טור ברקת/תקפב
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקפ"ב - סדר תפלת עשרה ימי תשובה וראש השנה - ובו ט' סעיפים
- בעשרה ימי תשובה אומר "המלך הקדוש" "המלך המשפט". ואם טעה או שהוא מסופק - אם הוא ב"המלך הקדוש" - חוזר לראש. ואם הוא ב"המלך המשפט" - אם נזכר קודם שעקר רגליו - חוזר לברכת "השיבה" ואומר משם ואילך על הסדר. ואם לא נזכר עד שעקר רגליו - חוזר לראש.
- אם אמר "האל הקדוש" ותוך כדי דיבור נזכר ואמר "המלך הקדוש" - אינו צריך לחזור. וכן הדין ב"המלך המשפט".
- בשבת בינתיים ערבית יאמר בברכת מעין שבע "המלך הקדוש".
- יש נוהגים להתפלל בראש השנה ויום הכפורים בכריעה וצריכין הם לזקוף בסוף הברכות.
- אם לא אמר "זכרנו" ו"מי כמוך" - אין מחזירין אותו.
- אומר בתפלה "ותתן לנו את יום הזכרון הזה" ואינו מזכיר ראש חדש.
- אם חל בחול אומר "יום תרועה מקרא קדש". ואם חל בשבת אומר "זכרון תרועה".
- אינו אומר "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון". וכן אינו אומר "והשיאנו". ובתפלת מוסף אינו אומר "אין אנו יכולים לעלות ולראות לפניך". אלא "ואין אנו יכולים לעשות חובותינו לפניך". .
- אע"פ שכל ימות השנה מתפללים בלחש - בראש השנה ויום הכפורים נוהגין לומר בקול רם ולהטעות לא חיישינן כיון שמצויים בידם מחזורים.
טור ברקת[עריכה]
אף על גב כי בכל יום מקבל עליו האדם עול מלכות שמים בייחוד קריאת שמע - אמנם בימים אלו שהם ימים של דין לכן "צריך שיאמר המלך הקדוש המלך המשפט" והם כנגד שני בתי דינים שיש למעלה שהם נקראים בית דין עליון ובית דין תחתון. ואמנם בתחילה אין להזכיר ענין משפט ודין רק "המלך הקדוש" מפני כי בשלש מדות העליונות אין להזכיר בהם ענין דין. ואף על גב כי העולם נברא בשלש מדות אלו שנאמר "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו", וגם העולם נברא בדין שנאמר "בראשית ברא אלהים" כמו שאמרו חז"ל -- אין להזכיר מציאות דין שהרי שיתף עמו הקב"ה מדת הרחמים שנאמר "ביום עשות ה' אלהים". ולכן אין לומר בזה זולת "המלך הקדוש" שנאמר "כי אלהים קדושים[1] הוא" (יהושע כד, יט).
אבל באמצעיות מזכיר דין ואומר שם "המלך המשפט". וסמיך ליה "למשומדים אל תהי תקוה וכו'". ולפי כי כן תחילה הקב"ה עשה דין בעמו ואחר כך בכל העולם.
"ואם טעה או שהוא מסופק צריך לחזור" לבל יתראה כי אינו מתרצה בדינו של הקב"ה ח"ו. ולכן "אם הוא בהמלך הקדוש חוזר לראש" לפי דשלש ראשונות חשובות כאחת. ומה גם אם יחזור לברכת "אתה קדוש" בלבד יהיה נראה כי שתי מדות העליונות אין נמצא בהם ענין של דין רק במדה שלישית. ולכן חוזר להגיד כי ישר ה' והדין הוא בסתר מלכות. ולכן נמי "אם טעה בהמלך המשפט חוזר לברכת השיבה".
אמנם "אם עקר רגליו חוזר לראש" מטעם הנזכר כדאיתא בספר יצירה "נעוץ סופן בתחילתן" - כי הנה בימים הללו כל מדות העליונות הם שואבים דין ונשפעין מצד הדין. ולכן "אם אמר האל הקדוש ותוך כדי דיבור חזר ואמר המלך הקדוש אינו חוזר" שהרי החזיר אותה המדה לצד הדין להיות נאחזת שם. ולכן הוא במלך המשפט אם חזר בו בתוך כדי דיבור אינו צריך לחזור.
"גם בשבת בנתיים בערבית יאמר המלך הקדוש בברכת מעין שבע" שהרי מכל שכן הוא דצריכא למימר מפני כי בלילה הוא שליטת הדינים ביותר. ולכן אע"ג כי אין שם המלך המשפט - הנה נאמר "המלך הקדוש" בעמידה ומה גם עתה שחוזר ואומר בברכת מעין שבע "המלך הקדוש".
"יש נוהגים להתפלל בראש השנה ויום הכפורים בכריעה וכו'" - ומן הדין צריכין לזקוף בסוף הברכות. ואמנם אין זה מנהג אלא בכלל "כל המוסיף גורע". ובכלל מה שאמרו חז"ל שמלמדים אותו שלא לשוח שלכן הזהיר הנביא "הלכוף כאגמון ראשו" (ישעיהו נח, ה). ועיקר ההכנעה הוא בלב שלא יתראה לעיני בשר. ואיפשר כי זה יהיה מכלל דרכי הגאוה ורמות רוחא.
