טור ברקת/תקפט
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקפ"ט - מי הם הראוים לתקיעת שופר - ובו ט' סעיפים
- (א) כל שאינו מחויב בדבר, אינו מוציא אחרים ידי חובתן.
- (ב) חרש שוטה וקטן, פטורים. וחרש, אפילו מדבר ואינו שומע, אינו מוציא, דכיוון שאינו שומע – לאו בר חיובא הוא.
- (ג) אשה פטורה, משום דהוי מצוַת עשה שהזמן גרמא.
- (ד) אנדרוגינוס מוציא את מינו. טומטום, אפילו את מינו אינו מוציא.
- (ה) מי שחציו עבד וחציו בן חורין, אינו מוציא אפילו עצמו. וצריך שיתקע לו בן חורין להוציאו.
- (ו) אף על פי שנשים פטורות, יכולות לתקוע. וכן אחֵר שיצא כבר - יכול לתקוע להוציא. אבל אין מברכות, ולא יברכו להן.
- (ז) המודר הנאה מחבירו, מותר לתקוע לו תקיעה של מצווה. ודוקא כשהוא תוקע מאליו להוציאו. אבל אם אמר לו המודר "תקע והוציאני", אסור.
- (ח) המתעסק בתקיעת שופר להתלמד - לא יצא ידי חובתו. [וכן השומע מן המתעסק לא יצא][1]. וכן התוקע לשורר ולא נתכוון לתקיעת מצוה - לא יצא. נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוין התוקע להוציאו, או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת - לא יצא ידי חובתו. עד שיתכוון שומע ומשמיע.
- (ט) מי שתקע ונתכוון להוציא כל השומע תקיעתו, ושמע השומע ונתכוון לצאת ידי חובתו, אף על פי שאין התוקע מתכוון לפלוני זה ששמע תקיעתו ואינו יודעו, יצא, שהרי נתכוון להוציא לכל מי שישמענו. לפיכך, מי שהיה מהלך בדרך, או יושב בתוך ביתו, ושמע תקיעות משליח ציבור, יצא אם נתכוון לצאת; שהרי שליח ציבור מתכוון להוציא את הרבים ידי חובתן.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
אשר נצטוינו בהר סיני מצות עשה ומצוות לא תעשה, דהיינו "סור מרע ועשה טוב" כדי להשלים את נפשינו. ולכן באו המצות המספר זה ולא במקרה כנודע. וכן צוה הקב"ה "ונשמרתם לנפשותיכם" ואם כך[2] בא עלינו החיוב להזהר על בריאות גופינו. כל שכן שאנחנו מחויבים להזהר על בריאות נפשותינו כי כן יש איברים בנפש במספר כנגד איברי הגוף. לכן מעשה המצות חובה הם עלינו לחיותינו כהיום הזה שנאמר "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המפשטים למען תחיו".
וגם בכלל הצווי הזה על זמן התחיה. לא מבעיא כי העוסק במצוה נקרא 'חי' לפניו יתברך ומקדש עצמו בהם (כנ"ל מאמר הזוהר מפרשת תרומה), אלא גם כן עליהם חיו יחיה לזמן התחיה, כי כן משמע ממ"ש "למען תחיו" - הוא השארות הנפש וחי בהם לזמן התחיה. ומ"ש "למען תחיו ובאתם וירישתם את הארץ" - ארץ זו הוא כינוי לארץ החיים כמה שאמר הרמב"ם ז"ל בפסוק "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ".
ולכן חייב אדם במעשה המצוה להחיות הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל כמו שאמרו חז"ל. ומפני היות כל איש ישראל נמשכות נפשם ממחצב אחד כמו שאמר הכתוב "בנים אתם לה' אלהיכם" - ולכן נמצא כח מסור באיש אחד להוציא את חבירו מאותו החיוב, יחיד או רבים. ובלבד שיהיה חייב בדבר.
אמנם "חרש שוטה וקטן פטורים" כל אחד מהם כפי חובתו(?) כי הנה הקטן לאו בר חיובא הוא כי הוא פטור מן המצות מפני כי עדיין אין בו שלימות הנפש. ולכן גם שיעשה המצות - יקנה קדושה יתירה ודאי - אבל לא שלימות הנשמה שהוא דבר שלא יוכל להשיג אותה. וכן השוטה - מאחר שאין בו דעת - מתלא אמר "דעת חסרת מה קנית?", כלומר כי לא יוכל לקנות רוח ונשמה אף על גב שיעשה המצות.
"וחרש אפילו מדבר ואינו שומע אינו מוציא" שהנה חכמים ז"ל אמרו בפסוק "שמעו ותחי נפשכם" האוזן דומה לקנקל זה שמגמרים בו את הכלים וכו'. כך על ידי האוזן כל איברים האדם מרגישין. ולכן החרש דאינו שומע - לאר בר חיובא הוא.
