טור ברקת/תריב
שו"ע סימן תרי"ב (תרי"א לפי הטור ברקת)[עריכה]
איסור אכילה ביום כפר ושיעור כמותה - ובו י' סעיפים
- (א) האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה חייב. והוא פחות מכביצה כמעט. ושיעור זה שוה בכל אדם; בין לננס בין לעוג מלך הבשן.
- (ב) כל האוכלים מצטרפים לשיעור זה אפילו מלח שעל הבשר וציר של ירק. אבל אכילה ושתיה אינן מצטרפות.
- (ג) אכל וחזר ואכל - אם יש מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס - מצטרפין. ואם לאו אין מצטרפין.
- (ד) שיעור אכילת פרס - יש אומרים ד' ביצים ויש אומרים ג' ביצים.
- (ה) הא דבעינן שיעור היינו לחיוב כרת או חטאת, אבל איסורא איכא בכל שהוא.
- (ו) אכל אוכלים שאינם ראוים לאכילה או שאכל אכילה גסה כגון מיד על אכילה שאכל ערב יום הכיפורים עד שקץ במזונו פטור.
- (ז) אכל עלי קנים פטור. ולולבי גפנים שלבלבו קודם ראש השנה פטור, דעץ בעלמא הם. ואם לבלבו בארץ ישראל מראש השנה ועד יום הכפורים חייב.
- (ח) כס פלפלי או זנגבילא - אם הם יבשים פטור, דלא חזו לאכילה. ואם הם רטובים חייב.
- (ט) השותה ביום הכיפורים מלא לוגמיו חייב. ומשערים בכל אדם לפי מה שהוא; הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. ולא מלא לוגמיו ממש אלא כדי שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה כמלא לוגמיו והוא פחות מרביעית באדם בינוני. וכל המשקים מצטרפים לכשיעור.
- (י) שתה מעט וחזר ושתה - אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתית רביעית - מצטרפין לכשיעור. ואם לאו אין מצטרפין. ויש אומרים ששיעור צירוף השתיות כדי אכילת פרס כמו צירוף אכילות.
טור ברקת[עריכה]
לא נעלם מעין כל קורא ספר כי ענין האכילה הוא צורך לכל הנבראים והוא התיקון להם. ולכן תכף כשברא הקב"ה הנבראים שם נאמר "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וכו' ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע וכו' ולכל חית הארץ וכו' את כל ירק עשב לאכלה וכו'". והענין לפי כי על ידי האכילה הוא עולה במעלה מדומם לצומח ומשם לבעל חי, ומשם למדבר. ואמנם גם האדם האוכל אותם נשלם מהם. ר"ל מאותם ד' יסודות המורכבים בהם כאשר אוכל אותם בכונה. ולכן שיערו חז"ל כי כאשר אוכל האדם כזית מייתבא דעתיה. ואיתא במדרש: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כתבת בתורה "אשר לא ישא פנים" והיאך אתה נושא פנים להם לישראל שנאמר "ישא ה' פניו אליך". אמר להם איך לא אשא להם פנים שאני כתבתי בתורה "ואכלת ושבעת וברכת" והם מחמירים על עצמם עד כזית עד כביצה.
ואמנם היות השיעור הזה מכוון יובן עם מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ד (ח"ג רמד, א) וזה לשונו: "ושיעורא דאוקמוה כזית וכביצה - הא אוקמוה רבנן דאין עושין מצות חבילות (מאמר) - אוף הכי לא יהבינן תרין שיעורין באת י' למהוי כזית וכביצה? אלא תרי אלפא ביתות אינון. אית י' עילאה ואית זעירא. י' מן הויה - עילאה, י' מן אדני - זעירא. ואלין תרין חד בכזית וחד בכביצה. ורזא דא יאהדונה"י", עכ"ל לענייננו.
