טור ברקת/תרכט
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תרכ"ט - ממה צריך להיות הסכך - ובו י"ט סעיפים
- (א) דבר שמסככין בו צריך שיהיה צומח מן הארץ, ותלוש, ואינו מקבל טומאה. אבל דבר שאינו צומח מן הארץ, אף על פי שגידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה, כגון עורות של בהמה שלא נעבדו שאינם מקבלים טומאה, או מיני מתכות - אין מסככין בהם.
- (ב) וכן דבר שמקבל טומאה, כגון שפודין וארוכות המטה וכל הכלים - אין מסככין בהם. ואפילו אם נשברו שלא נשאר בהם שיעור קבלת טומאה.
- (ג) סיככה בחיצים שאין להם בית קיבול, כשרה; שיש בהם בית קיבול, פסולה.
- (ד) סיככה בפשתן שלא נידק ולא ניפץ, כשרה, דעץ בעלמא הוא; אבל אם הידק וניפץ, פסולה.
- (ה) בחבלים של פשתן, פסולה. של גמי ושל סיב, כשרה.
- (ו) במחצלת של קנים וקש ושיפה וגימי, בין שהיא חלקה שהיא ראויה לשכיבה, בין שאינה חלקה שאינה ראויה לשכיבה, אם היא קטנה -- סתמא עומדת לשכיבה ומקבלת טומאה, ואין מסככין בה, אלא אם כן עשאה לסיכוך. ואם היא גדולה -- סתמא עומדת לסיכוך ומסככין בה, אלא אם כן עשאה לשכיבה. והני מילי שאין לה שפה; אבל אם יש לה שפה בעניין שראויה לקבל, אפילו אם ניטל שפתה, אין מסככין בה.
- (ז) יש להסתפק אם מותר להניח סולם על הגג כדי לסכך על גביו.
- (ח) לחבר כלונסאות הסוכה במסמרות של ברזל או לקשרם בבלאות שהם מקבלים טומאה, אין קפידא.
- (ט) כל מיני אוכלים מקבלים טומאה, ואין מסככין בהם.
- (י) ענפי תאנה ובהם תאנים, וזמורות ובהם ענבים -- אם פסולת מרובה על האוכל מסככין בהם, ואם לאו אין מסככין בהם. ואם קצרם לאוכל, יש לידים תורת אוכל לקבל טומאה, וצריך שיהא בפסולת כדי לבטל האוכל והיד. ואם קצרם לסיכוך, אז אין לידים תורת אוכל, ואדרבא הם מצטרפים עם הפסולת לבטל האוכל. ואם קצרם לאוכל ונמלך עליהם לסיכוך - אין המחשבה מוציאה הידות מתורת אוכל עד שיעשה בהם [מעשה שניכר שרוצה אותם לסיכוך, כגון][1] שידוש אותם.
- (יא) מסככין בפינוג"ו הנקרא בערבי שומר.
- (יב) סיכך בירקות שממהרין לייבש, אף על פי שפסולים לסכך מפני שמקבלים טומאה, אין דינם כסכך פסול לפסול בארבעה טפחים, אלא כאויר חשיבי לפסול בשלושה. ואם אין דרכם לייבש, דינם כסכך פסול ופוסלים בד' טפחים.
- (יג) כל דבר המחובר אין מסככין בו, ודינו כדין האילן.
- (יד) יש דברים שאסרו חכמים לסכך בהם לכתחילה, והם מיני עשבים שאינם ראויים לאכילה ואינם מקבלים טומאה וריחם רע, או שנושרין עליהן, דחיישינן שמא מתוך שריחן רע או שעליהן נושרים יצא מן הסוכה.
- (טו) וכן אסרו לסכך בחבילה, מפני שפעמים שאדם מניח חבילתו על גג הסוכה ליבשה ואחר כך נמלך עליה לשם סוכה, ואותה סוכה פסולה משום תעשה ולא מן העשוי בפיסול, וגזרו על כל חבילה אטו זאת. וכיון שמפני זה אסרוהו, לא הוצרכו לאסור אלא בחבילה שדרך ליבשה, ואין זה בפחות מכ"ה קנים. הילכך כל חבילה שהיא פחות מכ"ה - מותר לסכך בה. ואם כ"ה קנים או יותר באים מגזע אחד וקשרם בראשה השני, אינה נקראת חבילה, כיון שעיקרם אחד. ואם אגד עמהם קנה אחר ויש בין שניהם כ"ה, הויא חבילה.
- (טז) חבילה שאין קושרים אותה אלא למוכרם במנין, ומיד כשיקננה הקונה יתירנה, אינה חבילה.
- (יז) אם סיכך בחבילה והתירה, כשרה, כיון שאין איסורה אלא משום גזירה. אבל חבילה שהעלה ליבש ונמלך עליה לסיכוך, שפסולה מן התורה, אינה ניתרת בהתרה אלא צריכה נענוע.
- (יח) וכן אסרו לסכך בנסרים שרחבן ארבעה, אפילו הפכן על צידן שאין בהם ארבעה. ואם אין ברחבן ארבעה, כשרים, אפילו הם משופים שדומים לכלים. ונהגו שלא לסכך בהם כלל.
- (יט) פירש עליה סדין מפני החמה, או תחתיה מפני הנְשָר, כלומר שלא יהיו עלין וקיסמין נושרים על שולחנו - פסולה. אבל אם לא פירש אלא לנאותה - כשרה; והוא שיהא בתוך ד' לסכך. ויש אומרים שסוכה שהיא מסוככת כהלכתה, וירא שמא ייבש הסכך או ישרו העלין ותהיה חמתה מרובה מצלתה, ופירש עליה סדין שלא תתייבש או תחתיה שלא ישרו העלין, כיון שהסדין גורם שעל ידו צלתה מרובה מחמתה - פסולה. אבל אם לא כיון בפרישת הסדין אלא להגין מפני החמה והעלין או לנאותה - כשרה, ובלבד שיהא בתוך ארבע לסכך. ומיהו לכתחילה לא יעשה, אלא אם כן הוא ניכר לכל שמכוין כדי להגין, או שהוא שרוי במים, שאז ניכר לכל שאינו שוטחו שם אלא לייבש.
טור ברקת (סעיפים א - יב)[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
כבר הנחנו למעלה כי הסוכה הוא כינוי למעשה הטוב אשר יעשה האדם לעשות לו סוכה להגן עליו ולהציל לו מרעתו כמו ששנינו "תשובה ומעשים טובים כתריס בפני פורענות" שלכן אנו אומרים "ומעשה ידינו כוננהו". ולכן "אֹמַר לַיהוָה מַחְסִי וכו' באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה צנה וסוחרה אמתו".
