טור ברקת/תקלג
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקל"ג - מלאכות המותרים בחול המועד - ובו ה' סעיפים
- מותר לטחון קמח לצורך המועד אפילו כיון מלאכתו במועד. ולקוץ עצים מן המחובר להטיל שכר, בין של תמרים בין של שעורים לצורך המועד. ושלא לצורך המועד אסור. ומיהו אין צריך לצמצם אלא עושה בהרוחה ואם יותיר יותיר. אבל לא יערים לטחון או לעשות יותר בכונה. או אם יש לו קמח לא יערים ויאמר "מזה אני רוצה". אבל אם יש לו לחם - מותר לטחון, דפת חמה עדיף.
- מותר לעקור פשתן מפני שראוי לכסות בו את האוכלים. ולעקור כשות שראוי להטיל בו שכר לצורך המועד. ולעקור שומשמין שהיבשים שבו ראוים לאכול מיד.
- פירות שנתבשלו קצת ונאכלים על ידי הדחק - מותר ללקטן כדי לאוכלן. ואם לקטן לאכלן והותיר, וחושש שמא יתליעו אם לא יכבשם להוציא ליחה מהם - יכול לכבשם. אבל אסור ללקטן תחילה כדי לכבשם. ואם הוא דבר שאינו נמצא אחר המועד - מותר לקנותו ולכבשו.
- צד אדם דגים כל מה שיכול לצוד ומולח הכל במועד. שהרי איפשר שיאכל מהם במועד אם יסחוט אותם בידו פעמים רבות עד שיתרככו.
- כל מלאכות שהם לצורך המועד כשעושים אותם אומניהם עושין בצינעא. כיצד? הציידים והטוחנין והבוצרים למכור בשוק - הרי אלו עושין בצנעא לצורך המועד.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
הנה נתבאר למעלה כי כל הדברים הנאמרים שהם מותרים לעשות אותם בחול המועד יש בהם ללמוד דוגמא לכל מעשה האדם אשר יעשה למנוע עצמו מלחטא. וגם נמצא בהם הרמז לתקן את נפשו לעבודת היוצר. אשר על כן היה אומר:
"מותר לטחון קמח לצורך המועד" - כי זה אזהרה לאדם לעשות זוודין לעולם הבא לטוב לו. ומה גם לצורך הלימוד דאע"ג כי חז"ל אמרו "ליגמר איניש ואחר כך ליסבר שנאמר גרסה נפשי לתאבה", ולא כתיב "טחנה" -- עתה בחול המועד מאחר כי אין דבר מונע אותו מללמוד צריך לטחון הדיק היטב הלימוד. ואין זה כדרך יום טוב כי נאסר בו ענין הלימוד על ידי עיון כי היכי דלא לעביד. אך עתה מותר "לטחון" ההלכה ולהוציא אותה קמח. וזה "לצורך המועד" וכמו שאמרו חז"ל אצל פסוק "ולבן שינים" שהיו טוחנים ההלכה בשיניהם עד שמוציאים אותה נקיה יפה כלבנה בשנים.
"אפילו כיון מלאכתו במועד" - שהניח אותה הלכה או מצוה מתחילה לחול המועד. מה טוב חלקו.
"ולקוץ עצים מן המחובר" - הוא דוגמא למה שאמרו חז"ל "בוקע עצים יסכן בם" - אלו בעלי תלמוד. ולכן מותר לקוץ עצים - הם הלכות - "מן המחובר", מן התלמוד. "ולהטיל שכר" ולהרויח אותה הלכה. "בין של תמרים" - הוא ענין הנוגע ליראת השם כי התמר מכונה לצדיק. או יהיה הנרצה "בין של תמרים" שעולה לשבעים שנה. וכן מראה פנים בהלכה באחת משבעים פנים. "בין של שעורים" - הם הלכות התלויות בשערה. וכגון שיעורים וחצצין. "לצורך המועד" - הכל מותר, אף על גב שיש בהם טורח. "ושלא לצורך המועד אסור" - לפי כי מכל מקום צריך לשמוח כדלקמן.
ואם נאמר מה שכתב "ולקוץ עצים מן המחובר" הוא ענין אחר - כך הוא הדוגמא שלו: כי הנה חז"ל אמרו בפסוק "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא", שאינו תלמיד חכם, "אותו תשחית וכרת". ולכן על יסוד זה יאמר נא: "ולקוץ עצים" - הם אותם אשר לא עץ מאכל הוא, שהרי חז"ל אמרו "הקוצץ אילן מאכל אינו רואה סימן ברכה לעולם, צא ולמד מיוצר הכל שלא התיר למשכן ולבית המקדש אלא עץ שאינו מאכל".
