טור ברקת/תקסה
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקס"ה - דין תפילת עננו - ובו ו' סעיפים
- יחיד אומר עננו בשומע תפלה. [בין יחיד שקיבל עליו תענית][1] בין יחיד המתפלל עם הצבור בתענית צבור. וכן שליח צבור שמסדר תפילתו בלחש - כיחיד דמי ובשומע תפלה.
- אם שכח מלומר עננו - אין מחזירין אותו. ואם נזכר קודם שעקר רגליו אומרו בלא חתימה.
- יש אומרים שאין היחיד אומר עננו כי אם במנחה, שמא יאחזנו בולמוס ונמצא שקרן בתפילתו. אבל שליח צבור אומרו גם בתפלת שחרית כשהוא מתפלל בקול רם, שאי אפשר שלא יתענו קצת מהקהל. ובארבע צומות גם היחיד אומרו בכל תפלותיו דאפילו יאחזנו בולמוס ויאכל - שייך שפיר למימר "עננו ביום צום התענית הזה" כיון שתיקנו חכמים להתענות בו.
- טוב לומר בתחנונים שאחר תפלת המנחה לאחר אלהי נצור וכו' "רבון כל העולמים גלוי וידוע לפניך שבזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא מקריב קרבן ואין מקריבים ממנו אלא חלבו ודמו וכו' ".
- אין היחיד רשאי לומר י"ג מדות דרך תפלה ובקשת רחמים, דדבר שבקדושה הם. אבל אם בא לאומרם דרך קריאה בעלמא אומרם.
- המתענה ומפרסם עצמו לאחרים להשתבח שהוא מתענה - הוא נענש על כך.
טור ברקת[עריכה]
אשר חכמים ז"ל הגידו כי כל שאלותיו של אדם אומרם בשומע תפילה לפי שהיא סוף הברכות שנתקנו לצורכי בני האדם. ומה גם עתה כי המתענה יש לו לשאול מהקב"ה שיקבל תעניתו ויעשה בקשתו. כך אמרו חז"ל "גדולה היא התפילה לפני הקב"ה" ובפרט כי צריך האיש הישראלי כי כל שאלותיו יהיה לשם שמים כמו שאמר הכתוב "בכל דרכך דעהו", וכמו שכתב הרמב"ם. והמתענה הוא מקריב קרבן לפניו יתברך, חלבו ודמו. נמצא שעתה הוי תרתי לטיבותא - הקרבן והתפילה. ולפי כי כך אמרו חז"ל "גדולה תפילה יותר מן הקרבן" - ולכן יאמר נא ישראל "ענני ביום צום התענית הזה". ובפרט אם האדם מהרהר בתשובה - כי אין אדם צדיק בארץ אשר לא יחטא.
וכאשר החי יתן אל לבו על ג' עיקרים הללו - פשוט הוא כי תפילתו אינה חוזרת ריקם. שלכן נתקן ליחיד כאשר מתפלל בלחש כדי להתוודות בינו לבין קונו דכתיב "אשר נשוי פשע כסוי חטאה". ואיתא בזוהר פרשת בלק דף קצ"ה (ח"ג קצה, א) וזה לשונו: "לשאוה גרמיה גו חסידי' בשומע תפילה לפרשא חטאוי דהכי אצטריך יחיד בשומע תפילה בגין לאתדבקא בימינא דפושטא לקבלא לאינון דתייבין, וכדין אקרי חסיד וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי כן צריך היחיד להתוודות בשומע תפילה תמיד בכל תפילותיו. ובכן נקרא 'חסיד' כאמור. ומה גם עתה שהוא בתענית. ואמנם ראוי לכל בן דעת לעשות מעשיו בכונה טובה ולכן ראוי להתבונן מ"ש בפסוק "ואני תפילה" - הוא סוד מה שאמרו חז"ל בברכות "מנין שהקב"ה מתפלל שנאמר ושמחתים בבית תפילתי - תפילתם אינו אומר אלא תפילתי". וכבר ביארתי מאמר זה לעיל כי שם ביתו. ואמנם למדנו ממאמר זה שהקב"ה מתפלל. וז"ש "ואני תפילה" - כלומר לא מבעיא המדה הנקראת 'אני' שהוא מתפלל שנאמר "אלהים אל דמי לך", ונאמר "צדק יקראהו לרגליו". אלא גם כן המדה הנרמז באות ו' מתפלל כמו שאמרו "מאי מתפלל? יהי רצון שאראה בבנין ביתי". ומי כל בשר אשר שמע קול אלהים מדבר כך ולא יחרד לבו.
ולכן יהיה מתכוין בתפילתו כשאומר "כי אתה שומע תפילת כל פה" לרבות המדה זו שמתפללת לפניו יתברך ו*** כולל אותה בברכה זו שהוא סוף הברכות חי ויקשור התפילה לחי עלמין. כך יעשה בלחש שלא ישמע קולו כאשר מפורש הכל במקומו. כך יעשה "יחיד המתפלל עם הציבור".