ואמנם אף על גב שאמרתי כי עיקר של מעשה המצוה הוא מועיל לזמן התחיה שנאמר "שמעו ותחי נפשכם" מכל מקום אין העדר זה מונע מהם התחיה זולת הדברים ששנינו "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא", לפי כי אותם הדברים הם שעובר עליהם האדם בשאט הנפש[3] למלאת תאות יצרו. אבל כל אחת מהנה אין זה מרצון עצמו רק כי כן עלתה הסכמתו יתברך, הוא ובית דינו, כי זהו כונת חז"ל בפסוק "הוא עשך ויכוננך" (מאמר) - הוא ובית דין שלו נמנו על כל אבר ואבר. כלומר דאע"ג כי ימצא מחוסר אבר, עורת או חרום וכיוצא - אין לאדם להתרעם על כך לפי כי כך נתחייב בבית דין על עונו הקודם. ולכן עתה הוא פטור מן המצות עד שיתקן עון הקודם כמו שנתבאר כי "סור מרע" קודם. ובכן יזכה לתחייה.
"אשה פטורה משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא" - מצינו כי הנשמה מכנים אותה חז"ל לאשה כמ"ש בענין שבת ואשה מקושטת לתלמיד חכם, ואיתא בתיקונים היינו נשמה טובה שהיא שורה על האדם. "פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא" לפי שהיא אינה באה בעולם הזה בקרב איש ולב עמוק על סיבת העדר שלא קיימה המצות, אלא לענין תוספת טובה לזכות לעצמה ולזכות לאדם זה. כי על ידי מעשה הטוב הרויח אותה. ואם באמת היה לרוח זה העדר מן המצות היה צריך לבא בגלגול. ולכן "פטור ממצות עשה שהזמן גרמא" - כלומר אינו מתחייב להיות שם מתלבשת בתוך גוף אדם זה עד שיעשה אלה המצות דהיינו "שנה תמימה". אלא הכל תלוי כפי מעשיו של אדם דאפשר שמתעבר בו או רוח או נשמה לפי שעה בלבד והולך לו.
ולכן אינו צריך לשמיעת קול שופר להיות בן חורין כי מאחר שיכול לבא בסוד העיבור - זה מורה כי אינו תחת ממשלת הקליפה. ואיפשר כי זה יהיה מכלל מה שאמר הכתוב "אם אדוניו יתן לו אשה" (שמות, כא) - במתנה בסוד העיבור, "וילדה לו בנים וכו'". ולכן אינה מוציאה האדם ידי חובתו מן הקליפה - אין בה יכולת - אלא והוא יצא בגופו - הוא צריך להשלים מעשיו כדי לצאת מתחת רשות הקליפה, היינו "בגפו" כדאיתא בזוהר פרשת משפטים. ועוד לזמן התחייה הוא יצא בגפו כמה דאת אמר "יצא אדם לפעלו" כדאיתא בזוהר לזמן התחיה אז אין נכנס בו זה הרוח לפי כי זה כבר קנה שלימותו והלך לו. אבל "והוא" - אותו בן אדם שזכה בעולם הזה לרוח כנזכר - הוא יצא לבדו ברוח[4] שהוא שלו על ידי התקיעה. אבל אותו הרוח שהוא צדיק בא לעזרה לו לפי שעה וחוזר לגוף שלו. הוא סוד מ"ש בזוהר (ח"א קכו, ב) בפסוק "ואשביעך וגו' אשר לא תקח אשה לבני (בראשית, כד)" - הוא בניין גופי, "מבנות הכנעני" - אותה בת גרים שהרויחו אותה נשמה על ידי מעשה הטוב, "אשר אנכי יושב בקרבו" - אע"ג שישב שם זמן מה אין רצונו להתחבר רק בנשמה שלו. וכן הנשמה אינו רוצה רק בגוף שלה כנזכר שם.
"אנדרוגינוס מוציא את מינו וכו'" - הנה אנדרוגינוס העיקר שלו הוא זכר שלכן שנינו אנדרוגינוס חייבים סקילה עליו כזכר. אמנם נמצא אתו התחברות סימן הנקבה. וזה הוא על דרך הנזכר שמתערב נשמה או רוח מסטרא דנוקבא כדאיתא בזוהר פרשת תזריע דף ע"ג (ח"ג עג, א) וזה לשונו: "ואם נקבה תלד - כלילן כחד, נוקבא ודכר מסטרא שמאלא דשלטא על סטרא ימינא יתיר, ודכורא אתכפייא בימינא דלא שלטא. וכדין ההוא דכר דנפיק מגו נוקבא מסטרא שמאלא - כל אורחוי כנוקבא ולא אקרי דכר וכו'". ולהיות זה האיש משונה והנשמה שלו מסטרא דנוקבא כאמור - ולכן "אינו מוציא אלא את מינו" ואין בו כח יותר מזה.