ולכן מותר לקוץ עצים אלו "מן המחובר" - לענין של תועלת. "להטיל שכר בין של תמרים", שהדוגמא שלו הוא כדי להיות צדיק כתמר יפרח. "או של שעורים" - אדם שפל רוח, ענו, כמו שאמרו חז"ל אצל "חלקת השדה מלאה שעורים" וכתיב "מלאה עדשים" - אלו פלשתים שבאו גבוהים כשעורים והלכו נמוכים כעדשים. ולכן זה מפני הגאוה נקצץ. לכן יהיה אחר כך נמוך ושפל. או מפני כי השעורה נמוכה בפני החטה. וכל זה הוא יהיה "לצורך המועד" - ליום שעתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים, כי אז כולם צדיקים כנ"ל.
אמנם "שאינו לצורך המועד", דברים קלים, "אסור" לקוץ אותו אע"ג שהוא עם הארץ לפי כי ריקנין שבך מלאים מצות כרמון.
עוד זה מדבר, מודיע לאדם מה טוב לחשוב מחשבות טהורות וישתדל בענין הלימוד להיות טוחן קמח לצורך המועד. כך אמרו חז"ל "שחקים - למה נקרא שמם שחקים? לפי שהם שוחקים מן לצדיקים" (מאמר). ומאחר שהוא מן - למה טוחנין אותו? הרי נאמר "וטעמו כצפיחית בדבש"? אלא כי יאמרו חז"ל על דרך שהאדם מתנהג בעולם הזה בתורתו ובמעשיו כך מדקדקים עמו להיות טוחנין מן ולעשות ממנו מיני מגדים על דרך שנאמר "וטחנו ברחים ובשלו בפרור" ועשו אותו עוגות כדאיתא בזוהר, שלא ילמד אדם תורה בהלעטה כדרך שנאמר "הלעיטני נא", אלא טוחן הלימוד בשינים ומבשל אותו ומהפך בו בפרור פירורין פירורין וכו'. ואחר כך "והיה טעמו כטעם לשד השמן" - כך או** רחים טוחנים לצדיקים מן שלהם.
ולכן "מותר לטחון קמח" ולדקדק בו "לצורך המועד" הנזכר, "אפילו כיון מלאכתו"' מלאכת שמים "במועד" ולא נזהר בה בימות החול.
"ולקוץ עצים מן המחובר" - כך אמרו חז"ל "אפריון - זה העולם, עשה לו המלך שלמה - מלך שהשלום שלו, מעצי הלבנון - בעצת התורה המלובנת במצותיה ובעצת התשובה המלובנת במעשיה". ולכן מותר לאדם לקוץ עצים שלו - התשובה והתורה - "מן המחובר" להם, ללמוד ממנו "להטיל שכר בין של תמרים", אע"ג שהוא צדיק ילמד עוד דעת ה', "בין של שעורים" - או אם עשה מעשה בהמה יש ללמוד דרכי התשובה. וכל זה "לצורך המועד" יעשה היום שמא ימות למחר, כי בית מועד לכל חי. "ושלא לצורך המועד" - אם אין כונתו לעשות על כונה זו, "אסור".
"ומיהו אין צריך לצמצם את עצמו" אלא יעשה בהרוחה המצות והתשובה. "ואם יותיר יותיר". אך לא יעשה בכונה אדעתא דהכי. "אבל לא יערים" - נמצא עשה שלא לשמה, דהיינו לטחון בתורה או לעשות יותר במצוה בכונה לומר הרי נאמר "יראת ה' תוסיף ימים". אלא עשה בהרוחה לפי שנאמר "מתן אדם ירחיב לו". ואם יותיר יותיר מעצמו, אבל לא יערים לטחון או לעשות יותר בכונה זו.
"או אם יש לו קמח" - ענין קביעות של לימוד, "לא יערים ויאמר מזה אני רוצה" - כך אמרו חז"ל "הלומד מקרא - מדה שאין נותנים עליה שכר וכו'". ולכן מזה אני רוצה ללמוד במשנה או תלמוד אדעתא דהכי.
"אבל אם יש לו לחם" של תורה, והוא תלמיד חכם. "מותר לו לטחון" ולהבין שמועה, "דפת חמה עדיף" - הלכה מחודשת יותר טוב לו.