הנה מבואר הדבר מזה המאמר כי זה השיעור הוא בשמו של הקב"ה. והטעם מפני כי קיום כל הנבראים[1] והויתם הוא על ידי שמו יתברך כי הנה בתחילת הבריאה הכל היה ונתהווה במאמר. ולכן נשרש שמו בהם והיא המקיים אותם שנאמר "ואתה מחיה את כולם". וכח זה הנמצא בהם הוא המקיים את האדם על ידי המאכל. ובזה מסתלק הספק הגדול הנמצא בזה והוא כי איך יתכן שיאכל אדם ירק ומקיים אותו והלא זה צומח וזה חי מדבר? איך יתכן להיות ניזון על ידי דבר שהוא פחות ממנו בכמה? אמנם בזה הנזכר אסתלק הספק כי להיות מאז כל הנבראים נתהוו במאמרו ובשרש שמו בהם - כי לכן הם ארבע מדרגות (דומם צומח בעל חי ומדבר) כנגד ארבע אותיות שמו הגדול, והוא המקיים אותם ומחיה אותם - ולכן זה הכח הוא אשר האדם ניזון ממנו תמיד בכל ענין שאוכל. שהרי האכילה עצמה היתה במאמרו יתברך שנאמר "הנה נתתי לכם את כל עשב וכו' ואת כל העץ אשר בו פרי וכו' לכם יהיה לאכלה". זה הכח הוא המקיים האדם וניזון ממנו.
והיינו מה שאמר בזה המאמר שיש שני אלפא ביתות מאותיות גדולות ואותיות קטנות. וחזר ואמר "אית יוד עילאה ויוד זעירא". ואין הכל ענין אחד כי מה ענין זה לזה? כי השני אלפא ביתות הם בהשואה אחת, ואין הפרש ביניהם זולת באותיות גדולות וקטנות, אבל בענין השמות יש הפרש גדול כי זה הויה וזה אדנות. אמנם הענין הוא כי לעולם שני אלפא ביתות הם שלכן אות א'[2] של "אדם שת אנוש" (דה"א א, א) היא גדולה להורות כי באותיות גדולות נברא. ולפי כי אל"ף זו גדולה - לכן ניתן לו אלף שנים ימי חייו.
אמנם הודיע אחר כך כי השני יודי"ן הנמצאים באותיות - יו"ד הגדולה רומז בשם הויה, ויו"ד דאותיות קטנות רומז ביו"ד דאדני. ולכן היו באכילה שני שיעורין - כזית וכביצה. למדנו מזה כי כאשר אוכל האדם מתחברן תרין שמהן ונעשים צירוף יאהדונה"י. ולכן זה "האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה והוא פחות מכביצה חייב", שהרי עשה פגם באות יו"ד שנברא בו האדם. שלכן באה השיעור זה ככותבת שהוא רמז למה שאמר הכתוב "צדיק כתמר" וזה פגם בו בעצם אדם. ומה גם בצדיק עליון שנמשל לתמר. וכן בא השיעור לביצה והוא רמז לאות יוד קטנה כאמור. נמצא שהאוכל פוגם בנפש שלו שמכונה לביצה (כדאיתא בתיקונים בפסוק והאם רובצת על האפרוחים או בצים), ופוגם גם בשכינה אות יו"ד דאדני כאמור הנקרא 'ביצה'. כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רי"ו (ח"ג רטז, א) וזה לשונו: "דההוא דאמר דביצה אחת אפילת שתין כרכין וכו' אלא אוקמוה כגוונא דנפל ההוא ניפול דאיהו בר נפילאי שנאמר איך נפלת משמים הליל בן שחר, נפילת ביצה דאיהו אתרוג שיעורו בכביצה ובגינה אתמר ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת וכו'".
הנה הדבר מבואר מן המאמר כי ביצה רמז לשכינה והיא י' מאדני. ולכן חייב כרת - מדה כנגד מדה - הוא עשה פגם והפריד בין שני שמות הנזכר שמתחברים יאהדונה"י והפריד שני יודין זה מזה - כך הוא עונשו ונכרתה הנפש ההיא "מעמיה", הם רוח ונשמה שהם ה'עם' של הנפש. ולכן הנפש החטאת היא תמות בהתפרד מן הרוח והנשמה כנזכר.
ולכן "שיעור זה שוה בכל אדם בין לננס בין לעוג מלך הבשן" מפני כי הפגם שעושה הוא בנפש אדם ואין הפגם ענין שהוא כנגד הגוף כדי לתת בו שיעור לקטון לפני קטנו ולגדול לפי גדלו. רק הפגם הוא בנפש אדם. ולכן כולם בהשואה אחת הם.