"אבל מי שהוא טומטום" הוא מורה היות הדבר בספר, ולכן "אפילו את מינו אינו מוציא" כי זה דוגמא אל הגשמי ממש. ודברים אלו הם מפורשים במקומם.
"ומי שחציון עבד וחציו בן חורין וכו'" - איתא בזוהר פרשת משפטים דף צ"ד (ח"ב צד, א) וזה לשונו: "כי תקנה עבד עברי וכו' כד נשמתא אתחייבת בגלגולא, אם היא מסטרא דההוא עבד מט"ט דאיהו כליל שית סטרין כתיב ביה שש שנים יעבד - גלגולא דיליה לא מתחייב אלא שית שנין. עד דאשלימת שית דרגין מההוא אתר דאתנטילת וכו'". הנה מבואר מזה המאמר כי כל הנפש אשר היא מגולגלת מסטרא דההוא עבד שוב אינה יכולה לצאת עד שמשלים הקצבה שלו כפי שניו. ולכן יאמר "מי שחציו עבד", דהיינו כי הוא גלגול מסטרא דההוא עבד, "וחציו בן חורין" שנחצב בו נשמה שלא נתחייבה בגלגול מצד עבד הנזכר - זה "אינו מוציא אפילו את עצמו" לפי דאף על גב שיעשה מצוה זו אינו יכול לצאת מידי הגלגול שלו. דאף על גב כי סגולת תקיעת השופר הוא להוציא העבדים לחירות - מכל מקום זה אינו כן לפי שיש לו חיוב זמן ואין צודק בו ענין התקיעה שמורה חירות בהווה. ומה גם לעתיד. לכן "צריך בן חורין שיתקע לו". והוא על דרך מה שאמר הכתוב "או דודו או בן דודו יגאלנו" - סוד נשמה אחרת שיהיה בה כח להוציאו מרשות של הקליפה.
"אף על פי שנשים פטורות יכולות לתקוע וכו'" - הנה נתבאר כי בחינת אשה זו הוא רמז לנשמה שבאה אל האדם בסוד העיבור, בסוד מה שאמר הכתוב "אם אדוניו יתן לו אשה". ולכן פטורה מן התקיעה - כלומר כי אין לה חיוב להיות שם עד שיבא קיום המצוה - שהרי יכולה לצאת זו מבלי ענין מעשה כנ"ל. ולכן יאמר דאף על גב כי אלו הנשמות המכונות לשם 'נשים', אף על פי שהם פטורות כאמור -- מכל מקום "יכולות לתקוע". כי אע"ג שאין להם חיוב - מכל מקום יש להם תוספת זכות על ידי המצוה. "וכן אחר שיצא כבר, יכול לתקוע להוציא הזולת" מצד הערבות. "אבל נשים אלו אין מברכות" - שהרי נתבאר לעיל כי על ידי הברכה גורם ייחוד למעלה וממשיך שפע משם. ואלו אין בהם כח זה והוייא ברכה לבטלה. ולכן אין מברכין להם לפי כי ייחוד ברכה הנזכר הוא למעלה כנ"ל.
"המודר הנאה מחבירו וכו'" - הנה נתבאר במקום אחר מה שאמרו חז"ל "הרהור עבירה קשים מעבירה" כי האדם המחשב לעשות עבירה על ידי אותה מחשבה רעה - תכף הוא עושה פגם בעצמו באותו מקום ממש. כי מסתלק ממנו בחינת הנשמה השורה במוח האדם. ואם נתעורר ללכת לעשות אז הוא פוגם בחינת הרוח. ולכן יאמר "המודר הנאה מחבירו", היינו בחינת הנשמה או הרוח שפירש מגוף האדם והלך לו. ואף על גב שהיה לו הנאה ממנו על ידי מעשה המצות ולימוד התורה - אף על פי כן נדר הנאה זו ממנו ופירש והלך לו. "מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה" להוציאו מדי דופיו מאותו הפגם שעשה לו. כי מאחר שאמרו חז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות", ולכן על ידי תקיעה של מצוה איפשר להשיב אותה אבידה.