"מותר לעקור פשתן וכו'" - כך שנינו "ולא יזרענה פשתן מפני שמכחיש את הקרקע", היינו לענין זריעה שהרמז של הפשתן רע הוא מאחר כי לא לרצון היה קרבן שלו כמו שאמרו חז"ל "ויבא קין מפרי האדמה" - פשתן הביא. ונאמר "ואל קין ואל מנחתו לא שעה". לכן "הלוקח שדה מחבירו" - מהקב"ה ("רעך ורע אביך" כמ"ש התוספות בפסוק "ואהבת לרעך כמוך" זה הקב"ה), "לא יזרענה פשתן" אף על גב שנאמר "בבקר זרע זרעך" בכל הדרשות שאמרו חז"ל; אם לענין הלימוד ואם לענין הצדק ואם לענין ההולדה. לא יזרענה פשתן - מחשבות רעות. "לפי שמכחיש את הקרקע" - הוא הגוף שלו.
אבל "מותר לעקור פשתן" - המחשבות רעות שנאמר "חושבי און ופועלי רע על משכבותם", מפני שראוי מכאן ואילך אדם זה "לכסות בו האוכלים" - הם לומדי התורה שהוא אוכל כענין אשר שלחו מתם "יבעון אתכלייא על עלייא דאלמלא עלייא לא יכלי אתכלייא ללמוד תורה". ולכן כיון שאדם זה נטהר מאותם מחשבות רעות כדאי הוא לכסות בו אוכלים, תלמידי חכמים, כאמור.
"ולעקור כשות" - הוא מעשה רע. "שראוי להטיל בו שכר לצורך המועד" - כמה דאת אמר "ושתו ביין מסכתי". "ולעקור שומשמין" - אם היה ממשמע[1] בעיניו יעקור מדה זו, שהאנשים "היבשים" שאין בהם לחלוחית תורה ומצוה על ידי סור מרע "ראוים לאכול" מיד שכר העולם הבא.
"פירות שנתבשלו קצת" - והם דוגמא למצות שאוכל פירותיהן בעולם הזה, "שנתבשלו קצת" - יען לא עשה אותם לשמה, לכן "נאכלים על ידי הדחק" שבא על האדם שנאמר "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת", כי האדם שעושים לו נס מנכין לו מזכיותיו. עם כל זה "מותר ללקטן" כדי לאכלן בעולם הזה. ואם לקטן לאכלן בעולם הזה "והותיר" כי היה לו עושר וכבוד, "וחושש שלא יתליעו" כמו שאמר הכתוב "פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה'", "אם לא יכבשם ויוציא ליחה מהם" - היא הגאוה שהיא ענין סרחון, וירום תולעים ויבאש. כי המתרומם ומתגאה מוצי' תולעים כל בשר ומבאיש שנאמר "גבר יהיה ולא ינוה" - אפילו בנוה שלו אינו מתקבל. ויכול לכובשם.
"ואם הוא דבר של מצוה שאינו נמצא לאחר המועד מותר לקנותו אדעתא דהכי ולכבשו" על דרך מה שאמר הכתוב "קניתי לי וכו'" אשר חז"ל הגידו שמדבר בדברי תורה והמצוה, והוא על דרך "קונה שמים וארץ".
"צד אדם דגים כל מה שיכול" - נמשלו בני האדם לדגים שנאמר "וכדגים הנאחזים וכו'", בהם יוקשים בני האדם. ולכן מה טוב לאדם לצוד אותם בפיו ולהודיע אותם דרך ה' קודם שתבא עליהם עת רעה שתפול עליהם פתאום, וכדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף קכ"ח קכ"ט (ח"ב קכח, א) וזה לשונו: "תא חזי כל מאן דאחיד בידא דחייבא ותב לגביה ושביק אורחא בישא - איהו אסתלק בפלס סילוקין מה דלא אסתלק הכי בר נש אחרא. גרים לאכפייא סטרא אחרא וגרים דאסתלק קדוש ברוך הוא ביקריה וגרים לקיימא כל עלמא בקיומיה דלעילא ותתא. ועל הא כתיב בריתי היתה אתו החיים והשלום וכו'. כדין גוון אחרא דנפיק לתתא וכו' כרוזא נפיק וקארי ואמר עילאין ותתאין אסהידו סהדותא מאן הוא דעביד נפשאן דחייבא ההוא דאעטרא דמלכאותא על רישיה וכו' דהא מלכא ומטרוניתא שאלין עליה כדין אזדמנן תרין סהדין מאינון עיני ה' דמשטטי בכל עלמא וקיימן בתר פרגודא וסהדין סהדותא דא ואמרי הא אנן סהדי על פלניא בר פלניא וכו' כדין אתייקר קב"ה בחדווא שלימתא וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כמה מועיל לאדם הגורם להחזיר בני אדם בתשובה. ולכן הוא אמר "צד אדם דגים", הם בני אדם כאמור, ציד בפיו, להודיע אותם מה טוב לאדם לשוב מדרכיו קודם שיבוא עליו דין שמים ויהיה נלכד במצודה רעה שתפול עליו פתאום. צד כל דגים שיכול לצוד - אז טוב לו. "ומולח הכל במועד" להדריכם למעשה הצדקה כענין "מלח ממון חסד", לפי כי אין לך דבר המועיל לענין התשובה כמו הצדקה. "שהרי איפשר שיאכל מהם במועד" - הוא חוזר לאדם העושה תשובה ונותן צדקה, איפשר שיאכל מהם במועד בהווה ממעשה הצדקה כי כן כתיב "ובחנוני נא בזאת". וכן נמי חוזר לאדם הוא הצד ציד ומדריך בני אדם בתשובה, ומעשה אותם לתת צדקה. ולכן תכף איפשר כי יאכל מהם במועד "אם יסחוט אותם בידו" על ידי שמְעַשה הצדקה, ודוחק עליהם פעם אחר פעם פעמים רבות - ירגיל אותם עד שיתרככו ויהיה לבם רך לחונן עניים ולעשות צדקה.