"אם לא אמר זכרנו ומי כמוך אין מחזירין אותו" - לפי כי כל זה הם אורות הנוספים עתה בראש השנה ויום הכפורים. וזה הענין נעשה בלאו הכי. אמנם בעשרת ימי תשובה אין מתגלים אורות הללו ולכן אין אומרים בעשרת ימי תשובה "ובכן יתקדש שמך" וכל "ובכן" הנמשכים. רק "המלך הקדוש" מפני כי אורות הללו אינם מתגלים זולת בראש השנה ויום הכפורים כאמור.
"אומר בתפלה ותתן לנו את יום הזכרון הזה ואינו מזכיר ראש חדש" - כדי שלא לעורר הדינים. ואיתא פרשת פקודי דף רל"ח (ח"ב רלח, א) וזה לשונו: "בכל ירחא וירחא כד סיהרא בעיא לאתחדתא בעי חד שעיר בגין דלא יקטרג חדתותא **** חולקיה כדקא חזי ליה וסיהרא קדישא לינקא בקדושה לחדתותי כדקא יאות. וכד מתחדשא בכל ירחא וירחא בגין כך אקרי נער. והא אוקימנא. והאי אחרא דיהא תדיר במסאבו ולא נפיק מניה אקרי מלך זקן וכסיל. ובגין כך ישראל קדישין דאינון עמא חד ביחודא קדישא קוב"ה יהיב לון עיטא לאשתזבא מכלא", עכ"ל. והנה מבואר מזה המאמר כי אין להזכיר ענין ראש חדש בגין לאשתזבא מאותו זקן וכסיל.
"אם חל בחול אומר יום תרועה" לקיים השני כתובים כמו שאמרו חז"ל "כתיב יום תרועה יהיה לכם", היינו בחול, "וכתיב זכרון תרועה יהיה לכם", היינו בשבת. כלומר כי מזה תראה כמה מועיל תקיעת שופר בראש השנה לישראל דלא מבעיא אם הוא יום תרועה שהוא בחול ותוקעין בו כי זה מועיל מאד לערבב השטן כדלקמן - אלא אע"ג שהוא בשבת שאין תוקעים בו - מכל מקום "זכרון תרועה" זה יהיה מועיל לכם.
"ואינו אומר מועדים לשמחה וכו'" - דפשוט הוא כי צריך האדם להיות ירא ביום זה אימת מלכות. וכן "אינו אומר ואין אנו יכולים לעלות ולראות" כי לא נצטוינו בראש השנה לעלות לירושלים, "אלא אומר ואין אנו יכולים לעשות חובותינו לפניך" - הם הקרבנות.
"אף על פי שכל השנה מתפללין בלחש וכו'" - אין זה מנהג כלל, ואשתמיט מיניה דמר מה שאמר בזוהר פרשת ויגש דף ר"ט (ח"א רט, א) וזה לשונו: "והקול נשמע בית פרעה וכו' ואוקימנא מאן דצלי צלותיה וקם קמי מאריה אצטריך ליה דלא למשמע קליה בצלותיה. ומאן דאשמע קליה בצלותיה - צלותיה לא ישתמע. מאי טעמא? בגין דצלותא לאו איהי קלא דאשתמע דההוא קול דאשתמע לאו היא צלותא וכו'. ובגין כך לא אצטריך ליה לבר נש למשמע קליה בצלותיה אלא לצלאה בלחש בההוא קלא דלא אשתמע, ודא איהי צלותא דאתקבלת תדיר. וסימניך והקל נשמע - קלא בלא וא"ו - נשמע, דא היא צלותא דאיהי בחשאי דקוב"ה קביל ליה וכו'".
ומ"ש הגאון "ולהטעות לא חיישינן כיון שמצויים בידם מחזורים" - הא נמי ליתי. לא אמרו חז"ל אלא ללמוד מחנה שנאמר "וקולה לא ישמע", ואין הסיבה שלא יטעה חבירו, אלא כך אמרו חז"ל "המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה". ואיתא בזוהר פרשת ויקהל דף ר"כ (ח"ב רכ, א) וזה לשונו: "וכד צלותא סלקא קאים האי ממנא וכריז על כל אינון פתחין פתחו שערים וכו'. כל אינון דמצלן צלותהון בלחישו ברעותא דלבא - האי צלותא סלקא וצייתין לה כל אינון דאקרי מארי דאודנין. ואי ההיא צלותא אשתמע לאחרא - לית מאן דציית לה לעילא וכו'. ותו דמלה דצלותא אתאחדא בעלמא עילאה ומלה דעלמא לא אצטריך למשמע וכו'".
ובתיקון רפ"ג דף ג' וזה לשונו: "אוף הכי יחוד עלמין קשורא דעמודא דאמצעיתא ושכינתא תתאה אינון יאהד"ונהי וחיבורא. ותרין שמהן צריכין בחשאי. ורזא דמלה בעמדם תרפנה כנפיהם - בעמדם ישראל בצלותא דעמידה - חיוון תרפינה כנפיהם דלא למשמע קלא דתמן קול דממה דקה, קדש הקדשים, דאיהי בעמידה. בגין דתמן קאתא מלכא וכו'".
ולכן אסור להשמיע קולו כדאמרן.
- ^ כאן הגהתי. ובדפוס כתוב 'קרובים' - ויקיעורך