ולכן יאמר "ודוקא שהמודר הוא תוקע מאליו להוציא", כלומר כי לפי שאדם זה עשה איזו מצוה שלכן היה סיבה שאותה נשמה שפירשה ממנו לחזור עליו היינו 'לתקוע לו', ר"ל להיות תקועה עמו לשם מצוה שעשה להוציאו מאותו חיוב. "אבל אם אמר לו המודר", כלומר זה החוטא שפירש מן הנשמה או רוח והלכו להם, הוא אמר לאחד מהם "תקע" וחזור "עמי והוציאני" מעון זה ולא על ידי מעשה טוב ולא עשה תשובה - "אסור לתקוע לו" ולא יוכל אותו רוח או נשמה לחזור לו כלל, וגם לעתיד לזמן התחייה לא תשוב אליו עוד.
"המתעסק בתקיעת שופר להתלמד וכו'" - כבר נתבאר כי להיות שמעשה המצוה הוא תיקון לשלימות האדם בעולם הזה וגם לזמן התחיה; כי על ידי סכום המצות נבנה הגוף ואיברי האדם. ולכן המצוה צריכה כונה. ולכן "המתעסק בתקיעת שופר להתלמד", ולא דעת ולא תבונה כדי להשלים את נפשו. "וכן התוקע לשורר ולא נתכוון לתקיעת מצוה", כלומר לא נתכוון כי כל מעשה המצוה יש לו שורש למעלה ולכן על ידי זה המצוה הגשמי הם מתעוררים השרשים וקרב אותם אחד אל אחד. ולכן "לא יצא" כי לא יתכן להמלט האדם מסטרא דרע השולט עליו ולצאת לחירות ממנו אלא על ידי הכונה שהוא על ידי המחשבה לפי כי עון הקודם של אדם הראשון היה במחשבה כדאיתא בזוהר ובתיקונים. וכן נמי חטא ישראל כנזכר בפסוק "והמה כאדם עברו ברית". ולכן מאחר שאין שם כונה טובה - לא יצא מסטרא אחרא כאמור.
"נתכוון שומע לצאת וכו'" - הנה נתבאר כי אדם חטא במחשבה ובמעשה וכן נמי חטא ישראל במעשה העגל במחשבה ובמעשה - ולכן צריך כי במעשה המצוה יהיה מתכוין שומע ומשמיע. כי השומע הוא יהיה תיקון לחטא הקודם שהיה במחשבה, והתוקע הוא תיקון כנגד המעשה. ולכן אם לא נמצא במעשה המצוה שנים האנשים שלימים בכונה שלהם, דהיינו כי "השומע לא היה מתכוין לצאת" מדי דופיו עתה וגם לעתיד, וכן "התוקע לא היה מתכוין להוציא" אדם זה מדי חיובו בקליפה - "לא יצא ידי חובתו", וגם הנפש לא תמלא "עד שיכוין התוקע והשומע" כנזכר.
"מי שתקע ונתכוין להוציא כל השומע תקיעתו וכו'" - מאחר שכבר הונח כי צריך להתכוין השומע והמשמיע לצאת ידי חובתו כדי לתקן חטא הקודם במחשבה ובמעשה שהיה סיבה שנפלו הנשמות בתוך הגלות בסוד הקליפה כנ"ל - ולכן נתקן הנפש ויהיה לה קיום בזמן התחיה. ולכן "מי שהיה תוקע ונתוכין להוציא כל השומע תקיעתו ושמע השומע ונתכוין לצאת יצא אף על פי שאין התוקע מתכוין לפלוני זה" לפי כי כן נמי התקיעה הנעשית למעלה הוא "אדעתא להוציא לכל השומע" כלומר כי מי שיש בו עון לא יוכל לשמוע ולכן אינו יוצא מן הקליפה עד שישמע ויהיה מתכוין לצאת משם. לפי שכבר נתבאר כי יש נשמות שהולכות בגלות ברצונם ולא מצד עון. ואלו - אף על גב ששומעים - לפי שאין להם עון לעכב שמיעת קול שופר - אמנם מכל מקום אינו מתכוין לצאת משם עד זמן הגאולה. וכן נמי כאשר יתקע בשופר גדול לעתיד - הכונה הוא להוציא כל השומעים ידי חובתן מן הקבר ולהחיותם. וכן נמי השומעים - הם מתי עפר שאין בהם עון המחויב שלא יחיו - אז כל כונתם לצאת ידי חובתן ולא ימצא בהם עוד עון שנאמר "והסירותי את לב האבן מבשרכם וכו'".
ולכן "יוצאים ידי חובתן" מן העון הקודם שגרם המיתה בעולם שנאמר "ביום אכלך ממנו מות תמות", וארץ רפאים תפיל. ולכן אז נאמר "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי".
"ולכן השומע מצ"ץ יצא" כי כן זרובבל בן שאתיאל הוא השליח ותוקע כמו שאומרים חז"ל, ונשמע מסוף העולם ועד סופו, ומוציא את הרבים ידי חובתן.