ולכן יאמר נא, כי דבר שמסככין בו ענין סוכה זו, כדי לסכך על האדם, צריך כי יהיה בו שלשה דברים. ראשונה "שיהיה צומח מן הארץ" כי כל המעשה אשר יעשה לא יחזיק טובה לעצמו רק יהיה בעיניו כאילו צמח מן הארץ. ובזה יזכה כי מתקיים בו "ויציצו מעיר כעשב הארץ" - כך אמרו חז"ל כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער שנאמר "הקיצו ורננו שוכני עפר". ויהיה "תלוש" - לא יעשה חייו קבע אלא כאילו הוא תלוש מן העולם הזה - כך אמרו חז"ל אין העולם מתקיים אלא על מי שאינו, שנאמר "תולה ארץ על בלימה". ונוסף עוד "שאינו מקבל טומאה" סתם, לא במעשה ולא בדיבור ולא במחשבה רעה.
לאיש אשר אלה לו שלשה עיקרים אלו בלי ספק כי עשה לעצמו סוכה להגן עליו בעולם הזה וגם לעולם הבא יעשה לו הקב"ה צל וחופה בגן עדן עם הצדיקים. "אבל דבר שאינו צומח מן הארץ", הוא השפלות, "אע"פ שגדולו מן הארץ", שמרגיל עצמו להיות שפל כמה דאת אמר "וענוים ירשו ארץ" -- אינו מועיל לענין סכך זה. והם השני בחינות של פסוק "זבחי אלהים רוח נשברה" - שמשבר אותה האדם לרצונו אף על גב כי רם לבבו. אמנם "לב נשבר ונדכה" מן הטבע שלו - הוא חשוב לפניו יותר - שנאמר "אלהים לא תבזה". ולכן אף על פי שאדם זה "גדולו מן הארץ" ואינו מקבל טומאה "כגון עורות של בהמה שלא נעבדו", דאף על גב שאמרו חז"ל בפסוק "אדם ובהמה" "אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ועושים עצמן כבהמה" -- אבל מכל מקום לאו בכל שעתא יעשה כך כי פעמים צריך להגביה לבו לעבודת יוצרו כמו שאמר הכתוב "ויגבה לבו בדרכי ה'", ולא טוב עשה מי שממעט עצמו לדבר מצוה. ודוגמא לזה הם עורות של בהמה כי רמזתו ולא נרמז, עקשתו ולא נעקש. אף על פי שאין מקבלים טומאה בזה ואין זה נקרא 'עון' רק התרשלות - "אין מסככין בו".
"וכן מיני מתכות" - מי שהוא רודף אחר קניינים המדומים, אף על פי שהוא בהיתר -- אינו מועיל לעשות מזה סוכה אף על גב כי דבר הגון הוא ושואלים את האדם "נשאת ונתת באמונה?" - אינו מועיל מל"ת(?) להנצל מן העונש, אבל לעשות לו סוכה בקום עשה אינו מועיל אלא דבר שהוא בקום עשה שלכן נאמר "חג הסוכות תעשה" ולא מן העשוי.
"וכן דבר שמקבל טומאה אע"ג שאין זה טומאה ממש כגון שפודין" - המרבה במשתאות לאכול צלי אש, "וארוכות המטה" - דאף על גב כי תשמיש המטה הוא מצוה מן התורה - היינו למצות עונה. אבל ארוכות המטה, כלומר המאריך בענין זה של המטה -- שנים אלו הם דברים שמקבלים טומאה, הם הכנה ובסיס לטומאה שעל ידי כן נעתק האדם אל החטא שהם בכלל "מושכי העון בחבלי השוא".
"וכל הכלים אין מסככים בהם", והם איברי האדם שהם כלים מוכנים לצורכי האדם ובכלל שלהם העין והלב - "אף על פי כי נשברו" וכל כל השפיל וכיתת איברים אלו עד מקום "שלא נשאר בהם שיעור קבלת טומאה" ולא היה משתמש בהם זולת לענין המטרך - "אין מסככין בהם". ואע"ג כי עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה נינהו ושבר אותם -- נהי כי ניצול מן החטא אבל לסכך הסוכה צריך מצות מעשיות כמדובר.
"סיככה בחיצים שאין להם בית קיבול כשרה". כמה דברים מכונים ל'חץ' - לשון הרע שנאמר "חץ שחוט לשונם מרמה דבר וכו'". ונאמר "כחצים ביד גבור" - נמצא כי פעולת שני איברים - הלשון והברית - נקראו 'חצים' שלכן אמרו "זרע שמורה כחץ". ולכן יאמר "סיככה" זו הסוכה "בחיצים", הדיבור והמעשה, "שאין להם בית קיבול כשרה" - מאחר שהוא זהיר בהם. אמנם "אם יש להם בית קיבול" לטומאה "אין מסככין בהם".
"סככה בפשתן שלא נידק וניפץ" - הנה הרמז של הפשתן הוא העון של קין עצמו כמו שאמרו חז"ל שהביא קרבן מן הפסולת שהיה לו. ולכן אם סיככה הסוכה בפשתן, אם פסולת(?) זה שעושה בו המצוה "לא נידק ולא נפץ כשרה דעץ בעלמא" - כלומר לא היה מתכוין לתת חלק רע אלא שלא היה בו לא דעת ולא תבונה לתת מן המובחר כמ"ש "כבד את ה' מראשית כל תבואתך". "אבל אם הידק וניפץ" והפריש מן הפסולת וחלק הרע שהיה לו, "פסולה הסוכה" ולא תגין עליו. "וכן בחבלים של פשתן" - זה חלק רע מעיקרו - "פסולה". "של סיב ושל גמי כשרה" - הוא חלק הממוצע.
"במחצלת של קנים וכו'" - הנה דבר ידבר בראשונה בתורת המעשה אשר יעשה האדם לעשות לו סוכה הנזכר גם בענין לימוד התורה בא ללמדנו על לימוד המועיל לעשות הסוכה שנאמר "כי בצל החכמה בצל הכסף". ולכן יאמר כי "מחצלת של קנים" - הוא ענין לימוד התורה על דרך מה שאמרו חז"ל "לעולם יהא אדם רך כקנה וכו'". ולא עוד אלא **כה לכתוב קולמוס ספר תורה. ולכן יהיה מחצלת זו הרמז שיהיה האדם מצע לפני כל האדם על דרך מה ששנינו "מאד מאד הוי שפל רוח". וכמו שאמר הרמב"ם ז"ל בכל המדות היותר נאות הוא דרך האמצעי, הוא הנקרא 'דרך השם', אמנם לענין הגאוה צריך להתרחק ממנה עד קצה האחרון והיינו מ"ש מחצלת של קנים כמ"ש אנטונינוס לרבי עליו השלום "מי יתנני מצע תחתיך לעולם הבא". והעיקר יהיה בלימוד התורה שנכתב בקנה כדאיתא בזוהר אוי למתגאה בכתרה של תורה. וכן שנינו "אל תעשה עטרה להתגדל בהם". "וכן קש ושיפה וגמי".