"כל מלאכות שהם לצורך המועד" - לא נעלם מעין כל יודע דרך ה' כי המצות אשר צוה ה' לעשות הם לצורך האדם לתועלת שלו, כי כל מצוה מועילה לאדם לתועלת אחר. ולכן יאמר נא "כל מלאכות" ממעשה המצות, "שהם לצורך המועד" - כאשר האדם מת כענין "ובית מועד לכל חי", שהמעשים טובים ומעשה הצדקה מקדימין לאדם בקבר כמו שאמר הכתוב "והלך לפניך צדקך". ולכן "כשעושים אותם אומניהם", ר"ל הרגיל בהם ויודע דרך ה' שהוא 'אומן' באותה מצוה. ולכן "עושים בצנעא" - שנאמר "והצנע לכת עם אלהיך".
"כיצד? הציידים" הנזכרים שהם צדים בני האדם בפיהם להחזיר אותם בתשובה. "והטוחנין" בענין הלימוד. "והבוצרים" בענין המצוה "למכור בשוק" - כדי להועיל לבני האדם. "הרי אלו עושים בצינעא", והצנע לכת עם אלהיך. והכל "לצורך המועד" כמו ששנינו "והכל מתוקן לסעודה".
פירוש שני[עריכה]
ועתה מדבר לענין הנוגע למעלה, כי את כל מעשה אשר יעשה האדם הגשמי הוא מעורר כחות העליונים מפני כי נשמת האדם נשרשת למעלה. ולכן יאמר:
"מותר לטחון קמח לצורך המועד" - דהיינו ענין זווג שהוא כינוי אל ה'טחינה' שנאמר "תטחן לאחר אשתי". ומה שאמר "לצורך המועד" ר"ל כי הנה ענין הזווגים אינם שוים. דאפילו בימי השבוע שהם חול אינם שוים, מכל שכן בימי חול המועד שהזווג שנעשה בו אינו שוה לזווג הנעשה בימי החול. לכן הוא אומר כי טחינה האמורה שמותר לטחון - היינו "לצורך המועד" שהוא דבר נאות יותר. "אפילו כיון מלאכתו לעשות אותה במועד" בסוד "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" כנ"ל. מה טוב חלקו לפי כי כן נמי האדם העליון יהיה טוחן לצורך המועד וגם יהיה מתכוין "לעשות מלאכתו" במועד, מלאכת מחשבת.
"ולקוץ עצים מן המחובר" - והנה עצים אלו יהיה סובב על שלשה אופני קדש. זה יצא ראשונה: לדבר על העצים שבעולמות כדאיתא בזוהר פרשת שלח לך דף קנ"ז (ח"ג קנז, א) וזה לשונו: "אמר רבי חייא: כתיב וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת. מאן עצים הכא וכו'? אמר רבי יוסי שאר עצים בהדי שבת הוה מקושש וקביל עונשא לפום שעתא ואתכפר חוביה וכו'". והנה ממאמר זה למדנו ענין עצים אלו מה הם, שאר עצים בהדי שבת.
