טור ברקת/תרנח
שו"ע
[עריכה]- סימן תרנ"ח - דיני לולב ביום טוב ראשון
- (א) מן התורה אין מצות לולב חוץ למקדש אלא יום ראשון וחכמים תקנו שיהא נוטל בכל מקום כל שבעה.
- (ב) ביום שבת אינו נוטל אפילו אם הוא יום ראשון.
- (ג) אין אדם יוצא ידי חובתו ביום ראשון בלולבו של חבירו שהשאילו, דבעינן "לכם" - משלכם. ואפילו אמר לו "יהא שלך עד שתצא בו ואחר כך יהא שלי כבתחלה" - לא יצא. דהוי כמו שאול. ואם נתנו לו במתנה מותר.
- (ד) נתנו לו על מנת להחזירו - הרי זה יוצא בו ידי חובתו ומחזירו, שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. ואם לא החזירו לא יצא אפילו נתן לו את דמיו. ואפילו נאנס מידו. וכן אם החזירו לאחר זמן מצותו - לא יצא.
- (ה) נתנו לו סתם הוי כאילו אמר לו "על מנת שתחזירהו לי" דמסתמא על דעת כן נתנו לו כיון שצריך לצאת בו שאין לו אחר. ואם לא החזירו לו לא יצא. ומיהו אפילו לא החזירו לידו אלא לאחר ואחר לאחר, והאחרון מחזירו לבעלים, יצא.
- (ו) לא יתננו ביום ראשון לקטן קודם שיצא בו מפני שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר. ויש מי שאומר שאם הגיע לעונת הפעוטות מותר. ואם תופס עם התינוק כיון שלא יצא מידו שפיר דמי.
- (ז) שותפין שקנו לולב או אתרוג בשותפות, אין אחד מהם יוצא בו ידי חובתו ביום הראשון עד שיתן לו חלקו במתנה.
- (ח) האחים שקנו אתרוגים מתפיסת הבית ונטל אחד מהם אתרוג ויצא בו, אם יכול לאוכלו ואין האחים מקפידים בכך, יצא. ואם היו מקפידים, לא יצא, עד שיתנו לו חלקם במתנה. ואם קנה זה אתרוג וזה פריש או שקנו כאחד אתרוג רמון ופריש מתפישת הבית אינו יוצא באתרוג עד שיתנו לו חלקם במתנה. ואף על פי שאם אכלו אין מקפידים, מפני שכל שאין שם מאותו המין אין מחילתם בסתם מועלת. אבל כשיש שם מאותו המין אפילו היה מעולה מן האחרים מחילתם בסתם מועלת לפי שאינם מקפידים.
- (ט) מה שנוהגים במקום שאין אתרוג מצוי שכל הקהל קונים אתרוג בשותפות -- הטעם מפני שכיון שקנאוהו לצאת בו מסתמא הוי כאילו פירשו שכל הקהל נותנים חלקם לכל מי שנוטלו לצאת בו על מנת שיחזירהו להם.
טור ברקת
[עריכה]פירוש ראשון
[עריכה]מפני שכבר הנחתי למעלה כי ענין של הלולב יש בו כמה דברים שבא בהם בחינת תועלת לאדם שנאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון" - "לכם" רוצה לומר לתועלת שלכם בעצם אדם לצורך הנפש. ובא הצורך בשני פנים. הרמז לאדם בענין אזהרה לצורך סור מרע. וגם ימצא בו ענין רמז אל התועלת שהוא ענין ועשה טוב. ולכן יהיה הרמז בתחילה לענין 'סור מרע' וכך היה אומר:
"מן התורה אין מצות לולב חוץ למקדש אלא יום ראשון" - ר"ל מפני כי הלולב הוא רמז לשדרה של האדם כמו שאמרו חז"ל, לכן יש ליזהר מאד מענין הקרי שלא יוציא מן השדרה זרע לבטלה לפי שהוא עון חמור מאד. כך אמרו חז"ל פרק כל היד "המכניס ידו למטה מטיבורו תקצץ. אמרו לו לרבי טרפון ישב לו קוץ בכרסו אל יטלנו?! אמר להם תבקע כרסו ולא ירד לבאר שחת וכו' ונאמר שוחטי הילדים. אל תקרי שוחטי אלא סוחטי".
ולכן יאמר "אין מצות לולב", היינו ענין הזווג הנעשה על ידי השדרה. ואמר "חוץ למקדש אלא יום ראשון" - כלומר חוץ מבן אדם המקדש עצמו כי יהיה לו דין אחר כדלקמן. אמנם זולת זה החיוב שלו הוא "יום ראשון" דהיינו יום הטבילה. וכמו שאמר הרמב"ם ז"ל תלמידי חכמים הבריאים עונתן מלילי שבת ללילי שבת. ולכן "חכמים תקנו שיהא נוטל בכל מקום כל שבעה" כמו ששנינו "הטיילין בכל יום". אמנם "ביום שבת אינו נוטל אפילו אם הוא יום ראשון" - שחייב אדם לפקוד את אשתו בליל טבילתה מן התורה. מכל מקום אם אינו בריא אינו מתחייב כמ"ש הרמב"ם ז"ל.
"אין אדם יוצא חובתו ביום ראשון בלולב של חבירו" - הנה זה הענין יובן למאמין בענין הגלגול מה שאמר בזוהר פרשת וישב דף קפ"ז (ח"א קפז, א) וזה לשונו: "תא חזי זכאה שלים דהוו כל אלין ביה, ואשתלים כדקא יאות ומית בלא בנין, והא קא ירית דוכתיה בההוא עלמא - אתתיה בעיא ליבומי או לא וכו'? אלא ודאי בעיא ליבומי בגין דלא ידעינן אי איהו שלים בעובדוי אי לאו. ואי אתייבמת לא הוי בריקניא בגין דאתר אית לקדוש ברוך הוא דהא בר נש הוה בעלמא ומית בלא בנין ופרוקא לא הוה ליה בעלמא. כיון דמית האי זכאה שלים ואתתיה אתייבמת ואיהו אתריה ירית - אתא ההוא בר נש ואשתלים הכא. ובין כך ובין כך אתר אית ליה לקדוש ברוך הוא עד דימות האי זכאה וכו'. פתח ואמר כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול וכו'. ודא הוא דתנינן בנין זמינין לצדיקייא במיתתהון וכו'".
ולכן יאמר כי "אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב ראשון בלולבו של חבירו" - כלומר כי יום טוב ראשון הרי הנחנו שהוא רמז לענין העונה הראשונה של ליל הטבילה. ומן הנודע(?) הוא כי אז הוולד הנולד יהיה לו לשמו של אביו ולא יבא אז בגלגול אותה נשמה של אותו שמת בלא בנים כי אותו בן הנולד הוא להקים שם המת ולא לו יהיה הזרע. לכן יאמר כי אדם יוצא ידי חובתו של פריה ורביה שחייב להוליד בנים ואז "ביום ראשון" האמור "אינו יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו" - אותו הרוח שבא בגלגול עם אשת המת. ממה נפשך - כי כאשר מתייבמת אותה אשה עמו - אם אותו הבן (שהוא נפש המגולגל הנזכר) אינו יוצא ידי חובתו בזה לפי דלגופיה אצטריך. ואם לא היה צדיק גמור והוצרך להתגלגל גם כן אינו יוצא ידי חובתו בנפש זו - היינו "בלולבו של חבירו" שהשאילו לו. כי כן הבן הזה של המגולגל בדרך השאלה הוא עמו. דבעינן "לכם - משלכם", וזה אינו שלו.
ועוד איפשר להבין מה שאמר "אין אדם יוצא ידי חובתו וכו'" - אין זה על חובתו דפריה ורביה לפי כי סוף סוף הוא בנו. אמנם מה שאמר "ידי חובתו" היינו כמשמעו - מן העון (כתרגומו 'חובה'). רוצה לומר אין אדם יוצא ידי חובתו, יד העונות שעשה, "יום ראשון" - הוא יום המיתה על דרך הנזכר לעיל. "בלולבו של חבירו" - אותו בן שנתגלגל על ידו באותה הנפש. דאף על גב דקים לן "ברא מזכה אבא" - לא יוכל למלט זה המגולגל נפש אביו מגהינם מ'יום ראשון' - יום שמת.
הוא הדבר אשר ביארתי בפסוק (תהלים קמו, ג) "אל תבטחו בנדיבים" הם האבות, ולא "בבן אדם" אף על גב דקים לן "ברא מזכה אבא" -- לא כך הוא בן זה. ולכן לא יאמר "באדם" מפני כי "אין לו" לעצמו "תשועה". עד כי "תצא רוחו וישוב לאדמתו" - הוא מה שאמרו חז"ל "וישוב העפר אל הארץ" כשהיה אחר כך, "והרוח תשוב אל ה' אשר נתנה". כך כאשר תצא רוחו וישוב לאדמתו ויטהר ויועיל לעצמו - אז ביום ההוא "אבדו עשתונותיו" של האב. ולכן "אינו יוצא ידי חובתו" בו ביום "משום דבעינן לכם משלכם" וליכא.
"ואפילו אמר לו יהא שלך עד שתצא בו" - שהדוגמא לזה עד שתצא בו מן החיוב זה בצאתי מן העולם ואחר כך יהא שלי כבתחילה שהרי לו הוא על שם הבת יקרא -- לא יועיל לו "דהוי כמו שאול". "ואם נתנו לו במתנה מותר" - שהרי נעשה בנו לגמרי כאמור.
וזה הענין לאו דווקא שייך בענין זה בלבד, כי גם שייך נמי בענין מי שאינו מתעסק בפריה ורביה וכיוצא, וכדאיתא בזוהר פרשת משפטים בפסוק "אם אדוניו יתן לו אשה וכו' האשה וילדיה תהיה לאדוניה", עיין שם. ולכן אינו מועיל
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.