ואין חילוק בזה "בין אם חלקה", אם הוא חלק שפתים או החליק אליו בעיניו, "או אם אינה חלקה" זה הלימוד שהוא לומד בתורה ואין שם עון. והיינו מ"ש "בין ראויה לשכיבה וכו'" - כלומר כי לימוד זה שלומד אף על פי שהוא דוגמת מחצלת על ידי השפלות, "בין שהיא חלקה" - שמדבר בחלקלקות ועינים רמות, כי החליק בעיניו שלכן היא "ראויה לשכיבה". כדאי הוא הלמד על ידי אלו המדות רעות לשכינה וימות בלא עתו. "בין שאינה חלקה" תורה זו שלמד ולכן "אינה ראויה לשכינה" - כי אין ראוי שימות אדם הלמד בסדר זה ולא לקבל ייסורין להיות שוכב על ערש דוי. "אם היא קטנה מחצלת זו" שמורה על מיעוט השפלות והלימוד - לכן "מסתמא לשכיבה עומדת" - הוא מוכן לקבל ייסורין "ומקבלת טומאה" אף על גב שהתורה מטהרת שנאמר "יראת ה' טהורה", מאחר כי יש מעט מן השפלות ושח עינים הוא מורה כי נמצא בו גאוה ועינים רמות. ולכן לשכיבה על המטה עומד, וסוף שמקבל טומאה אדם זה כמו שאמרו חכמים ז"ל כל אדם שיש בו גסות הרוח סוף שהוא נכשל באשת איש.
"ואין מסככין בה" כי אינה מגינה עליו "אלא אם כן עשאה מעיקרא לסיכוך" - כלומר כל זה שהיה עושה היה לשמה. וכך אמרו חכמים ז"ל "גדולה עבירה לשמה". אז מועילה לסכך בה.
"ואם היא גדולה מחצלת זו", כלומר שהיה שפל ביותר בענין הלימוד, "סתמא עומדת לסיכוך" להגן עליו ולהציל לו מרעתו, "ומסככין בה" להועיל לו. "אלא אם כן עשאה מעיקרא לשכיבה" - לסגף עצמו בייסורין. "והני מילי שאין לה שפה", ר"ל כי כאשר היה משפיל עצמו ולומד לא היה מוציא בשפתיו לשבח עצמו וכמו שאמרו חכמים ז"ל בפסוק "הוא עדינו העצני" כשהיה למד תודה דוד המלך עליו השלום היה יושב על גבי קרקע. אמר ליה ליתיב מר על גבי כסא. לא קביל עליה. "אבל אם יש לה שפה" שמשבח ואומר בפיו, "אפילו ניטל שפתה אחר כך" ואינו מתהלל, "אין מסככין בה" כי לא תוכל לסכך על האדם להצילו מן הייסורין כנזכר.
"יש להסתפק אם מותר להניח סולם על הגג כדי לסכך עליו". הנה זה הסולם הוא רמז לענין התורה וכמו שאמרו חז"ל בפסוק "סולם מוצב ארצה - זה סיני". היינו מה ששנינו "לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם" ופירש רש"י "ולית ביה משום יוהרא". ולכן מספקא לן אם מותר להניח סולם זה שהוא מדרגות זו למעלה מזו כך הוא לענין התורה שנקנית במעלות מ"ח כמו ששנינו. אמנם להניח "סולם על הגג" שהוא גסות הרוח על דרך מה שאמרו חז"ל "כי עלית כולך לגגות - אלו גסי הרוח", דאע"ג ששנינו "לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם" מלת "לעולם" משמע בכל ענין ולית ביה משום יוהרא. "לסכך עליו" - לענין מעשה הטוב של צורך הסוכה לא ידענו אם יוהרא זו תחשב למצוה או לאו לסכך עליו ולהגן עליו.
"לחבר כלונסאות הסוכה במסמרים וכו'" - אע"ג דקאמר שענין יוהרא לשם מצוה מספקא ליה אם יועיל לסכך עליו כאמור - חזר והגיד כי "לחבר כלונסאות" - הם עצי הסוכה - רמז אל המצות שבהם נעשית הסוכה, וצריך לחבר אותם "במסמרות של ברזל", דברים קשים כברזל, על דרך מה שאמרו חז"ל בפסוק "ארץ אשר אבניה ברזל". או בהפך "לקשרם בבלאות" - דהיינו העדר הידיעה כדאמרינן בעלמא "לא תסמכו מן משמרטוטי". כי זה וזה "מקבלים טומאה". דאילו התלמיד חכם שקשה כברזל אף על גב שהוא להועיל למצות סוכה - מכל מקום הכעס פוגם בנפש האדם כמ"ש בזוהר בפסוק "טורף נפשו באפו". וענין הבלאות שהוא חוסר הידיעה - אף על גב שלענין הסוכה מועיל - מכל מקום מקבל טומאה; כך אמרו חכמים ז"ל "לא עם הארץ חסיד". אף על פי כן מועיל לענין הסוכה "ואין בזה קפידא".
"כל מיני אוכלים מקבלים טומאה וכו'" - אחר כלותו ללמד דעת את העם בענין המועיל לעשות זו הסוכה להגן עליו מענין התורה והמצוה, ועתה חזר והגיד על דברים הפוסלים הסוכה. ואמר "כל מיני אוכלים" - ר"ל כל ענין המאכל אשר יאכל, ההתמדה מקבל טומאה. ואמר "כל מיני" לומר כל מי שהוא רודף אחר כינוי המאכל למלאת רסן בטנו, בין שהוא אוכל עם ריעים ועושה מרדחין, או שאוכל הוא לבדו, לא שנא שאוכל דברים בלתי מתוקנים או מאכלים טובים -- כל מיני אוכלים המרגיל עצמו אחריהם מקבלים טומאה ויבא לידי חטא. ולכן "אין מסככין בהם" לפי כי לא יועילו להגן על האדם כאמור.
"ענפי תאנה ובהם תאנים" - כך אמרו חז"ל "אילן שאכל ממנו אדם הראשון תאנה היתה" שנאמר "ויתפרו עלה תאנה". "זמורות ובהם ענבים" - כך אמרו חז"ל "כמה דורות אבד היין". ולכן נאמר "ענבימו ענבי ראש" הללו שהביאו יללה לעולם. נח - "וישת מן היין וישכר ויתגל". בני אהרן - שתויי יין נכנסו. עשרת השבטים שנאמר "האוכלים כרים מצאן וכו'" לכן עתה "יגלו בראש גולים וכו'". יהודה ובנימן - "גם אלה ביין שגו וכו'".
