טור ברקת/תרנח
שו"ע
[עריכה]- סימן תרנ"ח - דיני לולב ביום טוב ראשון
- (א) מן התורה אין מצות לולב חוץ למקדש אלא יום ראשון וחכמים תקנו שיהא נוטל בכל מקום כל שבעה.
- (ב) ביום שבת אינו נוטל אפילו אם הוא יום ראשון.
- (ג) אין אדם יוצא ידי חובתו ביום ראשון בלולבו של חבירו שהשאילו, דבעינן "לכם" - משלכם. ואפילו אמר לו "יהא שלך עד שתצא בו ואחר כך יהא שלי כבתחלה" - לא יצא. דהוי כמו שאול. ואם נתנו לו במתנה מותר.
- (ד) נתנו לו על מנת להחזירו - הרי זה יוצא בו ידי חובתו ומחזירו, שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. ואם לא החזירו לא יצא אפילו נתן לו את דמיו. ואפילו נאנס מידו. וכן אם החזירו לאחר זמן מצותו - לא יצא.
- (ה) נתנו לו סתם הוי כאילו אמר לו "על מנת שתחזירהו לי" דמסתמא על דעת כן נתנו לו כיון שצריך לצאת בו שאין לו אחר. ואם לא החזירו לו לא יצא. ומיהו אפילו לא החזירו לידו אלא לאחר ואחר לאחר, והאחרון מחזירו לבעלים, יצא.
- (ו) לא יתננו ביום ראשון לקטן קודם שיצא בו מפני שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר. ויש מי שאומר שאם הגיע לעונת הפעוטות מותר. ואם תופס עם התינוק כיון שלא יצא מידו שפיר דמי.
- (ז) שותפין שקנו לולב או אתרוג בשותפות, אין אחד מהם יוצא בו ידי חובתו ביום הראשון עד שיתן לו חלקו במתנה.
- (ח) האחים שקנו אתרוגים מתפיסת הבית ונטל אחד מהם אתרוג ויצא בו, אם יכול לאוכלו ואין האחים מקפידים בכך, יצא. ואם היו מקפידים, לא יצא, עד שיתנו לו חלקם במתנה. ואם קנה זה אתרוג וזה פריש או שקנו כאחד אתרוג רמון ופריש מתפישת הבית אינו יוצא באתרוג עד שיתנו לו חלקם במתנה. ואף על פי שאם אכלו אין מקפידים, מפני שכל שאין שם מאותו המין אין מחילתם בסתם מועלת. אבל כשיש שם מאותו המין אפילו היה מעולה מן האחרים מחילתם בסתם מועלת לפי שאינם מקפידים.
- (ט) מה שנוהגים במקום שאין אתרוג מצוי שכל הקהל קונים אתרוג בשותפות -- הטעם מפני שכיון שקנאוהו לצאת בו מסתמא הוי כאילו פירשו שכל הקהל נותנים חלקם לכל מי שנוטלו לצאת בו על מנת שיחזירהו להם.
טור ברקת
[עריכה]פירוש ראשון
[עריכה]מפני שכבר הנחתי למעלה כי ענין של הלולב יש בו כמה דברים שבא בהם בחינת תועלת לאדם שנאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון" - "לכם" רוצה לומר לתועלת שלכם בעצם אדם לצורך הנפש. ובא הצורך בשני פנים. הרמז לאדם בענין אזהרה לצורך סור מרע. וגם ימצא בו ענין רמז אל התועלת שהוא ענין ועשה טוב. ולכן יהיה הרמז בתחילה לענין 'סור מרע' וכך היה אומר:
"מן התורה אין מצות לולב חוץ למקדש אלא יום ראשון" - ר"ל מפני כי הלולב הוא רמז לשדרה של האדם כמו שאמרו חז"ל, לכן יש ליזהר מאד מענין הקרי שלא יוציא מן השדרה זרע לבטלה לפי שהוא עון חמור מאד. כך אמרו חז"ל פרק כל היד "המכניס ידו למטה מטיבורו תקצץ. אמרו לו לרבי טרפון ישב לו קוץ בכרסו אל יטלנו?! אמר להם תבקע כרסו ולא ירד לבאר שחת וכו' ונאמר שוחטי הילדים. אל תקרי שוחטי אלא סוחטי".
ולכן יאמר "אין מצות לולב", היינו ענין הזווג הנעשה על ידי השדרה. ואמר "חוץ למקדש אלא יום ראשון" - כלומר חוץ מבן אדם המקדש עצמו כי יהיה לו דין אחר כדלקמן, אמנם זולת זה החיוב שלו הוא "יום ראשון" דהיינו יום הטבילה. וכמו שאמר הרמב"ם ז"ל תלמידי חכמים הבריאים עונתן מלילי שבת ללילי שבת. ולכן "חכמים תקנו שיהא נוטל בכל מקום כל שבעה" כמו ששנינו "הטיילין בכל יום". אמנם "ביום שבת אינו נוטל אפילו אם הוא יום ראשון" - שחייב אדם לפקוד את אשתו בליל טבילתה מן התורה. מכל מקום אם אינו בריא אינו מתחייב כמ"ש הרמב"ם ז"ל.
"אין אדם יוצא חובתו ביום ראשון בלולב של חבירו" - הנה זה הענין יובן למאמין בענין הגלגול מה שאמר בזוהר פרשת וישב דף קפ"ז (ח"א קפז, א) וזה לשונו: "תא חזי זכאה שלים דהוו כל אלין ביה, ואשתלים כדקא יאות ומית בלא בנין, והא קא ירית דוכתיה בההוא עלמא - אתתיה בעיא ליבומי או לא וכו'? אלא ודאי בעיא ליבומי בגין דלא ידעינן אי איהו שלים בעובדוי אי לאו. ואי אתייבמת לא הוי בריקניא בגין דאתר אית לקדוש ברוך הוא דהא בר נש הוה בעלמא ומית בלא בנין ופרוקא לא הוה ליה בעלמא. כיון דמית האי זכאה שלים ואתתיה אתייבמת ואיהו אתריה ירית - אתא ההוא בר נש ואשתלים הכא. ובין כך ובין כך אתר אית ליה לקדוש ברוך הוא עד דימות האי זכאה וכו'. פתח ואמר כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול וכו'. ודא הוא דתנינן בנין זמינין לצדיקייא במיתתהון וכו'".
ולכן יאמר כי "אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב ראשון בלולבו של חבירו" - כלומר כי יום טוב ראשון הרי הנחנו שהוא רמז לענין העונה הראשונה של ליל הטבילה. ומן הנודע(?) הוא כי אז הוולד הנולד יהיה לו לשמו של אביו ולא יבא אז בגלגול אותה נשמה של אותו שמת בלא בנים (כי אותו בן הנולד הוא להקים שם המת ולא לו יהיה הזרע). לכן יאמר כי אדם יוצא ידי חובתו של פריה ורביה שחייב להוליד בנים ואז "ביום ראשון" האמור "אינו יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו" - אותו הרוח שבא בגלגול עם אשת המת. ממה נפשך - כי כאשר מתייבמת אותה אשה עמו - אם אותו הבן (שהוא נפש המגולגל הנזכר) אינו יוצא ידי חובתו בזה לפי דלגופיה אצטריך. ואם לא היה צדיק גמור והוצרך להתגלגל גם כן אינו יוצא ידי חובתו בנפש זו - היינו "בלולבו של חבירו" שהשאילו לו. כי כן הבן הזה של המגולגל בדרך השאלה הוא עמו. דבעינן "לכם - משלכם", וזה אינו שלו.
ועוד איפשר להבין מה שאמר "אין אדם יוצא ידי חובתו וכו'" - אין זה על חובתו דפריה ורביה לפי כי סוף סוף הוא בנו. אמנם מה שאמר "ידי חובתו" היינו כמשמעו - מן העון (כתרגומו 'חובה'). רוצה לומר אין אדם יוצא ידי חובתו, יד העונות שעשה, "יום ראשון" - הוא יום המיתה על דרך הנזכר לעיל. "בלולבו של חבירו" - אותו בן שנתגלגל על ידו באותה הנפש. דאף על גב דקים לן "ברא מזכה אבא" - לא יוכל למלט זה המגולגל נפש אביו מגהינם מ'יום ראשון' - יום שמת.
הוא הדבר אשר ביארתי בפסוק (תהלים קמו, ג) "אל תבטחו בנדיבים" הם האבות, ולא "בבן אדם" אף על גב דקים לן "ברא מזכה אבא" -- לא כך הוא בן זה. ולכן לא יאמר "באדם" מפני כי "אין לו" לעצמו "תשועה". עד כי "תצא רוחו וישוב לאדמתו" - הוא מה שאמרו חז"ל "וישוב העפר אל הארץ" כשהיה אחר כך, "והרוח תשוב אל ה' אשר נתנה". כך כאשר תצא רוחו וישוב לאדמתו ויטהר ויועיל לעצמו - אז ביום ההוא "אבדו עשתונותיו" של האב. ולכן "אינו יוצא ידי חובתו" בו ביום "משום דבעינן לכם משלכם" וליכא.
"ואפילו אמר לו יהא שלך עד שתצא בו" - שהדוגמא לזה עד שתצא בו מן החיוב זה בצאתי מן העולם ואחר כך יהא שלי כבתחילה שהרי לו הוא על שם המת יקרא -- לא יועיל לו "דהוי כמו שאול". "ואם נתנו לו במתנה מותר" - שהרי נעשה בנו לגמרי כאמור.
וזה הענין לאו דווקא שייך בענין זה בלבד, כי גם שייך נמי בענין מי שאינו מתעסק בפריה ורביה וכיוצא, וכדאיתא בזוהר פרשת משפטים בפסוק "אם אדוניו יתן לו אשה וכו' האשה וילדיה תהיה לאדוניה", עיין שם. ולכן אינו מועיל בדרך השאלה אלא "עד שיתן אותו במתנה". וכל שאר הדינים מובנים על דרך זה.
עוד זאת אדרש על לולב זה אשר חז"ל הגידו "פרי עץ הדר זה אברהם שהדרו הקב"ה בזקנה. כפות תמרים זה יצחק שהיה כפות ונעקד". ועוד אמרו חז"ל זו סנהדרין. ועוד אמרו חז"ל "פרי עץ הדר - יש בני אדם שיש בהם תורה ומצות, כפות תמרים יש בני אדם שבהם תורה ואין בהם מצוה". ולכן בא הדין זה "מן התורה אין מצות לולב חוץ למקדש אלא יום ראשון וכו'". והוא מיוסד על שלשה אופני קדש אלו. כי הנה אדם זה הדומה ללולב שהוא בן תורה - יען כי לא נמצא בו מצוה - לכן לולב זה הרומז ליצחק (שהוא מדת הדין) עושה באדם זה הדין על פי שבעים סנהדרין בגזרת עירין פתגמא. כי הנה בעולם הזה לא קנסי אעשה כההיא דרב קטינא דהוה לבוש סרבלא, אמר לו המלאך קטינא קטינא וכו' ציצית מה תהא עליה? אמר ליה בהאי עלמא קנסיתו אעשה? א"ל בעידן ריתחא קנסינן.
ולפי כי אדם זה עתה מתחייב עונש על שלא היה בו מצוה, ומה לעשות לאדם זה כי מאחר שהוא בן תורה לא יתכן להכניס אותו לידון בגהינם כי רשפיה רשפי אש שלהבתיה, מצלת מאש גהינם (שלכן נתנה התורה באש כמו שאמרו חז"ל) -- ולכן מענישים אותו שלא יכנס למקום הראוי לו. והיינו מה שאמר "אין מצות לולב מן התורה חוץ למקדש" - כלומר בן אדם שהוא דוגמא ללולב שהוא בן תורה כאמור - זה יהיה משפט שלו שיהיה "חוץ למקדש"; אי בעית אימא מקומו של גן עדן, ואי בעית אימא מקדש עליון ממש. והעונש זה "מן התורה" כי כן אבילות יום ראשון מדאורייתא, אלא "שחכמים תקנו שיהא ניטל בכל מקום כל שבעה", בדד ישב מחוץ למחנה שכינה. שכן למדו ממה שאמר הכתוב "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (בראשית נ, י) - צא ולמד מחזקיהו ע"ה שנאמר "אני אמרתי בדמי ימי אלכה בשערי שאול" (ישעיהו, לח). כי לפי שיהיה בן תורה לא יתכן להכנס לגהינם, ולפי שלא קיים מצות פריה ורביה אמר כי ילך נע ונד בשערי שאול עד מלאת ימי העונש. אמנם מפני כי עונש המבטל מצוה זו גדול לפי שהוא ממעט את הדמות -- לכן הוא אמר "אמרתי לא אראה יה" כדרך כל האדם שרואים פני שכינה בשעת המיתה, לא כן אני. ועוד אפילו כשיכנס בגן עדן - "יה בארץ החיים" - מפני שפגם בשם זה שהוא מצטרף בין איש אשה כמו שאמרו חז"ל. ואמנם רמז סוד גדול כמו שאמר הכתוב "אמרתי לא אראה יה". וכי תימא ומי יוכל לראות במופלא ובמכוסה, והרי נאמר "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים וכו'" ותו לא. לכן חזר ואמר "יה בארץ החיים" - כלומר לא על בחינת יה העליון אני אומר, אלא על בחינת יה שהוא למטה בארץ החיים. ולא מבעיא אני לבדי אלא "לא אביט אדם" עליון, "מה שם בנו". "עם יושבי חלד" הנטמנים שם בסוד "מזומן לעולם הבא" לפי שנתחסר מאותה מצוה.
עוד חזר והגיד על עונש המבטל המצוות. כי אפילו ביום שבת לא יכנס למקדש. ולכן אמר בדין זה "ביום שבת אינו נוטל אפילו הוא יום ראשון" - רוצה לומר אף על גב דכתיב "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני" (ישעיהו, סו), שרוצה לומר אף על גב כי עדיין אדם זה המחוייב גלות כל שלשים לא נשלמו, והגיע ראש חדש בנתיים, יכנס לפני. וכן המחוייב להיות שבוע אחד בחוץ והגיע שבת בנתיים - יבא לפני להשתחות דווקא והולך לו. אמנם אדם זה המבטל המצות בשאט הנפש - לא מבעיא אם הגיע שבת בנתיים של הגזרה והחיוב שלו כי לא יהא ניטל כמה דאת אמר "ואשא אתכם על כנפי נשרים וכו'" (שמות, טז), אלא "אפילו אם הוא יום ראשון" שלו "עם שבת" כי אז תכף דבקה בו יתברך והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, אדם זה לא יהיה, כנלמד מחזקיהו המלך ע"ה.
"אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב ראשון בלולבו של חבירו וכו'" - נמצא כתוב בספר החסידים כי המלבין פני חבירו ברבים וכיוצא נוטלים מן הזכיות שלו ומוסיפין אותם על הנעלב. ולכן ירמוז כי אדם זה הנעלב "[אינו] יוצא ידי חובתו", אינו נמלט מן העון שלו, "בלולבו של חבירו" על ידי אותה מצוה שהרויח מאותו שהלבין פניו וכיוצא. דהיינו "שהשאילו לו" - הלא תדע כי אלו הזכיות שאדם מרויח על ידי ששומע חרפתו ושותק אינם נחשבים לו לענין המצות שהוא חייב בהם. אינם אלא בדרך השאלה - לקבל עליהם שכר בלבד. ולכן אינו יוצא ידי חובתו של קיום המצות שלו בלולבו של חבירו באותם המצות שהרויח "דבעינן לכם - משלכם" וליכא.
עוד ניתן קשר בראשו של דין זה עם הקודם. דהכא במאי עסקינן באדם המלמד תורה לרשע להחזירו למוטב, ולא הועיל ולא שב אל ה', כי המלמד ומדבר על לבו מרויח המצות שלו כאשר ביארתי בפסוק "יגמור נא רע" (תהלים ז, י) על ידי הלימוד הנ"ל יגמור רע של רשעים ותכונן צדיק המלמדו להועיל. והיינו מ"ש "אין אדם יוצא ידי חובתו" וכגון אדם זה שלא עסק במצות ואיפשר כי להיות שהוא בן תורה כך הגיע לו לזכות עם רשע אח' והרויח המצות שלו שמעינה(?). ואתה דע לך אין אדם יוצא ידי חובתו של מעשה המצות "בלולבו של חבירו" - באותם מצות שהרויח כאמור "ביום ראשון" אף על פי שהוא מן התורה אל תאמר זכה בו על ידי התורה שלמדו. אינו כן. אלא שאול הוא ואינו עולה לו לפוטרו מחובתו של קיום המצות "דבעינן לכם משלכם" וליכא.
ולכן בענין האנושי הגשמי "אפילו אמר לו יהא שלך עד שתצא בו ואחר כך יהא שלי כבתחילה לא יצא דהוי כמו שאול". וכן נמי ביום ראשון שיצא מן העולם ונותן דין על מעשה המצות - לא יצא. "ואם אמר לו במתנה יצא" - כדלקמן.
"נתנו לו על מנת להחזירו" - הוא הדבר אשר חז"ל הגידו כל אדם מישראל יש לו שני חלקים; חלק אחד בגהינם וחלק אחד בגן עדן. זכה אדם - נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. נתחייב - נוטל חלקו וחלק חבירו בגהינם שנאמר "לכן בארצם משנה יירשו" (ישעיהו סא, ז) "וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן שָׁבְרֵם" (ירמיהו יז, יח).
ולכן יאמר "נתנו לו על מנת להחזירו", כלומר נתן אדם רשע לולב זה שאין לו לב למעשה המצות - נתן אותו חלק שלו לאותו שזכה בו. "על מנת להחזירו לו" אם יעשה תשובה. הלא זה הדבר "במות אדם רשע תאבד תקוה" (משלי יא, ז), כלומר כל זמן שאדם רשע אי איפשר שיעשה תשובה כמו שאמרו חז"ל, אמנם כאשר מת - תאבד תקותו מאותו מקום שבגן עדן. "ותוחלת אונים", מה שיהיה לו תוחלת ליירש פי שנים כמו הבכור שנקרא "ראשית אוני". "אָבָדָה". ולכן "צדיק מצרה נחלץ" (משלי יא, ח) מחלק שיש לו בגהינם, "ויבא רשע תחתיו".
ולכן "אם נתן לו על מנת להחזירו לו" על ידי התשובה הרי זה הצדיק "יוצא בו ידי חובתו" ונמלט מחלקו של גהינם ומחזירו החלק של גן עדן אם עשה הרשע תשובה. "שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה". "ואם לא החזירו לו לא יצא" - רצה לומר אם לא החזיר המקום של גן עדן לא יצא גם כן מן החלק הרע שיש לו בגהינם. "אפילו נתן לו את דמיו ואפילו נאנס מידו" בענין הגשמי. וכן "אם החזירו לאחר זמן מצותו לא יצא" שכן נמי לאחר שיצא האדם מן העולם (שהוא אחר זמן מצותו) אינו מועיל כלום כדבר האמור.
"נתנו לו סתם" - כי זה החלק של גן עדן שהאדם זוכה בו על ידי מעשיו בעולם הזה אינו יודע בו, סתם הוא. וכאשר הוא זוכה בו "הוי כאילו אמר לו" בעל החלק "על מנת שתחזירהו לי דמסתמא על דעת כן נתנו לו" אותו החלק, "כיון שצריך לצאת בו שאין לו אחר" שהרי
רשע הוא ואין לו מקום זולת זה החלק. ולכן "אם לא החזירו לו" זה החלק האדם הצדיק, "לא יצא" מאותו חלק רע שיש לו בגהינם. "ומיהו אפילו שלא החזירו לידו" של רשע לפי כי עדיין לא עשה תשובה, "והחזירו לאחר ואחר לאחר" - נתגלגלו החלקים על ידי המעשים והאחרון מחזירו לבעלים אותו חלק "יצא" הצדיק מהחלק רע שהיה לו בגהינם על ידי מעשה הטוב עשה. הקדוש ברוך הוא יודע מי מתחייב ולוקח אותו חלק רע של הצדיק כאמור.
"לא יתננו ביום ראשון לקטן קודם שיצא בו וכו'" - הנה הקטן הזה יהיה רמז בו למי שהוא מקטני אמנה על דרך מה שאמרו חז"ל בפסוק "ונערים קטנים" דאלישע. כך קטן זה. והוא הקטן שאמרו חז"ל "קטן שלא כלו לו חדשיו". וכאשר נאמר על יסוד מה שאמרו חז"ל כי זה הלולב הוא דוגמא למי שיש בו תורה. וכך הוא אומר "לא יתננו לקטן" - היינו כי לא נכון ללמד תורה לסוג אדם זה, "יום ראשון", כלומר שהוא מן התורה. והנה חכמים ז"ל אמרו (יבמות קט, ב) "האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו", אפילו דגמר לאחריני. אמנם הכא במאי עסקינן שהוא עוסק בתורה סתם כמה שאמר בדין הקודם "נתנו לו סתם". וכן מה שאמרו חז"ל "כפות תמרים - מי שיש בו תורה ולא מצוה" -- לא אמרו באומר בפיו אין לו אלא תורה, אלא במי שאין בו מצוה ועוסק בתורה סתם. ולכן אדם זה לא ילמד תורה לקטן זה מקטני אמנה שלא ירצה בתורה ולא במצוה. וכן נמי בקטן שלא כלו לו חדשיו לא יועיל הלימוד בו מאחר שאינו מקיים אותו.
ולכן בא הדין זה בגשמי "לא יתננו ביום ראשון" לקטן זה הלימוד "קודם שיצא בו ידי חובתו", רצה לומר קודם שיצא מחיוב מעשה המצות המוטל עליו לעשותם. "שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה". וכן הוא הדוגמא שלו בקטן הנזכר שהוא 'קונה' לו דברי תורה ואינו 'מקנה' לאחרים המלמדים אותו. 'מן התורה' - שהרי אין מקיימים המצות. "ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר" - כלומר הלימוד שלימדו תורה אם החזירו לו לזכות אותו, אינו מוחזר, רצה לומר כי אין כח באותו לימוד לזכות לרבו שהרי הוא מבזה רבותיו ואינו למד על מנת לעשות.
"ויש מי שאומר שאם הגיע לעונת הפעוטות מותר" - שהדוגמא שלו לפי שכבר מחוייב אביו לחנכו במצות. "ואם תופס עם התינוק כיון שלא יצא מידו שפיר דמי" כי הדוגמא לזה הוא כי המלמדו תורה הוא מחזיק בידו להועיל במעשה המצות, כי בסיגנון זה זוכה גם הוא.
"שותפין שקנו לולב או אתרוג בשותפות וכו'" - הדוגמא לזה הוא בני אדם שלומדים בתורה יחדיו (שהוא דומה ללולב), וכן נמי קנו אתרוג שהדוגמא לו הוא תורה ומצוה. כל זה קנו להם דברי תורה ומצוה בדרך "שותפות" יחדיו. "אין אחד מהם יוצא בו ידי חובתו" לפי שכבר נתבאר כי כל אחד יש לו שני חלקים, חלק אחד בגן עדן וחלק אחר בגהינם. זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן וכו'. ולכן אלו השנים שלומדים יחדיו אינו כמו דין הקודם. כי אלו אינו כמו הצדיק שזוכה ונוטל חלק הרשע של גן עדן ונותן לו חלק של גהינם. אבל הללו צדיקים שניהם לומדים ועוסקים במצות - אם כן החלק של כל אחד שיש להם בגהינם אין אחד מהם נותן אותו לחבירו. והיינו מה שאמר "אין אחד מהם יוצא ידי חובתו" - הוא אותו חלק של חיוב שלו שיש לו בגהינם. "ביום ראשון", דכיון שמת מתחייב לירד שם ולא ינצל ממנו "עד שיתן חלקו" של תורה ומצוה "במתנה לו" - אז ינקה לפי שכבר נשלם בתורה ומצוה. וכגון שתוהה על הראשונות כי אז יורש גהינם וחבירו קנה מקומו.
"האחים שקנו אתרוגים מתפיסת הבית וכו'" - הוא הדבר אשר דברתי בענין החלקים שיש לכל אחד חלק אחד בגן עדן וחלק אחד בגהינם. ולכן הדוגמא לדין זה הוא "האחים", השני אנשים, "שקנו אתרוגים", דהיינו שלמדו תורה ונתעסקו במצותה (שהם דוגמא אל האתרוג כמ"ש חז"ל). וזה שקנו הוא "מתפיסת הבית" של אותו עולם
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.