טור ברקת/תקלב
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקל"ב - נטילת צפרנים בחול המועד - ובו ב' סעיפים
- מותר ליטול צפרנים בין ביד בין ברגל אפילו במספרים.
- כל רפואה מותר בחול המועד.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
הנה כאשר אל זה נביט אשר צותה התורה בדין יפת תואר "וגלחה את ראשה ואשתה את צפרניה" - כנראה היות בשני דברים הללו צורך. שאם לא כן מפני מה צוה לקוץ אותם, והרי זו היא דרך לקטון ולגדול? ולכן מוכרח הוא לומר כי נמצא בזה צורך ויש טעם לדבר. והנה אשר מצאנו בזוהר פרשת ויקהל דף ר"ח (ח"ב רח, א) "ובגין כך לא לבעי ליה לאיניש לדכאה אינון טופרין דזוהמא דהא כמה דאסגיאו הכי נמי אסגי עליה קסטורא וידאג בכל יומא וכו'".
ואמנם בא בזה הרמז לאדם ליטול צפרניו מן הגזל ומן הדברים הרעים הנמצאים בידים. וכן לענין הרגלים בכל ענין של הליכה כמו שאמר דוד המלך ע"ה "חשבתי דרכי" - בכל יום הייתי מחשב ואומר לבתי קרקיסאות אני הולך - ואשיבה רגלי. כל אלו הדברים מותר להעביר אותם בחול המועד "ואפילו במספרים", דהיינו לגמרי. דאע"ג דקים לן כי בכל הדברים צריך לילך בדרך האמצעי כמ"ש הרמב"ם זה, כי זה הדרך נקראת "דרך ה'" - מכל מקום באלו הדברים צריך להעביר אותם לגמרי ולא יראו החוצה.
ואם כה נאמר כסברת האוסרים ליטול אותן אלא לענין צורך מצוה כגון טבילה - בא יבא הרמז בזה להיות זהיר האדם כי יעשה מצות ביותר על דרך מה שאמרו חז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות". וכך אמרוחז"ל אצל פסוק "כל עצמותי תאמרנה וכו' צפרנים לעשות בהם פריעה ומליקה, ידים לקשור בהם קשר של תפילין וכו' רגלי - אחת לחליצה ואחת לפסוע שלש פסיעות". ולכן בענין זה מותר ליטול אותם במספרים והוא לרמוז מה שאמרו חז"ל "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה".
"כל רפואה מותר בחול המועד" - היינו רפואת הנפש. ואף על גב כי ביום טוב קצת מהם נאסרים מפני שלא ימנע משמחת יום טוב - אמנם בחול המועד כולם מותרים. ולכן אין להתאחר מלעשות אותה כי לא ידע האדם את עתו ושנינו "יפה שעה אחת בתשובה וכו'".
פירוש שני[עריכה]
וכאשר נתן לב לפרש הדין הזה לענין הנוגע למעלה, יהיה הענין נטילת הצפרנים על שני צדדין. זה יצא ראשונה מ"ש בזוהר פרשת ויחי דף רכ"ג (ח"א רכג, א) וזה לשונו: "אמר ר' אבא כתיב ותרב חכמת שלמה וכו' מאי היא חכמה שלמה וכו'? א"ל תא חזי בכמה אתר אוקמוה בההוא שמא דסיהרא כד אתברכא מכלא כתיב ותרב ביומוי דשלמא מלכא דאתרביאת וקיימא באשלמותא. ותנינן אלף טורין רברבין קמה וכולהו נשיבא חד הוו לקמ' אלף נהרין סגיאין לה ובגמיעא חדא גמיע לון. טופרהא מאחדא לאלף ושבעין עיבר. ידהא אחידן לארבע ועשרין וחמש אלף עיבר. לית דנפיק מנה לסטר האי ולית דנפיק מנה לסטר אחרא. כמה אלף תריסין מתאחדין בשערה' וכו'. טופרהא כל אינון דאדכרן חובי בני נשא וכתרין ורשימין חובייהו בתקיפו דדינא קשיא. ועל דא כתיב חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בצפורן שמיר. מהו שמיר? ההוא דרשים(?) אבנא ועמיק לה לכל סטרא זוהמא דטופרהא כל אינון דלא מתדבקין בגופא דמלכא וינקין מסטרא דמסאבותא כד שארי סיהרא בפגימותיה וכו'".