פירוש שני לצד מעלה[עריכה]
וכאשר אשוב לבאר דינים אלו לענין הנוגע למעלה כך היה אומר:
"כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן". והענין כי הנה נתבאר למעלה מאמר מפרשת אמור כי ביום ראש השנה איהו יומא דדינא דאימא אסתלקת מעל בנין. ועל ידי תקיעת השופר חוזרת להיות רובצת על הבנים. וכבר נתבאר כי התוקע למעלה הוא אות יו"ד שנותן קולו לתוך אותו שופר בסוד אימא עילאה, ועל ידי כן האם חוזרת עליהם כאמור. נמצא כי "המחויב בדבר" זה לעשותו הוא סוד חכמה עילאה. ולכן הוא "מוציא את הרבים", הם המדות העליונות, שש קצוות העולם, "מידי חובתן" לפי כי כל זמן שאינו תוקע ואין האם חוזרת עליהם - הדינים הם נאחזים בהם והיינו 'חובתן', לפי שהעון סטרא אחרא נאחז מהם ויונק השפע הנמשך להם. וכאשר האם חוזרת להיות רובצת עליהם אז מתברין משלשוליהון ולכן "יוצאין ידי חובתן".
ועוד ימצא כי הם "מחוייבים בדבר", דהיינו לתקן לכנסת ישראל הנקרא 'דבר' כדאיתא בזוהר וכדאיתא בזוהר פרשת בראשית דף מ"ח (ח"א מח, א) וזה לשונו: "ויבן ה' את הצלע - אמר רבי שמעון כתיב אלהים הבין דרכה וכו' מכאן אוליפנא מאן דאנסיב ברתיה עד לא תיעול לבעלה אבוה ואמה מתקנין לה וכו' כיון דאתחברת בבעלה הוא יזון לה והוא יתן לה מה דבעיא וכו'". ולכן נמצא כי תפארת ישראל "חייב בדבר" לתקן לכנסת ישראל ולכן הוא "מוציא את הרבים" בסוד העולמות, "ידי חובתן" מסטרא אחרא המתגברת ליינק מהם.
ולכן "חרש שוטה וקטן פטורים", כלומר כי הנה נאמר "מי ישום אלם או חרש או פקח וכו'" כי הנה כאשר מסתלק האם מעל הבנים (הנקראת 'מי' כנודע) על ידי כן חוזר תפארת ישראל להיות בסוד "אלם" לפי שהאם העליונה נקראת אלהים וכאשר מסתלק מי נשאר אלם. וכן לפעמים אין בחינת הדעת שלם כי אז נקראת 'נער' ואמרו חכמינו ז"ל "עד אימתי נקרא נער? עד מ"ה שנים" - רצה לומר עד שיהיה בסוד שם מ"ה. ופעמים אין שם בחינת דעת ונקרא "שוטה". ולכן בכל בחינות אלו הוא "פטור מתקיעת שופר".
"וחרש אפילו מדבר ואינו שומע אינו מוציא" דכיון דלאו בר חיובא הוא הרי אמרנו דמאחר שאינו מחויב לתקן המדה הנקראת 'דבר', שהרי לית הוא בחיליה, ולכן "אינו מוציא את הרבים" בסוד העולמות, "ידי חובתן" מתגבורת סטרא אחרא כאמור.
"אשה פטורה משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא". והענין כי הנה נודע כי הנקבה מתחילה היא בסוד נקודה כמאן דאמר "חוה זנב היתה". ואחר כך נסרה הקב"ה ועשה גב לזה וגב לזה ועל ידי כן הנקבה נבנית שנאמר "ויבן ה' את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה" ונעשית בסוד "מנורת זהב כלה" מבחינת האחורים בסוד מצות לא תעשה. והזכר נכלל בו סוד מצות עשה. והיינו מ"ש בתיקונים "זכרי עם ו"ה - רמ"ח. שמי עם יה - שס"ה".
ולכן האשה הגשמית היא "פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא" מפני כי פעמים היא בסוד המיעוט ואינה נכללת עם הזכר הנקבה העליונה כאמור. ולכן היא פטורה מתקיעת שופר שהוא בסוד הזכר שהאם חוזרת להיות רובצת על תפארת ישראל כאמור.