ונימא ביה מלתא, הואיל ואתא לידן. והענין כי הנה נתבאר בתיקונים בפסוק "כי עוף השמים - דא מט"ט, יוליך את הקול וכו'" (קהלת, י) כי על ידו מתייחדין צדיק וצדק בשית יומין דחול. רק ביום השבת היינו אינו נעשה על ידו. ולכן המקושש סבר כי שבח הוא למט"ט מה שלא נעשה אז הייחוד על ידו בשבת. ומאחר כי מט"ט הוא עולה ביום השבת למעלה באצילות - אם כן שבח יתנו לו להיות נמי הייחוד על ידו ביום השבת. וההפרש יהיה כי ביום השבת עושה הזווג בעולם האצילות רק שהוא בסוד מטטרון נמי כדרך אשר נעשה בחול רק שהוא ביצירה כנ"ל. והיינו מה שאמר רבי יוסי "שאר עצים בהדיה שבת הוה מקושש" - הוא סוד מ"ש בתיקונים "שית ספיראן מקננן במט"ט ביצירה", אלו העצים היה 'מקושש', ר"ל משווה ומקיש אותם בהשוואה אחת "בהדי שבת" לומר כי כולם מתייחדין יחד בהשוואה אחת. ולכן נענש לפי כי אין הייחוד של שבת נעשה על ידי מט"ט בשבת כדבר האמור. ולכן נמצא שעשה חילול שבת שעשה קדש דרך חול ולכן נענש. אמנם נתכפר לו לפי כי הוא לא ידע ואשם.
ולכן אמר "ולקוץ עצים מן המחובר", כלומר דאע"ג כי אותם עצים הם שית ספירן מחוברים תמיד עם מט"ט, בחול המועד מותר לחתוך אותם מן היצירה ולהעלות אותם למעלה כי הם לצורך המועד, היא הכלה המזמנת אותם בסוד "מקראי קדש", לאעטרא יתהון ולאעלא לון תחות גדפהא.
עוד תשוב ותראה כי אלו הם "כדי להטיל שכר" - היינו מה ששנינו "כוס אחד יפה לאשה". וזה השכר טוב לה "בין שיהיה של תמרים" דהיינו בסוד עץ הדעת טוב ורע שלכן הגרעין של התמרה מבפנים כדאיתא בתיקונים, "בין של שעורים" שהוא מאכל בהמה הרבוצה על אלף הרים, מאחר שהוא "לצורך המועד" של "ושמחת בחגך אתה ואשתך". מותר. "ושלא לצורך המועד אסור" לפי כי אין עולים אז העולמות ואינם מזומנים לעלות למעלה.
ועוד יש צד אחר בענין עצים הללו: "ולקוץ עצים מן המחובר" כי הנה עצים אלו הם הנזכרים בזוהר פרשת תרומה דף קכ"ז (ח"ב קכז, א) וזה לשונו: "פתח ר"ש ואמר אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון וכו' אפריון דא היכלא דלתתא דאיהו כגוונא דהיכלא עילאה, וקב"ה קרא ליה גנתא דעדן דאיהו נטע ליה לאתהנהא ולאשתעשעא ביה גו אינון נשמתין דצדיקייא דתמן כולהו קיימין ורשימין בגויה אינון נשמתין דלית לון גופא בהאי עלמא וכו'. מעצי הלבנון - אלין שית יומין דבראשית. כל יומא ויומא מסדר בהאי אפריון סדורא דאתחזי ליה וכו'".
ולכן ממאמר זה ממנו נקח ללמוד כי "עצי הלבנון" הם בסוד הזכר והוא בונה אפריון של עולם הנקבה מאותם העצים. ולכן ירצה במאמרו "מותר לקוץ עצים" אלו "מן המחובר" - ממקום שהם מחוברים שם עתה בבחינת אפריון הנזכר, "להטיל שכר" לעורר בחינת השמאל בסוד "שמאלו תחת לראשי". "בין של תמרים בין של שעורים" - כלומר בין אם עצים הללו אנו אומרים כי הולכים אחר המחובר שלהם מתחילה (שהוא סוד צדיק כתמר יפרח), בין אם נאמר כי עתה הם מחוברים בנקבה והיינו 'שעורים'. כי השעורה הוא בסוד של הנקבה כדאיתא בזוהר פרשת בלק דף קפ"ח (ח"ג קפח, א) וזה לשונו: "פתח ואמר והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' - קרא דא על עומר התנופה אתמר וכו'. שעורא אתר ידיע בשיעורא דה"א וכו'". הנה מבואר מדברי המאמר כי שעורה הוא ככלה. ולכן יאמר "או של שעורים". לצורך המועד מותר.
או איפכא. "לקוץ עצים מן המחובר כדי להטיל שכר" הוא סוד הצדיק המטיל שלום בינו לבינה, שלום הבית. "בין של תמרים" - על דרך מה שאמרו חז"ל "תמר בתמרירותא עומדת ולא יכלו חכמים למתקה". "בין של שעורים" - והוא סוד שער המזרחי בסוד "והוא יושב פתח האהל". "לצורך המועד מותר" כאמור. "שלא לצורך המועד" של עתה - "אסור".