"כל האוכלים מצטרפין לשיעור זה אפילו מלח שעל הבשר וציר שעל הירק" לפי כי כל זה הוא עושה פגם בהשואה אחת כנזכר. "אבל אכילה ושתיה אין מצטרפין" כדאיתא בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ה (ח"ב קפה, א) וזה לשונו: "חמש עינויין בגין לאסתייעא מחמש סטרין עילאין דיומא דכפורי אפיק להו ואינון תרעין דילה. ואי שתיה קא חשיב דאיהו מסטרא דיצחק - הא שית. ואף על גב דבכלל אכילה איהו וכו'". הנה מבואר מזה המאמר מפני מה הוא בכלל אכילה ואינו נחשב בפני עצמו לפי שהוא מסטרא דיצחק ובעינן לכלול אותו בימין לעולם, כי זה הוא סוד העקידה שעקד אברהם את יצחק בנו - כי אברהם הוא איש החסד ויצחק הוא סוד הגבורה, אש ממים. וכדי להמתיק אותו שלא יחריב העולם בא ענין העקידה כדי שיהיה לעולם נכנע ונקשר עם החסד. ולכן לעולם השתיה היא בכלל אכילה. ולכן אין לברך על המים באמצע הסעודה כאשר נתבאר במקומו, גם יתבאר לקמן.
"אכל וחזר ואכל אם יש מתחילת אכילה ראשונה וכו'" - הנה נתבאר בהלכות פסח מה ששנינו "שלש נשים עוסקות בבצק. אחת לשה, ואחת עורכת, ואחת מקטפת במים", כי ענין 'בצק' זה הוא ענין בריאת האדם שהעובר הוא סוד בצק זה. ואיתא בתיקונים "אינון תלת יודין דאזדרקו באדם קדמאה". וסוד הדבר בקיצור נמרץ כי הנה כבר נתבאר למעלה כי שיעור כביצה היינו אות יו"ד, אמנם היא מאותיות גדולות. והנה הם "תלת יודין" - היינו שיעור שלשה בצים. ולכן בא השיעור שלשה ביצים.
והענין כי הנה נתבאר עד כמה פעמים כי סוד האכילה הוא כינוי אל הייחוד בסוד "הלחם אשר הוא אוכל" כנזכר במאמר הקודם כי מתחבראן תרין שמהן הויה אדני ונעשים בשילוב יאהדונהי בסוד הזווג. והנה סוד שלש נשים ששנינו - "שלש נשים עוסקות בבצק" - הם סוד שלש ההין; לפי שאות ה' ראשונה שבשם נעשית ארבעה באופן זה ה"ה, ואות ה' של המלוי נעשית ה"ה - הם ארבעה. וסימן "רביעית ההין". ובזה תבין טעם לאומר "שהם ארבעה בצים שיעור אכילת פרס" כנגד ארבעה ההין. "ולמר שלשה" לפי כי אות ה' של השורש לא קחשיב לה. וכן שנינו שלש נשים ולא ארבעה. ולפי כי אות ה' כינוי לנקבה ואלו עוסקות בזה הבצק לתקן אותו ולהוציא אותו מתחילה בסוד אור מים רקיע הנזכר בזוהר פרשת תרומה דף קס"ז (ח"ב קסז, א) וזה לשונו: "הכא רזא דרזין באלין תלתא אתצייר ואתגליף בגלופי רזא דדיוקנא דאדם דהא בתולדתא דבר נש בקדמיתא זרע דאיהו אור וההוא אור אקרי זרע דכתיב אור זרוע - ההוא זרע ממש. לבתר ההוא זרע דאיהו אור אתפשט ואתעביד מים בלחותא דיליה אגליף יתיר ואתפשט פשיטו גו אינון מים פשיטו דגופא לכל סטרין. כיון דאתצייר ואתגליף צורה דיוקנא דגופא אקריש ההוא פשיטו ודא איהו רקיע בתוך המים וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי סוד שלש בחינות אלו הנזכר במעשה בראשית "יהי אור...יהי רקיע בתוך המים" הם סוד ציור האדם ותולדתו. והנה שלש דברים אלו הם חמשה פעמים נזכרים במעשה בראשית - ה' פעמים אור, ה' פעמים מים, ה' פעמים רקיע כנזכר שם. והם סוד של נשים הנזכר העוסקות בבצק זה. והבן.