ולכן "אם פסולת מרובה על האוכל" - יש זמן שהוא פוסל אכילה ושתיה ומרובה זמן זה על זמן האוכל, "מסככין בהם" כי גם בענין אכילה ושתיה מקיים "בכל דרכיך דעהו". "ואם לאו" אלא שהוא עושה אכילה ושתיה עיקר, "אין מסככין בהם". "ואם קצרם לאוכל" ועשה עיקר לאוכל, "אז הידים יש להם תורת אוכל לקבל טומאה" כי הידים, ר"ל סיבות להמשיך את הטומאה וצריך שיהיה בפסולת בזמן שפוסל המאכל ומתרחק ממנו שיעור כדי לבטל האוכל, והיד הוא הסיבה שלה. "ואם קשר' לסיכוך" נמנע מן המאכל כדי לזכות לסיכוך - "אז אין לידים" הסיבות של המאכל "תורת אוכל", ואדרבא "הם מצטרפים עם הפסול" - שפסל המרזחין לבטל האוכל ואינו נחשב לו לעון.
"ואם קצרם לאוכל מתחילה" על כונת ריבוי האכילה, "ונמלך עליהם לסיכוך" לשם מצוה, "אין המחשבה" טובה זו "מוציאה הידות", הם סיבות הנזכר, "מתורת אוכל עד שיעשה בהם שידוש אותם" ועל ידי שמבזה אותם מועיל לסכך בהם להועיל לו כאמור.
"מסככין בפינו"גו הנקרא שומר בערב".
"סיכך בירקות שממהרים לייבש" והוא מה שאמר הכתוב "כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה" שהנביא היה מקטנרן כי החסד שהיו עושים כציץ השדה לפי שלא היו עושים לשם שמים. ולכן סמך לזה "יבש כחציר נבץ ציץ". וכן כדומה לזה הוא המסכך בירקות - ר"ל כי אותם המצות והצדקה שעשה לא היו כתקנן שלכן נמשלים לירקות "שממהרים לייבש", "אף על פי שפסולים לסכך מפני שמקבלים טומאה" לפי כי המצוה שתקנה יש בה כח לדחות את הטומאה מן האדם כמ"ש "אשר קדשנו במצותיו", וכאשר לא עשה כן המצוה נמצא שמקבל טומאה. אמנם "אין דינם כסכך פסול שפוסל בארבעה טפחים" - הם ד"פ מן העון כדלקמן, "אלא כאויר חשיבי לפסול בג'". "ואם אין דרכה לייבש דינם כסכך פסול ופוסלים בארבעה טפחים" ואין מועיל לו מעשה הסוכה להציל אותו כדבר האמור.
פירוש שני לצד עילאה[עריכה]
עוד תשוב ותראה כל דינים הללו כיצד הם נרמזים למעלה, אחד באחד יגשו. וכך היה אומר:
"דבר שמסככין בו צריך שיהיה צומח מן הארץ וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי הסוכה בסוד הכלה סוכת דוד, ולכן דבר שמסככין בו צריך ג' תנאים -
- זה יצא ראשונה שיהיה "צומח מן הארץ" על דרך הנ"ל "ואד יעלה מן הארץ". כי צריך שיקדים תחילה התעוררות מלמטה בסוד 'אור חוזר' ואחר כך יורד מלמעלה אור ישר והשקה את כל פני האדמה. והיינו מ"ש כי צריך שיהיה "צומח מן הארץ" תחילה אור חוזר, ולכן אחר כך נעשה הסכך של סוכה זו.
- וזאת שנית שיהיה "תלוש", ר"ל אינו מספיק כי אור זה יעלה מלמטה לתוך כלה הסוכה זו אלא יהיה תלוש מתוכה ויוצא. וזהו סוד מה שאמר הכתוב "ויהי בצאת נפשה וכו'" ויצא בנימן הצדיק. אחר כך נאמר "ויצב מצבה על קבורתה". וזהו סימן לדבר.
- והשלישית יִוָתר בה שיהיה זה "דבר שאינו מקבל טומאה" - אותו אור חוזר שנברר יפה. והבן.
והנה ג' דברים אלו הם הסיבה להיות נעשה סכך הסוכה. ואמנם שלשתן הם דבר אחד הצריכים להיות באותו אור חוזר. אמנם כאשר נאמר כי הסכך עצמו צריך להיות משלש אלה, ר"ל מאחת מאלה, כך הוא עיקר הדבר. זה יצא ראשונה צריך שיהיה דבר שמסככין בו צומח מן הארץ העליונה - ה' ראשונה. ואחר כך יהיה תלוש כי יהיה נחשב מן הכלה הנזכר. ויהיה דבר שאינו מקבל טומאה שלכן נקרא "עץ חיים היא". והבן.
"אבל דבר שאינו צומח מן הארץ אף על פי שגידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה כגון עורות של בהמה שלא נעבדו". והענין כי הנה כדרך שנאמר "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" - כך הוא עושה כתנות עור לבחינה הנקרא בהמה הרבוצה על אלף הרים. וזה "אינו מקבל טומאה" כי בהמה טהורה היא כמו שאמרו חז"ל. והוא סוד מ"ש בתיקונים בבריאה אינו מתערב טוב ורע. ועם כל זה לא נעשה ממנו סכך הסוכה אע"ג שלא נעבדו ולכן מקבלים טומאה. "או מיני מתכות" והם סוד ז' ספירות - עם כל זה "אין מסככין בהם".
"וכן דבר שמקבל טומאה כגון שפודים" שהברזל שולט בו סטרא אחרא, "וארוכות המטה" שמתפשטת למטה ונאחז בה. "וכל הכלים אין מסככים בהם אף על פי שנשברו" שהם שבירת הכלים היה סיבה לענין הטומאה, "ואפילו לא נשאר בהם שיעור אין מסככין בהם".
"סיככה בחיצים שאין להם בית קיבול כשרה" - שהם סוד מה שאמר הכתוב "כחיצים ביד גבור וכו'". "שיש להם בית קיבול פסולה" לפי שהם בבחינת נקבה ומקבלים טומאה.
"סיככה בפשתן שלא נידק ולא ניפץ כשרה" כי זה מורה שאינו מקבל טומאה. "אבל נידק וניפץ פסולה" לפי שמקבל טומאה.
"בחבלים של פשתן" הנמשכים למטה ולכן "פסולה". "של גמי ושל סיב" שאינו נמשך למטה "כשרה".
"במחצלת של קנים וקש ושיפה וגמי בין שהיא חלקה בין שאינה חלקה" - כי הנה בזה יש צד לטהרה על דרך מה שאמרו חז"ל פרשת בשלח למי שהיה לו גפן סמכה על הקנים אלו קני מנורה. וכן נמי אמרו לעולם יהיה אדם רך כקנה לקיים "קנה חכמה קנה בינה". ואמנם אמרו חז"ל שלשה דברים נאמרו בקרומית של קנה וכו' ורוח הטומאה שורה עליו. ולכן כאשר מדה זו בסוד 'מחצלת' "בין שהיא חלקה שהיא ראויה לשכיבה" שלכן רוח הטומאה נאחז ממנה, "בין שאינה חלקה" כי לא הגיעה למדרגת 'חקל תפוחין' שלכן "אין ראויה לשכיבה" לפי שעדיין היא "קטנה" -- "סתמא עומדת לשכיבה ומקבלת טומאה" לפי כי עדיין לא שכב עליה. ולכן בעלי הדין נאחזים ומקבלת טומאה. "ואין מסככים בה אלא אם כן עשאה לסיכוך".
