טור ברקת/תקפג
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקפ"ג - דברים שנוהגים לאכול בליל ראש השנה - ובו ב' סעיפים
- יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביא דהיינו תלתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא. וכשיאכל רוביא יאמר יהי רצון שירבו זכיותינו. כרתי - יכרתו שונאינו. סילקא - יסתלקו אויבינו. תמרי - יתמו שונאינו. קרא - יקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו.
- אוכלים ראש כבש לומר נהיה לראש ולא לזנב, וזכר לאילו של יצחק.
טור ברקת[עריכה]
אשר חז"ל הגידו כי "סימנא מילתא היא". ואין בזה לחוש משום דרכי האמורי - אדרבא - בהפוך הוא כדי לקיים מה שאמר הכתוב "בכל דרכיך דעהו" כנ"ל. ועיקר הדבר כי הנה נודע מאמר חז"ל כי אדם נברא בראש השנה ותכף נצטוה על עץ הדעת שלא לאכול ממנו. והודיע אותו הקב"ה כי ביום אכלו ממנו ימות לפי כי בו תלוי ענין המיתה כנודע ממשל החולה שאמר לו הרופא "אל תאכל דבר פלוני שהוא רע", ועבר על צויי ומת. ולכן אנו עתה עושים דברים אלו ואומרים עליהם אלה הדברים כלומר אם ראה כי אנחנו לא נאכל זולת דברים המועילים שיש בהם זכרון טוב לתקן מעשינו ולהחיות נפשינו לעובדך באמת.
ולכן אמרו חז"ל "יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביא דהיינו תלתן כרתי סילקא וכו'". ולפי דקים לן דאין לך עשב שאין ממונה עליו מלאך שנאמר "אם תשים משטרו בארץ" - כל אחד עליו ממונה מלאך אחד והוא אומר לו "גדל". ולכן כאשר יאכל האדם דברים - החי יתן אל לבו לעורר אלו הכחות למעלה אותם הממונים על מין האילן גם הממונים על העשבים. ואיתא בזוהר פרשת שמות דף ט"ו (ח"ב טו, א) וזה לשונו: "אמר רבי יהודה מאי דכתיב גם את זה לעומת זה עשה האלהים? כגוונא דרקיעא עבד קוב"ה בארעא וכולהו רמיזא למה דלעילא דכד הוה חמו ר' אבא חד אילנא דאביה אתעביד עופא דפרח הוה בכי ואמר אי הוו ידעין בני נשא למאי רמיזאן וכו' דאמר ר' יוסי אלנין אינון דאתחזי מנהון חכמתא כגון חרובא דקל פסתוקא וכדומה לון כולהו בחד רכיכא אתרככו כל אינון דעבדין בר מתפוחים, רזא חדא אינון בר משבילין וכו'. וכל חד מאינון זוטרי בר מאזובא מאימא חדא אתיילידו. כל עשבין דארעא דאתמני עליהון רברבין תקיפין בשמיא - כל חד וחד רזא בלחודוי כגוונא דלעילא וכו'".
הנה מבואר הדבר כי אף על גב שהקב"ה שם משטרו של כל אחד מלאך ממונה עליו, אמנם מכל מקום העיקר של כל אחד נאחז במדות העליונות. וכן מבואר פרשת שמות דף ט"ו שם נאמר "מהו דכתיב אל גנת אגוז ירדתי? א"ל תא חזי ההיא גנתא נפקא מעדן ודא היא שכינתא. אגוז דא היא רתיכא קדישא דאינון ארבע רישין דנהרין דמתפרשין מן גנתא כהאי אגוזא וכו'". והנה מבואר מזה המאמר כי בכל עשב יהיה מותר(?) מחבירו בשורש שלו למעלה. ולכן טוב לאכול דברים אלו כדי לעורר השרשים העליונים שהם תלויים במדות העליונות.
ואמנם האגוז אף על גב כי הנראה מן המאמר טוב לאכול אותו, ומה גם אשר חז"ל אמרו "מה אגוז אעפ"י שמתלכלך אינו נמאס מה שבתוכו כך תלמיד שסרח אין תורתו נמאסת" -- אף על פי כן אין ראוי לאכול אותו מפני הלכלוך שבתוכו שהוא מר ומורה רעה כדאיתא בזוהר שם נאמר ע"ש.
ואמנם צריך כשאוכל לומר בפיו על כל דבר ודבר הנוסח שלו מפני כי על ידי הדיבור מתעורר כח עליון כדאיתא בזוהר פרשת אמור וזה לשונו דף ק"ה (ח"ג קה, א): "אמר רבי יוסי כתיב וקראת לשבת עונג וכו'. אבל "ממצא חפצך ודבר דבר" מה הוא? ומאי גריעותא הוא לשבת? א"ל ודאי גריעותא הוא דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דבר נש דלית לה קלא וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא וכו'. הרהור מותר מאי טעמא? הרהור לא עביד מידי ולא אתעביד מניה קלא ולא סליק. אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה - ההוא מלה אתעביד קלא ובקע אוירין ורקיעין וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא וכו'".
והנה מבואר מזה המאמר כמה הוא מעורר האדם למעלה על ידי הדיבור שלו. וכן צריך לומר בפיו כך על כל דבר שאוכל כדי לעורר הדיבור עליון ובזה מתקיים כל משאלותיו לטובה על ידי הכונה.
"אוכלים ראש כבש וכו'" - וצריך ליזהר אם אוכל המוח שהנה אמרו כי שלשה איברים טוב שלא לאוכלם וסימן שלהם מלך - היינו מוח לב כבד. ולכן צריך כונה גדולה.
והנה עיקר כל דברים אלו כדי להעיר לב האדם שיעשה תשובה וישוב אל ה' וירחמהו.