ולכן בא סימן "באכילת פרס" - על שם פריסת מלכותך שהוא הוראה לפרוסות הללו של הההין הנזכר. והאכילה זו בסוד "הלחם אשר אוכל" האדם עליון. מה שמו? הוא אכילת פרס, שהם שלשה בצים או ארבעה בסוד ההין הנזכר. ולכן בא גם כן שיעור זה באדם הגשמי. "אם אכל וחזר ואכל" כדרך שהוא למעלה שהאכילה נחלקת בתוך אותם הההין (הנשים הנזכר), כך אדם הגשמי אכל וחזר ואכל. "אם יש מאכילה ראשונה מתחילתה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס" - בסוד כי חילוק ופריסת הההין, "מצטרפין" לפי כי סוף סוף הם סוד ה' אחת. ואז "חייב כרת" שהרי סוד בריאת האדם הוא בבחינת אור מים רקיע כאמור, שהנשים אלו מתעסקות בו. ולכן "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" - הם רוח ונשמה כאמור. "ואם לאו אין מצטרפין" וחי בהם.
"ושיעור אכילת פרס - יש אומרים ארבעה בצים" כנגד ארבעה ההין, "ויש אומרים שלשה בצים" דלא קא חשיב אות ה' ראשונה. ולכן יש פנים לכאן ולכאן. ואמנם באדם הגשמי כנגדן יש בו נפש רוח ונשמה, ואיפשר נמי כי ימצא בו נשמה לנשמה בסוד 'חיה' כדאיתא במדבר רבה פרשת קרח "חמשה שמות הם נפש רוח נשמה חיה יחידה", עיין שם.
"הא דבעינן שיעור היינו לחיוב כרת" לפי שהוא מדה כנגד מדה; האדם עשה פירוד על ידי אותה אכילה בכזית בין השני שמות כדלעיל - לכן נמי בעינן שיעור כזית לחייב אותו כרת שנאמר "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". "אבל איסורא איכא בכל שהוא" - למעלה נעשה איזה פגם, וגם הנפש לא תמלא כי יהיה בה פגם כנזכר.
"אכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה או שאכל אכילה גסה וכו'" - הנה האוכלים שאינם ראויים לאכילה כגון עשבים המרים וכיוצא הם מסטרא אחרא. ולכן "אינם ראויים לאכילה" כי הנה נתבאר כי סוד האכילה הוא ייחוד השני שמות יאהדונה"י. וכן עולה מלת מאכל בגימטריא צ"א כמנין יאהדונה"י שעולה אמן. ואמנם בסטרא אחרא אין להם חיבור כדאיתא פרשת תצוה שאמר "אל אחר - אסתרס ולא עביד פירין". וכן איתא פרשת בלק: "אשר הלך חשכים - דשארי בחיבורא וסיים בפירודא". ולכן האוכל אוכלים אלו שאינן ראויים לאכילה - "כרת ליכא" - שהרי לא עשה פירוד בסטרא דקדושה. "אבל אסור" לפי שגרם ענין אכילה שהוא ייחוד עם סטרא אחרא.
"אכל אכילה גסה כגון מיד על אכילה שאכל בסעודה המפסקת" - והענין כי הנה ירמוז לענין ייחוד נוסף שאין שם הנאה ממנו ואינו ראוי להוליד. ולכן פטור אבל אסור. וכן לענין האדם הנה הוא קץ במזונו - גם זה הוא רמז לסטרא אחרא שנקרא "שנת הרעב" כדאיתא בזוהר פרשת מקץ. ומה שנקרא 'רעב' - כבר נתבאר אצלי כמו שאמרו חז"ל "כל המשביע עצמו מדברי תורה ויישן אין מתבשר חלום רע" (מאמר), והיינו מדת כל שמשביע עצמו מדברי תורה שבעל פה שמדברת עמו על דרך "אשה מספרת עם בעלה". וכן מי שקץ במזונו הוא מורה על ענין זה. ולכן פטור אבל אסור לפי שהרי אכל מכל מקום.
הוא הענין "בעלי קנים ועלי גפנים לפי שהם כעץ בעלמא" - הוא עץ שאינו של מאכל שנאמר "כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת וכו'". "ואם לבלבו של גפנים בארץ ישראל מראש השנה עד יום הכפורים חייב" לפי שהרי הם ענין מאכל.