עוד ירצה במאמרו "ולקוץ עצים מן המחובר" - הוא מן השו[רש][2] עליון שנאמר "ישבעו עצי ה'", הם אלו עצי הלבנון הנזכר, "ארזי לבנון אשר נטע" הוא ענין השורש שלהם במקום שהיו מחוברים בו הנקרא "לבנון" שמלבין עונותיהם של ישראל על דרך משחז"ל "הידעתם את לבן בן נחור" המלבין עונותיהם של ישראל.
והנה אלו ארזי לבנון הם נעקרים ממקומם ונטועים למטה כמו שאמרו חז"ל "הנטיעות כקרני חגבים היו ועקרן הקב"ה ונטע אותם בגן עדן" כדאיתא פרשת בראשת דף ל"ה (ח"א לה, א). והנה תדע ותשכיל כי גן עדן מכונה לזכר כדאיתא בתיקונים דף כ' וזה לשונו "גן - דא אורייתא דבכתב". והנה נטיעות הללו נעקרו מלבנון הנזכר ושתלן בתפארת ישראל המכונה 'גן עדן'. וכאשר הם שם הם נקראים "עצי ה'".
ולכן הוא אומר: "מותר לקוץ עצים", אלו "עצי ה'", "מן המחובר" שלהם - היא אמו. "להטיל שכר בין של תמרים" - בחינת אורות הנוגעים לצדיק כתמר יפרח. אף על גב כי יוסף הוא יתום מאם - מגיעים אצלו. "בין של שעורים" - בחינת אורות שהם לכלה. "לצורך המועד מותר. ושלא לצורך המועד אסור" לעקור עצים אלו מהמחובר לגמרי.
"ומיהו אין צריך לצמצם" בכל הצדדים הללו, אלא "הוא עושה בהרוחה" להמשיך אורות העליונים למטה עד בחינת הזכר שנאמר "ברחובות תתן קולה". "ואם יותיר" לתת לכלה "יותיר" ודאי. "אבל לא יערים לטחון או לעשות יותר בכונה" שמא ימשך לחוץ.
"או אם יש לו קמח", היא האשה שהיתה מוכנת לעומתו. "לא יערים ויאמר מזה אני רוצה" האדם הגשמי, לפי שהרי אינו עושה פרי למעלה מקדש(?)[3]. "אבל אם יש לו לחם" - היינו שמורה על שיש הכנה אל הלחם אשר הוא אוכל, "מותר לטחון" לעשות מעשה, "דפת חמה עדיף" - גדולה מצוה בשעתה.
"מותר לעקור פשתן" - אף על גב כי למעלה כבר נעשה הדבר הזה מערב מועד נעקרו כל הדינים משלשוליהון, "מפני שראוי לכסות בו האוכלים" - הוא סוד מה שאמרו חז"ל "וברדת הטל וכו' ירד המן עליו" ואחר כך "ותעל שכבת הטל עליו". נמצא כאילו מונח בקופסא.
"ומותר לעקור כשות" - אע"ג שכבר נעשה, "להטיל בו שכר" - התעוררות השמאל לצורך המועד שנאמר "שמאלו תחת לראשי". "ולעקור שומשמין שהיבשים שבו ראוים לאכול מיד" - והוא דוגמא לייחוד הנעשה ביום חול המועד.
"פירות שנתבשלו קצת" - הם האורות הנמשכים מלמעלה לעץ החיים. "שנתבשלו קצת" - ממגד תבואות שמש. "ונאכלים" לענין הייחוד "על ידי הדחק" - והענין כי הנה טענת הבתולים הוא כי צריך להיות כבתולה, דוחק ודם שותת כמ"ש הרמב"ם ז"ל. ואם היה בוגרת אין שם טענת דם שותת כי נשרו בתוליה. ולכן אמר שנאכלים על ידי הדחק בלבד לפי שהיא בסוד בוגרת. "מותר ללקטן כדי לאכלן" עם הכלה. "ואם לקטן לאכלן והותיר" כי השפע היה גדול, "וחושש שמא יתליעו" לפי כי יוצאים לחוץ ונאחזים מהם סטרא אחרא, "אם לא יכבשם להוציא ליחה מהם" - היינו המותר דהתמצית שלהם לחוץ, "יכול לכבשם" שנאמר "וכבשוה - וכבשה כתיב", האיש כובש האשה ולכל הנמצא ממנה.
"אבל אסור ללקטן תחילה" ולהמשיך אותם "כדי לכבשם" - נמצא מונע השפע מלירד לעולמות התחתונים, ולא סגי בלאו הכי דכתיב "ואתה מחיה את כולם". "ואם הוא דבר שאינו נמצא אחר המועד" - לפי שהוא ייחוד עליון ואינו נמצא בסוד "מצא אשה וכו'". "מותר לקנותו ולכובשו" כי אין ראוי שיסתפקו בזה האור הגדול הנמצא מייחוד של המועד.