עלה בידינו ממאמר זה כי הזוהמא שתחת הצפורן הם שיונקים משם סטרא דמסאבותא. והנה ענין זה הוא לאותם הנאחזים מזוהמא של צפרני הידים. אמנם אותם שהם נאחזים בזוהמא צפרני הרגלים הם יותר סטרא דמסאבותא. ואיתא באדרא רבה דף קמ"ג (ח"ג קמג, א) וזה לשונו: "ותאנא בצניעותא דספרא באדם אתכלילו כתרין עילאין בכלל ובפרט וכו' כתרין עילאין בכלל כמה דאתמר בדיוקנא דכל הני תיקונין, בפרט באצבען דידין חמש כנגד חמש, כתרין תתאין באצבען דרגלין דאינון פרט וכלל דהא גופא לא אתחזון בהדייהו דאינון לבר מגופא דגופא אעדיו מנהו וכו'".
ולכן "מותר ליטול צפרנים בחול המועד" מפני כי כל מאריהון דדינים מתאחזים מהם ואותם שהם לבר מגופא שהם כתרין תתאין מסטרא דמסאבותא מתאחזים בזוהמא שתחת הצפורן כדבר האמור. ולכן טוב ליטול אותם.
ואמנם הנראה מכל המאמרים האלה הוא כי סטרא דמסאבא הוא הנאחז בזוהמא של הצפרנים ולא הדינים. ולכן אם יש בצפרנים של האדם דבר שהוא פוסל את הנטילה, שהוא הצואה שתחת הצפורן אז ודאי כי צריך ליטול אותם דמצוה קעביד. או אם הם מעכבים לענין טבילת מצוה צריך להעביר אותם כדי שלא יהיו מאתחזים מהם סטרא דמסאבותא כנזכר, כי משם הם מתאחזים מזוהמא שתחת הצפורן. אמנם אם אין דבר מעכב הנוטל אותם אשר לא טוב עשה.
"כל רפואה מותר בחול המועד" - סוד הענין יהיה דוגמא לאותה שנאמר בה "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני", ואיתא בזוהר פרשת שמיני דף מ' (ח"ג מ, א) וזה לשונו: "פתח ר' יהודה ואמר סמכוני באשישות וכו' האי קרא הא אתמר ושפיר, אבל כנסת ישראל קאמר דא בגלותא סמכוני - מהו סמכוני? אלא מאן דנפיל בעי לאסמכא ליה, הדא הוא דכתיב סומך ה' לכל הנופלים וכו'. ובגין כך כנסת ישראל דנפלה דכתיב נפלה ולא תוסיף קום, בעא לאסמכא. והוא אמרה סמכוני. למאן? לישראל בנהא דאינון בגלותא עמה. ובמה? באשישות - אלין אינון אבהן דאינון אתמליין בקדמיתא מההוא חמר טב דמנטרא ומאן דידע לייחדא שמא קדישא אף על גב דברכאן לא משתכח בעלמא סעיד וסמיך לה לכנסת ישראל בגלותא".
ולכן בא בדין זה כי כל מין רפואה מותר לעשות בחול המועד שהם דברים המרפאים ומחזקים לאומה הנקראת "חולת אהבה אני". ועוד איתא בתיקון כ"ה דף ס"ט וזה לשונו: "ועוד ההוא חולת כד רופא לא נשיב לגבה וכו' ואיהי חולה בגלותא, וכמה אסיין תלמידי חכמים קא משתדלן לגבה בכמה בוסמין וריחין דשושנים תפוחים ולא אתחזרת רוחא לגבה בהון בגלותא במרעא דילה ולא דפיקו אתחזרת לגבה עד דייתי רעיא מהימנא רחימו דילה דאתמר ביה הרועה בשושנים, ואייתי לה תפוח ושוי לחוטמא וארח ליה ואשתמודעת לגביה. מיד חזרת רוחא ודפיקו לגבה בההוא זמנא שב* תליא כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים וכו'".
והנה הדבר מבואר מן המאמר כי השכינה היא חולה מן הגלות ומה גם הצדיק שנאמר "כי מפני הרעה נאסף הצדיק" ונאמר "ונהר יחרב ויבש" כדאיתא בתיקונים - "יחרב" בבית ראשון ו"יבש" בבית שני. והנה החולים הללו בזמן המועד אין צריכים רפואה כי ישבו אחים גם יחד. ולכן נאסר הרפואה ביום טוב אם לא הדברים הצריכים כנזכר במקומו. אמנם בחול המועד צריכה למימר מפני כי אין שם תפילין כדלקמן שהם נקראים 'חיים' כמו שאמרו חז"ל, ולכן יאמר כי כל רפואה מותר בחול המועד - היינו הרפואה המכוונת לאלו החולים ויהיה גם לו רפואה מצד נשמתו.