"אנדרוגינוס מוציא את מינו וכו'" - הנה במקום אחר נתבאר סוד אנדרוגינוס מהו. אמנם עתה נבאר הענין באופן אחר. והכל אמת. והוא כי הנה חכמים ז"ל אמרו בבראשית רבה כשברא הקב"ה לאדם הראשון אנדרוגינוס בראו. והנה בענין האנדרוגינוס יש מי שסובר שהוא בריה בפני עצמה ויש מי שסובר שחציו זכר וחציו נקבה. ואמנם האמת הוא כי השני הסברות הם אמתיות כי נמצא מדה אחת למעלה עליונה שהוא סוד אנדרוגינוס הנמצא בו שני סימנים אלו שהם האחד משפיע בסוד זכר והשני מושפע בסוד נקבה. גם נמצא יותר למטה בחינה שהם צד אחד בסוד זכר וצד אחר בסוד נקבה. ולפי כי יש אנדרוגינוס שהוא בריה בפני עצמה - לכן "מוציא את מינו".
אמנם "טומטום אפילו את מינו אינו מוציא". וזה הוא מין שאין לו שורש לפי שאינו דבר המתקיים לפי כי כאשר נקרע ימצא זכר או נקבה.
"מי שחציו עבד וחציו בן חורין" הוא בסוד מה שאמר בזוהר פרשת בלק דף קצ"ז (ח"ג קצז, א) וזה לשונו: "תלת עבדין אינון בתלת דוכתין, וכולהו חד. ועלייהו כתיב הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וכו'. אמר רבי אלעזר תא חזי תרי עבד מאינון תלתא אינון דכללי כל הני דהא תליתאה קיימא לחתמא(?) ביה חותמא לעילא לשואה ביה ימינא דמלכא לאתשכחא ביה וכו'".
והנה מבואר מזה המאמר כי בחינת עבד האמור בזה יש חלק ממנו הנקרא עבד ויש חלק ממנו שאינו עבד דאיהו "לשואה ימינא דקוב"ה". זה יקרא "בן חורין". ולכן "אינו מוציא אפילו את עצמו" אף על גב שהוא עבד עברי לפי שנאמר "ושם אתנו נער עברי עבד" - הוא סוד הנער מט"ט שהוא בסוד 'עבד'. ולפי שאותו עבד רע ס"מ מתאחז ממנו - אף על גב שיש חלק ממנו שהוא בן חורין - אינו יכול להוציא את עצמו מסטרא אחרא.
וזה הענין אבארהו לך עתה לפי שהוא דין בא בכמה מקומות. והענין הנה נתבאר במאמר זה דחציו עבד וחציו בן חורין משמע על חלק אחד של מט"ט אשר למטה והחלק היותר עליון הם סוד 'עבד'. אמנם החלק ממנו העליון אף על גב שהוא מכלל 'עבד' לא יקרא 'עבד' מפני שהוא "קיימא לחתמא ביה חותמא לעילא וכו'". והיינו מה שחידש רבי אלעזר יותר ממה שאמר רבי אבא. והבן.
אמנם יש הבנה אחרת בזה. "מי שחציו עבד וחציו בן חורין" דהיינו מה שאמר בתיקונים כי בעולם היצירה מתערב טוב ורע. וביארתי בסוד הטלית קטן שמניחין מלמטה תחת הבגדים כי הסוד הוא לפי שהטלית זה הוא בסוד מט"ט שלכן צריך שיכסה ראשו ורובו של קטן בסוד "ונער קטון נוהג בם" כדי להפריש בין הפנימיות של עבד זה, כי אין נוגע שם קליפה כלל רק בבחינת החיצוניות. נמצא כי חציו של נער זה 'עבד' שמתאחז ממנו סטרא אחרא, וחציו הפנימי 'בן חורין'.
אמנם אין בו כח "להוציא עצמו" מעבדות הקליפה ולכן "צריך בן חורין שיתקע לו" - הוא יוסף הצדיק, "ומוציא אותו ידי חובתו" משעבוד סטרא אחרא. ועוד "מוציא אותו ידי חובתו" הוא סוד מה ששנינו "מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו' אמרו להם תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם! לישא שפחה אינו יכול וכו'". כי הנה מה שאמר "עובד את רבו יום אחד וכו'" הוא סוד מה שאמר בתיקונים מט"ט על ידו מתייחדין צדיק וצדק בשית יומין דחול. ולכן יאמר "עובד את רבו יום אחד", רצה לומר ביום של חול שנעשה הייחוד על ידו. "ואת עצמו יום אחד" דהיינו בשבת. אמרו להם לא יתכן "לישא שפחה אינו יכול" - כלומר לפי שהשפחה שהיא בת זוגו מתאחז ממנה סטרא אחרא ולא יכול לישא אותה. "אלא כופין את רבו" - הוא אברהם אבינו ע"ה איש החסד, ומורידין הארה ממנו למטה ואז נעשה בן חורין כאשר ביארתי אצל "בא ברוך ה'" כי אז יצא לחירות לפי שמן הדין אין העבד נעשה שליח, הרי כי אברהם עשה אותו בן חורין. הוא סוד מה שאמר בזוהר בפסוק "ואל זועם בכל יום" כי "יעיר בבקר בבקר" לזעום מאריהון דדינין ולהכניע אותם ואז ניצול העבד ונעשה בן חורין, ועושה החוב המוטל עליו לעשות זוג של רבקה. ואחר כך "יוצא ידי חובתו" עם בת זוגו לעשות עונתה. וכל זה נעשה על ידי בן חורין כנזכר.