"ואם הוא גדולה סתמא עומדת" ומוכנת "לסיכוך ומסככין בה אלא אם כן עשאה לשכיבה מתחילה". "והני מילי שאין לה שפה" - הוא בחינת הדינים כי בזה ראויה לקבל לפי שנאחזים ממנה החיצונים. ולכן "אפילו ניטל שפתה אין מסככין בה" - דאף על גב כי בחינת הקנה מורה טהרה וקדושה כאמור - מכל מקום יש צד אחד לגרעון ולכן זה יהיה הסימנים שלו כאמור.
"יש להסתפק אם נותנים סולם על הגג וכו'" - מפני פגם כזה יש שני צדדין הפכיים. הוא מה שאמרו חז"ל "והנה סלם וכו'" זה סיני בגימטריא, והם אמרו סלם זה סמל, הוא צלמו של נבוכדנצר שחיק מחיק. ולכן יש להסתפק אם מניחין אותו על הגג של הסוכה לסכך עליו - חיישינן שלא לתת מקום לחיצונים ליינק משם.
"לחבר כלונסאות הסוכה", המדות שלה, "במסמרות ברזל וכו'" לפי שמצינו כי מכל המתכנות נעשה המשכן ולא היה שם ברזל כדאיתא בזוהר לפי(?) שנאחז ממנו הקליפה. וכן במזבח נאמר "לא תניף עליהם ברזל" שלא להעלות המקצר שנים על המאריך. אמנם זה שהוא לחזק מעט הוא - אין ממנו קפידא, שנאמר "ויחזקהו במסמרים" ונאמר "וכמסמרים נטועים בעלי אסופות". "וכן לקשרם בבלאות" שהם מקבלים טומאה אין "קפידא" שהרי מהם עושים עדים לחתן וכלה.
"כל מיני אוכלים מקבלים טומאה" שכן שנינו המרגיל כולו חיבור לטומאה. ולכן "אין מסככין בהם".
"ענפי תאנה ובהם תאנים, זמורות ובהם ענבים" - אף על גב שנשתבחה בהם ארץ ישראל הרי בהם פגם אדם הראשון, ולכן "אם הפסול רבה על האוכל" שבו היה החטא, "מסככין בהם". "ואם לאו אין מסככין בהם. ואם קצרם לאוכל יש לידים תורת אוכל לקבל טומאה" - לפי כי עיקר החטא היה בידים שנאמר "ותקח מפריו ותאכל", ולכן צריך שיהיה בפסולת לבטל האוכל והיד.
"אבל אם קצרם לסיכוך אז אין לידים תורת אוכל ואדרבא הם מצטרפים עם הפסול לבטל האוכל" - לפי כי היד בה שורה הקדושה שנאמר "ויהי ידיו אמונה" ונאמר "וישא אהרן את ידיו ויברכם".
"ואם קצרם לאוכל ונמלך לסיכוך אין המחשבה מוציאה את היד מתורת אוכל" לפי כי אדם הראשון חטא במחשבה ובמעשה כנזכר בזוהר ובתיקונים, ולכן "המחשבה" לחוד "אין מוציאה את היד" של המעשה "מתורת אוכל עד שידוש אותם" שהוא מעשה.
גם בירקות נמצא שני צדדין שנאמר "טוב ארוחת ירק ואהבה שם" ונאמר "בפרוח רשעים כמו עשב". ולכן "אם סיכך בירקות שממהרין לייבש אף על פי שפסולים לסכך" מפני שמקבלים טומאה, "אין דינם כסכך פסול וכו'".
[כאן בדפוס מופיע המשך ציטוט השו"ע עד סוף הסימן]
טור ברקת (סעיפים יג - יט)[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
כבר הנחנו למעלה כי אחד מן העיקרים להועיל לאדם כדי שתגין עליו מצות הסוכה בהווה וגם לעתיד הוא צריך להיות "תלוש" כענין מה שאמרו חז"ל "והיה כעץ שתול" - 'נטוע' אינו אומר. ולכן ראוי לאדם שיהיה שותל עצמו מחבורה לחבורה והיינו "בתלוש". ועם כל זה לא יאמין בעצמו לחיות אפילו שעה אחת כי לא ידע האדם את עתו. ובזה ימצא כי תמיד הוא בעיניו "תלוש" מן העולם הזה. ולכן יאמר נא:
"כל דבר המחובר", שעושה עצמו עיקר בעולם הזה, "אין מסככין בו ודינו כדין האילן" כנ"ל.
עוד תשוב ותראה כמה צריך האדם להיות מרחיק עצמו מן החטא, ולא זו בלבד אלא צריך להתרחק מאד מענין חילול השם כי מה מועיל שיעשה האדם מצות ואחר כך יהיה מתחלל שם שמים על ידו. ולכן על כל הדברים של תורה ומצוה צריך שיהיה שם טוב עולה על גביהם. ולכן "יש דברים שאסרו חכמים לסכך בהם לכתחילה והם מיני עשבים שאינם ראויים לאכילה ואינם מקבלים טומאה" ועם כל זה אסרו אותם "מפני שריחם רע או שנושרים עליהן" - כלומר כי כן נמי זאת תורת האדם שלא יהיה 'ריח רע' בפני הבריות מפני מעשה הרע, או מפני "שנושרין העלין" - הוא מה שאמרו חז"ל "שלחו מתם: יבעון אתכלייא על עלייא דאלמלא עלייא לא הוו אתכלייא". רצה לומר שאלמלא עמי הארץ שהם מחזיקים ביד עמלי תורה לא היו מתקיימים.
ולכן יאמר נא כי כאשר העלים נושרים - לא טוב הוא. ונמצא שאין הסוכה מסוככת. ולכן אמר "חיישינן שמא מתוך שריחן רע" של אותם עשבים (הם בני אדם כמו שאמרו חז"ל בני אדם דומין לעשבי השדה, וכן נאמר "בפרוח רשעים כמו עשב"). ולכן מפני זה שריחו רע דסנאן שומעניה - לא די שהוא גורם רעה לעצמו "ויוצא מן הסוכה" מפני כי כך אמרו חז"ל "האי צורבא מרבנן דסאנן שומעניה ילך למקום אחר וילבש שחורים ויעשה מה שלבו חפץ". אם כן נמצא כי מפני ריח רע יוצא והולך לו מן הסוכה. ומה גם לפי שהוא פוגם מעשה הטוב שנעשה בו הסוכה כנ"ל.
