טור ברקת/תריא
שו"ע סימן תרי"א (תר"י לפי הטור ברקת)[עריכה]
שליל יום הכפורים דינו כיומו - ובו ב' סעיפים
- (א) יום הכיפורים לילו כיומו לכל דבר. ומה הם הדברים האסורים בו? מלאכה, אכילה שתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המטה. ואין חיוב כרת אלא על מלאכה אכילה ושתיה.
- (ב) כל מלאכה שחייבים עליה בשבת חייבים עליה ביום הכיפורים. וכל שבשבת פטור אבל אסור - גם ביוה"כ כן. אלא ששבת זדונו בסקילה ויום הכיפורים זדונו בכרת. וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום כיפור. והתירו לקנב ירק ולפצוע אגוזים מן המנחה ולמעלה כשחל בחול והאידנא נהגו לאסור.
טור ברקת[עריכה]
כאשר ניתן לב מה צורך נמצא בהודעה זו שהוצרך לשנות לנו כי "יום הכפורים לילו כיומו לכל דבר", שנראה הודעה זו מיותרת שלא לצורך. כי היכן מצינו כי אין הלילה שוה ליום עד שהוצרך להודיע אותנו כי לילה יום הכפורים הוא כיומו לכל דבר? והרי שבת וכל ימים טובים יוכיחו כי לילה כיום בהשואה אחת. אמנם חז"ל כל דבריהם כגחלי אש נוקבים ויורדים עד התהום, ומעלימים כונת דבריהם כדרך התורה שהיא מתלבשת סודותיה בענין נגלה ודרך פשט המובן לכל. ולא מפני כך המשכיל יתרשל לתת לב להשכיל להטיב להעמיק בכונתה. כדאיתא פרשת בהעלותך דף קנ"ב (ח"ג קנב, א) וזה לשונו: "ר' שמעון אמר גוי(?) לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה סיפורין בעלמא וכו'. תא חזי אית לבושא דאתחזי לכולא ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאתחזי לון שפירא לא מסתכלין יתיר. חשיבו דההוא לבושא גופא חשיבו דגופא נשמתא. כהאי גוונא אורייתא אית לה גופא ומלי דאורייתא דאקרון גופי תורה מתלבשא בלבושין דאינון ספורין דהאי עלמא. טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בההוא לבושא וכו'. אינון דידעין יתיר לא מסתכלן בלבושא אלא בגופא וכו'. חכימין עבדי דמלכא עילאה אינון דקיימו על טורא דסיני לא מסתכלי אלא בנשמתא דאיהו עיקרא דכולא, אורייתא ממש. ולעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא לנשמתא דאורייתא וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר עומק המחשבה של דברי תורה וכן נמי דברי חז"ל. ולכן ראוי להאמין כי לא לענין הנגלה אמרו חז"ל כי "יום הכפורים לילו כיומו לכל דבר" אלא לענין נסתר.
וסוד הדבר יובן עם מ"ש בזוהר פרשת ויקרא דף ט"ו (ח"ג טו, א) וזה לשונו: "תאנא מסטרא דאימא נפקין גרדינין נימוסין גליפין ואחדין בקולפאי דגבורה שלטין על רחמי. כמה דאת אמר הנועדים על ה' - על ה' ממש. וכדין אשתכחו עלמין חסריןו וכו'. וכד בני עלמא מכשרין עובדיהון לתתא - מתבסמן דינין ומתעברן ומתערי רחמי וכו'. תאנא בשעתא דמתבסמן דינין ושלטי רחמי - כל כתרא וכתרא תב בקיומיה ומתברכאן כולהו כחדא ומתבסמא אימא בקל דינוי גליפין ותייבין לסטרהא, וכדין אקרי 'תשובה שלימה', ואתכפר עלמא. דהא אימא בחדוותא שלימתא יתבא דכתיב אם הבנים שמחה. וכדין אתקרי יום הכפורים דכתיב ביה "לטהר אתכם מכל חטאתיכם". ומתפתחמין ן' תרעין דסטרין גליפין וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי יום הכפורים רצונו לומר שמתמתקים הדינים וחוזרים למעלה לאימא עילאה ונפתחים חמשים שערי בינה. והיינו רצונם באומרם "לילו כיומו לכל דבר" - לפי כי ידענו כי בשאר הימים מדת אל יעיר בבקר בבקר לאכפייא דינים שנאמר "ואל זועם בכל יום", כמ"ש בזוהר "נזעם לא אמר אלא זועם" - הוא פועל יוצא שזועם לבעלי הדין. אבל בלילה אינו כן. כי כל בעלי הדין הם שולטים כנודע. אמנם יום הכפורים אינו כן כי הנה הדינים הם מתבסמין ותייבין אצל אימא עילאה. ועוד נמי ביום שערי הרחמים הם נפתחים כדאיתא בזוהר בפסוק "ויטע אשל בבאר שבע". אבל בלילה הכל סגור כנזכר בזוהר תרעין דילה סתימין מפחד בלילות. אבל בלילה הזה בהפך - כי נפתחים שערים עליונים, ן' שערי בינה. הרי "לילו כיומו לכל דבר".
