טור ברקת/תקסו
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקס"ו - דין תענית ציבור - ובו ח' סעיפים
- בתענית צבור אומר שליח צבור "עננו" בין גואל לרופא, וחותם "העונה לעמו ישראל בעת צרה". וקורים ויחל בשחרית ובמנחה, בין שחל בשני ובחמישי בין שחל בשאר הימים.
- כשהציבור גוזרים תענית על כל צרה שלא תבא עליהם, וכן בתעניות שני וחמישי ושני שאחר הפסח ואחר החג שנוהגים באשכנז להתענות הצבור - נהגו הראשונים לומר שליח צבור עננו בין גואל לרופא ולקרות ויחל. ויש שתמהו עליהם והקשו עליהם. והרא"ש יישב קושיתם. הילכך למנהג הראשונים שומעין. ומיהו היכא שגוזרים תענית שלא לשום צורך אלא לשוב בתשובה - יש נוהגים לדונו כתענית צבור לענין עננו בין גואל לרופא וקריאת ויחל, ויש נוהגים לדונו כתענית יחיד שאף שליח צבור אינו אומר עננו אלא בשומע תפלה. ואין מוציאין ספר תורה.
- אין שליח צבור אומר עננו ברכה בפני עצמה אלא אם כן יש בבית הכנסת עשרה שמתענין. ואפילו אם יש בעיר עשרה שמתענין - כיון שאין בבית הכנסת עשרה שמתענין - לא.
- נוהגים להרבות סליחות בברכת "סלח לנו". ויש שאין נוהגים לומר סליחות עד אחר סיום שמונה עשרה ברכות. וכן הנהיגו הקדמונים בארץ ישראל והוא המנהג הנכון.
- בתענית צבור שליח ציבור שאינו מתענה לא יתפלל.
- יש מי שאומר שאין עומד לקרות בתורה בתענית צבור מי שלא התענה. ואם הכהן אינו מתענה - יצא הכהן מבית הכנסת ועומד לקרוא בתורה ישראל המתענה.
- בתענית צבור יעמדו שנים אצל שליח ציבור, מזה אחד ומזה אחד, שיאמרו עמו סליחות.
- כל תענית צבור יש בו נשיאות כפים במנחה חוץ מיום הכפורים.
טור ברקת[עריכה]
הנה מפורש למעלה מה טעם "ש"ץ אומר עננו בין גואל לרופא" בחזרה מפני כי המדה זו נקראת 'גואל' שנאמר "המלאך הגואל". ולכן ש"ץ דווקא "אומר עננו ברכה בפני עצמה" לפי כי כאשר מדה זו נקראת 'תפילה' - אז היא למטה בסוד מה שאמר הכתוב "צדק יקראהו לרגליו" וכנזכר לעיל ממ"ש בתיקונים "ואתנפלת לרגלוי". ולכן אז יאמר היחיד עננו בשומע תפילה כנ"ל. ועוד מטעם כי אז בתפלה בלחש הוא בסוד הרגלים ושם נאמר "עון עקבי יסובני" מפני כי נגע בכף ירך יעקב. ולכן צריך לאומרה בלחישה וגם כן כלולה בשומע תפילה. אבל עתה שעולה למעלה בחזרה כדאיתא פרשת פנחס דף רכ"ט (ח"ג רכט, א) וזה לשונו: "אבל כד חזר ש"ץ צלותא ועונה אמן איהו במחברת השנית וכו'". ולכן אין פחד עתה מהחיצונים ולכן אומר בקול רם. ולכן אומרה ברכה בפני עצמה כי הנה מתחילה מדה זו היתה בסוד 'נקודה' כדאיתא פרשת בלק "מגו רחימא סגיא אזעירת גרמא עד דלא אתחזי מינה רק נקודה אחת בסוד י' זעירא". ולכן בשומע תפלה כי אז ישראל עם קדוש מתקנים אותה שהם בסוד "גבורי כח עושה דברו" כנזכר שם - לכן אומרים עננו בתענית וכמ"ש "כי אתה שומע תפלת כל פה" כנ"ל. אמנם כאשר אנו בחזרה - אז המדה הזאת כבר נבנית ולכן אומרים עננו ברכה בפני עצמה, והוא בין גואל לרופא שכן נקראת 'גואל' כאמור. וצריכים רפואה בבור הגלות שלא תחזור להיות חולה, כי עליה נאמר "כי חולת אהבה אני" כדאיתא בתיקונים "הא כלה דילך בבי מרעא וכו'".
ולענין הנוגע לישראל יש בזה גם כן רמז לדבר כי הנה אנחנו אומרים עננו בין גואל לרופא כי הוא חוזר לשני הברכות, כי הקב"ה יענה לעמו ישראל על ענין הגאולה כי בצרה גדולה אנחנו כמו שאמרו חז"ל "כל מקום שנאמר בתורה עני דל מך דך וכו' בישראל הכתוב מדבר". כי מיום שנחרב בית המקדש לא זז ממנו העניות והוא סוד הקליפה. ולכן אנו אומרים "אל תפן לרשענו" אלא יביא הגאולה בדור שכולו חייב כמו שאמרו חז"ל. ואחר כך בא ענין הרפואה - הוא סוד התחיה שנאמר "הרופא לשבורי לב". ולכן חותם "העונה לעמו ישראל בעת צרה" שנאמר "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע".