"השותה ביום הכפורים מלא לוגמיו חייב וכו'" - והנני מודיעך סוד גדול בענין השתיה שהנה אינה נחשבת לענין העינויים שהרי חז"ל אמרו "חמשה ענויים: רחיצה סיכה וכו'", והשתיה אינה נחשבת רק היא בכלל אכילה. והנה "השותה ביום הכפורים חייב" - אם כן ראוי לומר עליה מה נשתנה כי לענין חיוב תחשב, ולענין מנין עינוי לא תמנה? מהו כן?
אמנם הענין יתבאר במאמר בזוהר הובא פרשת ויקרא דף ר' (ח"ג ר, א) וזה לשונו: "ר' שמעון אמר כלא שפיר אבל רזא דמלה אכלו רעים לעילא שתו ושכרו דודים לתתא. אמר ליה ר' אלעזר מאן אינון לעילא ומאן אינון לתתא? א"ל יאות שאלת. אתר עילאה דאינון באחדותא בחדוותא דלא מתפרשן לעלמין - אלין אקרון 'רעים'. הדא הוא דכתיב ונהר יוצא מעדן. ועדן וההוא נהר לא מתפרשן לעלמין, ואשת' לעלמין ברעותא באחדותא בחדוותא. שתו ושכרו דודים - אלין אינון לתתא דאקרון דודים לזמנין ידיען. והא אוקימנא. תא חזי באינון עילאי כתיב בהו אכילה בלא שתיה. מאי טעמא? מאן דאית ליה גרבי דחמרא אכילה בעיא. ובגין דתמן שרייא חמרא דמנטרא כתיב בהו אכילה. ובאינון תתאי דבעיין שקיו כתיב בהו שתיה דהא כל נטיען שקיו בעיין מההוא נחלא דעמיקא. ועל דא באלין אכילה ובאלין שתיה. אלין רעים ואלין דודים וכו'".
הנה מאמר זה קשה ההבנה וצריך חקירת חכם לדורשו. ואין הרצון לפרש מאמרי הזוהר זולת ללמוד מהם לענין המצטרך. והנה צריך שתדע בתחילה כי ענין מה שאמר הכתוב "אכלו רעים שתו ושכרו דודים" - היינו לתת את של זה בזה כי במדות העליונים הנקראים 'רעים' בעבור דלא מתפרשאן לכן נמצא להם שתהיה תמיד בסוד יין המשומר בענביו וכו'. ולכן יאמר בהם ענין 'אכילה'. ובמדות תחתונים הנמצא בהם אכילה - לכן אמר שתו ושכרו דודים.
והנה נשוב ונלמוד ממוצא דבר זה כי פעמים ימצא שם ענין שתיה ופעמים נמצא שם ענין אכילה בלא שתיה. וממה שאמר הכתוב "אכלו רעים" משמע נמי כי איפשר להיות שניהם יחדיו שתיה ואכילה. והנה כבר נתבאר עד כמה פעמים כי ענין אכילה ושתיה בהם שני מיני יחודים. העליון מכונה לשתיה והייחוד התחתון מכונה לאכילה. והנה להיות כי פעמים עושה ייחוד השתיה עם ייחוד של האכילה - לכן הם אמרו "שתיה בכלל אכילה" - רוצה לומר כי כאשר יש הייחוד של האכילה בהיכרח נמצא גם כן ייחוד העליון של השתיה. ולפעמים נעשה הייחוד עליון בפני עצמו, סוד השתיה, ולכן "השותה ביום הכפורים חייב".
ובזה תבין ענין השתיה בתוך הסעודה כי יש מי שסובר שצריך לברך שהכל ויש מי שאומר שאין צריך לברך שהרי חז"ל אמרו "שתיה בכלל אכילה" ונמצא מברך לבטלה. ובמה שנתבאר מפורש הענין כי לפי שנמצא שני מיני שתיה למעלה - אחת היא בהצטרף האכילה עמה וכפי זה שתיה זו בכלל אכילה לפי כי שני הייחודים מתחברים. נמצא כי של השתיה הוא בכלל "הלחם אשר הוא אוכל". והיינו דוגמא אל המים שהם באים בתוך הסעודה. ויש פעמים שייחוד השתיה נעשה הוא לבדו - גם שישתה האדם בתוך הסעודה - חייב לברך.