וכן זה העשב שעליו נושרים - הוא האדם שמאבד זכיותיו על ידי מעשיו. כך אמרו חז"ל "עבירה מכבה מצוה". נמצא כי "יצא מן הסוכה" של מעשה הטוב, ומה גם הוא גרמא לשומע מעשיו כי כאשר עשה לו סוכה ממעשה הטוב והריח ריח רע ממעשה של אותו האיש הרע, או שמע על אותו שעליו נושרין מפני כי עושה אחר כך מעשים רעים - ולכן ידיו תרפנה מלעשות מצות. והיינו ש"יוצא מן הסוכה" של המצות ומניח אותם.
"וכן אסרו חז"ל לסכך בחבילה וכו'" - הענין הוא מה שאמר הכתוב "ודע כי על כל אלה יביאך ה' במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע וכו'" - זה הנותן צדקה לאשה בסתר דמביאה לידי חשד. וכן הנותן צדקה לעני בפני הכל שמתבייש. והיינו מ"ש שאסרו לסכך זאת הסוכה (הנעשית על ידי המצות כאמור) "בחבילה" - היינו בקיבוץ. עם מפני כי "פעמים שאדם מניח חבילתו על גג הסוכה", ר"ל בפרהסיא לעין כל "ליבשה" - לפי שהיא מפורסמת שלא לשם שמים. "ואחר כך נמלך עליה ועושה אותה לשמה לשם סוכה" - על דרך מה שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
"ואותה סוכה פסולה" כי אין שייך לומר בה "מתוך שלא לשמה בא לשמה" שהרי אותה סוכה עברה הלכה לה. ולכן "פסולה משום תעשה לך ולא מן העשוי" שלא כתיקנו בפסול. "וגזרו על כל חבילה" שלא יעשה בקהל עם, אף על גב כי יותר טוב לעשות המצוה בקיבוץ עם כי הנשארים ילמדו לעשות - אמנם מפני חבילה זאת שנותן אותה על הגג לעין כל מפני הרואים גזרו על כל חבילה.
"וכיון שמפני זה אסרוהו - לא הוצרכו לאסור אלא בחבילה שדרך ליבשה ואין זה בפחות מכ"ה קנים" - הם ריבוי בני האדם. "הילכך כל חבילה שהיא פחות מכ"ה קנים" ואין שם כל כך קיבוץ עם - "מותר לסכך בה" ולעשות מצוה בפניהם כאמור. "ואם כ"ה קנים או יותר באים מגזע אחד", רצה לומר שהרי אנשים אלו חברים או קרובים הבאים מגזע אחד, "וקשרם בראשה השני אינה נקראת חבילה כיון שעיקרם אחד". אבל "אם אגד עמהם קצה אחד ויש בין שניהם כ"ה" בהצטרפות אותו אדם שאינו מחברתם רבו כמו רבו - הרי נעשה חבילה "ואין מסככין בו" כי לא נכון לעשות כן והכתוב אומר "אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי" בצנעא.
"חבילה שאין קושרים אותה אלא למוכרם" - חז"ל אמרו אימתי שמו של הקב"ה מתקלס בזמן שישראל הם אגודה אחת שנאמר "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה". ואמנם חז"ל אמרו בפסוק "אל תאמרו אל העם הזה קשר" כי קשר של רשעים אינו מן המנין. ולכן חז"ל גזרו על כל חבילה שאין מסככין בה מפני אותה חבילה דקשר של רשעים שמניחין אותה על הגג - שהם עושים דבריהם בגסות הרוח כמו שאמרו חז"ל בפסוק "כי עלית כלך לגגות" - אלו גסי הרוח. וזה הגורם ליבשה על ידי היסורין. ולכן אדם נמלך עליה לשם סוכה ואותה סוכה פסולה משום "תעשה ולא מן העשוי" בפסול. ולכן גזרו על כל חבילה מפני חבילה זו.
וכיון שמפני זה אסרוהו - לא הוצרכו לאסור כל מין חיבור שהרי יש חיבור טוב כאמור, לא אסרו אלא בחבילה "שדרך ליבשה" דהיינו קשר של רשעים. ואין זה "בפחות מכ"ה קנים" - כלומר קיבוץ אנשים רבים. הילכך "כל חבילה שהיא פחותה מכ"ה קנים מותר לסכך בה. ואם כ"ה קנים או יותר באים מגזע אחד", כלומר שהם צדיקים משורש אחד הנקרא 'שבעים נפש', "וקשרם בראשה השני" - נעשו גם כן קשר כולם כאחד אינה נקרא חבילה כיון שעיקרם אחד באחדות של קדושה. "אבל אם אגד עמהם קנה אחד", אדם אחד רשע, "ויש בין שניהם כ"ה הויה חבילה ואין מסככין בה" כאמור.
ולכן "חבילה שאין קושרים אותה אלא למוכרם" - כלומר כי אין מתחברים ונעשים קשר אלא למוכרם לענין מצוה כמה דאת אמר "ורחוק מפנינים מכרה" - למכרם במנין. או יהיה מלשון "מכורותיך ומלדותיך" - כלומר שהקב"ה בורא אותם במנין כדאיתא במדרש: למלך שהיה לו גורן של חטים יפות, היה מונה אותם כמה שקים כמה כורים וכו' שנאמר "בטנך ערימת חטים". כך הקב"ה קושר הצדיקים למוכרם במנין. "ומיד כשיקנה" ובורא אותם קונה שמים וארץ, "יתירנה" כמו שאמרו חז"ל ראה הקב"ה שהצדיקים מועטים - עמד ושתלן בכל דור ודור, "אינה חבילה" כאמור "ומסככין בה" כדבר האמור.
"אם סיכך בחבילה והתירה כשרה וכו'" - הנה נתבאר ה'חבילה' לא ניכר בה הטובה אם רעה. ולכן מפני כי תכף קבל עליו "והתירה" מאחר כלותו לעשותו התורה והמצוה בחבורה כמו שאמרו חז"ל "שלחו מתם הזהרו בחבורה", ואחר כך התירה, "כשירה שאין איסורה אלא משום גזרה" של קשר של רשעים כנזכר. "אבל חבילה שהעלה אותה ליבש" - שהוא חבורה של רשעים שעלת אותם הקב"ה במעלות רמות ליבש שנאמר "ויהיו כחציר גגות שקדמ' שלף יבש", "ונמלך עליה לסיכוך" - מתוך שלא לשמה עשה אותה לשמה - זו "פסולה מן התורה" שנאמר "ולרשע אמר ה' מה לך לספר חקי", ולכן "אינה ניתרת בהתרה" כי יתפרדו כל פועלי און, "אלא צריך נענוע" שנאמר "הניעמו בחילך והורידמו" ונאמר "נע ונד תהיה בארץ".