וכן נמי "שליח ציבור שמסדר תפילתו בלחש כיחיד דמי" משום "והצנע לכת עם אלהיך" כמו שאמרו חז"ל "הכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה וכו'" כנזכר במקומו. ולכן "אומרו בשומע תפילה". אמנם בחזרה אומרה בין גואל לרופא לפי כי אז היא עולה למעלה ואין פחד מן הקטרוג. ולכן סומך אותה לברכת גואל כי כן נקרא "המלאך הגואל". כי כן פעמים נקראת מדה זו 'מלאך' כדאיתא בזוהר פרשת בלק, אין להאריך כי כבר הדברים מפורשים במקומן.
"אם שכח מלומר עננו אין מחזירין אותו" - לפי כי כונה זו שהאדם עושה - לא דבר ריק הוא, כי זה תלוי בזה. ואם לא אמר עננו אינו נתקן - אין הדבר כאן. אלא אע"ג שהיחיד אינו אומר עננו - קודשא בריך הוא עונה שנאמר "שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו" כדאיתא בזוהר "'שומע תפילות' מיבעי ליה? אלא שומע תפילה על כנסת ישראל נאמר". ולכן אין מחזירין אותו. ואמנם "אם נזכר קודם שעקר רגליו אומרו בלא חתימה" ואומר אחריו "יהיו לרצון אמרי פי" ומתקבל.
"יש אומרים שאין היחיד אומר עננו כי אם במנחה וכו'" - סברא זו רחוקה היא ורחוקה בטענת "שמא יאחזנו בולמוס". כי גם שיקראהו אסון - אין זה שקרן אלא אנוס. וכבר אמרו חז"ל "מנין שאם חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה וכו' שנאמר ולחושבי שמו". אמנם כאשר יאמר עננו על דרך הנזכר בזאת הכונה - אז ינקה מספק זה שראוי לחוש עליו היחיד. "אבל ש"ץ אומר גם כשהוא מתפלל בקול רם בתפילת שחרית שאי אפשר שלא יתענו קצת מהקהל". וכן בד' צומות - "גם היחיד אומרו בכל תפילותיו וכו'". וכבר נתבאר כי כאשר האדם מתכוין בתפילתו על דרך האמור - אף על פי שלא ישלים - אינו שקרן. ומה גם מן הטעם האמור כאן גם היחיד אומרו בכל תפילותיו בד' צומות דאפילו יאחזנו בולמוס ויאכל - שפיר שייך למימר "עננו ביום התענית הזה כיון שתקנו חכמים להתענות בו" - אם כן מטעם זה גם בשאר תעניות שהיחיד מתענה יאמר אותו ממה נפשך - אם תענית של חלום הוא - הרי זה תקנה מן השמים שנאמר "והאלהים עשה שיראו מלפניו - זה חלום רע". ואם מתענה באחד מדרכי התשובה - הרי זה מן התורה שנאמר "ושבת עד ה' אלהיך".
"טוב לומר בתחנונים שאחר תפילת המנחה וכו' רבון כל העולמים גלוי וידוע לפניך וכו'" - כך מפורש בזוהר פרשת שמות דף צ' (ח"ב צ, א) וזה לשונו: "מה השושן שהוא אדום והוא לבן אין צומקין אותו לחזור כולו לבן אלא באש - כך הקרבן וכו' עכשיו מי שיושב בתעניתו מקריב חלבו ודמו אינו נצמק לחזור כולו לבן אלא באש דאמר רב יהודה מתוך תעניתו של אדם מחליש איבריו וגובר עליו האש ובאותה שעה צריך להקריב חלבו ודמו באותו האש והוא נקרא 'מזבח כפרה'. והיינו דאמר ר' אלעזר כד הוה יתיב בתעניתא הוה מצלי ואומר גלוי וידוע לפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שהקרבתי לפניך חלבי ודמי והרתחתי אותם בחמימות חולשת גופי. יהי רצון מלפניך שיהא הריח העולה מפי בשעה זו כריח העולה והקרבן כאש המזבח ותרצני וכו'. ולפיכך תקנו התפילה במקום הקרבן ובלבד שיכוין למה דאמרן", עכ"ל.
"אין היחיד רשאי לומר י"ג מדות של רחמים דרך תפילה ובקשת רחמים וכו'" - כבר כתב רבינו יעקב ז"ל ואינו יודע מה חשש יש בדבר שהרי אינו אלא כקורא בתורה שהרי לא אמרו חכמים אלא "כל דבר שבקדושה וכו'". ואם עיני שכל לך תדע ותשכל ממוצא דבר מה שאמרנו "כל דבר שבקדושה". אמנם י"ג מדות הללו הם נקראים 'מדות' של רחמים. ומה ענין זה לזה. ואמנם דבר שבקדושה כגון קדיש וקדושה וברכו.
"המתענה ומפרסם עצמו לאחרים להשתבח שהוא מתענה - הוא נענש על כך" - כדאיתא בירושלמי ההיא איתתא דמיתא ונפק אור גהינם מאודנא לאודנא משום דמשתעיא לאחריני מתענא אנא דכתיב "אתהלך בתוך לבבי בקרב ביתי".
- ^ מילים אלו לא הופיעו בדפוס של הספר, ואני הוספתים בהנחה שמדובר בטעות סופר - ויקיעורך