשבע ונוטל אלא למחר בלבד שהוא כנגד אותו יום של תביעה אבל מכאן ואילך המע"ה אבל אם הספינה חוזרת שם ואילו היה ראובן חי היה חוזר עמהם והיה שכיר זה עוד חייב לשמשו נמצא שכבר מת ראובן עד שלא הגיע זמנו והשתא הוא דנשבע ונוטל ואפי' מן היורשים וכדאיתא בירושלמי וכמו שאמרנו ולהמתין עד שיבואו היורשים אין זה בדין מכמה טעמים חדא דאפילו בחוב דעלמא אין ממתינין את הנתבע כל שהוא רחוק יותר ממהלך יום אחד כדאיתא בפ' הגוזל בתרא (קיב:) דאזיל שליחא בשלש בשבתא ואתי בארבעה ובה' בשבתא קאים בדינא ועוד השכיר העני שנשכר בפרוטה וצריך ליכנס בערב לאכול פתו ימתין עד שיבואו היתומים ועוד דהאי תוך זמנו היא וקי"ל דאין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו כדאיתא בריש ב"ב (ה.) : [%א] ראובן המציא חוב לשמעון ונטל שכרו ואחר זמן נפל קלקול בחוב שיצטרך טירחא גדולה לתקנו ואמר שמעון לראובן מחוייב אתה לטרוח כי קבלת שכרך וראובן אינו רוצה עיין בתרומת הדשן סי' שכ"ד ודבריו מגומגמים בעיני:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
השוכר הפועל למלאכה יודוע כגון לעדור וכו' מימרא דרבא ר"פ האומנים האי מאן דאגיר אגירי לעבידתא ושלי' עבידתא בפלגא דיומא אי איתא עבידתא דניחא ליה מינה יהיב להו א"נ דכוותה מפקיד להו וכו' וכתב הרא"ש דהיינו בשכרו למלאכה ידועה אבל בשכרו למלאכה בסתם יכול לשנות ממלאכה קלה למלאכה כבדה עכ"ל וכ"כ ב"י ע"ש שאר מפרשים וז"ש רבי' השוכר הפועל למלאכה ידועה וכו'. דאילו בשכרו למלאכה בסתם כופיהו לעשות כבדה ממנה שהרי אם רצה היה מוסר לו הקשה בתחלה וכמ"ש בסמוך ואם שכרו סתם וכו':
השוכר הפועל וכו' תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש בר"פ האומנין השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום והלך לו ולא הביא נותן לו שכרו משלם השוכר את הפועל להביא קנים ודוקרנים לכרם והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם השוכר את הפועל להביא ענבים ותפוחים ורמונים ודומרסקין לחולה ובא ומצאו שמת או שהבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו שכרו משלם ומפרש רבינו דמציעתא להביא לו קנים אינו נותן לו אלא כפועל בטל דאל"כ קשיא הך ברייתא דרבי דוסא דתניא נותן לו שכרו משלם אבל אינו דומה הבא טעון להבא ריקם דהכא נמי הו"ל להביא קנים ודוקרנין ובא ריקם אלא הך מציעתא תנא לישנא קטיעא כאילו אמר להדיא נותן לו שכרו משלם אבל אינו דומה הבא טעון וכו' כדקתני בהך ברייתא דר' דוסא אבל רישא דלא הלך אלא לשליחות שאין בו טורח הבאה כגון להביא אגרת וכיוצא חייב לשלם לו כמו שהתנה עמו ממש ואינו מנכה לו כלום: כתוב במרדכי פ' האומנים שליח שהיה נושא אגרות בשכר ומצא תגר וחזר נראה דהוי פסידא דפועל בין היה לשניהם לידע האונס וכו' אבל הכא לא נהנה כלום ודומה לספינה זו ויין סתם דפריך תלמודא מה שנתן אמאי לא יטול עכ"ל. ומדברי הרב בש"ע נראה דמפרש תגר סוחר כלומר שהשליח פגע ומצא זה שאליו נשלחו האגרות וחזר השליח כיון דאליו נשלחו האיגרות ותימא לפי זה למה פסק דהוי פסידא דפועל כיון שהבע"ה לא נהנה כלום הלא בשולח להביא תפוחים לחולה אע"פ שהבריא או מת ולא נהנה כלום צריך ליתן לו שכרו משלם והכא נמי צריך לשלם לו מה שהלך בחצי הדרך ותו דלפי' הרב מהו זה שבסוף הגהות מרדכי דמציעא ד"ק בסימן תרמ"א כתב על פסק זה דמצא תגר וז"ל ולי הכותב לא נראה מהא דאמרינן בפרק הזהב בני העיר ששקלו שקליהן ונגנבו או שאבדו מידי השלוחין וקאמר נשבעין שלוחין ליטול שכרן מבני העיר אלמא אע"ג דאין נהנין בני העיר שהרי צריכין לשקלים אחרים אפ"ה נוטלין שכרן וכו' ע"ש אלמא דמצאו תגר גרסינן פי' שמצאו לשליח בדרך בעל מלחמה שקורין אותו בל"א בעל תיגרא ולקח ממנו כל אשר היה בידו וגם האגרת לקח ממנו ולכן חזר השליח ועל כן השיג בהגה"ה ואמר דאע"ג שהגיעו אונס בדרך שנאבד האגרת לא הפסיד שכרו גם מהרו"ך כתב כיוצא בזה וכן הוא האמת דכשמצא השליח בדרך מי שנשתלח אליו לא הפסיד שכרו אבל אם נאנס בדרך שגזלו מידו האגרת לא יטול וכן פסק בהגהות מרדכי דקידושין שליח שהיה נושא האגרות בשליחות ונאנס נראה דלא יטול כלום עכ"ל. ומה שהקשה בהגהות מההיא דבני העיר ששקלו שקליהן וכו'. הלא הוא בעצמו כתב דיש לחלק:
דרכי משה
[עריכה](א) במרדכי פרק האומנין דף קמ"א ע"ג כתב ר"ב דאם לית ליה עבידתא ולשכינו יש לו זה יטול שכרו משכינו והפועל יפעל לו דמ"ש וכתב הר"מ הא דאמרינן דאינו נותן לו מלאכה כבידה מן הראשונה היינו שאינו רוצה להוסיף לו על שכרו הראשון אבל אם רצה להוסיף על שכרו הרשות ביד בע"ה וע"ש:
(ב) כתב המרדכי פ' האומנין דף קמ"ב ע"א שליח שהיה נושא אגרת בשכר ומצא תגר וחזר בו נראה דהוי פסידא דפועל בין שהיה לשניהם לידע או שלא לידע ואם היו לבעלים לידע ולא לפועל פסידא דבע"ה ושליח זה אפי' מה שקיבל צריך להחזיר ואפי' מחצי הדרך שהלך לא יטול ולא דמי לשכר חמור ומת בחצי הדרך דהתם אילו בעי למיתי עד הכא אגרא בעו למיתב ליה אבל הכא לא נהנה כלום בשליחותיה עכ"ל וכ"ה תשובה זו בהג"מ דקדושין דף תרס"ד ע"ג אמנם בהגהות שניות דר"מ דף קנ"א ע"ב לא משמע כן.
(ג) וע"ל סי' של"ד מדין זה גבי השוכר בית ומת בחצי הזמן בריש הגהמ"ר דקדושין ראובן ששכר שמעון להשתדל כנגדו נגד השר וכן עשה ואח"כ אמר שמחמת יראה עשה שלא יקלקל חובו חייב ליתן לו שכרו ומה שהיה בלבו משום יראה דברים שבלב אינן דברים.
מתוך: טור חושן משפט שלו (עריכה)
<< | טור · חושן משפט · סימן שלו (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]השוכר הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מחבירו מה שהתנהו ואינו יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך אפילו לא אמר שכרך עלי אלא שכרו סתם: אבל אם שכרו לעשות בשל חבירו סתם יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך כיון שאין שכרו עליו אלא על חבירו אבל אם א"ל שכרך עלי אע"פ ששכרו לעשות בשל חבירו אין יכול לומר טול מה שעשית בשכרך:
השוכר את הפועל לעשות בשלו או ללקוט לו דבר של הפקר אינו יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך ואם נתרצה הפועל ליטלו בשכרו ואח"כ חזר בו הבעל הבת אין שומעין לו וכתב הרמ"ה דוקא דעבד משיכה או הגבהה דאי לאו הכי במאי קני אבל ודאי אי קאי ברשותיה דפועל אי נמי נקט ליה אכתפיה לא בעי משיכה אחריתי ואם שכרו לשמור לו דבר של הפקר יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך לפי שעדיין לא זכה בו בע"ה וילך הוא ויזכה בו וכתב הרמ"ה הני מילי דליכא מידי אחרינא גבי בע"ה לאישתלומי מיניה אבל אי איכא מידי אחרינא לב"ה לאשתלומי מיניה או מידי דקפיץ עליה זביני טפי אין שומעין לו ואין נראה דטעמא שיכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך כיון שעדיין לא זכה בו בע"ה נמצא שאין עליו חיוב שכר לכך יכול לומר טול מה שעשית בשכרך הילכך אפי' אם יש לו הרבה משלו יכול לומר לו כן:
השוכר הפועל ונאחז באנגריא לעבודת המלך אינו יכול לומר לו הריני לפניך אלא אינו נותן לו אלא כפי מה שעשה עמו:
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
השוכר הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מחבירו מה שההנהו ברייתא בר"פ האומנים (עו.) ומה שאמר ואינו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך אפי' לא אמר שכרך עלי אלא שכרו סתם:
אבל אם שכרו לעשות בשל חברו סתם יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך וכו' אבל אם אמר ליה שכרך עלי אע"פ ששכרו לעשות בשל חבירו אין יכול לומר טול מה שעשית בשכרך בסוף פ' הבית והעליה (קיח.) תנן השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש אמר ליה תן לי שכרי אמר ליה טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו ובגמרא והא תניא שומעין לו אמר רב נחמן לא קשיא כאן בשלו כאן בשל חבירו אמר ליה רבא לרב נחמן בשלו מ"ט דאמר ליה אגראי עלך בשל חבירו נמי שכרו עליו דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראה בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מב"ה מה שההנהו אותו אלא אמר רב נחמן ל"ק כאן בשלו כאן בשל הפקר וכתבו התוס' לעשות בשלו והראהו בשל חבירו משמע דוקא לעשות בשלו אז נותן לו שכרו משלם אבל סתמא לא ותימא אמאי איצטריך לשנויי כאן בשלו כאן בשל הפקר לישני כאן ששכרו בשלו כאן ששכרו סתמא בשל חבירו ואור"י דמש"ה לא משני הכי דהא פשיטא דאם שכרו לעשות בשל חברו דשומעין לו עכ"ל. ונתבארו דברי רבי' ואין בדברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל הכרע לדברים אלו שלא כתבו אלא משנה כצורתה ומדברי רש"י משמע שחולק על זה שכתב דכי לא אמר ליה שכרך על ב"ה שכרו עליו כ' המרדכי בריש קמא בשם הרמ"ה דוקא בתבן וקש אבל במידי דאכיל' כגון חטים ושעורים ואמר ליה טול מה שעשית בשכרך שומעין לו :
השוכר את הפועל לעשות בשלו או ללקט לו דבר של הפקר אינו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך ואם נתרצה הפועל ליטול בשכרו ואח"כ חזר בו אין שומעין לו במשנה שכתבתי בסמוך מסיים בה משקבל עליו וא"ל הילך את שכרך ואני נוטל את שלי אין שומעין לו: ומה שאמר בשם הרמ"ה ז"ל דוקא דעבד משיכה או הגבהה וכו' דברים נכונים בטעמם הם: (ב"ה) כתבו הגהות מיימוניות בפ"ט משכירות אהא דתנן השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן וקש ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו דווקא בתבן וקש דלאו מידי דמיכל הוא אבל בדבר מאכל כגון תבואה וכיוצא בה שומעין לו עכ"ל. ואיני יודע זה מנין לו ולא עוד אלא שהתוספתא שבסוף סי' שקודם זה הוי תיובתיה: ומ"ש ואם שכרו לשמור לו דבר של הפקר יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך לפי שעדיין לא זכה בו וילך הוא ויזכה בו שם אהא דרמי מתני' אברייתא ושני כאן בשלו כאן בשל הפקר איתיביה רבא לרב נחמן מציאת פועל לעצמו אימתי בזמן שא"ל ב"ה נכש עמי היום או עדור עמי היום אבל אם א"ל עשה עמי מלאכה היום מציאתו לב"ה אלא א"ר נחמן כאן בהגבהה כאן בהבטה ופרש"י בשל הפקר שומעין לו. דא"ל קני ביה את דלדידיה לא קני ליה רב נחמן לטעמיה דאמר המגביה מציאה לחבירו לא קנה. איתיביה רבא לרב נחמן למימרא דפועל לאו בכלל המגביה מציאה לחבירו הוא אלא כיד בע"ה הוא וקנייה בע"ה בהגבהה דפועל אפילו א"ל עשה עמי מלאכה סתם וכ"ש הכא דשכרו ללקט מציאות ממש: כאן בהגבהה כאן בהבטה. ואידי ואידי בשל הפקר מתניתין כששכרו ללקט תבן וקש בהגבהה דפועל וע"כ שכרו עליו וברייתא ששכרו למלאכת הבטה כגון לשמור או להשליך מעליה לארץ דליכא הגבהה דא"ל אכתי לא זכאי ביה אנא זיל את זכי ביה: ומה שאמר בשם הרמ"ה ה"מ דניכא מידי אחרינא גבי ב"ה לאשתלומי מידי וכו' וכתב רבי' ואין נראה דטעמא דיכול לומר טול מה שעשית בשכרך כיון שעדיין לא זכה בו ב"ה וכו' דברי רבי' נכונים ע"פ פרש"י והרמ"ה איפשר שהיה מפרש בענין אחר:
השוכר את הפועל ונאחז באנגריא וכו' אינו יכול לומר לו הריני לפניך וכו' תוספתא כתבתיה לעיל בסי' ש"י:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
השוכר הפועל לעשות בשלו וכו'. ברייתא ר"פ האומנים הובאה בסי' של"ב ולשם נתבאר ע"ש הרמ"ה דאינו נוטל מחבירו יותר על מה שנותן לפועל אע"פ שהנהו ביותר מכך. ומ"ש ואינו יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך וכו' משנה סוף פ' הבית והעלייה השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן וקש וא"ל תן לי שכרי וא"ל טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו משקבל עליו א"ל הילך שכרך ואני אטול את שלי אין שומעין לו. ובגמרא טול מה שעשית בשלך אין שומעין לו והתניא שומעין לו וא"ר נחמן לא קשיא כאן בשלו כאן בשל חברו א"ל רבא לר"נ בשלו מ"ט דא"ל אגראי עליך בשל חברו נמי שכרו עליו דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו אלא אמר רב נחמן ל"ק כאן בשל הפקר ופרש"י בשל הפקר שומעין לו דא"ל קני בי' את דלדידיה לא קני ליה ר"נ לטעמיה דאמר המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו נמצא שאין פעולתו עליו ואין כאן בל תלין ולא דמי לשל חברו דהתם ליכא למימר זכי ביה את וכי לא א"ל שכרך על בע"ה על כרחו שכרו עליו אבל הכא לא עכ"ל דעתו ז"ל ליישב מאי דקשה דכי היכא דהוא קשיא ליה אשינוי' קמא דהוה משני דבשל חברו שומעין לו מהא דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו וכו' ה"נ קשיא אהך שינויא דבשל הפקר וקאמר רש"י דלא דמי לשל חברו וכו' מיהו אין ספק דלא קאמר רש"י אלא בהך דשל חברו דאיירי ביה בשינוייא קמא דהיינו בשכרו לעשות בשלו והראהו בשל חברו.
