טור ברקת/תרלג
שולחן ערוך
[עריכה]- סימן תרל"ג - דין גובה הסוכה - ובו י' סעיפים
- (א) סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה, בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה, בין שמחיצות מגיעות לסכך בין שאינן מגיעות. אבל עשרים כשרה, אפילו כל סככה למעלה מעשרים, כיון שאין בחללה אלא עשרים.
- (ב) היתה גבוה יותר מעשרים והוצין יורדים למטה - אם צלתן מרובה מחמתן - כשרה. ואם לאו פסולה.
- (ג) סוכה שחללה יותר מעשרים אמה ותלה בה דברים נאים, ועל ידי כן נתמעט חללה, לא הוי מיעוט. וכן אם מיעטה בכרים וכסתות לא הוי מיעוט ואפילו ביטלם.
- (ד) מיעטה בתבן וביטלו - הרי זה מיעוט. ואין צריך לומר עפר וביטלו. אבל סתם אינו מיעוט אפילו בעפר עד שיבטלנו בפה.
- (ה) היתה גבוהה מעשרים ובנה בה איצטבא כנגד דופן האמצעי על פני כולה ובה שיעור סוכה, כשרה כל הסוכה, אפילו מהאצטבא והלאה.
- (ו) אם בנה האיצטבא מן הצד - אם יש מן האצטבא עד כותל השני פחות מארבע אמות - כשרה על האצטבא דווקא. ואם לאו פסולה.
- (ז) אם בנה האיצטבא באמצע - אם יש ממנו לכותל לכל צד פחות מארבע אמות - כשרה על האיצטבא. אפילו אם גבוהה יותר מעשרה. ואם יש בינה לכותל ארבע אמות - פסולה אפילו האיצטבא גבוה עשרה.
- (ח) סוכה שאינה גבוהה עשרה טפחים פסולה.
- (ט) היתה גבוה מעשרה, והוצין יורדין לתוך עשרה, אפילו אם חמתן מרובה מצלתן פסולה. אבל אם הנויין יורדים לתוך עשרה אינם פוסלין.
- (י) היתה נמוכה מעשרה וחקק בה להשלימה לעשרה, ויש בחקק שיעור הכשר סוכה - אם אין בין חקק לכותל שלשה טפחים כשרה. יש ביניהם שלשה טפחים - פסולה.
טור ברקת
[עריכה]פירוש ראשון
[עריכה]כבר הנחנו למעלה הדברים הפוסלים בסוכה מענין מעשה האדם דהיינו כי כאשר האדם עושה פגם בנפשו על ידי מעשיו. וכן נמי יעשה בסוכה שנעשית על ידי מעשה הטוב. ולכן חזר והגיד כי "סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה". והענין כי הנה למעלה הגיד כי סכך פוסל בארבע טפחים. וזה יהיה להגיד כי יש דברים ענפי המצות נחשבים כאילו הם עצמם. והנה ארבעה טפחים הללו יהיה עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים וגזל כנ"ל. אמנם עתה חזר והגיד על ענין הגאוה שהוא עיקר לכל העונות שנאמר "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך" (דברים, ח).
ולכן יאמר: "סוכה שהיא גבוה" על ידי הגאוה כי ירום לבבו ולא יזכור עוד את ה' שברא העולם בעשרה מאמרות. והיינו מה שאמר הכתוב "ושכחת את ה'" - הוא הבורא יתברך שמו. ואמר "אלהיך" לומר כי ישכח גם כן עשרות הדברות שנאמר בהם "אנכי ה' אלהיך". והיינו מה שאמר הכתוב "עשרה עשרה הכף" כדאיתא בזוהר פרשת ויקרא דף י"א (ח"ג יא, א) וזה לשונו: "ואם זבח שלמים קרבנו - רבי שמעון אמר כתיב עשרה עשרה הכף בשקל הקדש. עשרה עשרה למאי קא אתיא? אלא עשרה למעשה בראשית, ועשרה למתן תורה. עשרה מאמרות במעשה בראשית ועשרה מאמרות במתן תורה וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי הדברות ועשרה מאמרות הם שוים. והיינו "עשרים אמה". ולכן יאמר "סוכה שהיא גבוה" בענין הגאוה "למעלה מעשרים אמה", לומר כי כאשר ירום לבבו נחשב עליו כאילו שכח עשרת הדברות ועשרה מאמרות. ולכן "פסולה". "בין שהיא גדולה" - שעשה אותה מן המצות שהם חמורות (כאמור למעלה כי הסכך של הסוכה הוא נעשה מן המצות החמורות, אמנם הדפנות כשרות בכל הדברים של המצות קלות). ולכן סוכה זו כאשר נעשית מן המצות חמורות שהיה רגיל בהם אדם זה, "בין שהיא קטנה" - שעשאה מן המצות קלות כאמור.
"בין שהמחיצות" של מצות קלות "מגיעות לסכך" של החמורות, לפי כי כן היה עושה תמיד מצות - פעם חמורה ופעם קלה. ולא שהיה מניח מצוה קלה ומתעסק בחמורה או איפכא, אלא שהיה עושה כל הבא לידו. ולכן נמצא כי המחיצות של המצוה מגיעות לסכך של החמורות ולא היה הפסק בין זה לזה. "בין שאינם מגיעות" - שהיה מפסיק ביניהם. הכל שוה לענין זה כי הגאוה הוא פוסל אותם. "אבל עשרים כשרה" כי זה מורה שלא היה בו מציאות גאוה זולת לענין הצורך.
"אפילו כל סככה למעלה מעשרים אמה", רצה לומר שהיה מתגאה בענין מעשה המצות על שהיה עושה את החמורות. "כיון שאין בחללה אלא עשרים", דהיינו שהוא שלם במאמרות ועשרת הדברות, וזה היה לו להיות כי לא היה מתגאה זולת לענין המצטרך לעצמו.
"היתה גבוה יותר מעשרים" - דהיינו כי הגאוה שהיה מתגאה היה בעצם אדם ולכן שכח עשרה מאמרות ועשרת הדברות. אמנם "הוצין יורדים למטה" (הם מצות) "מן הסכך" אשר עשה שלא נמצא בהם ענין גאוה. והיינו מה שאמר "יורדים למטה". ולכן בזה יבחן: "אם צלתן מרובה מחמתן", דהיינו שנמצא במעשה אותם המצות כוונה טובה יותר שקול מענין כי כי יחם לבבו להתגאות, ולכן הואיל והם הוצין ענפים מן המצות הגדולות שנעשה בהם הסכך והללו נמי מעט מן גסות הרוח נמצא בהם - "כשרה" - מפני כי כך אמרו חז"ל תלמיד חכם ראוי להיות נמצא בו אחת משמונה בשמינית ומעטרא ליה כססתא דשיבולתא. ולכן כשרה. "ואם לאו פסולה".
"סוכה שחללה יותר מעשרים אמה", דהיינו שהיה בו הגאוה בכל חלל הסוכה בכל מעשיה, ואחר כך "תלה בה דברים נאים" של דברי תורה, "ועל ידי כך נתמעט חללה" ממדת הגאוה ונעשה שפל רוח לפי כי כן עסק התורה משפיל גאים עדי ארץ. לא כן הוא בעם הארץ[1] כי אסתרא בלגינא קיש קיש גרייא. "לא הוי מיעוט" מפני דבעידנא דלא עסיק בה תחזור הגאוה למקומה. "וכן אם מיעטה בכרים וכסתות", הם כלים הנידשים, והרמז על שהשפיל גאותו עד ארץ - "לא הוי מיעוט ואפילו בטלם" לפי כי כל דבר שהוא לשעה קלה אינו מועיל לבטל הגאוה הקבועה בו שנשרשה בו.
"מיעטה בתבן וביטלו" - כי הנה מיעוט זה של הקש הוא דוגמא שנאמר "ובית עשו לקש" ונאמר "ולא יהיה שריד לבית עשו". ונוסף עוד שביטלו - "הרי זה מיעוט" הגאוה. "ואין צריך לומר עפר" דמאחר כי השפיל עצמו עד עפר, "ובטלו" דהוי מיעוט. "אבל סתם" שהוא שפל בעיניו "ולא פירש אינו כלום" לפי שהוא באקראי בעלמא. ולכן אינו מיעוט אפילו בעפר "עד שיבטלנו בפה".
"היתה גבוה מעשרים ובנה בה אצטבא וכו'" - אשר חכמים יגידו "וכל בניך למודי ה' - אל תקרי בניך אלא בונייך". ושנינו "לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם". ופירש רש"י ז"ל "ולית ביה משום יוהרא". ולכן יאמר אם האדם זה הגאה אשר עשה זאת הסוכה ופסל אותו בגאותו שנעשית למעלה מעשרים אמה, דהיינו מה שאמרו חז"ל המתגאה כאילו כופר בהקב"ה, והיינו מ"ש "למעלה מעשרים" כי הנה העשרים אמה הם עשרה מאמרות ועשרת הדברות. ואולם עושה פגם יותר ופנה למעלה. והנה כאשר חזר ובנה בנין זה של תורה בסוד "אצטבא כנגד דופן אמצעי", כי כמו שהשדרה של האדם הוא קיום כל הגוף והעצמות - כך הם לומדי התורה הנקרא "בוניך". ולכן "כל הסוכה כשרה אפילו מן האצטבא והלאה" - התורה כנגד הכל.
ואם כה נאמר כי מדבר בענין עון לשון הרע.
והיינו מ"ש "סוכה שהיא גבוה מעשרים אמה פסולה" על ידי כי פגם אותה בדיבור לשון הרע, והיא "למעלה" שנאמר "מגביה פתחו" ואמרו חז"ל מגביה פתחי פיו. ואמרו חז"ל לשון הרע שקול כנגד שלשה עבירות ע"ז ג"ע ש"ד. ועוד אמרו חז"ל המדבר לשון הרע אפילו שכינה אינו חשובה כנגדו שנאמר "שפתינו אתנו מי אדון לנו". נמצא שהוא "גבוה מעשרים אמה" והוא על דרך הנזכר שהוא למעלה ממי שאמר עשרה מאמרות ועשרת הדברות.
ולכן הסוכה שעשה מן המצות "פסולה בין שהיא גדולה" מכמה זמן שעשה אותה, "בין שהיא קטנה" מזמן מועט. "בין שהמחיצות" של המצות "מגיעות לסכך" - שהיה מסמיך המצות זו לזו, "בין שאין המחיצות" של המצות אין "מגיעות לסכך" כי היה עושה המצות לפרקים כאמור. בכל אלו פסולה.
"אבל עשרים כשרה אפילו כל סככה" של המצות חמורות שלה הם "למעלה מעשרים", כי היה מצורף עמהם לשון הרע כי נשתרש בו. "כיון שאין בחללה עשרים כשרה".
"היתה גבוה יותר מעשרים" כאמור שהיה גאה אמנם "הוצין יורדים למטה" - פעמים נמצא בו קצת הענוה, היינו מה שאמרו חז"ל "ענוה שלא לשמה". ולכן נחזי אנן "אם צלתן מרובה מחמתן" - אם אותם הוצין ר"ל הענפים שיצאו מכלל הסיכוך (שהוא נפסל מסיבת הגאוה) - אותם הפעמים שנהג בענוה והשפיל עצמו בהם. נמצא הצל יותר, ר"ל כי הנה האדם על ידי מעשיו הרעים הוא פוגם צורתו, צלם דמות תבניתו כמו שאמרו חז"ל אין האדם שולט בו החיה אלא אם כן נהפך הצלם שלו שנאמר "נמשל כבהמות נדמו". ולכן אם עדיין צלתן מרובה - שנראה כי אדם זה עדיין לא נשתנית צורתו - אז הסוכה שעשה "כשרה". ואם סר צלו מעליו ונקלף מעל ראשו וקפחתו החמה של העון - "פסולה".
"סוכה שחללה יותר מעשרים אמה" - כלומר דלאחר שעשה סוכה זו מקיבוץ מעשים טובים כאמור - חלל קדש ה' אשר אהב בדברים הרעים, ואשר לא טוב עשה. ואחר כך "תלה בה דברים נאים" - הם מעשים טובים על דרך מה שאמרו חז"ל "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה - אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות. עינים רמות - והיו לטוטפות בין עיניך". אמנם אדם זה עשה דברים טובים מן המצות ותלה אותם שם אך לא נתכוון לתקן את אשר עוותו זה כנגד זה. אמנם על ידי המצות שתלה בה - "על ידי כך נתמעט חללה" שחלל אותה ונעשה למטה מעשרים אמה שכן שנינו "עבירה מכבה מצוה" ועכשיו נתמעט מעשה הרע כי כן נמי מצוה מכבה העבירה. "לא הוי מיעוט" - לפי כי מה שאמרו חז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות" - צריך להיות זו כנגד זו מקבילות; עינים רמות ההפך הוא והיו לטוטפות בין עיניך וכו'. ומאחר כי זה המצות שעשה דברים נאים לא היו מקבילות זו לעומת זה אלא שעל ידי מעשה הטוב נתמעט החילול של מעשה הרע - בא זה ואיבד את זה - לא הוי מיעוט.
"וכן אם מיעטה בכרים וכסתות" שהשפיל עצמו ביותר כדאמר אנטונינוס "מי יתנני מצע תחתיך לעולם הבא". "לא הוי מיעוט" לענין לשון הרע. "ואפילו בטלם" שמורה על הכנעה גדולה - אינו מספיק לעון זה לבטל אותו כדבר האמור.
"מיעטה בתבן ובטלו" - הוא ענין תיקון לשון הרע כמו שאמרו חז"ל "מות וחיים ביד לשון" - היה לפניו גחלת, נפח בה - בערה, רקק בה - כבתה. שהרצון לומר כי עיקר לשון הרע הוא כפי המקבל אותו. דאף על גב כי לשון הרע מכונה אל הגחלת שנאמר "עם גחלי רתמים" - העיקר הוא המקבל אותו אם נפח בו וקבל הדברים - בער. אבל אם רקק בה ולא קבל - כבתה.
ולכן אם מיעט זה הלשון הרע ואינו מקבל עוד ובטל אותו - הוי ביטול. דמאחר שעשה אותו קש ותבן וגם כן בטלו על דרך "רקק בה" הוי מיעוט. "וכל שכן עפר ובטלו". "אבל סתם", שלא היה מקבל לשון הרע אבל לא היה מבטלו כאשר שומע לשון הרע לא היה מבטל אותו לפני האומרו. "לא הוי מיעוט אפילו בעפר" - אם הידק אותו לעפר - אינו ביטול "עד שיאמר בפיו" שיהיה מבטל אותו או עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא לדבר לשון הרע עוד כדין כל המתחרט לפני הקב"ה ממעשיו הרעים.
"היתה גבוה מעשרים" סוכה זו מפני לשון הרע שלא היתה שכינה חשובה כנגדו כלום. כי על ה' הגדיל בלשון מדבר גדולות. "ובנה בה אצטבא" - היינו בנין של תורה; כך אמרו חז"ל "מרפא לשון עץ חיים" הוא עסק התורה. ולכן בנה זו האצטבא "כנגד דופן האמצעי". והוא כי הנה הנחנו כי דופן הוא מצוה, כי כה נעשה דופן הסוכה הנצחית. שנינו "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". והנה זה בנה אצטבא זו, הוא ענין התורה שהעולם נבנה בה (כמו שאמרו חז"ל "בראשית - בי ראשית", התורה אמרה בי נסתכל הקב"ה וברא את העולם). וזה "בנה אותה כנגד דופן האמצעי" שהוא גמילות חסדים כמה דאת אמר "ותורת חסד על לשונה". ואם נאמר 'אמצעי' ממש שהוא העבודה - הנה התורה כנגד הקרבנות שנאמר "זאת התורה לעולה ולמנחה וכו'".
וזה היה "על פני כולה". עסק התורה כמו ששנינו "ותלמוד תורה כנגד כולם". "ובה שיעור סוכה" - כי התורה לבדה יש כדאי בה לעשות לו סוכה שנאמר "כי בצל החכמה בצל הכסף". ולכן "כשרה הסוכה זו" להגן עליו "אפילו מהאצטבא והלאה" - מכאן ואילך לפי שהתורה מגינה ומצלה אפילו בעידנא דלא עסיק בה.
"אם בנה אצטבא מן הצד" - היינו לימוד התורה, ולא עשה הלימוד קבע אלא "מן הצד". "אם יש מן האצטבא" שיעור זה הלימוד "עד כותל השני פחות מארבע אמות", כלומר לפי שלימוד התורה זה לא יפחית מארבע אמות של הלכה שלכן יש ארבע אמות עד כותל השני לפי שנתמעט על ידי הלימוד, בא זה ואיבד את זה. ולכן הסוכה "כשרה על האצטבא דווקא" לפי שלא עשה תורתו קבע. "ואם לאו", שלא היה בלימוד שלו קביעות כלל, "פסולה" - דלא שייך לומר בה "מרפא לשון עץ חיים".
"אם בנה האצטבא" זו של עסק התורה "באמצע" של הסוכה, ולא עשה תיקון זה מתחילה. "אם יש ממנו לכותל לכל צד" מן הסוכה זו "פחות מארבע אמות" כי לפי שהיה עוסק בארבע אמות של הלכה, "כשרה על האצטבא" וימצא שם הצדיקים גם השכינה כאמור לעיל. כי כך אמרו חז"ל "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה". ולכן "אפילו גבוה מעשר אמות" - ר"ל כי לשון הרע זה היה גבוה, על ה' הגדיל (כמה דאת אמר "העתרתם עלי דבריכם[2]" (יחזקאל לה, יג)) יותר מעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. "אבל אם יש בינה לכותל ארבע אמות" - שמורה כי לא היה לומד ארבע אמות של הלכה, "פסולה אפילו האצטבא" - היינו הלימוד. כי מה מועיל לימוד התורה מחובר ומצורף עם דיבור לשון הרע? הנה מטמא אותו הלימוד כדאיתא בזוהר.[3]
לפנים בישראל היו קורים עשרת הדברות בכל יום בתוך התפילה לפי שהם עיקר התורה ומפני תרעומות המינים שהיו אומרים כי שאר התורה והמצות אינם כלום - בטלום. ולכן "העושה סוכה שאינה גבוה עשרה טפחים" שהוא מורה על ענין עשרת הדברות, ומאחר כי זה אינו מקיים עשרת הדברות - מה מועיל לו שאר המצות? ולכן פסל את הסוכה שעשה.
"היתה גבוה מעשרה", הם עשרת הדברות כאמור, שהיה מקיים אותם. "אבל הוצין" - הענפים של עשרת הדברות, לפי כי כל מצוה מסתעף ממנה כמה ענפים, ואלו היו "יורדים לתוך עשרה" לפי שלא היה זהיר בהם. לכן "אפילו אם חמתן מרובה מצלתן" - לפרקים מקיים אותם, אף על פי כן "פסולה". "אבל אם הנויים" שהם המצות שתלה בתוך הסוכה כנ"ל, ענפים מהם יורדים לתוך עשרה ומעכבים אותם, "אינם פוסלים" שהרי העוסק במצוה פטור מן המצוה.
"היתה נמוכה מעשרה", שלא קיים עשרת הדברים כאמור. "וחקק בה להשלימה לעשרה" - הוא ענין מחשבה על דרך מה שאמר הכתוב "הוי החוקקים חקקי און". "ויש בחקק" טוב זה "שיעור הכשר סוכה", דהיינו שבעה על שבעה, הם שבע מצות שקבלו עליהם בני נח וחזר ונתם הקב"ה לישראל כנ"ל. ואלו הם הכשר סוכה קטנה. ולכן "אם אין בין חקק לכותל הסוכה ג' טפחים" כנגד שלשה מצות אחרות לתשלום העשרת הדברות, "כשרה". "אבל אם יש ביניהם הפרש של שלשה טפחים" כי זה מורה שלא קיים זולת שבעה מצות הנזכר, "פסולה" דשאר מצות בעינן.
פירוש שני לצד עילאה
[עריכה]דברתי אני עם לבי לחזור ולבאר הדינים על דרך הנ"ל לצד עילאה ימלל כנגד סוכת דוד הנופלת. להקים אותה לתומכה ולסעדא מנפילו דילה שלכן אומרת "סמכוני באשישות" - בהלכות המאוששות על דרך האמת.
ולכן יאמר: "סוכה שהיא למעלה מעשרים אמה פסולה" - כי מאחר שהסוכה עליונה לא יתכן לה להיות יותר מעשרים לכן גם הסוכה הגשמית שעשאה למעלה מעשרים אמה פסולה. וכדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רנ"ה (ח"ג רנה, א) וזה לשונו: "וסוכה תהיה לצל יומם וכו' - ובגין דא שיעור סוכה לא פחות מעשר דאיהו מלכות עשיראה דכל דרגין. ולא למעלה מעשרים - דאיהי עשרים - כתר עליון דלא שלטא ביה עינא", עכ"ל. ולכן "בין שהיא גדולה" סוכת דוד, "בין שהיא" עדיין "קטנה". "בין שהמחיצות מגיעות לסכך" - כי זה מורה שהמדות שלה נתפשטו ומגיעות לסכך, או שהיו קצרות "ואין מגיעות לסכך".
"אבל עשרים כשרה" לפי כי כן אשה כשרה מגעת למעלה עד עשרים שהוא סוד עשרים שהוא כתר. דאף על גב כי בזמן של הבריאה אשר קטרגה ואמר "אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד" - אז נדחית ואמר לה הקב"ה "לכי ומעטי את עצמך". אמנם יש זמנים במקראי קדש שעולה עד מדת הכתר. ולכן עד עשרים כשרה. "אפילו כל סככה למעלה מעשרים מאחר כי בחללה הם עשרים כשרה" לפי כי הכתר הוא יותר למעלה.
"היתה גבוה יותר מעשרים והוצין יורדים למטה וכו'" - מפני כי סוכת דוד בה נאמר "אשת חיל עטרת בעלה", אמנם אז "הוצין", ענפים ממנה, יורדים למטה. ולכן בזה יבחן: "אם צלתם מרובה מחמתן" - כי זה מורה היות בחינת החסד גובר, והיינו בחינת הצל. אמנם החמה מצד הגבורות. וכאשר הוא הצל מרובה כי אז מתרבה מדת החסד. ולכן כשרה לבעלה. אמנם "אם חמתה מרובה פסולה" לפי שהדין מתרבה בה.
"סוכה שחללה יותר מעשרים וכו'" - כי הנה נתבאר למעלה כי סוכת דוד לא יתכן להיות עולה יותר מעשרים אמה שהוא בסוד הכתר כאמור. ולכן סוכה שחלל שלה הוא יותר מעשרים אמה, "ותלה בה דברים נאים", כי זה מורה שהוא ענין של נוי לסוכת דוד כדאיתא פרשת אמור דף צ"ח (ח"ג צח, א) וזה לשונו: "ופועל צדק - מאן הוא? אלא אלין דמתקני למטרוניתא תכשיטהא בלבושהא בעטרהא וכו'". והנה על ידי דברים נאים אלו "אם נתמעטה חללה מעשרים אמה לא הוי מיעוט" מפני כי דברים הללו אין ממעטים למעלה לסוכת דוד, אדרבא הם מוסיפים על השיעור. "וכן אם מיעטה הסוכה בכרים וכסתות לא הוי מיעוט ואפילו בטלם" מפני כי למעלה כלים הללו אין מבטלים שיעור פרצוף סוכת דוד לפי שהם כלים חוץ ממנה כנראה לחוש.
"מיעטה בתבן ובטלו הוי זה מיעוט" - כי הנה התבן הוא מורה על הקליפה שנאמר "ובית עשו לקש". ונודע הוא כי סטרא אחרא היא מתאחזת ממדה זו שנאמר "רגליה יורדות מות". ועוד נודע מן התיקונים כי בכל עולם נמצא שם סטרא אחרא, וההפרש הוא בענין הטומאה, כי לכן יש עד רביעי בקדש. אמנם החלק הנמצא בעולם האצילות לא שייך לומר בו ענין 'טומאה' כי זה הוא כונת מה שאמר בזוהר ובתיקונים "אבל בעולם האצילות אין שם קליפה שנאמר "לא יגורך רע". כי אין זה חולק על מאמר אחר שאמר כי סטרא אחרא מגעת עד למעלה וכדאיתא פרשת אחרי מות בענין ההפרש אשר נמצא בין מלת אוי למלת הוי, עיין שם. אין להאריך בפירוש מאמרים. רק הכלל הזה יהיה בידך: כי לא יתכן להיות מחלוקת בספר הזוהר.
אמנם האמת הוא כי יש בעולם האצילות קליפה אבל הוא בערך קנה בושם. והיינו מה שאמר "לא יגורך רע". ולכן יאמר "מיעטה בתבן וביטלו הרי זה מיעוט" לפי כי כן נמי למעלה עשו הנקרא "ובית עשו לקש" - הוא נמצא שם, שכן כתיב "ועשו אחיו בא מצידו" - "מצדו" כתיב. אמנם צריך "לבטל" אותו כי על ידי כן הוא מתמתק. והסוד מה שאמר הכתוב "וילך עשו אל השדה" ואיתא בזוהר פרשת תרומה דף קל"ד (ח"ב קלד, א) וזה לשונו: "בשעתא דאיהי אתת ועולמתהא ובעת לאתפרשא מסטרא אחרא - אתת כמאן דמזדמנת למחמי ביקרא דמלכא ולא יתיר, והכי מכרזי דיזדמנון למחמי ביקרא דמלכא. כדין סטרא אחרא לא ניחא ליה למחמי ואתפרש מינה, כמה דאת אמר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה - פוקו למחמי. כיון דאתת - כל אינון שמשהא עיילין לה לחופה בהדי מלכא בלחישו, ברזא. דאלמלא לאו הכי - לא יתפרש מינה ההוא סטרא אחרא ויתערבב חדוותא וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי צריכה ביטול סטרא אחרא. ולכן תבן זה, שהרמז שלו לסטרא אחרא, צריך לבטלו והוי מיעוט. "ואין צריך לומר עפר וביטלו דהוי מיעוט. אבל סתם אינו מיעוט אפילו בעפר" דהוי יותר לפי שנאמר "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן", דהיינו מאריהון דינין. סתם אינו מועיל כדאיתא פרשת תרומה דף קע"ג (ח"ב קעג, א) וזה לשונו: "מלאכין עילאין כד בעאן לאתאחדא במאריהון - לא יכלין עד דדחיין לה לבר. מה עבדין? נחתין שיתין רבוא דמלאכי עילאי קדישי ואפּילו שינתא על כל בני עלמא. וכד איהי נחתא דקא דחיין לה לבר וכו'. ועל דא כד עייל ליליא ומלאכין קדישין עילאין כד מסתדרן שורין שורין לקרבא לגבי מאריהון -- דחיין לה לההוא סטרא לבר בקדמיתא ולבתר עאלין לקוב"ה וכו'".
הנה למדנו מדברי זה המאמר כי מלאכי השרת עושים מעשה בידים לדחות סטרא אחרא לחוץ. ואם מזה המאמר נקח כי אינו מועיל הביטול סתם "עד שיאמר דברים בפה".
"היתה גבוה מעשרים ובנה בה אצטבא כנגד דופן האמצעי וכו'" - והענין כי הנה אצטבא זו על דרך הדין של התפילה שאמרו "לא יעמוד על גבי מקום גבוה להתפלל". ושם נאמר היה גבוה שלשה וישבו ארבע אמות על ארבע אמות הרי הוא כעלייה ומותר להתפלל בו. וכן נמי יהיה הדין של אצטבא זו שהיא גבוה שלשה, דהיינו כי על ידי אצטבא זו אשר נבנית בתוך הסוכה הנה הוא מורה על תיקון הנעשה בשלש מדות תחתונות אשר בסוכת דוד הנזכר לפי שנאמר "רגליה יורדות מות". ועל ידי בניין זה מסתלק ממנה זה המות.
ואצטבא זו "בנה אותה כנגד דופן האמצעי" - הוא מדת היסוד שבה, שהוא אמצעי, כי זה הוא עיקר כונת בענין זה כדי לעשות הייחוד אחר כך. וזה הוא "על פני כולה" לפי כי זה הוא עיקר הפנים שלה כמו ששנינו "האשה טחה פניה בקרקע ואוכלת".
"ובה שיעור סוכה" - דכי היכי שהסוכה היא בסוד ה' כאמור למעלה - כך נמי זה התיקון הוא נמי בסוד ה'. וזה יהיה פירוש מאמר הנזכר בזוהר פרשת לך לך דף צ"ג (ח"א צג, א) וזה לשונו: "אמר רבי יעקב לרבי אבא האי ה' דאברהם זעירא, וה' דליהו"ה רברבא, ומה בין האי להאי? א"ל דא שכינתא ודא יובלא. ואית דמתני דכולא חד דכד מנהרא מצדיק כדין קיימא באשלמותא וה' רברבא, דהא מתנהרא כדקא יאות. ולזמנין דלא קיימא באשלמותא וינקא מסטרא אחרא - כדין ה"א זעירא. ובגין כך זמנין דסיהרא קיימא באשלמותא, זמנין בפגימותא, ובאנפהא אשתכח ואשתמודע וכולא שפיר. והאי ברירו דמלה", עכ"ל.
והנה פשר הדבר של זה המאמר על פי דרך הנזכר יהיה כי ה' זעירא היינו בסוד אצטבא זו כי נצח הוד יסוד שלה הוא סוד ה - שלשה קוים כזה *, והיינו ה' של "הבראם" לפי כי בתוכה הוא סוד הבריאה כדאיתא בזוהר בפסוק "יוצר רוח אדם בקרבו" עיין שם. אמנם ה' ד"הליהו"ה"[4] כי אז באשלמותא לפי כי אז נקרא בשם הויה כדאיתא בזוהר. ולפי כי אצטבא זו הוא בסוד ה' זעירא וינקא מסטרא אחרא - הבנין מועיל כדי לדחות הפיסול של הסוכה והיא "כשרה כי יש בה שיעור סוכה", היינו ה' זעירא. ולכן "כולה כשרה אפילו מהאצטבא והלאה" כאמור.
"אם בנה אצטבא מן הצד", ר"ל כי בנין זה הוא נוטה לצד אחד, היינו לצד מדת ההוד. "אם יש מהאצטבא עד כותל השני" (הוא מדת הנצח שלה) "פחות מד' אמות כשרה" מפני כי סוד ד' אמות הם ד' מדות של הזכר שהסוכה זו היא נסמכת עליהם. וכאשר היא בתוך ארבע אמות אלו כשרה "על האצטבא דווקא". ואם לאו פסולה כדבר האמור.
"ואם בנה האצטבא באצמע" - הוא תיקון אות ה' כנזכר. "אם יש ממנו לכותל לכל צד פחות מד' אמות" ונמצא כי הבנין הוא בכללות ד' מדות של הזכר שהם בסוד 'אמות' - "כשרה על האצטבא אפילו אם גבוה מעשרה ויותר" כי זה מורה על ה' רברבא כנזכר במאמר. "ואם יש בינה לכותל ד' אמות", שהרי הם רחוקים מארבע מדות של הזכר, "פסולה אפילו האצטבא גבוה עשרה".
"סוכה שאינה גבוה עשרה טפחים פסולה" - כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רנ"ה (ח"ג רנה, א) וזה לשונו: "ומה דאוקמוה שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, ולמאן דאמר שלשה כהלכתן ורביעית אפילו טפח. ואינון בגין דא: תרין תלת ארבע - הא תשע. טפח - איהו עשירא לאשלמא כל חסרון. ובגין דא שיעור סוכה לא פחות מעשר דאיהו מלכות עשיראה דכל דרגין וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי לא יתכן להיות הסוכה פחות מעשר מפני כי הסוכה רומזת למדת המלכות שהיא עשיראה דכל דרגין. ולכן נמי בסוכה הגשמית "אם אינה גבוה עשרה טפחים" (כי זה מורה על חסרון של מדה העליונה כביכול), ולכן "פסולה".
"היתה גבוה מעשרה והוצין יורדים לתוך עשרה וכו'" - הנה כאשר נתבאר כי סוכת דוד היא כוללת י', ולכן פחות מזה פסולה. אמנם אם היתה גבוה מעשרה והוצין הם יורדים לתוך עשרה, כי זה יהיה הרמז לענפים הנמשכים מסוכת דוד למטה מינה ובה. ולכן אנו רואים מאחר שהם נמשכים למטה לתוך עשרה "אפילו אם חמתן מרובה מצלתן - פסולה". דאף על גב דאיכא למימר כי ימצא בהם צורך לענין התעוררות לייחוד שלה - אינו כן לפי כי ההוצין רמז לבחינת הדין שלה שנמשך מעשר מדות שלה. ו'יורד למטה' הוא סוד מה שאמר הכתוב "ובשפלות ידים ידלוף הבית" מתוך שהאשה מתעצלת מלבדוק בידיה נעשית זבה. והבן.
"אבל אם הנויין יורדים לתוך עשרה", הם בחינות של חסדים והם הנוי שלה ש"יורדים לתוך עשרה שלה" שהם מאירים בה מסוד הזכר, "אינם פוסלים" ואדרבא הם נוי לה. והבן.
"הייתה נמוכה מעשרה וכו'" - והענין כי הנה סוכת דוד לעולם היא בסוד עשרה כנזכר במאמר. וכנגד אמרו חז"ל "אין קדושה פחותה מעשרה". אמנם אם "היתה נמוכה מעשרה" כי בזה יהיה הרמז לשני עניינים. איפשר שהיא בסוד עשר אבל היא נמוכה מעשרה של הזכר, כלומר כי אינה גבוה כמוהו. ועיקר הייחוד שתהיה גבוה כשיעור הזכר כדי שיהיו מקבילות הלולאות בקרסים והיה המשכן אחד.
ולכן אם היתה סוכה זו סוכת דוד נמוכה מעשרה של הזכר, "וחקק בה להשלימה לעשרה" של הזכר, "ויש בחקק שיעור הכשר סוכה" כי זה עיקר שיהיה שם בית קיבול. "אם אין בין חקק לכותל ג' טפחים כשרה ואם לאו פסולה".
ואם כה נאמר כי מה שאמרו "סוכה שהיא נמוכה מעשרה" כלומר כי המדות שלה הם היו נמוכים; דאע"ג שהיא היתה שלימה בבחינת עשר מדות שלימות, היא 'נמוכה', היינו קצרת הקומה. "וחקק בה להשלימה לעשרה" - הוא סוד מה שאמרו חז"ל שאם בחוקותי תלכו - חוקים שחקקתי בהם את השמים ואת הארץ שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". חוקים שחקקתי בהם את השמש ואת הירח שנאמר "חקות ירח וכוכבים וכו'" (מאמר). חוקים שהם חקוקים על יצר הרע שנאמר "הוי החוקקים חקקי און וכו'".
והנה ביאור מאמר זה עצום הוא. אמנם להוציאך חלק אי איפשר. והסוד מה שאמרו חז"ל "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי" היינו סוד הפסוק "אם לא בריתי וכו' חקות שמים וארץ לא שמתי". וכן אמרו חז"ל "אברהם ושרה טומטומין היו שנאמר ואל מקבת בור נוקרתם, הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם". ואיתא בספר יצירה "בל"ב נתיבות פלאות חכמה חקק יה ה' צבאות וכו'" - והוא סוד מה שאמרו בזוהר "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה". והנה המחוקק נתבאר בזוהר בפסוק "במחוקק במשענותם". ויש מחוקק שנאמר "כי שם חלקת מחוקק ספון". וחוקקים כמה עמקים שנאמר "ממעמקים קראתיך ה'". ואיתא בזוהר פרשת ואתחנן דף רס"ה (ח"ג רסה, א) וזה לשונו: "היושבי בשמים - היושב מבעי ליה? מאי היושבי? אלא אוקימנא מאן דבעי לצלאה צלותיה קמיה מלכא קדישא בעי למבעי מעמיקתא דכלא לארקא ברכאן לתתא, אתר דאקרי שמים וכו'". ואיתא בזוהר "עמיקתא דכלא עמיקתא דבירא". והבן בהקדמה זו כל חקיקות הנזכר.
ולפי כי גם זה לעומת זה עשה ה' - לכן יש נמי חקיקה ליצר הרע שנאמר "הוי החוקקים חקקי און".
ולכן יאמר "אם חקק בה להשלימה לעשרה" - כלומר כי על ידי החקיקה במחוקק במשענותם נשלם החיסרון שלה כדאיתא בזוהר פרשת בראשית בפסוק "ולחשך קרא לילה" כי מלת "קרא" נתחסרה שני אותיות וא"ו יו"ד, כי כן לא נשלם מדת לילה אלא על ידי שני אותיות אלו שהם ויקרא והיינו 'שיעור הכשר סוכה' לצורך הייחוד. אמנם "אם אין בין חקק לכותל ג' טפחים כשרה" לפי כי זה החקק שלה הוא באמצע ג' טפחים. אך "אם יש ביניהם ג' טפחים גמורים פסולה" לפי כי רחוק מג' אלו אין שם חקק למעלה.
- ^ כאן הגהתי. ובדפוס כתוב 'בעולם הבא'. והדבר רק מראה כמה צריכים לעבור על הספר המודפס בשבעה עיניים - ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי. ובדפוס כתוב 'כפיכם' - ויקיעורך
- ^ מתוך סברא החלטתי שכאן יש סוף קטע ולהתחיל את המילים הבאות כקטע חדש. וצע"ע - אולי חסרים טקסט של ההעתקה - ויקיעורך
- ^ כך מופיע בדפוס, ולא עיינתי יותר כרגע לבדוק איזה הוא הגירסה הנכונה "ליהוה" או "הליהוה" - ויקיעורך