"צד אדם דגים" - גם זה הוא דוגמא למעלה. כי הנה נשמות הצדיקים הם נקראים 'דגים' כדאיתא בזוהר פרשת שמיני דף מ"ב (ח"ג מב, א) "ר"מ רעיא מהימנא(?) מה נוני ימא חיותן בימא אף תלמידי חכמים מארי מתניתין חיותייהו באורייתא ואי אתפרשו מינה מיד מתים וכו'. תנינייא התנין הגדול לקבל הבריח התיכון בתוך הקרשים וכו'". הנה מבואר מזה המאמר כי הדגים הם כינוי לתלמידי חכמים. ולכן "צד אדם" העליון, "דגים" - בני האדם הצדיקים, "כל מה שיכול" לפי שהם מועילים מאד להשתעשע בהם.
"ומולח הכל במועד" - היינו מ"ש בזוהר פרשת ויקהל דף רי"ד (ח"ב ריד, א) וזה לשונו: "רזא דא למארי מארין כד האי נקודה אתעברא כאתתא דמתעברא אתהני מההוא הנאותא דאתכלילת נשמתא בהאי עלמא באינון עובדין ובההיא אורייתא דאשתדל בה ביממא ובטלא ההוא רעו דהאי עלמא וביה אתהני בחדוא ואתכליל' מכל סטרין וכו'". והנה מבואר מזה המאמר כי מדה זו נכללים בה הנשמות. והיינו המליחה שמולח אותם לקיים אותם לעד לעולם בסוד החיים העליונים. ולכן "מולח הכל במועד" שהרי "איפשר שיאכל מהם במועד", היינו לאחר מיתה בסוד קרבן, "אם יסחוט אותם בידו" להוציא הנשמה שלו בסוד נשיקה. וזה יעשה "פעמים רבות" שהם ניגשים אליו פעם אחר פעם "עדי שיתרככו" כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל דף רי"א (ח"ב ריא, א) וזה לשונו: "רזא דרזין כד בעי קדוש ברוך הוא לאתתקנא בתיקונוי בשבתי ובזמני ובחגי - משדר ארבע אנפין דנשר וכו' ויהבין קלא ולית מאן דישמע ליה בר אינון נשמתין דאתחזון לסלקא ואינון מתכנשין תמן ונטלי לון אלין ארבע אנפין ואעלין לון בגו ההוא עמודא וכו' כדין נשמתין סלקין בההוא פתחא עד דסלקין לגו עיגולא ד*** בההוא נקודה וכו'. כדין אלביש קנאה מנהורא חד צדיק עילאה ואסתכל בשפירו דההיא נקודה ובתיקונהא וסליק לה לעילא לגביה ונהיר נהורא בנהורא והוו חד. כל חילא(?) דשמיא פתחי בההיא שעתא ואמרי זכאין אתון צדיקיא נטרי אורייתא וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי כן היא המדה להעלות הצדיקים למעלה בשבתי ובזמני ובחגי פעם אחר פעם עד זמן כי מתקיים "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו". ולכן הוא אומר כי יעשה פעמים רבו כך עד שיתרככו שנאמר "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר" - מי שלבו רך כבשר כמו שאמרו חז"ל.
"כל מלאכות שהם לצורך המועד" - שנאמר "ויבן ה' את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה" ואחר כך "ויביאה אל האדם". וכן נמי מה שעושים למטה. "כשעושים אותם אומניהם עושים בצנעא" - כי הנה האומנים הם מה שאמר הכתוב "ויעשו כל חכם לב" כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל דף קצ"ז (ח"ב קצז, א) וזה לשונו: "תא חזי כד קיימא שעתא דרעותא קמי קדוש ברוך הוא לייחדא רתיכא עילאה למהוי כלא חד - כדין קלא נפיק מההוא אתר עילאה דאקרי 'שמים' וכניש כל אלין קדישין דלתתא וכל אינון רברבין קדישין ומשריין עילאין למהוי זמינין כולהו כחדא וכו'. ומאי קאמר? קחו מאתכם תרומה - אתקנו כולכון לסלקא עלייכו ולמיטל עלייכו יקרא דכרסייא קדישא לעילא. אפרישן מנייכו אינון רברבין עילאין לסלקא ההיא תרומה, רזא דכרסייא קדישא לאתחברא באבהן דהא מטרוניתא לא אתחזיא למיתי לבעלה אלא באינון בתולתן עולמתה' דייתון עמה ומדברן לה עד דמטת לבלעה כמה דאת אמר בתולות אחריה רעותיה וכו'. וכל כך למה? למיתי(?) לאתחברא בבעלה", עכ"ל.