אבל בשכרו סתמא לעשות בשל חברו התם פשיטא דשומעין לו כיון דאין שכרו עליו וכדכתבו התוספות לשם להדיא וכך הם דברי רבינו ומה שאמר ב"י דמדברי רש"י שהבאתי משמע שחולק אדברי התוס' ורבינו נראה שהבין דרש"י מדבר בשכרו בסתם לעשות בשל חברו וזה כשגגה שיוצאה מלפני השליט דלא איירי רש"י אלא בשל חברו דאיירי ביה בשינוייא קמא דהיינו בשכרו לעשות בשלו והראהו בשל חברו וע"פ פרש"י הללו כתב רבינו השוכר הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו אינו וכו' לומר טול מה שעשית בשכרך אפי' לא אמר שכרך עלי אלא שכרו סתם דהיינו דכתב רש"י ולא דמי לשל חברו וכו' וכי לא א"ל שכרך על בעה"ב ע"כ שכרו עליו: ומ"ש רבינו עוד אבל אם שכרו לעשות בשל חברו סתם יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך וכו' היינו מ"ש התוס' בשם ר"י דהא פשיטא היא דבשכרו לעשות בשל חברו בסתם דיכול לומר טול מה שעשית בשכרך כו' ומינה דדוקא בסתם אבל אם א"ל שכרך עלי אע"פ ששכרו לעשות בשל חברו אין יכול לומר טול מה שעשית בשכרך ודו"ק:
השוכר את הפועל לעשות בשלו וכו' שם אהך שינויא דקאמר אלא ל"ק כאן בשלו כאן בשל הפקר מותבינן עלה מדקי"ל המגביה מציאה לחברו קצה חברו וכ"ש הכא דשכרו ללקט מציאות ממש ואסיקנא אלא אר"נ ל"ק כאן בהגבהה כאן בהבטה פי' אידי ואידי בשל הפקר מתניתין כששכרו ללקט תבן וקש בהגבהה דפועל ועל כרחו שכרו עליו כיון דזכה בה בהגבהתו של פועל וברייתא כששכרו למלאכת הבטה כגון לשמור או להשליך מעלייה לארץ דליכא הגבהה דא"ל אכתי לא זכאי ביה אנא זיל את זכי בה וז"ש רבינו לעשות בשלו או ללקט לו דבר של הפקר דכיון דשכרו ללקט לו דקני לה בע"ה בהגבהתו של פועל הו"ל שלו ושכרו עליו אם כן דינו דין שוכר פועל לעשות בשלו ממש ואינו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך אבל שכרו לשמור לו דבר של הפקר דלא זכה בו בע"ה ואין שכרו עליו יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך ואע"ג דרש"י כתב או להשליך מעלייה לארץ לא כתב רבינו כן משום דרש"י פי' פירושו לשתי גרסאות למאן דגריס הבטה פי' לשמור ולמאן דגריס תבטה פי' להשליך מעלייה לארץ אבל רבינו תופס עיקר הגירסא דגריס הבטה כדכתב לעיל סי' רע"ג ס"ט לכך כתב כאן לשמור ועיין במ"ש בס"ד למעלה בסי' רע"ג: ואם נתרצה הפועל ליטלו בשכרו וכו' משנה שם הבאתי לעיל' בסמוך וה"ט דכיון דאית ליה אגריה גביה משקיבל עליה מיד קנייה באגריה ופשיטא דלא מצי הדר ביה ולא דמי להא דתנן באותה משנה מי שהיה כותלו סמוך לגינת חברו וכו' דכתב רבינו לעיל בסי' קס"ו דאפי' נתרצה בעל גינה בכך מצי הדר ביה כל זמן שלא פינה דהתם לית ליה אגרא גביה הילכך לא קנה חצרו שלא כיון אלא לדחותו אבל הכא דאית ליה אגריה גביה מיד כשקבל עלי' קנייה באגריה ולא מצי הדר ביה מיהו קשה באיזה דרך מדרכי ההקנאות קני ליה דלא מצי בע"ה למיהדר ביה ונראה דמש"ה כתב הרמ"ה דוקא דעבד משיכה וכו': ומ"ש ואם שכרו לשמור וכו' כבר נתבאר בסמוך: ומ"ש וכתב הרמ"ה וכו' ואין נראה וכו'. כתב ב"י דברי רבינו נכונים על פי פרש"י והרמ"ה אפשר שהיה מפרש בענין אחר עכ"ל. והנכון דהרמ"ה נמי מפרש כפרש"י אלא דמ"מ כיון דשכרו בכך וכך לשמור לו דבר של הפקר שרוצה לזכות בו ויכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך דבכל דוכתא שוה כסף ככסף אלא דהכא גבי פועל בל תלין שכרו אתך כתיב מאי דאתני בהדיה משמע כדפרש"י במתניתין אפ"ה כיון דעדיין לא זכה בה מצי למימר ליה זיל אנת זכי בה מכל מקום ודאי מאי דאתני בהדיא ליתן שכרו וכך וכך חייב המשכיר למלאות לו שלא יחסר לו וזהו שכתב הרמ"ה ה"מ דליכא מידי אחרינא גבי בע"ה לאשתלומי מיניה הלכך מצי למימר ליה טול מה שעשית בשכרך ואע"ג שלא יהיה שכרו משלם כמ"ש לו כך וכך אבל אי איכא מידי אחרינא לאשתלומי מיניה אע"ג דמצי א"ל טול מה שעשית בשכרך אפ"ה חייב להשלים לו מכיסו מה שחסר משכרו ומ"ש או מידי דקפיץ עליה זביני טפי פי' אפילו אם התבן והקש שוה עכשיו כשיעור שכרו שקצב עמו בכך וכך אלא דלא קפץ עליה זביני טפי ואם ישמור אותו עד יום השוק או עד שימצא לוקח יתקלקל ולא יהיה שוה כשיעור שכרו שקצב עמו השתא כיון שמפסיד על ידו אי איכא לבע"ה מידי דקפיץ עליה טפי אין שומעין לבע"ה לומר לפועל טול מה שעשית ושיפסיד ע"י כך ולא יהיה שכרו בשלימותו אלא הבע"ה חייב למיתב ליה ההוא מידי דקפיץ עליה זביני:
דרכי משה
[עריכה](א) כתב הרשב"א בתשובה סי' תרמ"ג ראובן ששכר מלמד לבנו ולבן חבירו ונתרצה חבירו לתת לו חלקו ואח"כ בחצי זמן קם חבירו ושכר אחר חייב לפרוע לראשון ומה שטוען חבירו שלא שכרו לשנה אלא על תנאי אם יעשה מלאכתו כראוי ושלא ימשוך זמן השכירות אלא עד הפסח הרי הודה מקצת וחייב שבועה דאורייתא כו' וע"ש בסי' אלף קנ"ז כתב המרדכי פרק ז"ב דף רס"ח ע"ד אדם א' שהתנה עם בחור ללמוד עם בן חבירו בפני אבי הבן והוא שתק שתיקה כהודאה דמיא וחייב לשלם לו ע"ש על אחד שאמר לחתנו עשיר תלמוד עם בנך ואני אשלם לך דיוכל לומר משטה אני בך וע"ל סי' פ"א:
(ב) ועיין בנ"י פרק הבית והעלייה
מתוך: טור חושן משפט שלז (עריכה)
<< | טור · חושן משפט · סימן שלז (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]פועל העושה מלאכה לבע"ה הרי זה אוכל ממה שהוא עושה אפילו אינו מזיז לא ידיו ולא רגליו רק נושא על כתפו: ומיהו אם חסמו שלא לאכול פטור ופירש רש"י בין אם קצץ עמו שלא יאכל בין שחסמו בעל כרחו ודוקא לענין מלקות קאמר שהוא פטור אבל איסורא איכא אם חסמו בעל כרחו וכ"כ הרמ"ה דבעל כרחו לא מצי למחסמיה ואם חסים ליה שלא מדעתו שלומי משלם מלקי לא לקי:
בד"א שאוכל כשהוא עושה בגדולי קרקע במחובר בשעת גמר מלאכה כגון בוצר בענבים ומוסק בזתים ואורה בתאנים וגודר בתמרים ובתלוש מן הקרקע קודם שיגמר סוף מלאכה המחייבת אותו בחיוב אחרון שבו אבל העושה בדבר שאין גדולי קרקע כגון החולב והמגבן והמחבץ אינו אוכל וכן העושה במחובר שלא בשעת גמר מלאכה כגון העודר בגפנים או מכסה שורשי האילנות ואפי' המנכש בבצלים ושומים כגון שעוקר את הקטנים מן הגדולים לא יאכל מהם ואע"פ שהוא גמר מלאכת הקטנים שעיקר המלאכה לצורך הגדולים להרחיב להן ועדיין לא נגמר מלאכתן:
כ' הרמב"ם העושה במחובר כגון בוצר וקוצר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו כגון שיבצור ויתן לסל עד שימלאנו וינפץ הסל למקום אחר ויחזור ויבצור וימלאנו אינו אוכל אלא אחר שימלא הסל ע"כ ואינו יודע למה לא יאכל בעוד שמתעסק בבצירה וקצירה שלא אסרה תורה אלא בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל העושה בדבר שנגמרה מלאכתו יכול לאכול כ"ז שמתעסק בו:
העושה בתלוש לאחר שנגמרה מלאכתו למעשר כגון בודל בתמרים ובגרוגרות אינו אוכל שכל דבר שאין אחר חיוב מעשר חיוב אחר כגון תאנים וענבים לאחר שנתחייבו במעשר אינו אוכל ממנו ובדבר שיש בו חיוב אחר כגון חטין העומדין לעשות פת שחייב בחלה אוכל עד שיגמור מלאכתו להתחייב בחלה ולאחר מכן אינו אוכל ופאי' האידנא שאין חיוב מעשר כיון שנגמר' מלאכתו במקום שיש חיוב מעשר השתא נמי לא יאכל הבודל בתמרים רעים שלא נתבשלו כל צרכן ונותן אותם בסל ומתחממין ומתרככין שם עדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר ויכול לאכול מהן [השוכר את הפועל לקצוע בתאנים אוכל מהם שעדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר] נפתחו חביותיו ונתפרסו עיגוליו ושכרו לעשות בהן לא יאכל מהם שכבר נתחייבו במעשר בד"א שיודע הפועל שנפתחו אבל אם לא ידע שנתחייבו במעשר וסבור שעדיין לא נתחייבו במעשר כגון שנפתחו לגת וסבור שעדיין לא הועלו משם חייב לעשר ולהאכילו:
אין הפועל אוכל אלא כשעושה מעשה אבל אם הוא יושב ומשמר אפילו במחובר בשעת גמר מלאכה אינו אוכל ואצ"ל השומר במחובר שלא בשעת גמר מלאכה אבל השומר בתלוש קודם שיגמור מלאכתו למעשר אוכל מהלכות מדינה שנהגו כן:
יכול הפועל לאכול אפילו יותר משכרו כגון שכל שכרו אינו אלא דינר יכול לאכול קישות שוה סלע ומ"מ מלמדין אותו שלא לעשות כן כדי שלא ימנעו מלהשכירו בד"א כששכרו לכל היום אבל אם לא שכרו אלא ללקט קישות אחת לא יאכלנו ואפילו שכרו לכל היום לא יאכל קישות הראשון שלקט אלא יתן תחלה לכליו של בע"ה ואח"כ יאכל הוא:
היה משמר ד' או ה' ערימות של ה' בני אדם לא ימלא כריסו מאחד מהן אלא אוכל מכולן לפי חשבון:
היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים אפילו שכרו לעשות בשניהם אבל מונע עצמו מלאכול עד שיגיע למקום היפות ואוכל: לפיכך הפועלים עד שלא הלכו שתי וערב בגת אוכלין מענבים ואין שותין התירוש שאין מלאכתן ניכרת בתירוש משהלכו שתי וערב אוכלין בענבים ושותין בתירוש:
ומיבעיא לן אם עושין בגפן זה ואוכלין בגפן אחר ולא אפשיטא לן לפיכך לא יאכל ואי אכיל לא מפקי' מיניה ולא (ס"א אלא) מנכינן ליה באגריה ומיהו גפן שמודלית על גבי חברתה ועושה באחת מהן יכול לאכול מהשניה: ואינו רשאי לאכול אלא בשעת עשיית מלאכה ולא שישב ויאמר מנעתי עצמי עד עתה ולא בטלתי לאכול ועד כן אשב עתה ואוכל אבל מפני תקנת בע"ה שלא יתבטל ממלאכתו אמרו חז"ל אחר שגמר מלאכת שורה זו והולך להתחיל שורה אחרת יכול לאכול אף ע"פ שאינו בשעת מלאכה שטוב הוא לבע"ה כדי שלא יתבטל:
ולא יאכל עם הענבים פת או דבר אחר כדי שיאכל הרבה מהענבים ולא יאכל במלח ואם קצץ עם בע"ה שיאכל עד שיעור כך וכך אוכל בין בפת בין במלח בין בכל דבר שירצה ולא ימוץ בענבים ולא יהבהבם ע"ג סלע אפילו אם אינו צריך לבטל מלאכתו בכך כגון שיש לו אשה ובנות שיהבהבם לו ולא יאכל אכילה גסה אבל רשאי פועל לטבל פתו בציר כדי שיאכל ענבים הרבה:
ורשאי בע"ה להשקות הפועל יין כדי שלא יאכל הרבה מן הענבים:
איסי בן יהודה אומר הרוצה לעשות מלאכה בשדה ובכרם חבירו כדי שיאכל יכול לעשות ואוכל ואין הלכה כמותו:
פועל שא"ל לבע"ה תן לאשתי ולבני מה שהיה לי לאכול או קצת ממנו אין שומעין לו שלא זכתה תורה לו אלא מה שיאכל הוא ואינו יכול לזכותו לאחר ואפי' נזיר ועושה בענבים ואומר לבע"ה תן לבני מה שהיה לי לאכול אין שומעין לו וי"א אם כבר נטלו בידו לאכול יש לו רשות ליתנו לאשתו ולבניו לפי שכבר זכה בו בעצמו ונראה שאפ"ה אינו יכול ליתנו לאשתו ולבניו:
היה הוא ואשתו ובניו עושין והתנה ע"מ שלא יאכלו אשתו ובניו אם הם גדולים ומדעתם מהני תנאו כיון שיש בהם דעת ומוחלין אבל אם הם קטנים לא יכול להתנות עליהם שלא יאכלו שלא משלו הם אוכלים אלא משל אביהם שבשמים:
כתב הרמב"ם המבטל מלאכתו ואוכל בשעת מלאכה או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה וכן אם הוליד בידו ממה שעושה או שנותן לאחרים עובר בלא תעשה עכ"ל:
אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום ולא ירעיב ולא יסגף עצמו ויאכיל מזונותיו לבניו מפני ביטול מלאכתו של בע"ה שהרי מחליש כחו שלא יוכל לעשות מלאכת בע"ה בכח:
כתב הרמב"ם כדרך שמוזהר בע"ה שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו כך מוזהר העני שלא יבטל מלאכת בע"ה ויבטל מעט כאן ומעט כאן ומוציא כל היום במרמה אלא חייב לדקדק על עצמו שהרי דקדקו חכמים בזימון ועל ברכה רביעית שלא יברכו ברכה רביעית בברכת המזון וכן חייב לעבוד בכל כחו שכן יעקב אמר (בראשית ל"א) בכל כחי עבדתי את אביכן לפיכך נטל שכר בעוה"ז על כן שנאמר (שם ל') ויפרוץ האיש מאד מאד:
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
פועל העושה מלאכה לב"ה ה"ז אוכל במה שהוא עושה אפילו אינו מזיז לא ידיו ולא רגליו רק נושא על כתפו משנה בפ' הפועלים (צא:) ואע"ג דפליג בה רבי יוסי ואמר עד שיעשה בידיו וברגליו ידוע דהלכה כת"ק: (ב) ומה שאמר ומיהו אם חסמו שנא לאכול פטור בפרק הפועלים (צב.) אמרי' דחכמים דרשי קרא דכנפשך מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור:ומ"ש ופרש"י בין אם קצץ עמו שלא יאכל בין שחסמו בע"כ: ומה שאמר דוקא לענין מלקות קאמר שהוא פטור אבל איסור' איכא וכו' כן משמע לישנא דפטור דקאמר: ומה שאמר בשם הרמ"ה דאם חסים ליה שלא מדעתו שלומי משלם.
בד"א שתוכל כשהיא עושה בגידולי קרקע במחובר בשעת גמר מלאכה וכו' נקט גידולי קרקע במחובר בשעת גמר מלאכה וכו' נקט גידולי קרקע לאפוקי חולב ומגבן ומחבץ ונקט במחובר לאפוקי עושה בתלוש כדלקמן ונקט בשעת גמר מלאכה לאפוקי עושה במחובר לקרקע שלא בשעת גמר מלאכה כדלקמן וכל זה מבואר במשנה פ' הפועלים (פ"ח.) ויליף לה בגמ' מקראי ומ"ש ובתלוש מן הקרקע קודם שיגמר סוף המלאכה המחייבת אותו בחיוב האחרון שבו ג"ז שם ויתבאר לקמן. ומ"ש ואפי' המנכש בבצלים ושומים כגון שעוקר את הקטנים מן הגדולים לא יאכל מהם ואע"פ שהוא גמר מלאכת הקטנים וכו' שם בגמרא:
כתב הרמב"ם העושה במחובר כגון בוצר וקוצר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו וכו' בפי"ב מהלכות שכירות וסיים בה אבל מפני השב אבדה לבעלים חמרו חכמים שיהו הפועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת כדי שלא יבטלו ממלאכתן וישבו לאכול אלא אוכלין בתוך המלאכה כשהן מהלכין ואינן מבטלין כתב ה"ה וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה ובגירסת ההלכות אלא בשעת גמר מלאכה אבל מפני השב אבידה לבעלים אמרו הפועלים אוכלין בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת ונראה שרבינו מפרש גמר מלאכה בכאן משנתמלא הסל אבל מפני השב אבדה שלא יאכלו בשעת עשיית המלאכה אמרו שיאכלו בעודן ממלאין הסל בהליכתן משורה לשורה או בהחזירן הסל שנופצו לגת וכ' עוד הרמב"ם בפרק הנזכר המבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר וחרמש לא תניף וכו' מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו וכן כל כיוצא בזה עכ"ל וכתב ה"ה בהשגות א"א דברים הללו אין להם שורש ובסיפרי דרשו וקטפת מלילות בידך שלא יהא קוצר במגל ואוכל וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בע"ה ולא מפני ביטול מלאכה אלא שלא יעשה אכילתו קבע כעין מלאכתו ע"כ והרמב"ן ז"ל פירש הברייתא שאין הכוונה אלא להוציא עודר ומקשקש או מנכש בעשבים שאינן עושין בגמר מלאכה שאינן אוכלים כמו שנתבאר בגמ' וכ' על דברי רבינו וכמדומה לי שטעה בפירוש ברייתא זו שבספרי ורש"י פירש המשנה שהבאתי למעלה כך וכולן לא אמרו שיאכל אלא בשעה שהוא עוסק במלאכה ולא שישב ויאכל לומר הרי מנעתי את עצמי ע"כ ולא בטלתי עכשיו אשב לי זה לשונו וקרובים דבריו לדברי רבינו עכ"ל: ותלמידי הרשב"א הוכיחו מפשט דמתני' דוכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה דעיקר אכילת פועל מן התורה הוא בשעה שמתעסק במלאכת בע"ה ושלא כדברי הרמב"ם וקרא דחרמש לא תניף לאו אזהרה לאוכל הוה אלא אזהרה לקוצר שלא יקצור ויאכל אלא קוטף ואוכל וברייתא דסיפרי ה"ק דקרא בשעה שאתה מניף חרמש עסקינן וקאמר דקוטף ואוכל כדאמרי' לעיל בשעת חרמש אכול שלא בשעת חרמש לא תיכול וה"נ תניא התם כי תבא בכרם רעך יכול לעולם תלמוד לומר ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בע"ה אתה אוכל וכו' וזהו ברור ומיהו בהלכות הרי"ף גריס במתניתין וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה ולאו למימרא דאינו אוכל אלא בשעה שמתעסק במלאכתו אלא עד שעת גמר מלאכה קאמר שהוא אוכל כגון בשעה שפורק וטוען ולאפוקי אחר שנגמרה מלאכתו אתא וכדקתני סיפא ובחמור כשתהא פורקת שפירושו עד שתהא פורקת עכ"ל.