עוד תשוב ותראה כי דבר גדול הם אמרו. ויובן עם מ"ש בזוהר פרשת אמור דף ק"כ (ח"ג קכ, א) וזה לשונו: "בהאי יומא מתעטר כהנא בעטרין עילאין והוא קאים בין עילאי ותתאי ומכפר עלי' ועל ביתיה ועל כהני ועל מקדשא ואל ישראל כולהו וכו'. אדי ואתכוון ושארי לממני אחת ואחת וכו' בגין לאמשכא ולנגדא להאי 'אחת' דהיא אימא עילאה בדרגין ידיען לכתרא דאימא תתאה, ולאמשכא נהרין עמיקין מאתרייהו לכנסת ישראל. ועל דא יומא דא תרין נהורין נהרין כחדא - אימא עילאה נהרא לאימא תתאה. ועל דא כתיב יום הכפורים כמה דאתמר", עכ"ל.
הנה למדנו מזה המאמר כל השלימות הנמצא ביום הכפורים כי תרין נהורין נהרין כחדא. אמנם בלילה לא ידענו מה? לכן הם אמרו בנועם מליהם כי "לילו כיומו לכל דבר" דרך כלל.
ומה גם לענין הנוגע לאדם הגשמי העולם הזה שנקרא "לילה" לחז"ל - הוא "כיומו" של עולם הבא כמו שאמרו חז"ל עולם הבא אין לו אכילה ולא שתיה וכו'. ולכן חייב כרת על מלאכה אכילה ושתיה - כי לא תוכל לזכות לעולם הבא אם לא יעשה תשובה וחי בהם.
"כל מלאכה שחייבים עליה בשבת חייבים עליה ביום הכפורים וכו'" - הנה ענין המלאכה - הביאור שלה בדיני השבת ששם ביתה כאשר אמרו חז"ל "מלאכת מחשבת אסרה תורה". והענין בקצרה יובן כאשר אעיר הערה אחת כי למה ענין השבת הוא חמור מיום הכפורים? כי כפי הנראה איפכא מבעי ליה? שיהיה יותר חמור יום הכפורים מן השבת מפני כי יום הכפורים הוא יום מחילה וסליחה וכפרה, יום קבוע לכל הדורות. מה שאין כן יום השבת. דאף על גב כי יום קדוש הוא - מכל מקום אין נמצא בו כח למחול עונותינו.
גם שנתבונן בסוד הענין יגדל הספק זה מפני דקים לן כי השבת הוא נרמז בכנסת ישראל ובתפארת ישראל. אמנם יום הכפורים סודו הוא באימא עילאה, סוד התשובה (נזכר למעלה בכמה מאמרים מן הזוהר). אם כן למה יגרע יום הכפורים מיום השבת? וגם שנאמר כי גם השבת רומז באימא עילאה - ראוי לומר מה נשתנה יום הכפורים מיום השבת להיות קל ממנו?
אמנם הענין הוא כי צריך האדם להבין כי כל המלאכות שנאסרו בשבת היה מפני העון של אדם הראשון שפגם ביום השבת והוציא מרשות היחיד לרשות הרבים כדאיתא בתיקונים. ולפי שפגם אדם הראשון במחשבה ובמעשה - לכן מלאכת מחשבת אסרה תורה כמבואר במקומו. אמנם יום הכפורים נתן להם לישראל בעבור שחטאו במעשה העגל וניתן להם יום הכפורים לכפרה כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר הובא למעלה. ולפי כי החטא שלהם היה קל משל אדם הראשון, ומה גם כי עשו תשובה כאמור לעיל -- ולכן משתנה בשני פנים מן השבת. כי העלייה היא יותר למעלה - גם שהעונש שלו קל מן השבת דאיכא תרתי לטיבותא.
ולכן "כל מלאכה שחייבים עליה בשבת חייבים עליה ביום הכפורים. וכל שבשבת פטור אבל אסור ביום הכפורים כן" לפי כי הצד השוה ביניהם כי ישראל חטאו ושבו על עון אבותם כמו שאמרו חז"ל בפסוק "והמה כאדם עברו ברית". אבל מכל מקום לא ראי זה כראי זה כאמור. ולכן יש ביניהם הפרש כי בשבת זדונו בסקילה לפי כי כן היה הפגם שחטא אדם הראשון במחשבה - הוא בסוד אות י' שהוא ענין הסקילה כדאיתא פרשת שופטים דף רע"ד (ח"ג רעד, א) וזה לשונו: "לדון בסקילה לסמאל באבן דאיהו יוד וכו'". והוא סוד המחשבה כנודע מן הזוהר והתיקונים. ויום הכפורים זדונו בכרת לפי כי על ידי מעשה העגל כרתו אות ה' אחרונה והפרידו אותה מדודה. וכדאיתא בזוהר פרשת תשא דבאימא תתאה חטאו שנאמר "קום עשה לנו אלהים", עיין שם. ולכן עונשו בכרת.
"וכל שאסור לטלטלו בשבת משום מוקצה כך אסור לטלטלו ביום הכפורים. אבל התירו לנקב ירק ולפצע אגוזים וכו'" מפני עגמת נפש. אבל כבר נמנעו שלא לעשות אחד מהנה אלא כל היום הם מרבים בשירות ותשבחות להקב"ה.