הנה הדבר מבואר מן המאמר כי יש אומנים שהם עושים הדברים שהם לצורך המועד, ומה גם כך הצדיקים הם כל אחד מתקן ועושה מלאכת המועד על ידי מעשיו ותורתו כדאיתא בזוהר פרשת אמרו דף צ"ח (ח"ג צח, א) וזה לשונו: "אשתכח מלכא עילאה ומטרוניתא וחברייא מדוריהון כחדא ולא מתפרשין לעלמין. הדא הוא דכתיב ה' מי יגור וגו' הולך תמים ופועל צדק - מאן הוא? אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתכשיטהא בלבושהא בעטרהא. וכל חד 'פועל צדק' אקרי וכו'". הנה מבואר מן המאמר כי גם הצדיקים הם 'אומנים' לעשות מלאכות שהם "לצורך המועד". וכל אחד נקרא "פועל צדק" בעבור כן.
אמנם כולם "עושים בצנעה" - כדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף קל"ד (ח"ב קלד, א) וזה לשונו: "בשעתא דאיהי אתת בעולמתהא ובעאת לאתפרשא מסטרא אחרא, אתת כמאן דאזדמנת למחמי ביקרא דמלכא. כדין סטרא אחרא לא ניחא ליה למחמי ואתפרש מינה וכו'. כיון דאתת עולמתהא עיילין לה לגבי מלכא בלחישו ברזא, דאלמלא לאו הכי לא יתפרש מינה ההוא סטרא אחרא ויתערבב חדוותא וכו'". ולכן אמר "האומנים עוצים בצנעא".
"כיצד? הציידים" - הם הצדים למדה זו, הצדיקים, כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רנ"ד (ח"ג רנד, א) וזה לשונו: "וישראל ידעי למיצד צידה רבא ויקירא. מה עבדי? מפקי מתחות גדפהא דאמה' ההוא צפרא בלחישו דפומא מלחשי לגבה לחישו בתר לחישו, וההוא צפרא דחייש לאינון לחישין ולאינון קלין דקא מלחשי לגבה, ואע"ג דאיהי תחות גדפי אמהא זקוף ריש' ואתסכת' לגבי ההוא לחישו דפומא ופרחת לגבייהו וכו'". הרי נתבאר בדברי המאמר כי ישראל הם הציידים דידעי לצוד צידא רבה ויקירא כאמור. ועם כל זה עושים בצנעה כאמור בדברי המאמר הקודם.
"והטוחנים" - הם סוד הכפירים הטורפים בשיניהם כדאיתא בזוהר פרשת בלק דף קצ"א (ח"ג קצא, א) וזה לשונו: "אל תראוני שאני שחרחרת וכו' - אבל בשעתא דא גו רחימו סגייא לגבי רחימ' מגו דחיקו דרחימו דלא יכלא למסבל - אזעירת גרמה בזעירו סגי עד דלא אתחזיאת מנה אלא זעירו דנקודה חדא, ומאי איהי י' וכו'. ובגין כך אל תראוני - לא תחמון בי כלל, דאנא נקודה זעירא. מה עבדין גברין תקיפין חילא דילה? שאגין כאריין תקיפין. הדא הוא דכתיב הכפירים שואגים לטרף וכו' ומגו קלין דגברין דחילא שמע רחימה דלעילא וכו' נפיק מגו היכליה בכמה מתנן וכו' קריב לגבה, מנשיק לה עד דאתערת מגו ריחין ובוסמין וכו'"?
הנה מבואר מדברי המאמר כי חילין דילה הכפירים, לפי שהם שואגים לטרף, ועל ידי כן חוזרת להבנות ה' כמדלקמין. והיינו הטוחנין אלו.
"והבוצרים" - הם הצדיקים הנקראים "מחצדי חקלא". כל אלו הם "עושים למכור בשוק" - כי על ידי מעשיהם גורמים הייחוד עליון ומאותו השפע הנמשך משם הם לוקחים וממשיכים לעולם שלמטה ממנו - הוא עולם הבריאה - שהוא בסוד 'שוק' של עולם העליון האצילות. הרי אלו כולם כאחד הם עושים בצנעה כדבר האמור שנאמר "והצנע לכת עם אלהיך" כאשר נתבאר במקומו. כי זהו סוד מה שאמרו חז"ל "זו הכנסת כלה והוצאת המת". וביארתי שם נאמר כי הם שני דברים הבאים כאחד - הוצאת המת של סטרא אחרא הוא בהצנע לכת כי הוא אינו יודע למה מוציאין אותו לחוץ, ואחר כך מכניסין הכלה בהצנע. וכל זה לא סגי בלאו הכי כי הוא "לצורך המועד" כנזכר.