"וקורים ויחל בשחרית ובמנחה וכו'" - כי הנה כאשר היה מתפלל משה רבנו ע"ה על ישראל היה מתפלל ארבעים יום שנאמר "ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום וכו' ואתפלל אל ה' ואומ' אל תשחת עמך וכו'". ולכן אע"פ שאינו חל בשני ובחמישי קורין ויחל כאמור.
"כשהציבור גוזרים תענית על כל צרה שלא תבא עליהם וכו' נהגו לומר ש"ץ עננו וכו'" - הכל כמנהל המדינה, מאן דעביד כמר לא משתבש ומאן דעביד כמר לא משתבש.
"אין ש"ץ אומר עננו ברכה בפני עצמה אלא אם כן יש בבית הכנסת עשרה שמתענים וכו'" - וכבר נתבאר למעלה טעם לענין עננו בציבור היות בין גואל לרופא כי הנה אם לענין הנוגע בעצם אדם, דהיינו על הגאולה ועל התחייה - הנה הענין הוא מפני כי זה וזה הוא נעשה לרבים שהרי לענין הגאולה צריך להיות לכללות עם ישראל. ולכן "אע"ג שיש י' בעיר שמתענין - כיון שאין בבית הכנסת עשרה שמתענין - אין אומרים" - דאף על גב כי ענין הגאולה הוא לכל ישראל הקרובים והרחוקים - מכל מקום עיקר הגאולה שיהיו מקובצים יחד כמו שאמרו חז"ל בפסוק "הקבצו ושמעו בני יעקב" - כיון שנתקבצו ישראל הרי התקינו עצמן לגאולה. נוסף עוד כי צריך שיהיה בארץ ישראל. ולכן צריך שיהיו בבית הכנסת. כך אמרו חז"ל בירושלים עשה לו הקב"ה סוכה ומתפלל ואומר יהי רצון שאראה בבנין ביתי.
ואם לענין הרומז למעלה - הוא הדבר אשר דברתי. כי כאשר אומרים עננו ברכה בפני עצמה הוא מורה על שלימות המדה; שהיתה בסוד נקודה ואחר כך נעשית "ברכה בפני עצמה". והנה השלימות של מדה זו לא יהיה שלימות בפחות מעשרה - כך אמרו חז"ל "אין קדושה בפחות מעשרה". "ואף על גב שיש בעיר עשרה שמתענין", וכן נאמר "עיר קטנה ואנשים בה מעט" הנאמר על מדה זו כדאיתא בזוהר, "כיון שאין בבית הכנסת עשרה שמתענין אין אומרים". וזה יהיה מטעם אחר - הוא מ"ש בזוהר פרשת בלק דף קנ"א (ח"ג קצא, א) וזה לשונו: "פתח ההוא ינוקא ואמר שחורה אני ונאוה וכו' - מלין אלין הא אוקמוה, אבל בשעתא דא מגו רחימו סגיא לגבי רחימה מגו דחיקו דרחימו דלא יכלה למסבל אזעירת גרמה בזעירו סגי עד דלא אתחזיאת את מנה אלא זעירו דנקודה חדא. ומאי איהי? יוד וכו'. כגוונא דא לתתא בזמנא דחייבין בדרא איהי אתכסייא ואזעירת גרמה עד דלא אתחזיאת מכל דיוקנהא. כד אתאן גבורי כח וזכאי קשוט - כביכול עושים להאי דבר ואנהירת זעיר זעיר ואתעבידת בדיוקנהא בשפירו דילה כמלקדמין", עכ"ל. ולכן לרמוז על זה שעושים הצדיקים - לכן צריך שיהיו בבית הכנסת.
"נוהגים להרבות סליחות בברכת סלח לנו וכו'" - ומנהג הנכון לומר סליחות אחר התפילה.
"בתענית ציבור ש"ץ שאינו מתענה לא יתפלל" - ואף על גב שהוא אומר "עננו" בלשון רבים דמשמע על הזולת ואינו אומר "ביום תעניתי" אלא "ביום התענית" דמשמע שאחרים מתענים - אף על פי כן לא יתפלל כאמור.
"יש מי שאומר שאין עומד לקרוא בתורה בתענית ציבור מי שלא התענה. וכן אם הכהן אינו מתענה - יוצא מבית הכנסת וקורא ישראל המתענה" - כן כתב מהר"י קולון מעשים בכל יום כשאין הכהן מתענה יוצא הכהן מבית הכנסת, ועומד לקרוא בתורה ישראל המתענה. ואיפשר לומר שהם מעשים אשר לא יעשו - מאחר שאין להם שורש מן הדין.
"בתענית ציבור יעמדו שנים אצל ש"ץ מזה אחד ומזה אחד" כמו שעשה משה רבינו ע"ה שנאמר "ואהרן וחור סמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד", ואותו היום היו בתענית. והם רמז לג' אבות כמעשה של ר' חייא ובניו כשעברו לפני התיבה בתענית ציבור על פי אליה ז"ל כנודע.
"כל תענית ציבור יש בו נשיאות כפים במנחה" - לפי שמתפללים אותה דומיא דנעילה.