והנה למדנו כי להיות ייחוד השתיה הוא לבדו - לכן "השותה ביום הכפורים מלא לוגמיו חייב" מפני כי ייחוד זה הוא בסוד הפה. ובזה תבין למה אנו מקפידין בשעת הברכה שלא יתן לתוך פיו ויברך אלא אם כן מוציא אותו לחוץ ומברך על שם "ימלא פי תהלתך". כי כן כוונתינו שימצא הייחוד עליון שהוא בסוד הפה. ולכן השיעור של השתיה "מלא לוגמיו" - דהיינו "כשיסלקנו לצד אחד בפיו יתראה מלא לוגמיו". ומשערים בכל אדם לפי מה שהוא "הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו" לפי כי כן נמי נמצא למעלה כביכול. והוא בסוד "מה שמו ומה שם בנו" לפי כי בהם הוא מה שאמר הכתוב "אכלו רעים לעילא שתו ושכרו דודים לתתא".
וזה השיעור "הוא פחות מרביעית באדם בינוני". וכבר ביארתי ענין רביעית בסוד "רביעית ההין" כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ה (ח"ג רמה, א) וזה לשונו: "רביעין ההין - רגלא רביעאה לכרסייא עילאה, ואיהי עולה תמיד לגביה בכל יומא ויומא עד מחשבתא עילאה דלית לה סוף. ובגין דא עולה קא אתייא על הרהור הלב", עכ"ל. הנה זה המאמר מובן עם מה שנתבאר למעלה שהם ד' ההין ואין להאריך. ובזה מובן כל המאמר כי קשה הוא. ובזה מובן שיעור של רביעית מהו.
אמנם ענין אדם בינוני הוא כי יש אדם הנקרא א"א כדאיתא באדרא, ויש אדם שנקרא אדם ז"א. אמנם אדם בינוני הוא סוד מדת החכמה קדומה ושם הוא סוד השתיה כנזכר במאמר, שאמר "מאן דאית ליה גרבי דחמרא אכילה בעיא". ואדם זה הוא השותה עם רביעית ההין הנזכר. והבן.
"וכל המשקין מצטרפין לכשיעור" - ואיתא בזוהר פרשת שמיני דף מ' (ח"ג מ, א) וזה לשונו: "ר' אבא אמא מאתר חד נפקו יין ושמן ומים דבש וחלב וכו'". ולכן לא מפני שאמר במאמר "מאן דאית ליה גרבי דחמרא וכו'" - אז תבין כי זו היא השתיה דווקא. אינו כן. אלא "כל המשקין הם מצטרפין" שהרי כל אלו המשקים הנזכר מאתר חד נפקו הוא, מבחינת 'רעים' הנזכר. ולכן השותה מהם כשיעור חייב בכולן.
"שתה מעט וחזר ושתה וכו'" - הנה דין זה מבואר הוא מן הדין הקודם של האכילה כי הנה נתבאר למעלה כי יצירת האדם הוא על ידי שלשה בחינות - אור מים רקיע. והם הם יצירת האדם הגשמי. כי הטיפה הוא סוד אור שנאמר "אור זרוע" - הנה כי טיפת הזרע הוא 'אור'. ולפי שנמשך מן העין ואחר כך מתהפך ונעשה מים - ולכן "אם שתה" שהוא סוד "שתו ושכרו דודים" הנזכר, "וחזר ושתה" בסוד אותם ההין הנ"ל שהם הנשים הנזכר במשנה, "אם יש מתחילת שתיה הראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית" - היינו רביעין ההין הנזכר. "מצטרפין לכשיעור" לפי כי כן נמי אותם הההין הם מצטרפין בסוד אות ה' הראשונה כדלעיל. ולכן "חייב כרת" שהרי עשה פגם למעלה לסיבת היות יום הכפורים אסור באכילה. ואע"ג שנאמר "אכלו רעים" - ביום כפור אסור. ולכן נענש "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" שהם רוח ונשמה כנ"ל.
"ואם אין שם שיעור זה אין מצטרפין" - וחי בהם אמר רחמנא. "ויש אומרים שצירוף השתיות נמי הם שיעור אכילת פרס" שהם פרוסות על דרך הנ"ל. והשיעור הוא כמו צירוף אכילות שהוא ג' בצים. או אליבא דמאן דאמר שיעור ד' בצים. וכל זה כבר נתבאר למעלה - אין לנו להאריך. והמשכיל יבין מדעתו פרטי הדברים כמו שנתבאר לעיל.