"וכן אסרו לסכך בנשרים[2] שרחבן ארבעה וכו'" - אשר חז"ל הגידו פרשת קדושים הרי שנכשל אדם בעבירה ונתחייב מיתה, מה יעשה ויחיה? אם רגיל לקראת דף אחד יקרא שנים וכו'. והנה האדם נמשל לעץ, והבלתי הגון עץ יבש כמו שאמר הכתוב "אשר לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת". ולכן נקראים 'דפים' והוא כינוי נמי לעבירה כמה דאת אמר "ונערים בעץ כשלו" על שם "אומרים לעץ אבי אתה". ודף זה "רחב" בתורה (שנאמר "ורחבה מני ים" "ברחובות תתן קולה") "בארבע" - אם למוד בשנים קורא בארבע. ואע"ג כי יועיל לו להחיות כאמור אבל חז"ל "אסרו לסכך בנשרים אלו שרחבן ארבעה" על ידי לימוד התורה בזה האופן לפי כי הסוכה נאמר בה "תעשה - ולא מן העשוי בפיסול" כנ"ל.
"ואע"ג שהפכן על צדם שאין בהם ארבעה" - כלומר אע"פ כי נהפך מן אותו העון הקודם שלא נשאר בו ארבע פעמים ולכן מוחל לו הקב"ה שנאמר "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר". "ואם אין ברחבן ארבע" - שמתחילה לא חטא ואין זה בערך שהפכן על ידי חרטה, רק לא היה מתחילה בהם ארבע עונות, "כשרים אפילו הם משופים" - שהם משופעים ביותר ולכן הם קרובים לחטא, וזהו שאמר "שדומים לכלים" שמקבלים טומאה - עם כל זה כשרים.
"ונהגו יראי ה' שלא לסכך בהם כלל" - לפי כי האדם המשופע קרוב לחטא - כך אמרו חז"ל כשהיצר רואה אדם משלשל בשערו מתלה בעקיבו, אמר "דין דידי הוא", שנאמר "ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו".
"פירש עליה סדין מפני החמה וכו'" - אשר חז"ל הגידו בפסוק "והוקע אותם נגד השמש" כי מן החוטא היה נעשה נקב בענן והחמה קופחת על ראשו. וכן נמי ירצה בענין דין זה אם אדם זה עשה מעשה טוב עד מקום "שפירש סדין על סוכה" זו בסוד הטלית, "מפני החמה" - שלא תהיה קופחת על ראשו החמה לעתיד שנאמר "כי היום בא בוער כתנור" ואמרו חז"ל הקב"ה מוציא חמה מנרתיקא ורשעים נידונים בה שנאמר "וליהט אותם היום הבא" ונאמר "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה". ולפי כי דין זה יהיה סמוך לסוכה כמו שאמרו חז"ל אמר הקב"ה לעכו"ם "מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה", מיד כל אחד עושה סוכה על ראש גגו והקב"ה מקדיר עליהם חמה והם מבעטים בסוכה ויוצאים שנאמר "ננתקה את מוסרותימו". ולכן אדם זה "פירש סדין", זה הטלית, "על הסוכה מפני החמה" של עתיד - לא תהיה קופחת על ראשו כמשפט הרשעים שנידונים בה.
"או תחתיה מפני הנשר כלומר שלא יהיו עלין וקסמין נופלים על שולחנו" - שהנה הראשונים לא היו נהנים בעולם הזה כדי שלא יתמעט שולחנם לעולם הבא. ואמרו חז"ל "כי מי בז ליום קטנות" - מי גורם לצדיקים שמתבזבז שולחנם לעתיד? חוסר האמונה שהיה בהם כי מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה. ולכן זה "פירש סדין על הסוכה" כדי להנצל מן הפורענות - "פסולה" כי זה עשה שלא לשמה, ומצות לאו ליהנות נתנו.
"אבל אם לא פירש אלא לנאותה" ולהוסיף במצות "כשרה והוא שיהא בתוך ארבע אמות לסכך" כי קרוב הוא. "ויש אומרים שסוכה שהיא מסוככת כהלכתה וירא שמא ייבש הסכך" - רצה לומר שירא שלא יחטא ולכן ייבש הסכך של הסוכה של מעשה הטוב לפי כי עבירה מכבה מצוה, "או ישרו העלין" (הם המצות הבלתי שלימות שהם כעלה נובל), "ותהיה חמתה מרובה מצלתה" ואז תהיה פסולה מלהגן עליו, "ופירש עליה סדין" (הוא המצוה) "כדי שלא תתייבש" ויהיה בה לחלוחית להגן עליו, "או תחתיה" מצוה פחותה מצוה[3]"שלא ישרו העלין שלה" - אותם מצות קלות כנזכר.
"כיון שהסדין" (זה המצוה) "גורם שעל ידו צלתה מרובה מחמתה", שרצה לומר כי האדם זה זכיותיו מרובים מעונותיו, "פסולה". "אבל אם לא כיון בפריסת הסדין", במעשה המצוה, זולת "להגן עליו מפני החמה והעלין" כאמור, "או לנאותה" בלבד כדי שיראה נוי הסוכה לעתיד בפני העכו"ם כאשר הם בועטים בסוכה ויוצאים, לא כן עושים ישראל אע"ג דזמנין משכא תקופה תמוז וחם להם -- זהו הנוי של הסוכה בפני הכל. ועוד אמרו חז"ל כל מצות שישראל עושים בעולם הזה באים וטורפים לעתיד בפני העכו"ם שנאמר "כי היא חכמתם ובינתכם לעיני הגוים". הנה כל זה הוא 'נוי לסוכה' ולכן "כשרה".
"ובלבד שיהיה תוך ארבע אמות לסכך" - שלא יהיה שם כונה אחרת מפסיק ביניהם. "ומיהו לכתחילה לא יעשה אלא אם כן הוא ניכר לכל שמכוין בזה כדי להגין" עליו, או שהסדין "שרוי במים" של עסק התורה "שאז ניכר לכל שאינו שוטחו שם לייבש אותו" ואינו רוצה ליהנות מאותה התורה זולת לעתיד כנזכר.
פירוש שני לצד עילאה[עריכה]
שבתי וראה לפרש דינים הללו לצד עילאה על דרך הנ"ל. כי כל הדברים יגעים גשמיים הנעשים בעולם הזה מלבד שנמצא בהם צורך לענייני האדם ללמד עיקרים גדולים המועילים בהווה וגם לעתיד -- ופנה למעלה גם כן. ולכן כך היה אומר:
"כל דבר המחובר אין מסככין בו" - שהרי נתבאר למעלה כי אחד מן העיקרים הצריכים לסכך הסוכה שיהיה תלוש אותו אור חוזר ויעלה למעלה. אך אם הוא במחובר, עדיין לא נתלש מציון מכלל יופי - "אין מסככין בו". וכן נמי מלמעלה לא יועיל במחובר שנאמר "ונהר יוצא מעדן" ואחר כך נעשה סכך הסוכה. כי נהר זה מועיל להשקות את הגן וגם היה "והיה לארבעה ראשים" - הם סכך הסוכה כנ"ל.