"אף על פי שהנשים פטורות", שהרי לאה ורחל אין בהם תקיעה זו, "יכולות לתקוע לעצמן" לפי שעל האמת נמצא בהם תקיעת שופר. "אבל אין מברכות" ולא מברכין להם לפי כי זה יהיה להם כלילה ואין שם ברכה שהוא בחינת אור המקיף.
"המודר הנאה מחבירו וכו'" - הוא מה שאמרו חז"ל "נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל בירושלים של מטה". היינו שהקב"ה הוא "מודר הנאה" זו "מחבירו" ישראל שנקרא "אחי ורעי", "מותר לתקוע לו לישראל תקיעה של מצוה" שנאמר "ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו'".
"ודוקא כשהוא תוקע מאליו" לפי כי זה יורה כי יעשה למענו להוציאו מן הגלות וממילא יהיה שאחר כך יכנס ישראל בירושלים של מטה ונכנס הוא נמי בירושלים של מעלה. "אבל אם אמר לו המודר", אלו ישראל אמרו להקב"ה "תקע בשופר" גדול זה "והוציאני" לחירות מן הגלות - "אסור" - דמשמע כי ישראל אין עושים תשובה. שאילו עשו לא צריכא למימר. ולכן אסור לישראל לומר כך. ואסור להקב"ה לעשותו דמשמע שעשה להנאת עצמו כדי להכנס בירושלים של מעלה כאמור.
וסוד הדבר כבר נתבאר בזוהר ובתיקונים כי "ירושלים של מעלה" הוא סוד ה' עליונה, ו"ירושלים של מטה" בסוד ה' אחרונה. ו"נשבע הקב"ה" הוא חכמה "שלא יכנס" בסוד זיווג "לירושלים של מעלה", היא בינה. "עד שיכנס ישראל", הוא תפארת ישראל, "בירושלים של מטה" - היא הנקבה שלו, מדת המלכות. נמצא כי שני ייחודים אלו נתבטלו בעבור חרבן בית המקדש כנזכר.
ולכן יאמר "המודר הנאה מחבירו", הוא חכמה שנדר שלא ליהנות מבינה כמאן דאמר "מודר הנאת תשמישך עלי" - כך נדר חכמה מחבירו בינה שנקראו 'חבירים ורעים' כדאיתא בזוהר בפסוק "אכלו רעים" שלא ליהנות ממנה הנאת תשמיש שנאמר "ולא אבא בעיר" דהיינו ענין ביאה שלא יכנס בירושלים של מעלה -- עם כל זה "מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה" - הוא מה שאמר בהקדמת הזוהר דף י"ג (ח"א יג, א) וזה לשונו: "פרשתא קדמאה קדש לי כל בכור וכו' פטר כל רחם - בההוא שביל דקיק דנחית מן יו"ד דאיהו אפתח רחמה וכו' פרשתא תניינא דא ה' - היכלא דאפתח רחמה דילה מגו יו"ד בחמשין פתחין אכסדרין דביה דההוא פטר דעביד האי יו"ד בהאי היכלא למשמע קלא דנפיק משופר וכו'". הרי כי עשה מעשה דאפתח רחמה היינו 'תקיעה' כמו ששנינו "התוקע ליבמתו". והיא "של מצוה" - כאמור.
"ודווקא כשהוא תוקע מאליו", מרצונו להוציאו לאותו קול הנזכר. "אבל אם אמר לו המודר", היא בינה, "תקע והוציאני" מחיוב זה, "אסור" - שהרי נדר ואמר "ולא אבא בעיר".
עוד יש לפרש המודר הנאה הוא סוד הצדיק עליון. "מחבירו" - סוד יוסף הצדיק בסוד מה שאמר הכתוב "כי ישבו אחים יחדיו". ופירש ממנו. "מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה" לפי כי על ידי כן מתחבר צדיק זה עם צדק ונעשה מצוה בסוד מ"ץ ו"ה כנ"ל. כי אותיות מ"ץ הם בחילוף יה שהם בסוד איש ואשה. "ודוקא כשהוא תוקע מאליו" להוציאו מחיבו עונה, "אבל אם אמר" הצדיק "תקע והוציאני אסור" - שהרי עובר על הנדר. והכל מפני שנדר ואמר "ולא אבא בעיר" כנזכר.
