טור ברקת/תקנה
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקנ"ה - דיני תפילין וציצית בט' באב - ובו ב' סעיפים
- נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית, ולא טלית, אלא לובשים טלית קטן תחת הבגדים בלא ברכה. ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם.
- יש מי שנוהג לשכב בליל תשעה באב מוטה על הארץ, ומשים אבן תחת ראשו.
טור ברקת[עריכה]
המנהג זה שנהגו שלא להניח תפילין - הטעם הוא משום שנאמר "השליך משמים ארץ תפארת ישראל", והתפילין נקראים 'פאר' שנאמר "פארך חבוש עליך". אך המובן מזה הוא הי הפ' חוזר לישראל מה שאמר "השליך משמים ארץ וכו'". אמנם יהיה סוד הענין מה שאמרו חז"ל למלך שהיה לו בן. בכה - נתנו על ארכובותיו. בכה - נתנו על זרועתיו שנאמר "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועתי". בכה - הרכיבו על כתפו כך "ארכיב אפרים" (הושע י, יא). טינף - השליכו לארץ שנאמר "השליך משמים ארץ תפארת ישראל".
אמנם בפירוש איכה ביארתי זה המאמר כולו בכל הצורך. ועתה אבאר בו כפי המצטרך לענין זה. והענין בדרך קצרה ברמז לך אגידנו. כי הנה מלך זה הוא מלכו של עולם ברוך הוא אשר יעשה את כל זה מפני מעשה התחתונים שהוא עשה פגם למעלה כאשר נתבאר בכמה מקומות מן הזוהר. ולכן כאשר חטא ישראל למטה הם גרמו את כל הרעה הזאת הנעשית למעלה. ומה גם כי לכן נגעה אליהם הרעה אחר כך. והנה עון ישראל הוא פוגם בישראל עליון ח"ו. והפגם זה הוא ענין העדר. ולכן המשיל הענין למלך שהיה לו בן, והיינו מלכו של עולם. והבן שלו הוא שנאמר עליו "בני בכורי ישראל" כדאיתא בזוהר פרשת יתרו דף ע"ט (ח"ב עט, א) וזה לשונו: "אבל כולא שפיר סיפא דקרא מאי קא מיירי דכתיב מה שמו ומה שם בנו כי תדע. מה שמו - תינח. מה שם בנו - מהו וכו'? אלא רזא דמלה היינו דכתיב בני בכורי ישראל וכתיב ישראל אשר בך אתפאר וכו'. אמר ליה ר' שמעון עד כען רביא אנת למיעל בין מחצדי חקלא והא כלא אחזיו לך והכי הוא דכתיב מה שמו ומה שם בנו כי תדע. חכמה שמו. תפארת בנו", עכ"ל.
והנה בזה מתבאר כי מלך זה "מה שמו", היה לו בן, היינו "מה שם בנו" ישראל. "בכה" - היינו כאשר מוציא הדמעות לחוץ שהם הדינים לחוץ. וזה מפני שנכנס בו סוד התורה עליונה שהם סוד כ"ז אותיות כמנין בכה. וכאשר יאמר בכיה בגימטריא ל"ז והוא מלוי ס"ג. ולכן "נתנו על ארכובותיו" - זהו סוד מה שאמרו חז"ל "ברא כרעא דאבוהי" (מאמר). בכה פעם אחרת העלהו ונתנו על זרועותיו. חזר ובכה נתנו על כתפו - ר"ל שמלביש אות ה' בסוד כתף שעולה בגימטריא ת"ק, סוד ה' באי"ק בכ"ר וכו'. ומפני עון התחתונים טינף והשליכו לארץ למטה מן הרגלים הנזכר.
ולכן מאחר כי אין תפילין למעלה - גם למטה בגשמי אין להניח אותם, "ולא טלית גדול" שהרי נתבאר השליכו לארץ. ובמדרש "ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד" - אמר הקב"ה למלאכים מלך בשר ודם שמת לו מת והוא מתאבל עליו מה דרכו לעשות וכו'? אמר להם כך אני עושה שנאמר "עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו" - בזע פורפירא דיליה. והיינו בחינת טלית גדול אשר הוא למעלה מן הבגדים.
אמנם "לובשים טלית קטן תחת הבגדים בלא ברכה". והענין מפני כי לא סגי בלאו הכי למעלה שהרי נאמר "כי נער ישראל ואוהבהו". ומה גם כי יש עוד רמז בדבר שהרי נאמר "ושלחתי לפניך מלאך" ואמרו חז"ל זה מט"ט שהוא מנהיג של ישראל. ובו סוד טלית קטן שנאמר "ועוד קטון נוהג בם", ונאמר "ומעיל קטון תעשה לו אמו". ולכן אין לפחות ממנו. אמנם מניחו בלא ברכה לפי כי ביום זה אין נמצאין ברכות שדים ורחם. ואף על פי שהוא בסוד "תינוק יונק משדי אמו". "אך במנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם" לפי כי אחר חצות הוא זמן נחמה. ולכן התפלין שהיו ראוים לשים אותם בשחרית ונטמעו אז מן הטעם הנזכר -- עתה חוזרים למקומן. ולכן נמי למטה אנחנו משימים תפילין.
אבל הנוהגים לומר "ויעבור" במנחה - טעות הוא בידם לפי כי אין מתגלים אז י"ג מדות של רחמים. ומה גם כי אין ענין תפילין מחדש רק אות' שהיו בשחרית ולא נכנסו בראש - עתה משימים אותם. והבן.
"יש מי שנוהג לשכב בליל ט' באב מוטה על הארץ ומשים אבן תחת ראשו" - הוא הדבר אשר חכמים הגידו במדרש שאמר להם הקב"ה למלאכים מלך בשר ודם אבל מה דרכו לעשות? אמרו לו כופה את המטות. אמר להם כך אני עושה שנאמר עד די כרסוון רמיו. ואיתא בזוהר פרשת אמור דף ע"ז (ח"ג עז, א) וזה לשונו: "בגין דמלכא בלא מטרוניתא לא מתעטר בעטרוי כדקדמיתא כד אתחבר במטרוניתא דעטרה ליה בכמה עטרין בכמה זהירין בעטרין קדשין עילאין דכתיב צאינה וראינה במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. והשתא דלא אשתכח מלכא במטרוניתא כדין אימא עילאה נטלת כתרהא וכו'".
הנה מבואר לענין הנוגע לתפילין.
ולענין הנוגע לשכיבה על גבי קרקע - הנה נתבאר בזוהר פרשת ויצא דף רנ"ט (ח"א רנט, א) וזה לשונו: "למלכא דמית בריה מה עבד? כפה ליה לערסיה וכו' אלא נטל כובין ודרדרין ושוי תחות ערסיה ושכיב עליה. כך קוב"ה כיון דאתגלו ישראל ואתחרב בי מקדשא נטיל כובין ודרדרין וכו'". ולכן טוב ליישן על גבי קרקע כי דיו לעבד להיות כרבו. "ומשים אבן תחת ראשו" כי זהו כונת יעקב אבינו ע"ה שנאמר "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה", דהיינו לומר "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה", ונאמר "די התגזרת אבן די לא בידין". ובפירוש דניאל נתבאר אצלי מהו "די לא בידין", עיין שם. ולכן זהו תקוה טובה לישראל שלכן נאמר "משם רועה אבן ישראל" - רוצה לומר משם מתגלה רועה של ישראל על ידי אבן זו.