העושה בתלוש לאחר שנגמרה מלאכתו למעשר כגון בודל בתמרים ובגרוגרות אינו אוכל שכל דבר שאין אחר חיוב מעשר חיוב אחר כגון תאנים וענבים לאחר שנתחייבו אינו אוכל ממנו ובדבר שיש בו חיוב אחר כגון חטים העומדים לעשות פת שחייבת בחלה אוכל עד שיגמור מלאכתו להתחייב בחלה ולאחר מכאן אינו אוכל שם בברייתא (פט.) ובגמרא והתם יליף לה מקרא ומ"ש ואפילו האידנא נמי שאין חיוב מעשר כיון שנגמרה מלאכתו במקום שיש חיוב מעשר השתא נמי לא יאכל: הבודל בתמרים רעים שלא נתבשלו כל צרכן וכו' עדיין לא נגמרה מלאכתן ויכול לאכול מהן ג"ז שם ברייתא וגמרא: נפתחו חביותיו ונתפרסו עיגוליו ושכרו לעשות בהן לא יאכל מהם וכו' בד"א שיודע הפועל שנתפתחו אבל לא ידע שנתחייבו במעשר וכו' חייב לעשר ולהאכילו משנה וגמרא שם (צג:):
אין הפועל אוכל אלא כשעושה מעשה אבל אם הוא יושב ומשמר אפילו במחובר בשעת גמר מלאכה אינו אוכל וכו' אבל השומר בתלוש קודם שיגמור מלאכתו למעשר אוכל מהלכות מדינה שנהגו כן משנה שם שומרי פירות אוכלים מהלכות מדינה אבל לא מן התורה ובגמרא א"ר ל"ש אלא שומרי גנות ופרדסים אבל שומרי גתות וערימות אוכלין מן התורה קא סבר משמר כעושה מעשה דמי ושמואל אמר לא שנו אלא שומרי גתות וערימות אבל שומרי גנות ופרדסין אינם אוכלים לא מן התורה ולא מהלכות מדינה קסבר משמר לאו כעושה מעשה דמי א"ר אשי כוותיה דשמואל מסתברא דתנן ואלו אוכלים מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה ובתלוש וכו' מכלל דאיכא דלא אכיל מן התורה אלא מהלכות מדינה אימא סיפא ואלו שאין אוכלין מאי אינן אוכלין אילימא שאינן אוכלין מן התורה אלא מהלכות מדינה היינו רישא אלא לאו שאין אוכלים לא מן התורה ולא מהלכות מדינה ומאי ניהו עושה במחובר לקרקע בשעה שאינה גמר מלאכה וכל שכן שומרי גנות ופרדסים:
יכול הפועל לאכול אפילו יותר משכרו כגון שכל שכרו אינו אלא דינר יכול לאכול קישות אפילו שוה סלע ומ"מ מלמדין אותו שלא לעשות כן וכו' משנה שם (צג:) אוכל פועל קישות אפי' בדינר כותבת אפילו בדינר רבי אלעזר חסמא אומר לא יאכל פועל יותר על שכרו וחכמים מתירין אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו ובגמרא חכמים היינו ת"ק א"ב אבל מלמדין לת"ק לית ליה מלמדין ולרבנן אית להו מלמדין איבעית אימא איכא בינייהו דרב אסי דאמר אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכלו ואמר רב אסי אפילו לא בצר אלא אשכול אחד אוכלו וצריכא דאי אשמועינן הך קמייתא משום דלא איכא למיתב לכליו של בעל הבית אבל היכא דאיכא למיתב לכליו של בעל הבית אימא ליתיב ברישא והדר ליכול ואי אשמועינן בהא דאיפשר לקיומי לבסוף אבל הכא דלא אפשר לקיומי לבסוף אימא לא צריכא. ופירש רש"י לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכלו. לאותו אשכול ת"ק אית ליה דרב אסי וה"ק פועל אוכל קישות שהיא לבדה ואין עוד ואפי' היא שוה דינר ואתא ר' אלעזר למימר בין שהיא לבדה בין ששכרו לה ולחברותיה אם שוה יותר על שכרו לא יאכלנה ואתו רבנן בתראי למימר יותר על שכרו מותר הוא לאכול אם שכיר יום הוא אבל שכר לקישות לבדה לית להו דרב אסי: אפילו לא בצר. שכרו לכל היום מותר לאכול אשכול ראשון שבצר וכתב הרא"ש והלכה כחכמים ולא כסתמא דרישא דאשכחן כמה סתמי דיחידאי אינון כדאמרינן סתם מתני' ר"מ אבל לשון חכמים כולל רבים ועוד דמסתברא טעמייהו דנכון הוא וטוב וישר ללמוד כל אדם ולהורות הטוב לו עכ"ל: ומשמע מדברי רש"י דכי אמרינן איכא בינייהו דרב אסי אדרב אסי קמא אמרו כך ולא על מימרא בתרא וכן נראה מדברי הרא"ש ז"ל שם ואם כן מימרא בתרא הלכה היא ורבינו שהוציאה מהלכה נראה שטעמו דכיון דמצרכינן הני תרי מימרי נראה שיש מקום לומר דאף על גב דבקמייתא אוכל בתרייתא אינו אוכל וכיון דליתא לקמייתא בתרייתא נמי ליתא והרי"ף השמיט מאי דאיתמר בגמרא ולא כתב אלא המשנה כצורתה משמע דס"ל דהלכה כחכמים וליתנהו להנך מימרי דרב אסי וגם הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות שכירות פסק כחכמים והשמיט מימרי דרב אסי:
היה משמר ד' או ה' ערימות של ה' בני אדם לא ימלא כריסו מאחד מהם וכו' ברייתא שם (צג.):
היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים אפי' שכרו לעשות בשניהם אבל מונע עצמו מלאכול עד שמגיע למקום היפות ואוכל משנה שם (צא:):
ומה שאמר לפיכך הפועלים עד שלא הלכו שתי וערב בגת אוכלים בענבים ואין שותים התירוש וכו' משהלכו שתי וערב אוכלים בענבים ושותין בתירוש שם מימרא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה ופירש רש"י דרכן להטיל ענבים על הגת ודורכין ברגליהם על הגת ועד שלא הלכו בה שתי וערב אין מלאכתן נכרת ביין אלא בענבים לפיכך אין שותין יין דהוה ליה עושה במין זה ואוכל במין אחר:
ומה שאמר ומיבעיא לן אם עושין בגפן זה אוכלים בגפן אחר ולא איפשיטא לן שם ומה שאמר לפיכך לא יאכל ואי אכללא מפקינן מיניה פשוט שכן דין כל ספיקא דממונא. ומה שאמר ולא מנכינן ליה מאגריה כן כתב הרא"ש שם ונתן טעם משום דאם כן היינו אפוקי כדאמרינן לעיל גבי משכנתא ומה שאמר ומיהו גפן שמודלית על גב חברתה ועושה באחת מהן יכול לאכול מהשניה:
ומה שאמר ואינו רשאי לאכול אלא בשעת עשיית מלאכה ולא שישב ויאמר מנעתי עצמי עד עתה ולא נטלתי לאכול וע"כ אשב עתה ואוכל אבל מפני תקנת בעה"ב שלא יתבטל ממלאכתו אמרו חכמים ז"ל אחר שגמר מלאכת שורה זו והולך להתחיל שורה אחרת יכול לאכול אע"פ שאינו בשעת מלאכה וכו' משנה שם וכבר נתבאר לעיל בסימן זה:
ולא יאכל עם הענבים פת או דבר אחר וכו' ולא יאכל במלח ואם קצץ עם בע"ה שיאכל עד שיעור כך וכך אוכל בין בפת בין במלח בין בכל דבר שירצה ברייתא שם. ומה שאמר ולא ימוץ בענבים ג"ז ברייתא שם (פט:): ומה שאמר ולא יהבהבם ע"ג סלע אפילו אינו צריך לבטל ממלאכתו בכך וכו' חסרון לשון יש כאן דשני דברים הם וכ"צ להגיה יהבהבם ולא יפריך ע"ג הסלע. וכן מצאתי בספר מדוייק והכי איתא בגמרא בפרק הנזכר איבעיא להו פועל מהו שיהבהבם באור ויאכל מי הוי כענבים ודבר אחר או לא ת"ש פועלים אוכלים ובלבד שלא יהבהבו התם משום ביטול מלאכה כי קא מיבעיא לן היכא דאיכא אשתו ובניו מאי ת"ש לא יהבהב באור ויאכל ולא יפריך ע"ג הסלע ויאכל אבל מפריך ע"י ואוכל התם משום ביטול מלאכה ופירש"י מהו שיהבהב באור את המלילות והאור ממתק טעמו וכן הענבים לא יפריך בלצויר בלע"ז כמו שעושים לתפוחים: על יד. מיד ליד. ובעיין לא איפשיטא וידוע שהמע"ה הילכך לא יהבהבם וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכתב ה"ה שכן כתבו כל המפרשים: ומה שאמר ולא יאכל אכילה גסה ברייתא שם (פז.) ויליף לה מדכתיב שבעך ולא אכילה גסה: ומה שאמר אבל רשאי פועל לטבל פתו בציר וכו':
ורשאי ב"ה להשקות את הפועל יין וכו' ברייתא שם (פט:):
איסי בן יהודה אומר הרוצה לעשות מלאכה בשדה ובכרם חבירו כדי שיאכל יכול לעשות שם בפ' הנזכר (צב.) והרי"ף ז"ל השמיטו משמע דס"ל דלית הלכתא כוותיה וכן דעת הרמב"ם בפרק י"ב מהל' שכירות גבי מתני' דאוכל פועל קשות אפילו בדינר וחכמים מתירים אבל מלמדין את האדם וכו' קאמר בגמרא חכמים היינו תנא קמא איכא בינייהו מלמדין ואיבעית אימא איכא בינייהו דאיסי בן יהודה ופירש רש"י תנא קמא לית ליה דאיסי וחכמים אית להו דאיסי וכתב הרא"ש ולפי מאי דפרישית דהלכה כחכמים אם כן הלכה נמי כהך דאיסי ונראה לפרש דתנא קמא אית ליה הך דאיסי וחכמים לית להו והאריך בדבר:
פועל שאמר לבעל הבית תן לאשתי ולבני מה שהיה לי לאכול או קצת ממנו אין שומעין לו וכו' שם איבעיא להו פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל למאי נ"מ דאמר תנו לאשתי ובני אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינך אלא אי אמרת משל שמים הוא אוכל לדידיה זכי ליה רחמנא לאשתו ובניו לא זכי ליה רחמנא מאי ומסקנא דפלוגתא דתנאי היא דתנא דידן קתני אינו קוצץ ע"י עבדו ושפחתו הקטנים סבר משל שמים הוא אוכל אבל תנא ברא דקאמר קוצץ ע"י עבדו ושפחתו הכנענים בין גדולים בין קטנים סבר משלו הוא אוכל וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל וקי"ל כתנא דידן וכ"פ הרמב"ם ז"ל:ומ"ש ואפילו נזיר ועושה בענבים ואמר לבע"ה תן לבני מה שהיה לי לאכול אין שומעין לו ברייתא שם:ומ"ש וי"א אם כבר נטלו בידו לאכול יש לו רשות ליתנו לאשתו ובניו וכו':ומ"ש ונראה שאפ"ה אינו יכול ליתנו לאשתו ובניו כתב החכם המרשים כן נראה שהרי זיכוי אכילתו מפני תועלת ב"ה הוא כדלקמן עכ"ל נראה שרמז להא דתניא לא ירעיב הפועל ולא יסגף עצמו וכו' מפני ביטול מלאכתו של ב"ה ואי מהא לא איריא דהא מה שפועל אוכל ממה שהוא עושה אינו משום ב"ה שהרי אע"פ שאכל ושתה כבר אוכל ממה שהוא עושה וכן אינו רשאי לאכול פת עם הענבים ואם איתא אדרבה הול"ל שלא יאכל ענבים אלא עם הפת כדי שיתחזק יותר אלא ודאי לא התירה תורה אלא מפני צערו של פועל ומ"מ נראים דברי רבינו משום דאיכא למימר דלא זכי ליה רחמנא אלא מה שהוא נותן לתוך פיו:
היה הוא ואשתו ובניו עושין והתנה על מנת שלא יאכלו אשתו ובניו אם הם גדולים ומדעתן מהני תנאו וכו' אבל אם הם קטנים לא יכול להתנות עליהם שלא יאכלו וכו' משנה בפרק הנזכר:
כתב הרמב"ם המבטל מלאכתו ואוכל. בשעת מלאכה או שאוכל שלא בשעת גמר מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה כבר נתבאר לעיל בסי' זה. ויש לתמוה רבינו שכתב כאן דברי הרמב"ם בלא מחלוקת ולעיל בסימן זה חלק עליו וכתב ואיני יודע למה לא יאכל בעוד שמתעסק בבצירה וקצירה ואין לומר שכתב דבריו משום סיפא דקתני וכן אם הוליך בידו ממת שעושה או שנתן לאחרים עובר בל"ת שזה מקרא מלא הוא ואל כליך לא תתן:
אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר ביום ולא ירעיב ולא יסגף עצמו ויאכיל מזונותיו לבניו וכו' תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש בפ' הפועלים והרמב"ם בסוף הל' שכירות כתבו שם הגהות מיימון גרסינן בירושלמי רבי יוחנן אזל לחד אתר חזא ספרא אטימיוס פי' מלמד תינוקות שהיה חלש כעין חולה ושאל על מה זה א"ל דהוה ציים כלומר רגיל להתענות א"ל אסור לך השתא במלאכת ב"ו אסור במלאכת הקב"ה עאכ"ו וכתב באביאסף שאסור לו למלמד ליקץ בלילה יותר מעונתו מפני שהוא למחר עצל ללמוד וגם אין לו לעצור במאכל במשתה אם הוא מפרנס את עצמו מפני שלא יוכל לטרוח וללמוד ודכוותה אין להרבות במאכל ובמשתה יותר מן הראוי וכל מי שמשנה ידו על התחתונה עכ"ל:
כתב הרמב"ם כדרך שמוזהר ב"ה שלא יגזול שכר העני ולא יעכבנו כך מוזהר העני שלא יבטל מלאכת ב"ה וכו' עד סוף הסימן בסוף ה"ש:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
פועל וכו' כלומר אע"ג דקרא סתמא כתיב כי תבא בכרם רעיך וגו' וכתיב כי תבא בקמת רעך לא דבר הכתוב אלא בפועל כדתניא ר"פ הפועלים סוף (דף פ"ז). ומ"ש אפי' אינו מזיז וכו' משנה שם (דף נ"א) דלא כר"י ב"ר יודא דאמר עד שיעשה בידיו ורגליו כי שור דהא אקשינן חוסם לנחסם ריש (דף פ"ט) אלא כת"ק דדריש כי תבא בכרם רעך בכל מאי דעביד:
ומ"ש ומיהו אם חסמו שלא לאכול פטור שם (דף צ') אסיקנא אלא כנפשך מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור: ומ"ש פרש"י בין אם קצוץ כו' שם כתב וז"ל אם חסמת קצצת דמים שלא לאכול או בחזקה עכ"ל ומ"ש ודוקא לענין מלקות וכו' הכי משמע מדקאמר פטור דמשמע פטור אבל אסור אבל תימה דמהיקישא דכנפשך אתיא נמי דמותר דמה נפשך מותר לחסום אף פועל מותר לחסום ומנ"ל דפטור אבל אסור וי"ל כיון דאיכא ק"ו ומה שור שאי אתה מצווה להחיותו אתה מצווה על חסימתו אדם שאתה מצווה להחיותו א"ד שאתה מצווה על חסימתו ולא מיפרך ק"ו אלא מקרא דכנפשך הלכך מסתייה דלא נפקא לן מכנפשך אלא דמלקי לא לקי אבל איסורא ודאי איכא מק"ו כנ"ל ולפי זה ס"ל לרבינו כיון דאיסורא איכא חייב לשלם דהא תניא (דף צ"א) החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ואקשינן והא אינו לוקה ומשלם דהו"ל ב' רשעיות וכתיב כדי רשעתו ואסיק רב פפא משעת משיכה איחייב לה במזונותיה ומלקא לא לקי עד שעת חסימה וכ"כ רבינו בסימן של"ח ס"ה א"כ באדם דאינו לוקה פשיטא דמשלם אם חסמו בע"כ וע"ז מביא רבינו ראיה דכ"כ הרמ"ה דבע"כ לא מצי למיחסם וכו':
בד"א שאוכל וכו' משנה שם (דף פ"ז ובדף פ"ט) ת"ר דיש מה דיש דבר שהיא גידולי קרקע וכו'. והתוספות כתבו וז"ל בריש בכל מערבין חשיב ב"ח גדולי קרקע דדריש ונתת הכסף בבקר ובצאן מה הפרט במפורש פירי מפירי וגידולי קרקע התם קרי להו גידולי קרקע לפי שניזונין מן הקרקע אבל הכא מפיק שפיר חולב ומגבן דלא הוי בכלל דיש שהיא גדל וצומח מן הקרקע עכ"ל. ומ"ש קודם שיגמר סוף מלאכה המחייבת אותו בחיוב האחרון שבו פירוש כגון חטים דבסמוך ס"ה והכי אסיקנא התם (דף פ"ט סוף ע"א) ומ"ש ואפילו המנכש בבצלים שם (דף פ"ט):
כתב הרמב"ם וכו' ואיני יודע וכו' עיין בב"י האריך להביא דעת הגדולים בזה:
העושה בתלוש וכו' ואפילו האידנא וכו'. ה"א התם (דף פ"ט) מידי מעשר קא גרים גמר מלאכה קא גרים ופרש"י מלאכה קא גרים כדיליף מדיש ל"ש בזמן מעשר ול"ש בלא זמן מעשר וכו'. וכ"כ התוס' והבודל בתמרים אע"פ דליכא מעשר אלא מדרבנן חשובה גמר מלאכתו למעשר כיון דאי הוה בהו מעשר מדאורייתא הוה אזלינן בתר גמר מלאכתו למעשר עכ"ל. ובמקצת ספרי רבינו כתוב כאן השוכר הפועל לקצור בתאנים אוכל מהן שעדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר ע"כ ובבא שאינה צריכה היא דכבר התבאר זה במ"ש רבינו מקודם: נפתחו חביותיו וכו' פי' בגמרא (דף צ"ב) נתפרסו עיגוליו שפיר מחזי כמקח טעות שכשא"ל השתכרו לו לדרוס בעיגולין סבורין היו שזו תתלת דריסתן ועדיין לא גמרה מלאכתן ואלמלא הודיען לא היו נשכרין לו אבל נפתחו חביות יין שניטלו מגופותיהן קשיא הא אין כאן מקח טעות דמידע ידעי דמשירד לבור הוי יין למעשר וצריך לומר שנפתחו החביות ונשפכו לבור וסבורים היו שלא הוציאוהו משם משירד מן הגת לתוכו וע"ש עוד בסוגיא:
היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים אפילו שכרו לעשות בשניהם אבל מונע עצמו מלאכול עד שיגיע למקום היפות ואוכל משנה שם והאי אבל מונע עצמו וכו' הכי פי' בתאנים ותאנים יכול למנוע עצמו עד שיגיע למקום היפות אבל בתאנים וענבים אפי' שכרו לעשות בשניהם ועושה עכשיו בתאנים לא יאכל בענבים כלל אלא כשעושה בענבים אוכל בענבים וכשעושה בתאנים אוכל בתאנים דאם לא כן הו"ל עושה במין זה ואוכל במין אחר כדאמרינן בדורך ענבים בגת והכי משמע להדיא מדבעי למיפשט הך בעיא דעושה בגפן זה מהו שיאכל בגפן אחר מדתנן אבל מונע. את עצמו עד שיגיע למקום היפות ואוכל ואי אמרת עושה בגפן זה אוכל מגפן אחר ליזל וליתי למקום שהוא עושה וליכול ולמה ליה למנוע ואי איתא דבשכרו לתאנים וענבים ועושה עכשיו בתאנים יכול למנוע את עצמו עד שיגיע למקום היפות דענבים ויאכל א"כ מאי דייק ליזול וליתי וליכול הא ודאי דמשום תאנים וענבים תני לה אבל מונע וכו' דבתאנים וענבים ליכא למימר דליזל וליתי וליכול דהא פשיטא היא דהו"ל עושה במין זה ואוכל במין אחר אלא בע"כ דבתאנים וענבים אינו רשאי אף למנוע עצמו וכו' אלא דוקא בתאנים ותאנים כדפי'. ומהרו"ך כתב דה"ה בתאנים וענבים נמי רשאי למנוע וכו' ונראה דלא דק:
לפיכך הפועלים עד שלא הלכו שתי וערב וכו' פי' כיון דבעושה בתאנים לא יאכל בענבים א"כ הדורך בגת ולא הלך שתי וערב דאין מלאכתו ניכרת בתירוש אלא בענבים לפיכך אינו שותה יין דהו"ל עושה במין זה ואוכל במין אחר:
ומיבעיא לן אם עושין בגפן זה וכו' ולא קשיא דמדתנן היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים מכלל דתאנים ותאנים דומיא דתאנים וענבים אוכל דאיכא לאוקומי הך במודלית דתאנה על גבי תאנה יאכל אבל תאנה על הגפן וגפן על תאנה לא יאכל אבל גפן וגפן נמי אי תאנה ותאנה בדלא מודלית קמיבעיא לן גמרא:
איסי בן יודא אומר וכו' פירוש בבאו מעצמו לעשות מלאכה בסעודתן ואין הלכה כמותו דניחא ליה לאיניש לאוגר אוגורי וניקטפוה לפרדיסיה ולא ניתו כ"ע ואכלו ליה:
ומ"ש וי"א אם כבר נטלו בידו וכו' נראה דדייק מלשון התלמוד וברייתות דבכולן אמרו תנו לאשתי ולבני דמשמע דוקא שאומר לבע"ה תן לאשתי ולבני אין שומעין לו אבל אם כבר נטלו בידו לאכול יש לו רשות ליתנו ודעת רבינו דהלשון לאו דוקא ואיכא למימר דרחמנא לא זכי ליה אלא מה שהוא נותן לתוך פיו:
כתב הרמב"ם המבטל מלאכתו וכו' כתב ב"י ויש לתמוה שכתב כאן דברי הרמב"ם בלא מחלוקת ולעיל בסימן זה חלק עליו וכתב ואיני יודע למה לא יאכל בעוד שמתעסק בבצירה וקצירה עכ"ל. ולפי דבריו יותר קשה בדברי הרמב"ם למה כתב הדין פעמים וגם שינה דתחלה כתב דאינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו דאלמא דאין בו כי אם איסורא בעלמא וכאן כתב דעובר בלא תעשה אלא הדבר ברור דכאן דמבטל ממלאכתו קאמר דעובר בלא תעשה וז"ש מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בבצירה לא יניף חרמש לאכילתו היינו נמי דווקא בעוסק בבצירה ומבטל ממלאכתו להניף חרמש לאכילתו ה"ז בל"ת שנאמר וחרמש לא תניף ומ"ש תחלה דאינו אוכל אלא כשתגמר עבודתו היינו באינו מבטל ממלאכתו אלא עסוק במלאכתו ואוכל ולשם לא כתב הרמב"ם דעובר בל"ת אלא דאיסורא מיהא איכא ועל זה השיג רבינו ואמר ואיני יודע למה לא יאכל בעוד שמתעסק בבצירה וכו' דאפילו איסורא ליכא הכא אבל במבטל ממלאכתו מודה רבינו דעובר נמי בל"ת גם רש"י פי' כך במשנה וכולן לא אמר שיאכל אלא בשעת מלאכה פי' בשעה שהוא עוסק במלאכה ולא שישב לו ויאכל לומר הרי מנעתי עצמי עד כאן ולא בטלתי לאכול עכשיו אשב לי ואוכל עכ"ל. ומביאו רבינו לעיל סעיף י"ב. וכתב ה' המגיד פי"ב משכירות שקרובין דבריו לדברי הרמב"ם וכך הוא דעת רבינו שלא השיג על הרמב"ם בדין המבטל מלאכתו:
מתוך: טור חושן משפט שלח (עריכה)
<< | טור · חושן משפט · סימן שלח (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]כדרך שפועל אוכל ממה שהוא עושה בגידולי קרקע בין במחובר בין בתלוש כך בהמתו אוכלת בין במחובר בין בתלוש ואוכלת ממשאוי שעליה בשעת הליכתה ובלבד שלא יטול בידיו ויאכילנה:
ומותר הבהמה מן האדם שהחוסמה עובר בלאו דכתיב לא תחסום שור בדישו אחד שור ואחד כל שאר בהמות ולא שנא דיש ול"ש שאר כל מלאכות של גידולי קרקע אלא שדבר הכתוב בהוה:
ואחד החוסם ודש בה או שהיתה חסימה כבר ודש בה לוקה ואפילו חסמה בקול שגער בה ומנעה מלאכול לוקה:
חסמה אחד ובא אחר ודש בה אין לוקין אלא הדש ולא החוסם:
חסמה ודש בה אע"פ שלוקה משלם ד' קבין לפרה וג' לחמור:
ישראל הדש בפרתו של עכו"ם אפלו אם השידה של עכו"ם עובר משום לא תחסום:
עכו"ם הדש בבהמת ישראל מעצמו שלא אמר לו הישראל כלום אין בו איסור אפי' הדישה של ישראל אם הוא שלא בפניו ואם א"ל הישראל חסום פרתי ודוש בה מבעיא אם איכא איסורא אי לא ופי' הראב"ד דלא איפשיטא ולקולא וא"א ז"ל כתב דאיכא איסורא ופרש"י שהבעיא היא באומר לו חסום פרתי ודוש בה אפי' אמר דוש בה תבואה שלך דאפילו בזה איכא איסורא:
ובישב לה קוץ בפיה מעצמה שאינה יכולה לאכול או שפרש עור ע"ג הדישה כדי שלא תאכל או שארי הולך כנגדה ומפחדה ואינה אוכלת או שהיתה צמאה ואינה יכולה לאכול בכולן מבעיא אם לוקה או לא ולא איפשיטא ואינו לוקה אבל איסורא איכא: אבל השוכר רשאי להאכילה פקיעי עמיר כדי שלא תאכל הרה מן הדישה: ורשאי בעל הפרה להרעיבה כדי שתאכל הרבה מן הדישה:
היה לה לפרה חולי מעיים וקשה לה שתאכל הרבה מן הדישה מותר לחסמה שלא הקפידה תורה אלא להנאתה והיא אינה נהנית:
שעורים שהושרו במים ומייבשין אותם בתנור ואח"כ דשים אותם בפרות להסיר קליפתן אין בהם משום בל תחסום לפי שכבר נתחייבו במעשר אבל משום מראית העין שלא יאמרו שחוסם פרתו מביא מעט מאותו המין ותולה בצוארה שתאכל ממנו:
בית יוסף
[עריכה]כדרך שפועל אוכל ממה שהוא עושה בגידולי קרקע בין במחובר בין בתלוש כך בהמתו אוכלת בין במחובר בין בתלוש פשוט בריש פרק הפועלים (פח:) ומ"ש ואוכלת ממשאוי שעליה בשעת הליכתה משנה (צא:) וברייתא שם (צב.) ומ"ש ובלבד שלא יטול בידיו ויאכילנה שם בברייתא:
ומ"ש ומותר הבהמה מן האדם שהחוסמה עובר בלאו וכו' פשוט הוא: אחד שור ואחד כל הבהמות משנה בס"פ הפרה (נד.):ומ"ש ולא שנא דייש ולא שנא כל מלאכות של גידולי קרקע אלא שדבר הכתוב בהווה:
ואחד החוסם ודש בה או שהיתה חסומה כבר ודש בה לוקה בפרק הפועלים (צ.) בעיא דאיפשיטא. ומ"ש ואפי' חסמה בקול וכו' לוקה שם איתמר חסמה בקול רבי יוחנן אמר חייב דעקימת פיו הויא מעשה ור"ל אמר פטור דקלא לא הוי מעשה וידוע דהלכה כר"י וכ"פ הרמב"ם בפי"ג מהלכות שכירות:
חסמה אחד ובא אחר ודש בה אין לוקה אלא הדש ולא החוסם:
חסמה ודש בה אף על פי שלוקה משלם ד' קבין לפרה ושלשה לחמור ברייתא בפרק הפועלים (צא.) ואקשינן והא אין אדם לוקה ומשלם ושני רב פפא משעת משיכה איחייב במזונותיה ומילקא לא לקי עד שעת חסימה:
ישראל הדש בפרתו של עכו"ם אפי' אם הדישה של עכו"ם עובר משום לא תחסום ברייתא שם (צ.) ישראל הדש בפרתו של עכו"ם עובר:
עכו"ם הדש בבהמת ישראל מעצמו וכו' אין בו איסור וכו' שם בברייתא עכו"ם הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום: ומ"ש אפילו הדישה של ישראל אם הוא שלא בפניו: ואם אמר לו הישראל תסום פרתי ודוש בה מיבעיא אי איכא איסורא אי לא שם איבעיא להו מהו שיאמר אדם לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה ת"ש דשלחו לאבוה דשמואל הלין תורי דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון כלומר מסרסים אותם מהו שלח להו הערמה אתעביד בהו אערימו עליהו ויזדבנון אמר רב פפא בני מערבא ס"ל כרבי חידקא דאמר בני נח מצווין על הסירוס וקא עברי משום לפני עור לא תתן מכשול סבר רבא למימר ימכרו לשחיטה א"ל אביי דיין שקנסת עליהם מכירה בעולם וכתב הרא"ש וז"ל כתב הראב"ד דהך בעיא לא איפשיטא ואזלינן לקולא ונראה דאיפשיטא שפיר בעיא דחסימה ושינויא דרב פפא דמוקי בני מערבא כר' חידקא ליתא דהא אביי ורבא ומר זוטרא והנהו תרי חסידי אית להו דאבוה דשמואל ולית הילכתא כרבי חידקא דהא כמה תנאי פליגי עליה בפרק ד' מיתות וכדברי הרא"ש כתב הרמב"ם בסוף הלכות שכירות וז"ל אמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה וכו' אסור ואינו לוקה וכתב ה"ה וכן דעת הרמב"ן דכולהו מצות איכא שבות באמירה לעכו"ם ויש חולקין ויש נוסחאות חלוקות גם בספרי רבינו שבקצתן כתוב אומר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה משום דכיון דבעיין לא איפשיטא אזלינן בה לקולא לפי שאיסור האמירה אפי' בשבת אינו אלא מדבריהם והו"ל ספיקא בדרבנן ולקולא ומ"מ הנסחא האמיתית בספרי רבינו אמר לעכו"ם וכן הוא מוכרח ממה שכתב פרק י"ז מהלכות איסורי ביאה שאסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה של ישראל ומוכח בסוגיית הגמרא דלדידן דקיימא לן דבן נח אינו מצווה על הסירוס אחד סירוס ואחד שאר מצות שיש בהן לאו האמירה לעכו"ם שוה בהם עכ"ל וכתב נמוקי יוסף שכך הוא הסכמת האחרונים ז"ל ומה שאמר ופרש"י שהבעיא היא באומר לו חסום פרתי ודוש בה אפי' תבואה שלך ואפילו בזה איכא איסורא כך מבואר שם בפירושיו אבל התוס' כתבו על הבעיא הנזכר חסום פרתי ודוש בה פירות ודוש בתבואתי דמרויח באמירה לעכו"ם דבתבואת עכו"ם פשיטא דשרי כיון שאין ישראל נשכר בחסימה כמו שפשיטא שמותר לומר לעכו"ם לאכול נבלה והרא"ש כתב כדברי רש"י וז"ל חסום פרתי ודוש בה תבואתך אע"פ שמותר לומר לעכו"ם אכול נבלה זו שאני התם שאם היה הישראל עושה בידים מה שהעכו"ם עושה במאמרו דהיינו שנותן הנבלה לתוך פיו היה מותר אבל בחסימה אסור לעשות מה שהעכו"ם עושה במאמרו:
ובישב לה קוץ מעצמה וכו' בפרק הפועלים (שם) בעי רמי בר חמא הושיב לה קוץ בפיה מהו הושיב לה חסימה מעלייתא היא אלא ישב לה קוץ בפיה מהו הרביץ לה ארי מבחוץ מהו הרביץ לה חסימה מעלייתא היא אלא רבץ לה ארי מבחוץ מהו העמיד בנה מבחוץ מהו היתה צמאה למים מהו פירש לה קטבליא ע"ג דישה מהו ולא איפשטא וידוע דאזלינן בה לחומרא דספיקא דאורייתא הוא ופשיטא דלא לקי מספיקא וכיון דמלקות אין לנו בזמן הזה לא הו"ל לרבינו לכתוב אינו לוקה אלא שנמשך אחר דברי הרמב"ם ז"ל בסוף ה' שכירות ויש לתמוה על רבינו שהשמיט העמיד בנה מבחוץ ושמא יש לומר דלא חשש דממילא הוא נלמד משאר דברים שהזכירם ועל הרמב"ם ז"ל יש לתמוה שכתב הרביץ לה ארי מבחוץ בכלל הנך דאינו לוקה עליהם וכיון דאמרינן עלה בגמ' דחסימה מעלייתא היא לא הוה לכתוב זאת בכללם ונראה לי שט"ס הוא וצריך להגיה רבץ לה ארי מבחוץ:
ומה שאמר אבל השוכר רשאי להאכילה פקיעי עמיר כדי שלא תאכל הרבה מן הדישה ורשאי בעל הבית להרעיבה כדי שתאכל הרבה מן הדישה ברייתא שם:
היה לה לפרה חולי מעיים וקשה לה שתאכל הרבה מן הדישה מותר לחסמה וכו' שם בעו מרב ששת היתה אוכלת ומתרזת מהו משום דמעלי לה הוא והא לא מעלי לה או דילמא משום דחזיא ומצטערה והא חזיא ומצטערה אמר רב ששת תניתוה וכו' שמע מינה משום דמעלי לה הוא שמע מינה ופירש רש"י ומתרזת. חולי מעיים שהחטים קשים לה:
שעורים שהושרו במים ומייבשים אותם בתנור וכו' אין בהם משום בל תחסום וכו' אבל מפני מראית העין וכו' מביא מעט מאותו המין ותולה בצוארה שתאכל ממנה שם תנו רבנן פרות המרכסות בתבואה אינו עובר משום בל תחסום אבל מפני מראית העין מביא בול מאותו המין ותולה בטרסקלין שבפיה ופרש"י המרכסות בתבואה. ששורין שעורים במים ומייבשים אותם בתנור ודשין אותן בפרות להסיר קליפתן. הרמב"ם ז"ל כתב בסוף הלכות שכירות פרות המהלכות על התבואה לפי שירט להן הדרך אינו עובר עליהן משום בל תחסום וכ' ה"ה שזה פי' על פרות המרכסות בתבואה וכתב שכן עיקר הפירוש מל' [ישעיה מ'] הרכסים לבקעה והרמב"ן ז"ל מסייעו מדברי הירושלמי:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]כדרך שפועל אוכל וכו' ואוכלת ממשאוי שעליה בשעת הליכתה וכו' משנה לשם ובחמור כשהיא פורקת ומוקמינן לה דהכי קתני עד שתהא פורקת אוכלת בהליכתה ממשאוי שעל גבה כל זמן שהיא טעונה ואתא לאורויי דיוקא דלאחר פריקה צריך למנוע ממנה האכילה. ומדברי התוספות משמע דאתא לאשמועינן דלא תימא טעמא דחסימה משום דחזיא ומצטער הוא דוקא כשהיא רואה הגפן בפניה אבל כשהגפן עליה או בעגלה שאיננה רואה ואינה מצטערת אינה אוכלת קמ"ל דטעמא לאו משום דחזיא ומצטערת אלא משום דמעלי לה הוא וכדאסיק רב ששת לבעיא דאוכלת ומתרזת דבסמוך סי"א אפילו הגפן עליה או בעגלה אוכלת:
חסמה ודש בה אע"פ שלוקה משלם וכו' ברייתא שם וטעמא קאמר רב פפא משעת משיכה איחייב במזונותיה ומילקא לא לקי עד שעת חסימה ולדעת רבי' משיכה לאו דוקא דהא מיד שנסתלקו הבעלים משמירתה חייב הוא בשמירתה ובמזונותיה כדלעיל בריש סימן רצ"א סעיף ו' ובריש סימן ש"ג לדעת ר"י וריש סי' ש"ז וסימן ש"מ ס"ח ולא נקט הכא משיכה אלא לומר שאינו בשעת חסימה ואינו לוקה ומשלם על מעשה אחד:
ועכו"ם הדש בבהמות ישראל וכו' שם (דף צ') ופרש"י חסום פרתי ודוש בה דישה שלך והתוספות חלקו וכתבו פירוש ודוש בתבואתי דמרויח באמירה לעכו"ם דבתבואת עכו"ם פשיטא דשרי כיון שאין ישראל נשכר בחסימה אלא אדרבה מפסיד כמו דפשיטא שמותר לומר לעכו"ם אכול נבלה ומהאי טעמא נמי מותר לומר לעכו"ם בשבת הילך בשר ובשל לצורכך כשאין מוטל עליו לזונו דאין מרויח באותה אמירה כלום ומיהו אמר ר"י דלא דמי לאומר לעכו"ם אכול נבלה דלא שייך התם אמירה לעכו"ם שהישראל עצמו יכול ליתן נבלה בפיו אבל הכא דאותו דבר שאומר לעכו"ם לעשות הוא אינו יכול לעשות כמו לבשל או לחסום עכ"ל. וכ"כ הרא"ש בדברי ר"י. ומשום הכי כתב רבינו פרש"י במסקנת דבריו לאורויי דהילכתא הכי:
ובישב לה קוץ וכו' בכולן מבעיא אם לוקה אם לאו ולא אפשיטא ואינו לוקה אבל איסורא איכא כתב ב"י וכיון דמלקות אין לנו בזמן הזה לא הו"ל לרבינו לכתוב אינו לוקה אלא שנמשך אחר דברי הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות שכירות עכ"ל. ולי נראה דרבינו נתכוין לומר דכיון דאינו לוקה אבל איסורא איכא אם כן חייב לשלם ארבע קבין לפרה ושלשה לחמור אבל אי הוה לוקה לא היה לוקה ומשלם דמשום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום ב' רשעיות וע"ל בסי' של"ז סעיף ב': עוד כתב ב"י וז"ל ויש לתמוה על רבינו שהשמיט העמיד בנה מבחוץ ושמא י"ל דלא חשש דממילא הוא נלמד משאר דברים שהזכיר עכ"ל. ולא נהירא דלמה לו לרבינו ללמדו ממילא כיון דתלמודא גופיה לא למדו אבל נראה נכון כיון דאיכא דגרסי עמד בנה מבחוץ מהו אבל העמיד לא קמיבעיא ליה דפשיטא דחסימה מעלייתא היא ואיכא דגרסי העמיד בנה מבחוץ מהו אבל עמד בנה מבחוץ לא קמיבעיא ליה דפשיטא דלאו חסימה היא וכדכתבו התוספות להדיא לכך מפני חלוף הגרסאות נסתפק רבינו בהלכה זו והשמיטה. עוד כתב בית יוסף דעל הרמב"ם יש לתמוה שכתב הרביץ לה ארי מבחוץ ובגמרא אמרינן דחסימה מעלייתא היא ונ"ל שטעות סופר הוא וצ"ל רבץ לה ארי מבחוץ עכ"ל. אבל לשון הרמב"ם לא משמע הכי שהרי כתב וז"ל ישב לה קוץ בפיה ודש בה והרי אינה אוכלת הרביץ לה ארי מבחוץ או שהרביץ בנה מבחוץ הרי שצמחה וכו'. ואם היה ט"ס היה לו לכתוב רבץ לה ארי מבחוץ עם ישב לה קוץ בפיה בבבא אחת ולומר ישב לה קוץ בפיה רבץ לה ארי מבחוץ ודש בה והרי אינה אוכלת הרביץ בנה מבחוץ וכו'. אבל נראה דכך היתה גירסת הרמב"ם דלא פריך תלמודא אלא אהושיב לה קוץ בפיה חסימה מעלייתא היא אבל אהרביץ לה ארי מבחוץ ואהעמיד לה בנה מבחוץ לא פריך מידי דכיון דאינו עושה מעשה בגוף הפרה ניחא דקמיבעיא ליה בהו ולכך חיבר הרב שתי בעיות אלו במדרגה אחת וכתבם בבבא אחת כנ"ל. ואין כאן ט"ס:
דרכי משה
[עריכה](א) כנ"י בפ' הפועלים וכתב הרשב"א דוקא ליום א' ולדישה מרובה וכן לפי חשבון זה בכל יום קאמר שאין הפרה אוכלת כ"כ בשעה אחת עכ"ל:
מתוך: טור חושן משפט שלט (עריכה)
<< | טור · חושן משפט · סימן שלט (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]מצוה לתת שכר שכיר בזמנו ואם אחרו עובר בלאו אחד שכר אדם בהמה וכלים: ועל שכר קרקע כתב הרמ"ה דאינו עובר דדרשינן כל אשר בארצך ולא כל ארצך: וכל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נשמתו ועובר בחמשה לאוין ועשה:
ואיזהו זמנו שכיר יום יש לו זמן ליתנו לו כל הלילה לא נתנו לו בבוקר עובר משום בל תלין שכיר לילה זמנו ליתנו כל היום לא נתנו לו בערב עובר משום ביומו תתן שכרו ושכיר שעות אם כלה שכירותו ביום יש לו תשלום כל אותו היום אם כלה בלילה יש לו תשלום כל אותו הלילה שכיר שבת שכיר שנה שכיר חודש יצא ביום גובה כל אותו היום יצא בלילה גובה כל אותו הלילה:
נתן טליתו לאומן לתקנה בקבלנות וגמרה כל זמן שהטלית ביד האומן אינו עובר נתנו לו אפילו בחצי היום כיון ששקעה עליו החמה עובר משום בל תלין שקבלנות היא בשכירות לפרעו בזמנו:
האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים ושכרם ואמר להם שכרכם על הבע"ה אין שום אחד מהן עובר על בל תלין ומיהו הבע"ה עובר משום אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן אם אינו טרוד ומכוין לדחותם ואם לא אמר שכרכם על בע"ה אפילו לא אמר להם שכרכם עלי אלא שכרם סתם הוא חייב בשכרם לפיכך הוא עובר משום בל תלין וכתב הרמ"ה דוקא ששכרו לעשות בשלו והראהו בשל חבירו בההוא קאמר שאם לא אמר להם על מי חיוב שכרם שהוא חייב אבל שכרם לעשות בשדה סתם כך וכך ולא פירש על מי שכרם אינו חייב בשכרם והיה אומר א"א הרא"ש ז"ל שכן הוא כדבריו אם הפועל יודע שאינו שלו אבל אם אינו יודע של מי הוא חייב בשכרם:
משעבר זמנו אין בע"ה עובר משום בל תלין ומ"מ הוא חייב ליתן לו מיד וכל שעה שאינו נותן לו עובר משום אל תאמר לרעך לך ושוב:
שכיר שמכיר בבעל הבית שאין דרכו להיות בידו מעות אלא ביום השוק אינו עובר בבל תלין אפי' יש לו מעות ומיום השוק ואילך אם אינו נותן לו עובר משום אל תאמר לרעך לך ושוב:
אין בע"ה עובר משום בל תלין אלא א"כ תבעו השכיר לא תבעו או שתבעו ולא היה לו מעות ליתן לו או שהמחהו אצל שולחני ליתן לו וקבל עליו ליתן לו אינו עובר אפי' אם אין לבעל הבית בין שולחני כלום ואם המחהו אצל שולחני ואין לו בידו כלום וזה לא אמר בפירוש אני פוטרך אלא בסתם ולא קנו מידו יכול השולחני לחזור בו מליתן לו ואז הוא דבר פשוט שחוזר ותובע מב"ה אלא עפילו אם אין השולחני חוזר בו יכול לחזור ולתבוע מבעל הבית:
דין שבועת השכיר שנשבע ונוטל כתבתי למעלה בסימן פ"ט:
בית יוסף
[עריכה]מצוה לתת שכר שכיר בזמנו ואם אחרו עובר בלאו מבואר בתורה:ומ"ש אחד שכר אדם בהמה וכלים משנה בס"פ המקבל (קיא.) ובגמרא יליף לה מקראי:
ומ"ש ועל שכר קרקע כתב הרמ"ה דאינו עובר דדרשינן כל אשר בחרנך ולא כל ארצך:
וכל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נשמתו ברייתא בס"פ המקבל (קיב:):ומ"ש ועובר בה' לאוין ועשה ברייתא שם (קיא) כל הכובש שכר שכיר עובר בה' שמות הללו ועשה משום בל תעשוק את רעך ומשום בל תעשוק שכר שכיר ומשום בל תלין ומשום ביומו תתן שכרו ומשום לא תבא עליו השמש: (ב"ה) ורש"יגריס נמי עובר משום לא תגזול וכתב דאוקימנא ליה בפרק איזהו נשך לכובש שכר שכיר: ומקשי' בגמרא הני דאיכא ביממא ליכא בליליא דאיכא בליליא ליכא ביממא אמר רב חסדא שם שכירות בעלמא ופרש"י שם שכירות בעלמא. כולהו כחד לא משכחת לה ודאי אלא ה"ק עבירת כל השמות הללו בשם שכירות הן יש מהן בשכירות לילה ויש מהן בשכירות יום ורבינו שסתם וכתב עובר בה' לאוין ועשה נמשך אחר הרמב"ם ז"ל שכתב כן פי"א מה' שכירות וכתב שם ה"ה דברי הגמ' ודברי רש"י וכתב את"כ וא"כ היתה דעת רבינו ז"ל הו"ל לבאר ולא ביאר מהו דעתו של הרמב"ם שסתם וכתב כן ונ"ל לדחוק ולומר שהוא ז"ל מפ' דמאי דאמר רב חסדא שם שכירות בעלמא ה"ק אע"ג דקצתם כתובים ביממא וקצתם כתובים בליליא מ"מ כשהוא כובש ביום או בלילה עובר על כולם דשם שכירות בעלמא חד הוא:
ואיזהו זמנו שכיר יום יש לו זמן ליתנו לו כל הלילה וכו' עד בערב עובר משום ביומו תתן שכרו משנה שם (קי:) שכיר יום גובה כל הלילה ושכיר לילה גובה כל היום בגמ' שם ת"ר מנין לשכיר יום שגובה כל הלילה ת"ל לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר ומנין לשכיר לילה שגובה כל היום שנאמר ביומו תתן שכרו ואימא איפכא שכירות אינה משתלמת בסוף ופרש"י שכירות אינה משתלמת אלא בסוף. כדאמרינן באיזהו נשך אלמא לא משתעבד ליה לשכיר יום עד שתשקע החמה וכי כתיב לא תבא ע"כ בשכיר לילה תוקמיה שנשתעבד לו לבקר משכלתה שכירותו וכן לא תלין נמי לא תוקמיה בשכיר לילה דהא לא משתעבד ליה עד הבקר: ומה שכתב נ"י בפרק המקבל אהא דת"ר מנין לשכיר יום שגובה כל הלילה בשם התוס' משמע דפועלים דידן שאינם עושים מלאכה עד הלילה ומתחלה אדעתא דהכי אגרי להו כיון ששקעה עליו חמה עובר משום לא תבוא עליו השמש מיהו היכא ששהא במלאכתו עד הלילה משמע דאינו עובר אע"ג דמתחלה לאו אדעתא דהכי אגריה (א): ושכיר שעות אם כלה שכירותו ביום יש לו תשלום כל אותו היום אם כלה בליליא יש לו תשלום כל אותו הלילה שכיר שבת וכו' יצא ביום גובה כל אותו היום יצא בלילה גובה כל אותו הלילה משנה שם שכיר שעות גובה כל היום וכל הלילה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביום גובה כל היום יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום ובגמ' אמר רב שכיר שעות ביום גובה כל היום שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה ושמואל אמר שכיר שעות דיום גובה כל היום ושכיר שעות דלינה גובה כל היום וכל הלילה תנן שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום תיובתא דרב אמר לך רב לצדדין קתני שכיר שעות דיום גובה כל היום שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה תנן היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביום גובה כל היום יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום אמר לך רב תנאי היא דתניא שכיר שעות דיום גובה כל היום שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה ד"ר יהודה ר"ש אומר שכיר שעות דיום גובה כל היום שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היום ופסקו הפוסקים הלכה כרב דהלכתא כוותיה באיסורא ועוד דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ש ורב כר' יהודה וקי"ל ר"י ור"ש הלכה כר' יהודה: עד אימתי שכיר נשבע ונוטל נתבאר בסי' פ"ט:
נתן טליתו לאומן לתקנה בקבלנות וגמרה וכו' שקבלנות כשכירות היא לפרעו בזמנו שם (קיב.) בעו מיניה מרב ששת קבלנות עובר עליו משום בל תלין או אינו עובר אומן קונה בשבח כלי והלואה היא או אין אומן קונה בשבח כלי ושכירות היא א"ל רב ששת עובר נימא מסייע ליה הנותן טליתו לאומן גמרה והודיעו אפי' מכאן ועד י' ימים אינו עובר משום בל תלין נתנה לו בחצי היום מששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין ואי אמרת אומן קונה בשבח כלי אמאי עובר אמר רב מרי בריה דרב כהנא דאגריה מיניה לבטושי בטשא ובטשא במעתא ופרש"י קבלנות. אומן שקיבל עליו לעשות מלאכה בכך וכך ולא לשכירות ימים וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכתא כרב ששת דתניא דמסייע ליה והכי אסקה רבה בפ' הגוזל עצים (צט:) דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי והא דאוקי רב מרי להאי מתניתא דאגריה לבטושי וכו' דחייה בעלמא היא ולא סמכינן עלה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות שכירות:
האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים ושכרם ואמר להם שכרכם על הב"ה אין שום א' מהם עובר על בל תלין וכו' עד לפיכך הוא עובר משום בל תלין שם (קי:) ת"ר האומר לחבירו צא שכור לי פועלים שניהם אין עוברים משום בל תלין זה לפי שלא שכרו וזה לפי שאין פעולתו אצלו כלומר ולא קרי' ביה לא תלין פעולת שכיר ה"ד אי דא"ל שכרכם עלי שכרן עליו הוא דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מב"ה מה שההנה אותו לא צריכא דא"ל שכרכם על ב"ה יהודא בר מרימר א"ל לשמעיה זיל אגר לי פועלים ואימא להו שכרכם על בע"ה מרימר ומר זוטרא אגרי להדדי כתבו התוס' א"ל לשמעיה זיל אגר לי פועלים לא משום שהיה דעתו לדחות אלא היה ירא שלא יהא פנוי ליתן להם אפי' משום בל תשהא לא היה עובר כיון שהוא עסוק במלאכה אחרת ואמרי' שם בגמ' אמאי דאמרינן עובר משום בל תשהא מאי קראה אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך ועיין בנ"י ומ"ש אפי' צא א"ל שכרכם עלי אלא שכרם סתם הוא חייב בשכרם וכו' כן נראה ממה שכתב שם הרא"ש גבי האומר לחבירו צא ושכור לי פועלים שניהם אינם עוברים וכו' והוא דאמר להן שכרכם על ב"ה אבל אי לא א"ל הכי עובר דפעולתו היא אצלו כדתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מב"ה מה שההנהו וכ"נ גם מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"א מהל' שכירות ואם לא א"ל שכרכם על ב"ה השליח עובר וכתב ה"ה הטעם שכל שלא אמר שכרן עליו הוא כמו שנתבאר: וכתב הרמ"ה דדוקא ששכרו לעשות בשלו והראהו בשל חבירו וכו' אבל שכרן לעשות בשדה סתם כך וכך ולא פירש על מי שכרם אינו חייב בשכרם: והיה אומר א"א ז"ל שכן הוא כדבריו אם הפועל יודע שאינו שלו וכו' לא מצאתי דברים אלו בפוסקים ולא בתשובות ומשמע שכשהיו מדברים עמו על דברי הרמ"ה היה אומר כן על פה והכי דייק לשון רבינו שכתב היה אומר:
משעבר זמנו אין בע"ה עובר משום בל תלין ומ"מ הוא חייב ליתן לו מיד וכו' בס"פ המקבל שם תנו רבנן ממשמע שנאמר לא תלין פעולת שכיר אתך איני יודע שעד בקר מה תלמוד לומר עד בקר מלמד שאינו עובר אלא עד בקר ראשון בלבד מכאן ואילך מאי אמר רב עובר משום בל תשהא אמר רב יוסף מאי קראה אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך:
שכיר שמכיר בבעל הבית שאין דרכו להיות בידו מעות אלא ביום השוק וכולי שם (קיא.) אמר רבה בר רב הונא הני שוקאי דסורא לא עברי משום בל תלין מידע ידעי דעל יומא דשוק סמיכי אבל משום בל תשהא ודאי עובר ופרש"י הני שוקאי דסורא בעלי בתים של סורא שאין מגיעין למעות עד יום השוק: לא עברי. על שכר פועלים: מידע ידעי דאיומא דשוק אסמכו. להגיע למעות הלכך אפי' דאית ליה מעות גביה לא עברי דאדעתא דהכי איתגר ליה וכיון דמיומא קמא לא עבר תו לא עבר כדאמרינן לעיל שאינו עובר עליו אלא בקר ראשון אבל משום בל תשהא עובר מיום השוק ואילך כתוב בנימוקי יוסף נ"ל דנ"מ להני שאינם רגילים לפרוע תכף עד שיעשו חשבון ממה שחייב לו שאפי' יתבענו קודם חשבון אינו עובר ואפי' לא יתבע לו אלא דבר מועט שהוא יודע שהוא חייב לו ואפילו בלא חשבון:
אין בעל הבית עובר משום בל תלין אלא א"כ תבעו השכיר לא תבעו או שתבעו ולא היו לו מעות ליתן או שהמחהו אצל שלחני ליתן לו וקיבל עליו ליתן לו אינו עובר משנה שם א' שכר האדם וכו' יש בו משום ביומו תתן שכרו יש בו משום לא תלין פעולת שכיר אימתי בזמן שתבעו לא תבעו אינו עובר עליו המחהו אצל חנוני אצל שלחני אינו עובר עליו ובגמרא ת"ר לא תלין פעולת שכיר יכול אפי' לא תבעו ת"ל אתך לדעתך יכול אפי' אין לו תלמוד לומר אתך שיש אתך יכול אפי' המחהו אצל חנוני ואצל שלחני ת"ל אתך ולא שהמחהו אצל חנוני ואצל שלחני ופרש"י לדעתך ולא מדעתו ולשון הרמב"ם פי"א מהלכות שכירות או שתבעו ולא היה לו מה יתן לו וכתב ה"ה פירוש שלא היה לו מעות בעין שהוא חייב ליתן לו כמבואר פ"ט עכ"ל:ומ"ש רבינו וקבל ליתן לו לשון הרמב"ם בפי"א מהלכות שכירות או שהמחהו אצל אחר וקבל הרי זה פטור ומפרש רבינו דהיינו לומר שקבל עליו ליתן לו ופשוט הוא וקצת משמע שאפי' לא נתרצה הפועל בהמחאה זו כיון שקבל עליו הלה ליתן לו שוב אינו עובר ומ"ש אפילו אין לב"ה ביד שולחני כלום כ"כ רש"י שם בפירוש המשנה הנזכרת וכן מבואר שם בגמרא בדברי הרי"ף והתוס' והרא"ש ז"ל:ומ"ש ואם המחהו אצל שולחני ואין לו בידו כלום וזה לא אמר ליה בפירוש אני פוטרך וכו' שם בגמ' אמתני' דהמחהו אצל חנוני או אצל שולחני אינו עובר איבעיא להו חוזר או אינו חוזר רב ששת אמר אינו חוזר ורבה אמר חוזר וכתב הרא"ש שאם השולחני אינו רוצה ליתן לו פשיטא דחוזר אפי' אומר אני סומך על השולחני במעמד שלשתן שהרי השולחני יכול לחזור בו כיון דאין לבעל הבית בידו לא מלוה ולא פקדון אלא שולחני מקיף לב"ה ואין הלכה כרב ששת כיון שהשולחני יכול לחזור בו גם הפועלים חוזרים ותובעים מבע"ה דאטו בשופטני עסקינן שהשולחני לא יתן לו אם ירצה והם יפטרו את ב"ה ויפסידו שכרן ואפילו אם מחל לו מחילה בטעות היא אלא כי פליגי בששולחני אינו חוזר אם יכולים לחזור ולתבוע מב"ה אם ירצו רב ששת אמר אינו חוזר לפי שמחל לב"ה כל זמן שהשולחני אינו חוזר בו ורבה אמר חוזר דלא חשיב ליה מחילה והלכה כרבה דמתני' דייק כוותיה ומכאן ראיה דמחילה לא בעי קנין דהכא בלא קנין איירי דאי בקנין פשיטא דאינו חוזר דכיון שהקנה לו ודאי לפטרו לגמרי נתכוין ואפי' לא יתן לו השולחני דאי לפטרו כשיתן לו השולחני לזה לא הוצרך קנין שכבר נפרע אלא ודאי מיירי בלא קנין ואפ"ה אמר רב ששת אינו חוזר משום דמחל לו ולרבה דאמר חוזר משום דלא חשיב ליה מחילה עד כאן לשונו וגם הרי"ף פסק כרבה:
דין שבועת השכיר שנשבע ונוטל כתבתי למעלה בסימן פ"ט שם נתבאר:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]מצוה לתת שכר שכיר בזמנו ואם אחרו עובר בלאו נראה דהכי פירושו מצוה לתתו בזמנו כדכתיב ביומו תתן שכרו ולפי פשטו לשון ביומו פירוש בזמנו בין שכיר יום בין שכיר לילה מצוה היא לתת שכירותו בזמנו ואם אחרו עובר בלאו שכיר יום עובר משום לא תלין ושכיר לילה עובר משום לא תבא עליו השמש וקיצר רבינו בכאן לפי שנסמך על מה שמבואר מדבריו בסמוך אבל הרמב"ם רפי"א משכירות כתב מצוה לתתו בזמנו שנאמ' ביומו תתן שכרו ואם אחרו עובר בלא תעשה שנאמר ולא תבא עליו השמש ותימה מפני מה תפס בדבריו הכתוב הזה שהוא בשכיר לילה יותר מהכתוב האחר שהוא בשכיר יום וז"ל ה' המגיד ואף על פי שהכתוב הזה הוא בשכיר לילה נראה שדעת רבינו לומר שבלילה עובר אף בשל יום וביום עובר אף בשל לילה וזהו שסתם ואמר דעשה דביומו תתן שכרו הוא על כל שכיר ולמטה יתבאר עכ"ל. ואיכא למידק דכאן כתב רבינו ואם אחרו עובר בלאו דמשמע דאינו עובר אלא בלאו אחד וכמ"ש הרמב"ם להדיא עובר בל"ת שנאמר ולא תבא עליו השמש ואחר כך כתב דהכובש ש"ש עובר בה' לאוין גם ברמב"ם יש להקשות כך ויש לומר דאחרו היינו לומר בדא"ל המתן לי ומתר אתן וזה אינו עובר אלא בלאו דלא תבא או דבל תלין שהרי אינו עושקו ולא גוזלו אבל הכובש דהיינו דאמר ליה נתתיו לך אי נמי יש לך בידי ואינו נותן לך אי נמי לא שכרתיך מעולם דזה עושקו וגוזלו לפיכך עובר בכל ה' לאוין ועיין בפרק המקבל (דף קי"א) אצל איזהו עושק איזהו גזל:
ועל שכר קרקע כתב הרמ"ה וכו' פי' דמדכתיב לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך דרשינן מיעוטא אשר בארצך ולא ארצך כלומר שכיר מטלטלין שהם בתוך הארץ ולא שכר הארץ עצמה וכתב כך הרמ"ה משום דבפרק המקבל (דף קי"א) דרשינן בברייתא אין לי אלא שכר אדם מניין לרבות בהמה וכלים ת"ל בארצך כל שבארצך כלומר אשר בארצך לא אצטריך ולא אתא אלא לרבות בהמה וכלים והשתא קשה למה לא תני בברייתא נמי שכר קרקע דמרבינן ליה מיתורא דאשר בארצך כל אשר בארצך וניחא ליה להרמ"ה דלא דרשינן אלא כל אשר בארצך דהיינו כל השכר בדבר המיטלטל בתוך ארצך שהיא הקרקע אבל אין בכלל דרשא זו ארצך עצמה דבשכר קרקע אינו עובר:
ומ"ש ועובר בחמשה לאוין בגמרא שם אקשינן הני דאיכא ביממא ליכא בליליא דאיכא בליליא ליכא ביממא אמר רב חסדא שם שכירות בעלמא ופרש"י יש מהן בשכירות יום ויש מהן בשכירות לילה עכ"ל. אבל מדברי ה"ה שכתבתי בסמוך נראה דלהרמב"ם דכשהוא כובש ביום או בלילה עובר על כולם דשם שכירות בעלמא חד הוא וכן פי' ב"י אלא שנראה מדבריו דאין זה דעת ה' המגיד ולפי דעתו זאת היא דעת ה' המגיד שכתב בתחלת הפרק דעשה דביומו תתן שכרו הוא על כל שכיר ולמטה יתבאר עכ"ל דהיינו מ"ש כאן סתם דעובר בכולן דמשמע דבין בשכיר יום בין בשכיר לילה עובר בכולן:
נתן טליתו לאומן וכו' ברייתא פרק י] המקבל (דף קי"ב) ותימה בהא דקאמר נתנה לו בחצי יום מששקעה עליו החמה עובר משום בל תלין דמה שייך כאן בל תלין היה לו לומר דעובר משום ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כדקאמר תחלה יצא ביום גובה כל אותו היום ולפי מ"ש בסמוך ניחא קצת דלפי דבין בשכיר יום ובין בשכיר לילה עובר בכולן לכן לא דק ונקט חדא וה"ה לאידך. ומה שקשה דכאן פסק רבינו דאין אומן קונה בשבח כלי ובא"ע כתב בהפך ע"ש סימן כ"ח כתבתיו בא"ע לשם ולעיל בסימן ש"ו סעיף ד':
האומר לשלוחו וכו' ברייתא שם ופרש"י זה לפי שלא שכרו ולא קרינא ליה שכיר גביה וזה לפי שאין פעולתו עליו ולא קרינא ביה פעולתו אתך עכ"ל. ואף על גב דבכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו והכי נמי ודאי שניהם אינן יכולין לחזור לא השכיר ולא הבע"ה אפ"ה לעבור עליו בבל תלין אינו עובר אא"כ דקרינא ליה שכיר גביה:
דרכי משה
[עריכה](א) ועיין בא"ע סי' ב' אימת זמן לשלם שדכנות: