טור ברקת/תרל
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תר"ל - דיני דפנות הסוכה - ובו י"ג סעיפים
- (א) כל הדברים כשרים לדפנות. ואפילו חמתה מרובה מצלתה מחמת הדפנות כשרה.
- (ב) דפנות הסוכה אם היו שתים זו אצל זו כמין ג"ם - עושה דופן שיש ברחבו יותר על טפח ומעמידו על פחות משלשה לאחד מן הדפנות, ויעמיד קנה כנגד אותו טפח ויעשה לה צורת פתח שיעמיד קנה עליו ועל הטפח וכשר, אף על פי שהקנה שעל גביהן אינו נוגע בהם.
- (ג) היו לה שני דפנות זו כנגד זו וביניהם מפולש -- עושה דופן שיש ברחבו ארבעה טפחים ומשהו, ומעמידו בפחות משלשה סמוך לאחד משתי הדפנות וכשרה. וגם בזה צריך לעשות צורת פתח שיתן קנה מהפס על הדופן האחד. ויש אומרים שאין זה צריך צורת פתח.
- (ד) במה דברים אמורים? בעושה סוכתו במקום שאין דופן אמצעי כנגדה. אבל העושה סוכתו באמצע החצר רחוק מדפנות החצר, אף על פי שאין לה אלא שתי דפנות זו כנגד זו, די לה בתיקון המתיר בשתי הדפנות העשויות כמין ג"ם.
- (ה) כשהכשירו בשתי דפנות העשויות כמין ג"ם בטפח וצורת פתח - אפילו אם יש בשתי הדפנות פתחים הרבה שאין בהם צורת פתח כשתצרף כל הפרוץ יהיה מרובה על העומד - כשרה. ובלבד שלא יהא בהם פירצה יתירה על עשר אמות. ואם יש בה צורת פתח אפילו ביתר מעשר. ולהרמב"ם אפילו יש לה צורת פתח, אם יש לה פירצה יותר מעשר, פסולה אלא אם כן עומד מרובה על הפרוץ.
- (ו) נעץ ארבעה קונדסין, בין באמצע הגג בין על שפת הגג, וסיכך על גבן פסולה. ויש מכשירין בנעץ על שפת הגג משום דאמרינן גוד אסיק מחיצתא.
- (ז) סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי או על גבי באר שיש לו פסין - הרי זו סוכה כשרה לאותה שבת שבתוך החג בלבד. מתוך שלחי זה ופסין אלו מחיצות לענין שבת - נחשוב אותם כמחיצות לענין סוכה.
- (ח) סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין, בין שהיו נראים מבחוץ ואין נראים מבפנים, בין שהם נראים מבפנים ואין נראין מבחוץ, כשרה. לא היו לה פצימין - פסולה, מפני שהיא סוכה העשויה כמבוי שהרי אין לה אלא שני צידי האכסדרה, ואמצע האכסדרה אין לו כותל, ושכנגדו אין לו פצימין.
- (ט) היו דפנותיה גבוהים שבעה ומשהו והעמידם בפחות משלשה סמוך לארץ, כשרה, אפילו הגג גבוה הרבה. ובלבד שיהא מכוון כנגדן. ואפילו אינו מכוון ממש רק שהוא בתוך שלשה כנגדו כשרה. ואם אינו גבוה אלא עשרה טפחים, אפילו אין בדופן אלא ארבע ושני משהויין כשרה, שמעמידה באמצע ואמרינן לבוד למעלה ולמטה וחשוב כסתום. היו הדפנות גבוהות מן הארץ שלשה טפחים פסולה.
- (י) העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה, אם היו חזקים או שקשר אותם וחיזק אותם עד שלא תהא הרוח מצויה מנידה אותם תמיד ומילא בין האמירים[1] בתבן ובקש כדי שלא תניד אותם הרוח וקשר אותם - הרי זו כשרה. על כן אין נכון לעשות כל המחיצות מיריעות של פשתן בלא קנים אף על פי שקשרן בטוב - זימנין דמינתקו ולאו אדעתיה והוה ליה מחיצה שאינה יכולה לעמוד בפני רוח מצויה. והרוצה לעשות בסדינים - טוב שיארוג במחיצות קנים בפחות משלשה.
- (יא) עושים מחיצה מבעלי חיים שיקשור שם בהמה לדופן.
- (יב) יכול לעשות מחבירו דופן לסוכה להכשירה ואפילו ביום טוב. ובלבד שלא ידע אותו שהועמד שם שבשביל מחיצה הועמד שם. אבל בחול אפילו אם הוא יודע שפיר דמי.
- (יג) הסומך סוכתו על כרעי המטה והכרעיים הם מחיצות - אם יש בה גובה עשרה טפחים מן המטה לסכך - כשרה. ואם לאו פסולה. ואם סמך הסכך על עמודים והכרעיים הם דפנות, אפילו אין גובה עשרה מהמטה עד הסכך, כשרה, כיון שיש עשרה טפחים מהארץ עד הסכך.
טור ברקת (סעיפים א - ז)[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
כבר הנחנו למעלה כי שלשה תנאים צריך להמצא באדם כדי לזכות לאותה סוכה שעתיד הקב"ה לעשות לכל צדיק וצדיק שנאמר "כי בצל החכמה בצל הכסף", והם: צומח מן הארץ, ותלוש, ואינו מקבל טומאה כנ"ל. והנה עתה חוזר והגיד כי גם יש דברים אחרים שהם צריכים אל האדם להעמיד סוכה זו כדי שתהיה קיימת.
אמנם יאמר כי "כל הדברים כשרים לדפנות" לענין הקיום לפי שכבר נתבאר במאמר חז"ל כי כל אחד מישראל יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגהינם. זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. ולכן יאמר דאף על גב כי לענין קניית אותו חלק של חבירו צריך מעשים רבים וגדולים, אמנם כדי להעמיד החלק שלו "כל הדברים הם כשרים לדפנות", ר"ל להעמיד הסוכה הנזכר שלא תאבד ממנו. "ואפילו חמתה מרובה מצלתה" - דהיינו כי יותר מעשים רעים ימצא בו ממעשים טובים, דהיינו "צלתה", וזה "מחמת הדפנות" הם המעמידים, "כשרה" ולא תאבד ממנו.
ואמנם מאחר שידענו כי מנין המצות הם כנגד מנין האדם - רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח איבריו, ושס"ה מצות לא תעשה כנגד שס"ה גידים. כי זה כל האדם. ובהצטרפות המצות שהאדם עושה בעולם הזה נעשה לו סוכה זו להציל לו מרעתו דוגמא לסוכה שעשה הקב"ה בדרך נס ליונה להיות צל על ראשו. ואם תתבונן מ"ש בזוהר פרשת ויקהל כי יונה הוא משל לנשמה וכו' תראה כי הדברים הללו צדקו יחדיו.
ואמנם סוכה זו היא מועילה לכמה זמנים, בין בהיותו בעולם הזה ובין לאחר מותו בגן עדן, גם לעולם התחיה. לפי כי כל הדברים הרוחניים הם בלתי תכלית כנודע. ולכן כאשר הנחנו כי סוכה זו היא נעשית ממעשי האדם לכן מתחייב מזה כי הסכך של סוכה זו הוא נעשה מבחינת מצות המעולות, ודפנות הסוכה משאר המצות. וכיצד ימצא מצות שיהיו מעולות זו מזו? הוא אשר יאמרו חז"ל כי באחת מג' דברים נקרא 'מצוה קלה'.
- או מפני כי נמצא' לעשות אותה בנקל יותר משאר המצות - לכן אותה מצוה שלא ישיג אותה האדם לעשות' תקרא 'מצוה חמורה'.
- או יהיה מפני כי מצוה התדירה תמיד נקראת 'קלה', ואמנם הבאה מזמן לזמן היא נקראת 'חמורה'.
- והסיבה השלישית יוָתר בה, כי נקרא 'מצוה קלה' להיות שאין בה חסרון כיס, ומצוה חמורה שיש בה חסרון כיס.
והנה כפי דרך זה יהיה כי הסכך של סוכה זו יעשה האדם על ידי המצות חמורות והדפנות נעשות על ידי מצות הקלות. ולכן יאמר נא:
"כל הדברים כשרים לדפנות" של הסוכה זו אשר יעשה האדם על ידי מעשיו, דהיינו מאותם מצות הנקראות 'מצוה קלה' - בהם יעשה הדפנות של סוכה זו וחי בהם. "ואפילו חמתה מרובה מצלתה" - כלומר עוד קולה אחרת ימצא בזה דאע"ג דקים לן כי לענין המצוה צריך שתהיה שלימה בשלש בחינות - מחשבה דיבור מעשה. אמנם לצורך הדפנות גם שלא תהיה המצוה שלימה בעני ןהמחשבה מועיל לצורך הדפנות. והיינו מ"ש "שחמתה מרובה מצלתה". דמאחר כי לא היה שם ענין המחשבה במעשה המצוה נמצא שהחמה קופחת על ראשו על דרך מה שאמר הכתוב "והוקע אותם נגד השמש", דהיינו שהיתה חמה קופחת על ראשו. ועם כל זה "כשרה" סוכה זו מפני כי הסכך הוא שלם בכל פרטיו האמורים - מחשבה דיבור מעשה.
וכאשר נאמר כי יש הפרש במעשה המצות באופן אחר, כי ימצא מצוה חמורה ומצוה קלה, והוא על ידי הקדמה אשר נתבארה אצלי בפירושי על התורה - הנה הוא מודפס בע"ה. והוא כי מאחר שהנחנו שמנין המצות הם כמספר האיברים, ולכן ימצא במצות הפרש כמו שנמצא באיברי האדם; כי יש איברים פנימיים שבהם חיי האדם ויש איברים חיצונים כי יחסר אחד מהם חיו יחיה. גם באיברים החיצונים יש הפרש גדול כי לא יהיה הסומא או החרש שוה למחוסר אבר מן היד או מן הרגל וכיוצא בזה. אשר על כן מצאנו בענין המצות מה שאמרו חז"ל שקולה שבת כנגד כל. ומה יהיה שיקול זה אם לא נאמר על דרך זה כי השבת הוא כנגד אבר פנימי שבו תלוי חיי האדם והוא הלב שלכן מלאכת מחשבת אסרה התורה כנזכר במקומו. וכן נמי מצות ציצית שקולה כנגד כל המצות שהיא מכוונת לעין שנאמר "ולא תתורו אחרי עיניכם". וכמה מן המצות בדרך זה כמו שאמרו חז"ל.
אשר על כן ימצא כי המצות שהם חמורות בדרך זה לפי שהם שקולות כנגד כל המצות - מהם נעשה סכך של הסוכה. ומשאר המצות נעשה הדפנות. ולכן יאמר נא "כל הדברים" של מעשה המצות "כשרות לדפנות". "ואפילו חמתה מרובה מצלתה" - כלומר כי בענין הסכך אשר נעשה ממצות שהם שקולות כנגד כל המצות לכן ימצא כי צלתה מרובה להיות כי מצוה זו היא כוללת כל המצות - לכן אף על גב כי ממנה נעשה הסכך מועיל גם להיות צל לכל הסוכה. אמנם שאר המצות שאינם שקולות כנגד כל המצוה אין בהם כח זה ולכן ימצא כי חמתה מרובה מצלתה ועם כל זה הוא "כשרה" ממעשה מצות אלו כמדובר.
"דפנות הסוכה אם היו שתים זו אצל זו כמין גם וכו'" - הנה מאחר אשר הנחנו כי דפנות הסוכה הם המצות היותר קלות באיזה אופן מן הדרכים הנ"ל, והם דוגמא אל הצלעות של האדם שהם משני צדדיו זו אצל זו, לכן "עושה דופן שיש ברחבו יותר על טפח" - הענין יובן עם מה שאמרו חז"ל "וילבש צדקה כשריון" - מה שריין זה כל חלק מצטרף וכו' כך כל פרוטה ופרוטה מצטרף (מאמר). והענין מבואר אצלי כי מה לימדונו חז"ל בענין השריין היתכן שנאמר כי הפרוטות שאדם נותן לצדקה אין מצטרפות? אמנם כונת חכמים זכרונם לברכה לומר ראה זה דבר חדש, כי השריין כל מה שמתרבה עולה הסכום הרבה - כך כל פרוטה שאדם נותן מצטרף. כי אינו השכר של נותן שני פרוטות לנותן שלשה. שאם נאמר כי בעבור ב' פרוטות ידין לו הקב"ה ארבע[2] זהובים שכרו - הנותן שלשה פרוטות אינו נותן לו ט"ו זהובים בערך ראשון אלא עשרים. כי פרוטו זו בערך שני הראשונות. וכן אם נתן ארבע פרוטות - שכרו ארבעים, וכיוצא. כי זה דומה למרגליות - כל מה שמתרבים רבה הערך שלהם לאין קץ.
ולכן יאמר נא: "אם היו דפנות הסוכה שתים", שהם שתי מצות כאמור. מה יעשה? "עושה דופן" קטון, היינו מצוה אחת קטנה, "שיש ברחבה יותר על טפח" - כי הנה הטפח הוא מורה על הצדקה שנותן בידו דהיינו בתורת מעשה. וה'יותר' הנמצא - זה יהיה ענין הדיבור - שהרי הקדמנו כי לענין הדפנות אין צריך מחשבה. אמנם מכל מקום צריך שיהיו הדיבור מצוי ועל ידי כן "מעמידו על פחות משלשה לאחד מן הדפנות" - אף על גב שלא עשה המצוה ג' פעמים כי אינה חשובה כל כך כאמור - הנה הוא סומך אותה ל"אחד מן הדפנות" - הם המצות הרגילות אצלו.
"ויעמיד קנה כנגד אותו טפח" - הוא ענין עסק התורה כי אם הוא עם הארץ איך הוא יודע לעשות המצות בחילוקים אלו. ולכן צריך 'קנה' כמה דאת אמר "קנה חכמה". "ויעשה לה צורת פתח" לסוכה זו, כי יבין בדעתו כי העולם הזה הוא פרוזדור לפני העולם הבא. וכבר המשילו השלמים חיי העולם הזה גם אם יהיו שנותיו כמו דור ודור - הוא כמי שנכנס בפתח אחד ויוצא בפתח שכנגדו. כך יתן אל לבו שיתן קנה של תורה "עליו ועל הטפח וכשר" - "אף על גב שהקנה של תורה שעל גביהן אינו נוגע בהם" לפי כי התורה עולה במעלות רמות ולא תועיל לזה רק שידע מעשה המצוה כאמור.
"היו לה שתי דפנות זו כנגד זו וביניהם מפולש וכו'" - הנה ירצה אם אדם זה היו לו לצורך סוכה זו שתי מצות זו כנגד זו, כי אינם מסוג אחד. שהנה נמצא כמה מצות של לאו הבא מכלל עשה עשה. ולכן שתי מצות אלו הם "זו כנגד זו" - לא ראי זה כראי זה כנזכר. "וביניהם מפולש" - רב המקום ביניהם בהרחק הזמן - נמי "עושה דופן" היינו מצוה אחת כאמור "שיהיה ברחבו ארבעה טפחים" - כי הנה נתבאר כי זה הטפח האמור בכל אלו התקנות הוא מעשה הצדקה כי גדול הוא. כך אמרו חז"ל מה ראה שלמה המלך להפריש ענין הצדקה לחוד לפי שהיא שקולה ככל המצות. ולכן "עשה דופן", היא המצוה שהיא רחבה שנאמר "מתן אדם ירחיב לו", שיהיה בה שיעור "ארבעה טפחים" - שנתן צדקה ארבע פעמים כאמור, "ומשהו" - שיהיו בהרחבה מתנות שלו, "ומעמידו בפחות משלשה" - ר"ל שיתקרב סמוך למצות אחרות שיש לו "קרוב לאחד מן הדפנות" (הם המצות שיש לו) "וכשרה" הסוכה להגן עליו כאמור.
"וגם בזה צריך לעשות צורת פתח" - שיכוין ויצייר בדעתו כי אין העולם הזה רק כמי שנכנס בפתח טרקלין ויוצא בפתח שכנגדו, "שיתן קנה" (של תורה כאמור) "על הפס על הדופן האחד" של מעשה המצות לדעת מעשה המצוה כאמור.
"ויש אומרים שאינו צריך" ידיעה זו כי הנה נאמר "ומעשה ידינו כוננהו", ואף על גב שלא נעשה מעשה המצוה כהלכתה.
"במה דברים אמורים בעושה סוכתו במקום שאין דופן אמצעי" - ר"ל כל אלו התקנות אמרנו בזמן שלא עשה אדם זה זולת שתי מצות והם נפרדות זו מזו, "ואין דופן אמצעי" - היינו מצוה שלישית. אמנם כאשר אדם זה נמצא בידו שלשה מצות כבר אמרו חז"ל "והחוט המשולש לא במהרה ינתק". "אבל העושה סוכתו בחצר באמצע רחוק מדפנות החצר אעפ"י שאין לה אלא שתי דפנות זו כנגד זו" - כלומר אותו המתפלל עם הציבור שנאמר בו "כי טוב יום בחצריך" "נכספה גם כלתה נפשי לחצרות ה'" - אותו העושה סוכתו שם על זכות זה - אין צריך תיקונים הללו כי כך אמרו חז"ל "גדולה הוא התפילה לפני הקב"ה". ולכן "די לה בתיקון המתיר בשתי הדפנות שהוא כמין גם" כנזכר לעיל.
"כשהכשירו בשתי דפנות העשויות כמין גם בטפח וצורת פתח" - היינו כאשר יש מעשים אחרים אשר לא טובים שהם מנגדים תיקון הסוכה ולכן זה התיקון הנזכר הוא "אף על פי[3] אם יש בשתי הדפנות פתחים הרבה" ואין פתחים אלו בערך זה הפתח האמור כי טוב הוא לפי שיש בו צורת פתח, ומאחר שיש בו צורה ודאי שהוא רוחניי והוא טוב. אבל פתחים הללו אין בהם צורת פתח וזה מורה אשר לא טובים כמו ששנינו "פתחי נדה". ואף על פי כן אם "כשתצרף כל הפרוץ" מן העון "יהיה מרובה על העומד" מן המצות, "כשרה".
"ובלבד שלא יהיה בהם פרצה" (מן העון) "יתירה על עשר אמות" - דהיינו בפרהסייא, אלא אם כן "יש לה צורת פתח" דהיינו כי לבו דואג בקרבו על פתח תקוה של עולם הבא ולכן ידמה בעיניו כאילו יוצא מבית עולמו שהוא דוגמא לפתח החצר. ולכן יאמר "אם יש לה צורת פתח" כי במחשבה זו נעשה צורה נכונה - "גם שיהיה יותר מעשר" (הוא בפרהסייא) "כשרה".
"ולהרמב"ם ז"ל אפילו יש לה צורת פתח" במחשבה טוב זו - לא יועיל והיא פסולה, "אם יש בה פירצה יותר מ עשר" שהוא בפרהסייא, "אלא אם כן עומד" ממעשה הטוב "מרובה על הפרוץ" ממעשה אשר לא טוב עשה.
"נעץ ארבע קונדסין וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי יש מצות שהם גדולות באחד מן הדרכים הנ"ל כי מהם נעשה גג זה של הסוכה - הסכך שלה. ושאר מעשה המצות מהם נעשה הדפנות, כי כן הוא באדם עצמו - יש מצות המכוונות ללב ולראש ולעינים ככתוב בכמה מן הפוסקים במנין המצות. ולכן יאמר נא אם אדם זה "נעץ ארבעה קונדסין" מן המצות הנזכר בארבע פינות הגג של הבית שהוא דוגמא לבית אשר לו - אותו חלק הנמצא לו בגן עדן. "בין באמצע הגג בין על שפת הגג וסיכך על גבן" מן המצות המעולות - "פסולה" מפני כי כך אמרו חז"ל "אורח חיים פן תפלס" - לא תהא יושב ומשקל במצותיה של תורה; זו שכרה מרובה אעשה אותה וכו'. וכבר נתבאר כי הפיסול בדרך זה הוא כי אף על גב דמצוה בעידנא דעסיק בה מצלה (כמו ששנינו "תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות") - כאשר אינה עשויה כתקנה אין בה זה הכח.
"ויש מכשירין בנתן על שפת הגג דאמרינן גוד אסיק מחיצתא" - כמו ששנינו "מצוה גוררת מצוה". ולכן כשרה.
"סיכך על מבוי שיש לו לחי" שנאמר "דרכיה דרכי נועם", "או באר" (של תורה) "שיש לה פסין" כנזכר במקומו, "כשרה לאותו שבת שבתוך החג" מתוך כי לחי זה ופסין אלו הם ענפים מן המצות מועילים לאותו שבת נחשוב אותם כמחיצות - הם מצות שלימות הצריכים לענין סוכה כמדובר הנה זאת תורת האדם.
פירוש שני לצד עילאה[עריכה]
שבתי וראה לפרש דינים אלו כמשפט הראשון לענין הרומז למעלה, כי עם אלהים עשה העושה מעשה בכונה ובדעת נכונה, ולכן "כל הדברים כשרים לדפנות" - כי מאחר שהנחנו כי הסוכה זו היא סוכת דוד הנפלת סוכת שלום - לכן יאמר כי כל הדברים, בין שהם דברי תורה בין הלומד במעשה המצוה, בין במעשה הקרבנות -- "הכל כשר לסוכה" להקים אותה ולמעבד לה סמיכו מההוא נפילו דילה לעשות לה דפנות ומחיצות שנאמר "זאת התורה לעֹלה למנחה וכו'". ואף על גב כי צריך עובדא דיבור ומחשבה לאתערא מילין דלעילא -- היינו לעשות הענין בשלימות, אבל לענין הדפנות, שהם מחיצות בלבד, בדברים כשרה.
"דפנות הסוכה אם היו שתים זו אצל זו כמין גם וכו'" - איתא פרשת פנחס דף רנ"ו (ח"ג רנו, א) וזה לשונו: "סוכה העשויה כמבוי מסטרא דאת ב', כמין ג"ם מסטרא דאת ג'", עכ"ל. והנה כאשר נתבונן בדפנות אלו הם הקצוות שלה, ואלו השנים הם תפארת ויסוד שאלו השנים הם "סמוכים לעד לעולם" (וכדאיתא בתיקונים "גוף וברית חשבינן חד", וכן איתא בזוהר פרשת פנחס). ובכן תבין מ"ש בלשון זה המאמר "כמין ג"ם מסטרא דאת גימל" - אין הכונה לומר שהשני דפנות הם גימ"ל מפני שהם מחוברות שאם כן היה לו לומר "העשויה כמין גם דא אות גימל". אמנם זה שאמר "מסטרא דאת גימל", ר"ל הם מבחינת אות גימל דהיינו השני מדות שהם תפארת ויסוד שהם מחוברות. אמנם מה שאמר "מסטרא" הוא מורה על מה שאמרו "הנהו דרדקי דאתי לבי רב ביומא דסתווא ואמרו גימל דלת - גמול דלים". הנה מבואר מזה כי אות גימ"ל הוא הגומל חסד עם אות דלת והוא מדת היסוד שגומל חסד עם הכלה סוכת דוד.
ולכן אמר כי שני דפנות אלו העשויות כמין גם, אף על גב שלפי הנראה מובן שהם שתי מדות אחרות הסמוכות זו לזו -- אינו כן אלא מה שאמר "כמין גם" הוא כינוי לאות גימל, הוא היסוד. והסמוך לו הוא מדת התפארת כי כן הוא בעל נעוריה הגומל עמה חסד.
ולכן כדי להשלים סוכה זו "עושה דופן" - הוא מדה אחת שלימה. "יותר על טפח" - והוא כי הנה המדות של המלכות הם קצרות כאשר ביארתי בפסוק "הנה טפחות נתת ימי", כי היה מתרעם דוד המלך ע"ה שהימים שלו (שהם הספירות של המדה שלו) הם קצרות בסוד 'טפחים'. ולכן יאמר כי צריך שיעשה דופן (מדה אחת) שתהיה "יתירה על טפח". "ומעמידו על פחות משלשה סמוך לאחד מן הדפנות ויעמיד קנה" על ידי לימוד התורה (שנאמר תבנית:קנה חכמה קנה בינה), "כנגד אותו טפח" שלה, "ויעשה לה צורת פתח" שהוא אות ד' שיתן "קנה מהפס על הדופן האחד" ואז נעשית צורת ה. ואיתא פרשת בראשית דף ו' (ח"א ו, א) וזה לשונו: "זה השער לה'" - בסוד פתח לקיים מה ששנינו "יהי ביתך פתוח לרוחה", ואחר כך "ויהיו עניים" - מיעוט רבים שנים הם יוסף ובנימין - "בני ביתך" כי הם בסוד 'בן'. ובסיבת הגלות הם עניים. "ואל תרבה שיחה" אחר כך "עם האשה". "ויש אומרים" שאין זה התיקון צריך לעשות צורתה פתח לפי כי מעצמו נעשה למעלה.[4]
"במה דברים אמורים? בעושה סוכתו במקום שאין דופן אמצעי" - כי זה מורה כי אין למעלה אז לסוכת דוד דביקות עם מדת התפארת שהוא 'אמצעי' - לא כך היה בזמן הבריאה כי חוה היתה באחורי האדם וזה מורה כאשר אין דופן באמצעי כנגדה. "אבל העושה סוכתו באמצע החצר מדפנות החצר" - כי זה מורה שיש למדה זו דפנות שהם הקוים שלה, ועשה רחוק מדופני החצר, "אעפ"י שאין לה אלא ב' דפנות זו כנגד זו" שמורה על שיש לה קו ימין וקו שמאל - לכן "די לה בתיקון" העתיד "בשתי הדפנות העשויות כמין גם" כאמור.
"כשהכשירו בשתי הדפנות העשויות כמין גם בטפח וצורת פתח" כאמור, היינו "אפילו יש בפתח הדפנות פתחים הרבה שאין בהם צורת פתח כשתצרף כל הפרוץ יהיה מרובה על העומד", על ידי אותה צורת פתח שעשה, "כשרה" ואין לחוש לאותם הפרצות שלא יראו משם בעלי עין הרע כאשר יצחק משחק עם רבקה אשתו. "ואם יש בה צורת פתח אפילו יש פרצה יותר מעשר אין לחוש" מהיזק ראיה כלל. "ולהרמב"ם ז"ל אפילו יש לה צורת פתח אם יש לה פרצה יותר מעשר פסולה" מפני כי זה מורה שנתמעטה סוכת דוד מבחינת עשר ואין קדושה פחותה מעשרה, "אלא אם כן עומד מרובה על הפרוץ" שהרי מורה על בנין ולכן התיקון מועיל על ידי צורת פתח לפי כי "אוהב ה' שערי ציון" לעולם.
"נעץ ד' קונדסין בין באמצע הגג בין על שפת הגג" - כי זה מורה על היות סוכת דוד בסוד ד' דלה. וסיכך על גבן כי זה מורה מדה זו אחורי הזכר בד' מדות שלו. ולא יתכן לעשות לה סכך עתה ולכן הסוכה פסולה. אמנם "יש מכשירין בנעץ על שפת הגג משום דאמרינן גוד אסיק מחיצתה" והדפנות של הבית שלמטה מגיעות על למעלה וכאילו היא בנויה סוכת דוד ומוכנת.
"סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי או על גבי באר שיש לו פסין" שהם המתירין לפי שהם רומזים על חיבור הצדיק עמה בכל מקום כנזכר במקומו, "הרי זו סוכה כשרה לאותו שבת" לענין שתתחבר למעלה עם דודה בשבת שבתוך החג בלבד. וזה לפי "שלחי זה ופסין אלו מחיצות לענין שבת לכן נחשוב אותם כמחיצות לענין סוכה נמי", אך לא כל הימים של חג דבעינן לתקן סוכת דוד שתהיה בנויה כעין דירה כאמור "בסכת תשבו שבעת ימים" כנ"ל.
[כאן בדפוס מופיע ציטוט המשך סעיפים של שו"ע]
טור ברקת (סעיפים ח - יג)[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
אשר חכמים ז"ל הגידו כי העולם דומה לאכסדרה ורוח צפון היא פרוצה לומר כי האומר שהוא אלוה יבנה אותו הצד הנשאר פרוץ. ולכן יאמר:
אם אדם זה "סיכך על גבי אכסדרה", דהיינו כי אהנו מעשיו הטובים להיות גודר פרצה זו שהיה בעולם ומה גם בעצם אדם בקרב איש ולב עמוק. "שיש לה פצימין" - הם אותם השני עצים אשר סמוכים לה והם שני יועצים, הם הכליות יועצי שלום עד מקום כי היצר נהפך לעשות רצונו כמו שאמר הכתוב "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו (זה יצה"ר) ישלים אתו" שלכן נאמר "בכל לבבך" - בשני יצריך.
ולכן "בין שהיו נראים מבפנים" כי ***[5], "ואין נראין מבחוץ" כי לא היו מעשיו מפורסמים לעין כל רק היו נראים מבפנים על דרך מה שאמר הכתוב "אתהלך בתוך לבבי בקרב ביתי". או איפכא "שהיו נראים מבחוץ" לעין כל אבל "לא היו נראים מבפנים" - לא היה נראה לבריות שמעשיו היו "מבפנים", מלב ומנפש. אף על גב כי בכל צד מאלו נמצא גריעות אחד כי בחלוקה ראשונה שאין מעשיו נראים לבריות כי לא ידעו מה הוא חושדים אותו שאינו בעל מעשה מאחר שאינו נמנה עמהם. ובחלוקה שניה גם כן לא עמדו על מעשיו לדעת אם עושה לשמה. "אף על פי כן כשרה" סוכה זו להגן עליו.
"לא היו לה פצימין" - היועצים הללו המחזיקים במצות, "פסולה מפני שהיא עשויה כמבוי" ועליו נאמר "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות", מאחר שהולך במבוי בדרכי חשך. "שהרי אין לה אלא שני צדי האכסדרא" והם השני יצרים, יצר הטוב ויצר הרע. אך "אמצע האכסדרה", הוא הלב, "אין בו כותל" להסמיך עליו תורה או מצוה - "הנה זה עומד אחר כותלנו", "ומכנגדו אין לו פצימין" המחזיקים ואיך יוכל לעבוד את יוצרו.
"היו דפנותיה גבוהים שבעה ומשהו" - שהרמז בזה לומר שהיה זהיר בשבע מצות שהוזהרו בני נח והקב"ה חזר והזהירן לישראל בסיני, והיינו "ומשהו" לפי שלבני נח היו כאלומות אבל לישראל פירש אותם כמו שאמרו חז"ל כי בתחילה היינו יורדים שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו בטיט ולבנים - אין תורה. והקים אותנו הקב"ה מן הארץ שנאמר "ואשא אתכם על כנפי נשרים". ולכן כך עשה "דפנותיה", הם המצות, "שבעה ומשהו" הנזכר. "והעמודים" - הם מה ששנינו "על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום". ואלו היו "פחות משלשה" - לא היה שלם בהם שהיו "סמוך לארץ".
"כשרה אפילו הגג" שהם המצות העיקריות כנ"ל, הם החמורות באחד מן הדרכים הנ"ל, אפילו הגג זה "גבוה הרבה" ורחוק מהם, ר"ל כי ירום לבו בעשותו אחת מאותם המצות - כשרה. "ובלבד" שיהא זה הגג מאותם מצות "מכוון כנגדן" של המצות שהם הנקראים 'דפנות', שיהא לבו לשמים כדתנן "לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם ולית ביה משום יוהרא שנאמר ויגבה לבו בדרכי ה'". ולכן "אפילו אינו מכוון ממש" ויש בו קצת יוהרא בעשות אחת מהנה, "רק שהוא בתוך שלשה" דברים הנזכר - על הדין ועל האמת ועל השלום - כשרה.
"ואם אינה גבוה אלא עשרה טפחים" שהם שבעה ושלש הנזכר, "אפילו אין בדופן", היינו המצוה שיעשה לעשות הסוכה "אלא ארבע" כי אין המצוה מצורפת לשבע מצות הנזכר כולם רק לארבע מהם, "ושני משהויין" - הפירוש ראשון ושני כמו שפירש הר"ם במז"ל כי בן נח צריך לקיים אלו המצות לפי שצוה אותם הקב"ה בסיני על ידי משה רבינו ע"ה. "כשרה שמעמידה באמצע" מצוה זו "ואמרינן לבוד למעלה ולמטה" - כך אמרו חז"ל כל העושה מצוה כתקנה כאילו קיים כל התורה כולה שנאמר "לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק" - למי שאין בו אפילו חק אחד. ולכן על ידי מצוה זו אמרינן "לבוד למעלה ולמטה" - מחובר זה האדם מכל צדדיו עם התורה והמצוה ועם העליונים ותחתונים, "וחשוב כסתום" כי אין שם פרצה של עון כלל על דרך מה שאמרו חז"ל כל שמעשיו סתומים ופירש בו הפסוק ענין אחד לטובה בידוע שהוא צדיק.
"היו הדפנות גבוהות מן הארץ שלשה טפחים" - היינו שנמצא בו גאוה ואינו מתנהג עם כללות עם הארץ אלא מגביה עצמו מהם כשעושה המצות מתנשא מהם בשלשה דברים שצריך המצוה - מעשה דיבור מחשבה. בכל אלה הוא גבוה מהם בגאות - "פסולה" - נהי דאמרינן בענין הגג אם היה גבוה כשר משום שהם מצות חמורות ולכן גם אם יתראה בעיני ההמון שיש בו רמות רוחא בעשותו אחת מהנה אינו נפסל שנאמר "ויגבה לבו בדרכי ה'". ולא סגי בלאו הכי שאי לאו כן נמנע האדם מלעשותן. אבל דופני הסוכה שהם המצות הנהוגות - אסור לאדם להתגאות בהם מפני ההמון. וזה עשה אותם בגאותו "גבוהים מארץ" בג' דרכים הנזכר. או שעשה כך ג' פעמים וכבר הוחזק בענין הגאוה. ואף על גב שלא נתגאה במעשה ובדיבור ובמחשבה - עם כל זה פסולה ולא תגין עליו מן הייסורין.
"העושה סוכתו בין האילנות וכו'" - הוא מה שאמרו חז"ל בפסוק "מעצי הלבנון" שהם שני יועצים בעצת התורה המלובנת במצותיה, ובעצת התשובה המלובנת במעשיה. "והאילנות דפנות לה" - כי הנה עסק התורה שקול ככל המצות כמו ששנינו "ותלמוד תורה כנגד כולם". וכן מי שעשה תשובה נמי שמקיים כל המצות אמרו חז"ל. ולכן זה העושה סוכתו באמצעות השני אילנות אלו נמצא כי האילנות של תורה והתשובה הם דפנות מצות מוכנות לצורך הסוכה זו. "אם היו חזקים" - תורה ותשובה באדם זה בטבע. "או שקשר אותם" אחר כך באמצעות הזמן "עד שלא תהא הרוח מצויה" - היינו רוח רעה המצויה תמיד לפתות בני האדם כדאיתא בזוהר פרשת וישב דף קצ"ב (ח"א קצב, א) וזה לשונו: "ויצא הרוח וכו' - אלא רוחא אחרא הוה דשלטא בעלמא דדא הוא דקיימא תדיר וסלקא קמיה קוב"ה. ודא הוא דאסטי לבני עלמא בשקרא. ומאן דאיהו רגיל בשקרא אשתדל תדיר בשקרא. ועל דא אמר אצא והיית רוח שקר. ועל דא קוב"ה אמר ליה צא עשן כן, פוק מהכא דכתיב דובר שקרים", עכ"ל לעניננו.
וכבר נתבאר אצלי כי אין כבות(?) בזוהר לעקור מה שאמרו חז"ל "רוח נבות הטעתו" (מאמר), אלא לפרש כי מה שאמרו "רוח נבות" אינו הנשמה שלו אלא אותו רוח של נבות שהטעה ולא עלה לרגל. שלכן נהרג כמו שאמרו חז"ל זה הוא שאמר אצא והייתי רוח שקר. ולפי כי היו נביאים צדיקים כנודע ממחז"ל - לכן נטל רשות באופן כי זה הוא 'רוח מצויה' תמיד לפתות בני האדם. וכך אמרו חז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות". ולכן זה יהיה לו כי אין זו הרוח מצויה "מנידה אותם תמיד", "ומלא בין האמירים תבן וקש" - היינו הדברים הצריכים אל התשובה מלא אותם תבן וקש לחשוב עצמו שמוכן לכך מפני החטא, "וקשר אותם" הדרכים עמו בקבע כדי שלא תניד הרוח זו המטעה הבריות -- הרי זו "כשרה" להגין עליו בעולם הזה ולעולם הבא.
"על כן אין נכון לעשות כל המחיצות", הם המצות שהם דופני הסוכה שאמר שנעשים בכל דבר מן המצות הקלות כנ"ל. אמנם אין נכון לעשות אותם "מיריעות של פשתן" כל כך דקות, "בלא קנים" שהם 'קנה חכמה'. "אף על פי שקשרן בטוב" - שהוא רגיל בהם. "מפני דזמנין מנתקו ולאו אדעתיה" לפי שהם קלות עובר עליהם ולאו אדעתיה אלא בשגגה. כמו שאמרו חז"ל אמר דוד איני מתיירא מן המצות החמורות לפי שהם חמורות אבל אני מתיירא מן המצות הקלות שמא עברתי על אחת מהן שנאמר "למה אירא בימי רע" - עון שאדם דש בעקיבו וכו'.
"והוה ליה מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה" - כי מצוה זו להיותה קלה ביותר אינה יכולה לעמוד באותו רוח מצויה לפתות בני אדם ולהחטיא אותם כאמור. "והרוצה לעשות בסדינים" - הם מצות קלות כאמור, "טוב שיארוג במחיצת קנים" - כי בחברת הלימוד קנה חכמה, "בפחות משלשה" - אף על גב כי אין שם מעשה דיבור מחשבה, אין שאין זה בדרך קבע -- גם כן כשרה כנזכר.
"עושים מחיצה מבעלי חיים וכו'" - אשר חכמים ז"ל הגידו בפסוק "אדם ובהמה - אלו בני אדם שערומים ועושים עצמן כבהמה". ועוד אמרו "מן הבהמה - אלו עמי הארץ". ולכן יאמר כי עושים מחיצה - היא מצוה כאמור - "מבעלי חיים שיקשור שם בהמה לדופן" כי לפי שהוא עם הארץ אינו יודע לעשות מצוה כתקנה בכל הפרטים הצריכים לה כנזכר, ויועיל לו.
"יכול לעשות מחבירו דופן לסוכה לכשירה" - הוא מצוה אחת על דרך שביארתי בפסוק "יגמור נא רע רשעים ותכונן צדיק". כי פעמים אדם עושה מצוה והצדיק זוכה בה. לכן יכול לעשות כך להכשיר הסוכה על ידי מצוה זו. "ואפילו ביום טוב" - כי על ידי ששומע ממנו דבר תורה מושך ממנו המצוה. אך יש חילוק כי ביום טוב צריך שיהיה שלא מדעתו - "שלא ידע אותו שהועמד שם שבשביל מחיצה הועמד שם" ושלא בכוונה ממשיך ממנו המצוה על ידי הלימוד. ולפי שלא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה - ולכן מפני כי לא יבין זה ללמוד מפסיד המצוה ממנו. וזה יהיה לו תחילה להפסיד המקום שיש לו בגן עדן וחבירו קנהו.
אמנם "בחול אפילו הוא יודע שפיר דמי" - דמאחר כי הוא ידע בתורה ואינו למד בה ראוי שתאבד ממנו המצוה. מכל מקום הסוכה זו כשרה להציל לו מרעתו וכשרה לעתיד גם כן כאמור.
"הסומך סוכתו על כרעי המטה וכו'" - הנה המטה הוא כינוי אל קריאת שמע כמ"ש "לא תגני על מטה ארמית", ר"ל לא תישן בלא קריאת שמע. וחז"ל אמרו כל הקורא קריאת שמע על מטתו כאילו אוחז חרב פיפיות. ואמר רבי בנימן כל ימי נצטערתי על תפילתי שתהיה לפני מטתי. ואדם זה "סמך סוכתו" לעשותה "על כרעי המטה", זו קריאת שמע ותפילה. כי קריאת שמע יש בה יחוד ה' ושלש פרשיות הם ארבע כרעי מטה זו. וחז"ל אמרו גדולה התפלה לפני הקב"ה. ולפי כי חז"ל אמרו איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית. ועוד אמרו חז"ל כל הקורא קריאת שמע שחרית וערבית מקיים "והגית בו יומם ולילה" -- ולכן אדם זה סמך לעשות "סוכתו", היינו הסכך שצריך מצות גדולות חמורות כנ"ל, ולכן סמך אותה על כרעים אלו של המטה של קריאת שמע.
"והכרעים הם מחיצות" במקום דופנות לפי שהם מצות הנכללים בקריאת שמע. וכבר נתבאר כי דופן בגימטריא הוא מצוה[6] כנ"ל. ולכן "אם יש בה גובה עשרה", דהיינו שקורא קריאת שמע על כונה שיש בה עשר מצות כדאיתא בזוהר פרשת ואתחנן דף רס"ח (ח"ג רסח, א) וזה לשונו: "כד אתא ר' שמעון אמר הא ודאי פרשתא דקריאת שמע רמיזא בעשר אמירן וכו'. ובגין כך י' פקודין אית הכא לקבל עשר פקודין דאורייתא. ומאן אינון: ושננתם לבניך. ודברת בם. בשבתך בביתך. ובלכתך בדרך. ובשכבך. ובקומך. וקשרתם לאות על ידיך. והיו לטוטפות בין עיניך. וכתבתם על מזוזות ביתך. ובשעריך. הא עשר לקבל עשר אמירן", עכ"ל.
ולכן יאמר "אם יש בה גובה עשרה טפחים מן המטה", שהרי מתעלה קריאת שמע על כונה זו כמ"ש במאמר זה, וזה לשונו: "ועל דא פרשיין אלין כלל רב באורייתא. זכאה חולקיה מאן דאשלים ליה בכל יומא תרי זמני דהא אתקדש בפומיה שמא קדישא כדקא יאות". הרי כי יש בה 'גובה עשרה טפחים' - עשרה מצות אלו הם יותר גבוהים ומעולים מן המטה עצמה (הוא קריאת שמע) לפי כי בה רמוזים עשר אמירן כאמור. אם סמך עצמו על מעלה זו שיש "מן המטה" של קריאת שמע "לסכך" - "כשרה". "ואם לאו פסולה" - ולא תגין עליו כאמור.
"ואם סמך סוכתו על עמודים" - הם השלשה דברים אשר שנינו "על שלשה דברים העולם עומד". "והכרעיים", הנזכר "הם דפנות" - נחשבים למצות לסוכה. "אפילו אין גובה עשרה" - שלא סמך על עשרה מצות הנאמרים בקריאת שמע כנגד עשר אמירן שהם 'גבוהים מן המטה לסכך', "כשרה כיון שיש עשרה טפחים מהארץ עד הסכך" - שהרי אף על גב שלא נתכוון בעשר מצות הנזכר בקריאת שמע שהם כנגד עשר אמירן -- מכל מקום גבוהים הם מעצמן על ידי הקריאה שהאדם קורא קריאת שמע. ונמצא שהם עשרה טפחים אךן הם גבוהים מעצמן מן הארץ עד הסכך, ולכן הסוכה כשרה.
פירוש שני לצד עילאה[עריכה]
עוד תשוב ותראה ביאור הדינים הללו שהם מושרשים למעלה על דרך הנ"ל. וכך היה אומר:
"סיכך על גבי אכסדרה" - היא המדה האחרונה כאשר היא בסוד אות ד' כי אז יש בה ג' דפנות (הם ג' מדות של הזכר) שהם מאירים בה, דהיינו "שיש לה פצימין" - הם שנים לשני צדדים, אחד לצד ימין ואחד לצד שמאל. "בין שהם נראים מבפנים" מצד הזכר "ואין נראים מבחוץ" לצד הנקבה, או איפכא "שהם נראים מבחוץ" מאצלה "ואין נראים מבפנים" מצד הזכר. לפי כי מדות אלו מאירים מבפנים ליעקב ומאירים מבחוץ לרחל. לכן בכל ענין "כשרה".
"לא היו לה פצימין" אלו "פסולה" מפני כי נאחזים ממנה הדינים ומשם יונקים החיצונים. וז"ש "מפני שהיא סוכה העשויה כמבוי שהרי אין לה אלא שני צידי האכסדרה ואמצע האכסדרה אין בו כותל" לסמוך עליו, "ושכנגדו אין לו פצימין" ואינה יכולה להבנות באופן זה.
"היו דפנותיה", הם הקצוות שלה, "גבוהים שבעה ומשהו" להיות כנגד מדת התפארת שנזכר, והעמודים (הם יכין ובועז של הזכר) "בפחות משלשה סמוך לארץ" כי זה מורה שעדיין היא קטנה, "כשרה אפילו הגג" (הוא מדת התפארת) "גבוה" מאד. "ובלבד שיהא מכוון כנגדן ואפילו אינו מכוון ממש רק שהוא בתוך שלשה" (הם חב"ד) "כנגדו כשרה".
"ואם אינה גבוה אלא עשרה טפחים" - בסוד עשר ספירות, "אפילו אין בדופן שלה" - הוא מדה אחת, "אלא ארבע ושני משהויין" - היינו סוד תנה"י. ו"שני משהויין" מן העליונות. "כשרה שמעמידה באמצע ואמרינן לבוד למעלה ולמטה וחשוב כסתום" - שנעשה צורת ס' מרובעת.
"היו הדפנות גבוהות מן הארץ", הם הקצוות שלה, גבוהות ממדה אחרונה הנקרא 'ארץ' (כמו שאמרו חז"ל למה נקרא 'ארץ'? שרצה לעשות רצון קונה). ומאחר שהם גבוהות ממנה - "פסולה".
"העושה סוכתו בין האילנות" - כי זה מורה היות סוכת דוד באמצעות המדות הנקרא "עצי ה'" כדאיתא בזוהר. והאילנות "נעשו דפנות לה" מאחריה. "אם היו חזקים או שקשר אותם" - כי זה מורה על הדיבוק העצמי שביניהם, "עד שלא תהא הרוח מצויה יכולה להניד אותם תמיד" - כמו שאמר "אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם". "ומלא בין האמירים[7] בתבן ובקש" - הם המדות שלה המתהוים מעצים הללו על כל "כל אמרת אלוה צרופה", ונותנת מקום לינק משם הדינים למתק אותם כדי שלא יצאו לחוץ לפי כי כאשר הדין מתעלה בשורשו מתמתק כדי שלא תניד אותם אמירים שלה. "רוח מצויה" - היא רוח רעה הנמצאת תמיד לפתות את הצדיק כדאיתא פרשת ויקהל בסוד קליפת נוגה עיין שם. וקשר אותם האמירים בעבותות אהבה - הרי זו אשה כשרה וטהורה לבעלה.
"על כן אין נכון לעשות כל המחיצות" של סוכת דוד, "מיריעות של פשתן" - כי הנה נאמר בכלב "ויקח את יריעות" שהיו פניה דומות ליריעות והם סוד יריעות המשכן שמנה ועשרים באמה -- אין לעשות אותם של "פשתן", הוא קרבן קין, כי לא לרצון יהיו. ואם הם מבוררים, הם דקים ביותר. ואין לעשות אותם אלא על ידי "קנים" - הארה עליונה שנאמר "קנה חכמה קנה בינה". "דאף על פי שקשרן" בטוב היריעות הנזכר, "זמנין דמנתקו" כאשר תחזור להיות בסוד הפנים, "ולאו אדעתיה" - כי אז יש לה דעת קל, "והוה ליה מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה" - כי אותו רוח רעה קליפת נוגה נאחז ממנה לפי כי אז נעשית בסוד נקודה כדאיתא פרשת בלק בפסוק "אל תראוני שאני שחרחרת".
"והרוצה לעשות בסדינים טוב שיארוג במחיצות קנים" - הם אורות עליונים הנמשכים מקנה חכמה קנה בינה, "בפחות משלשה" - רצה לומר אף על גב שאין אורות אלו משלשה עליונות חב"ד אלא אורות מחב"ד בעלה שהם 'פחות' משלש עליונים - מועיל כאמור.
"עושים מחיצה מבעלי חיים וכו'" - הנה נתבאר למעלה היות החיצונים רוצים לראות כאשר מתחברת הכלה עם דודה בסוד "וישקף אבימלך וירא והנה יצחק משחק עם רבקה". שלכן אמרו חכמים ז"ל הרשעים תחשכנה עיניהם מראות שמביאים תקלה לעולם. ולכן "עושים מחיצה" למעלה "מבעלי חיים" - הם סטרא דקדושה להפסיק שלא יראו כלל. "שיקשור שם בהמה" טהורה לדופן מפסיק עד שנעשה הייחוד עליון.
"יכול לעשות מחבירו דופן לסוכה להכשירה אפילו ביום טוב" - כי הנה הצדיק הוא חבר טוב לסוכה זו, הוא סוד מה שאמר בזוהר פרשת פקודי "ובזה הנערה בא" כי לעולם אינה נפרדת מן הצדיק הנקרא 'זה' - "לא אשתבקת מיניה לעולם" ואפילו בשעה שנעשית בסוד 'נקודה' כדי לחזור עמו בפנים לא אשתבקת מן הצדיק. ולכן יאמר כי "יכול אדם" עליון "לעשות מחבירו" הצדיק "דופן" לסוכת דוד "להכשירה".
"ואפילו ביום טוב" הוא נעשה דופן זה לפי כי גם ביום טוב צריכה להתמעט כדי לחזור עם החתן בסוד בפנים. "ובלבד שלא ידע אותו שהועמד שם שבשביל מחיצה הועמד שם" כי צריך להיות הענין חוץ מדעתו כי צריך להמשיך עליו מן הדעת עליון יותר שיתחבר עמה בסוד "והאדם ידע את חוה וכו'". "אבל בחול אפילו הוא יודע שפיר דמי" לפי כי הייחוד של חול בהכי סגי מדעת של עצמו כאמור.
"הסומך סוכתו על כרעי המטה וכו'" - כבר נתבאר למעלה מסוד המטה הוא למטה. אמנם אחר כך תפארת ישראל נותן מטתו זו בין צפון לדרום. ולכן יאמר "הסומך סוכתו" - סוכת דוד שנאמר בה "נפלה ולא תוסיף קום" לפי שהיתה נופלת מזמן של הבריאה שנאמר לה לכי ומעטי את עצמך בכל גלות וגלות נופלת. ולכן נאמר "סמכוני באשישות" כדאיתא בזוהר כי היא אומרת לישראל בנהא סמכוני בגלותא ומאן דידע לייחדא שמא קדישא עביד סמיכו לכנסת ישראל בגלותא. ולכן יאמר נא: "הסומך סוכתו" - כי בא לעשות סמיכו לסוכת דוד הנופלת שאמרה לישראל "סמכוני". וסמך אותה "על כרעי המטה" - רצה לומר שלאחר שנעשית מטה למטה הוא מעלה אותה למעלה, וכדי שלא תחזור ותיפול כבתחילה סומך אותה על ידי כונה טובה על "כרעי המטה", הם הרגלים עליונים שמהארה שלהם נעשית בסוד 'מטה'.
והכרעים הם גבוהות כאמור. ולכן "הם מחיצות אם הם גבוהים עשרה טפחים" שהם סוד עשר מדות שלה. "מן המטה לסכך כשרה ואם לאו פסולה". "ואם סמך הסכך של הסוכה על עמודים" - הם המדות של הזכר. "והכרעים" של המטה "הם נעשים דפנות" לה "אפילו אין גבוה עשרה מהמטה עד הסכך כשרה כיון שיש עשרה טפחים" סוד עשר ספירות שלימות "מן הארץ" התחתון שלה "עד הסכך - כשר".
- ^ כך מופיע לאורך כל הדפוס של הטור ברקת בסימן זה. ולולי דמסתפינא הייתי מגיה את כולם להיות 'אוירים', וצע"ע - ויקיעורך
- ^ נראה דיש להגיה כאן שיהיה י והכוונה לעשרה זהובים - ויקיעורך
- ^ למעלה הגירסא 'אפילו' - ויקיעורך
- ^ לא ברור לי בפסקה הזו איך הפסקה מפרש סעיפים ב' וג' של השו"ע ביחד וצע"ע - ויקיעורך
- ^ לא מופיע כאן בדפוס מילים ואולי חסר כאן טקסט - ויקיעורך
- ^ אולי שכחתי אבל לא זכור לי כי זה הובא לעיל וצע"ע - ויקיעורך
- ^ כך מופיע לאורך כל הדפוס ולולי דמסתפינא הייתי מגיה את כולם להיות 'אוירים', וצע"ע - ויקיעורך