"המתעסק בתקיעות שופר להתלמד וכו'" - הנה נתבאר כי החכמה הוא התוקע ב'שופר' - בסוד הבינה. וזה "לאפקא קלא" - הקול קול יעקב. אבל "המתעסק" - זה סוד החכמה המתעסק בנסתרות, "בתקיעת שופר" - זה הנזכר בתוך הבינה, "להתלמד" - הוא מ"ש בזוהר פרשת פקודי דף רנ"ז (ח"ב רנז, א) וזה לשונו: "מתניתין איהו רזא דקיימא לגו דאולפי תמן וכו' לרזא דא אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני וכו'". דהיינו כי אותה תקיעת השופר שתקע חכמה בבית אימא היא "להתלמד" בלבד, כלומר לצורך עצמו בלבד, ולא להועיל לזולתו, הוא קול יעקב. וזהו להתלמד כדאיתא בזוהר פרשת אחרי מות דף ס"א (ח"ג סא, א) וזה לשונו: "ובשעתא דנגיד ההוא רבות קדישא לאינון תרי קיימי דאקרון צבאות - אתכנש תמן. וכד נפיק מתמן בההוא דרגא דאקרי יסוד לההוא חכמה זעירא - כדין אתקרי לשון לימודים וכו'".
והענין מובן. ולכן "יצא ידי חובתו" שהוא מחוייב לתקן אותו קול יעקב כאמור.
"וכן התוקע לשורר" - היינו בסוד שיר כפול משולש מרובע כדאיתא בתיקונים. "ואינו מתכוין לתקוע תקיעת מצוה". והענין הוא מה שביארתי בסוד מלת מצוה שהוא מ"ץ ו"ה. כי אותיות מץ הם חילוף יה. והנה אותיות יה הם מורים על הייחוד הנמצא בין איש ואשה. אבל "לשורר" הוא מורה מה שאמר הכתוב "וחכם באחור ישבחנה", דהיינו לשורר הנזכר, שהוא סוד האחוריים של החכמה. ולכן מאחר שאין החכמה מתכוין לתקוע הייחוד שעושה תקיעת מצוה, היינו להועיל לאותיות ו"ה - לכן "לא יצא ידי חובתו".
"או שנתכוון התוקע", הוא החכמה, "להוציאו ידי חובתו" לבינה, "ולא נתכוון השומע" הוא הבינה עצמה הנקרא 'שמיעה', "לצאת ידי חובתו" לתקן אותו קול יעקב. "לא יצא ידי חובתו" הנזכר "עד שיתכוין השומע ומשמיע" כאמור.
"מי שתקע ונתכוון להוציא כל השומע תקיעתו וכו'" - הנה כבר נתבאר למעלה כי מה שאמר הכתוב "ויהי היום ויבאו בני האלהים להתייצב על ה'" - היינו ביום ראש השנה כדאיתא בזוהר. ואז מתעוררים ע' שרי אומות העולם ומאריהון דדינין לקטרג ונאחזים מסטרא דגבורה דהיינו "על יהו"ה". והסיבה מפני כי בו ביום האם נסתלקה מעל הבנים כדאיתא בזוהר הובא למעלה. ולכן בא הצווי לתקוע בשופר להיות כי לכן מתעורר שופר עליון ונעשית התקיעה, ואימא עילאה חוזרת להיות רובצת על הבנים. ואז כל מאריהון דדינין אתברו שלשליהון על ידי התקיעה כאמור.
ולכן בא זה הדין "מי שתקע ונתכוון להוציא כל השומע תקיעתו" - כי כן נמי למעלה, "מי" (היא אימא עילאה הנקראת 'מי' כנודע), "תוקע" באותו "שופר" הנזכר ומתכוון להוציא כל השומע תקיעתו מאותו חיוב של מאריהון דדינין שנתאחז בהם. "ושמע השומע ונתכוון לצאת מהם. אע"פ שאין התוקע מתכוין לפלוני זה ואינו יודע - יצא".
"לפיכך ש"ץ וכו'" - הנה ש"ץ רומז בהרבה מקומות והכל בדרך אחת. כי הצדיק הוא "שליח" לעשות שליחות דמדות עליונות. ומט"ט שליח של אדם עליון. וכונתם "להוציא כל השומע תקיעה שלהם" שהם מסטרא דקדושה. ולכן "מי שהיה יושב בביתו" בעולם שלו, "או עובר ושומע תקיעה מש"ץ יצא ידי חובתו" - הוא הדינים או הקליפה הנאחזת בו לפי כי על ידי התקיעה אתברו משלשוליהון כנ"ל.