"יש דברים שאסרו חז"ל לסכך בהם" ואע"ג שאינם אסורים מן הדין לסכך בהם לכתחילה מפני כי עליהם מוטל לתקן צורכי סוכה זו שנקראים כל אחד 'פועל צדק' כדאיתא בזוהר פרשת אמור כנ"ל - ולכן הם אסרו "שלא לסכך בעשבים אף על פי שאינם ראויים לאכילה ואינם מקבלים טומאה אמנם ריחן רע" ומצטערת בהם הכלה שנאמר בה "וריח אפך כתפוחים". "או שנושרים עליהן" - הוא מ"ש בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ו (ח"ב קפו, א) וזה לשונו: "עלין וטרפין דהכי אינון כל שאר חילין דאתאחדן באינון כינויין דקוב"ה אקרי בהון", עכ"ל. הרי מבואר מן המאמר כי העלין הם צבאות של מעלה הנאחזים בשמו יתברך. ולכן הם אסרו "עשבים שנושרים עליהן" - כך אמרו חז"ל אין לך כל עשב שאין לו מלאך והוא אומר לו גדל שנאמר "אם תשים משטרו בארץ". וכאשר העלה נבל מורה שנפל השר אשר עליו מלמעלה. ולא נכון לסכך בו דחיישינן שמא מתוך שריחן רע אותם עשבים או מפני שעליהן נושרםי יצא האדם עליון מן הסוכה ואין מתייחד עמה.
"וכן אסרו לסכך בחבילה" - הם סוד נצח הוד דאימא, או נצח הוד דתפארת ישראל. "מפני שפעמים אדם מניח חבילתו" הנזכר "על גג הסוכה" ולא נתפשטו למטה, וכך הוא עשה "לייבשם" לפי שהם לחים ולא יועילו עד שיתייבשו בסוד מה שאמרו חז"ל "אין האשה יולדת עד שנעשים שני ירכותיה כאבנים". "ואחר שנתייבשו נמלך עליהם לשם סוכה" לבנות אותה שנאמר "ויבן ה' אלהים את הצלע לאשה". "ואותה סוכה פסולה משום תעשה ולא מן העשוי בפיסול" - דאף על גב כי בעלמא כך היא המדה - לא כך הוא בזמן חג הסוכות. "וגזרו על כל חבילה אטו זאת".
"וכיון שמפני זה אסרוהו לא הוצרכו לאסור אלא בחבילה שדרך לייבשה ואין זה בפחות מכ"ה קנים" - וסוד הדבר תבין בתפילת ראש השנה בכמה מדות יש בהם כ"ה, ואין ראוי לפרש. אמנם האי דנקט 'קנים' לפי שהם בסוד הבינה ונאמר "קנה חכמה קנה בינה". וכך אמרו חז"ל הרואה בחלום קנה יצפה לבינה. "הילכך כל חבילה שהיא פחות מכ"ה מותר לסבך בה. ואם כ"ה קנים או יותר באים מגזע אחד וקשרם בראשה השני אינה נקראת חבילה כיון שעיקרם אחד" - כי כן הבחינות של כ"ה העליונים כל כ"ה מהם הוא שורש אחד. "ואם אגד עמהם קנה אחד ויש בין שניהם כ"ה הויא חבילה" ואין מסככין בה כאמור.
"חבילה שאין קושרים אותם אלא למוכרם במנין" - והוא כי כן נמי למעלה זה המספר של כ"ה אין זה אלא לתת אותם במספר למדות התחתונות שהם חתן וכלה. "ומיד כשיקננה הקונה" אחד משניהם "יתירנה" כי כן הם ה' אמנם בהתחברות ה' פעמים ה' נעשים כ"ה ואחר כך חוזרים להיות כל אחת בפני עצמה, ולכן "אינה חבילה ומסככין בה" כאמור.
"אם סיכך בחבילה והתירה כשרה כיון שאין איסורה אלא משום גזרה. אבל חבילה שהעלה ליבש" כאמור, "ונמלך עליה לסיכוך שפסולה מן התורה אין ניתרת בהתרה אלא צריכה נענוע" שהוא ענין מעשה כי כן למעלה מתנענעים ממקום הראשון ויורדים למטה.
"וכן אסרו לסכך בנסרים שרחבן ארבעה" - כי הנה הדף הוא רמז למדה אחת מן הכלה, רחב ד' בסוד ארבע אותיות שנאמר "עשר אמות אורך הקרש ואמה וחצי האמה רוחב הקרש האחד". ולפי שהוא רחב ד' אסרו לסכך בו. ומה גם כי לא היה הסכך של משכן מן הדפים רק אהל. "ואפילו הפכן על צדן שאין בהם ארבעה". אמנם "אם אין בהם ארבעה ברחבן כשרים אפילו הם משופים שדומים לכלים. ונהגו שלא לסכך בהם כלל".
"פירש עליה סדין מפני החמה" - זהו שאמר הכתוב "ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". ואם פירש עליה זה הסדין "מפני החמה", סטרא אחרא, שנאמר בה "וחפרה הלבנה ובושה החמה" כדאיתא בתיקונים. וזה כדי שתסתכל בה. "או תחתיה מפני הנשר" אשר נשרו בזמן בזמן הבריאה או מפני ס"מ שהפיל אותו הקב"ה ממקום קדושתו נתן סדין זה להפסיק כדי שלא יראו בסוכה "פסולה" לפי כי אין נמנעים בזה ואדרבא מתעוררים ובאים למנוע הייחוד.
"אבל אם לא פירש הסדין אלא לנאותה" שנאמר "שש וארגמן לבושה", "כשרה והוא שיהא בתוך ארבע אמות לסכך" דהוי סמוך לה. "ויש אומרים שסוכה שהיא מסוככת כהלכתה וירא שמא ייבש הסכך או ישרו העלין", הם ממנן עילאין הנאחזים ממנה, "ותהיה חמתה מרובה מצלתה" ויתאחזו ממנה, "ופירש עליה סדין שלא תתייבש" מכח הדין, "או תחתיה שלא ישרו העלין" (הם ממנן דילה), "כיון שהסדין גורם שעל ידו צלתה מרובה מחמתה" וכאשר ימנע הסדין ימצא שחמתה מרובה מצלתה ונאחזים בה הדינים ולכן "פסולה" כאמור.
"אבל אם לא כיון בפריסת הסדין זה אלא להגין מפני החמה", סטרא אחרא, שלא תתאחז ממנה. "או מפני העלין" הנזכרים, "או לנאותה" דהא שש וארגמן לבושה, "כשרה ובלבד שיהא בתוך ארבע אמות לסכך" סמוך לה. "ומיהו לכתחילה לא יעשה אלא אם כן הוא נכר לכל שמכוין כדי להגין". "או שהוא שרוי במים", שהם בסוד מי מרה, "שאז ניכר לכל שאינו שוטחו שם אלא לייבש אותם" המים הרעים כדבר האמור.