טור ברקת/תקכו
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקכ"ו - דין [מת][1] ביום טוב - ובו י"ב סעיפים
- מת המוטל לקברו, אם הוא ביום טוב ראשון - יתעסקו בו עממין. אפילו מת בו ביום. ואפילו אם יכולים להשהותו עד למחר. שלא יסריח. וכל זה בעשיית קבר וארון ותכריכים. אבל להלבישו ולהחם לו מים לטהרו ולהוציאו ולשומו בקבר מותר על ידי ישראל.
- מת ביום טוב ראשון - אסור להניחו עד יום טוב שני כדי שיתעסקו בו ישראל.
- בשבת וביום הכפורים לא יתעסקו בו כלל, אפילו על ידי עממין. אפילו להוציאו על ידיהם להניחו בכוך העשוי מאתמול.
- ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל אפילו ביום שני של ראש השנה. ואפילו לא אשתהי אפילו לחתוך לו הדס מהמחובר ולעשות לו תכריכין וארון ולחצוב לו קבר ולחמם לו מים לטהרו ולגזוז לו שערו. ואם אין באותה העיר קברות לישראל - מוליכין אותו לעיר אחרת שיש בה שכונת קברות, אפילו חוץ לתחום. ומשכירין לו ספינה להוליכו ממקום למקום, דיום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן. ואפילו אפשר בעממין יתעסקו בו ישראל. חוץ מן הכיפה שבונים על הקבר שאין בונין אותה ביום טוב.
- במה דברים אמורים? כשרוצים לקוברו בו ביום. אבל אם אין רוצים לקברו בו ביום - אין עושים לו שום דבר איסור מלאכה אפילו על ידי עכו"ם. אבל טלטול מותר.
- החופר קבר למת ביום טוב שני - מותר לו ליטול שכר.
- מותר ללוות המת ביום טוב ראשון תוך התחום. וביום טוב שני אפילו חוץ לתחום. וחוזרין למקומם בו ביום. וכן מותר להחזיר כלי הקבורה שהוליכו עמהם חוץ לתחום.
- המלוים את המת אסורים לרכוב על בהמה אפילו ביום טוב שני. ואפילו האבלים. אבל הקוברים שצריכים לקוברו, אם אי אפשר, מתירים להם ביום טוב שני לרכוב על בהמה.
- אם נודע לבני עיר אחת שישראל מת רחוק משם ד' או חמשה ימים ולא ניתן לקבורה - אף על פי שלא יוכלו להגיע לו עד לאחר המועד - מותר לצאת לדרך ביום טוב שני כדי למהר קבורתו.
- תינוק שמת בתוך שלשים, אם גמרו שערו וצפרניו, הוא בחזקת בן קיימא ודינו כמת גדול. אף על פי שאין אנו יודעים אם כלו לו חדשיו. דרוב נשים יולדות ולד קיימא.
- נפלים שנהגו להסיר ערלתם בצרור אבן או בקנה - אסור אפילו ביום טוב שני של גליות.
- אין קורעין על המת אפילו ביום טוב שני אפילו קרוביו.
- כשמת בליל יום טוב שני משכימין וקוברין אותו קודם תפלה. כשמת ביום קוברים אותו אחר האכילה.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
לא נעלם מעין כל קורא דברי חז"ל כי הרשע הוא נקרא 'מת' בחייו שנאמר "אם אחפוץ במות המת", ונאמר "ואתה חלל רשע נשיא ישראל". ולכן בא ענין זה ברמז הדין זה מה שכתב "מת המוטל לקרבו אם הוא ביום טוב ראשון וכו'". כי הנה נתבאר בכמה מקומות כי אדם הצדיק יום פטירתו נקראת 'יום טוב' אצלו כדמוכח מן הזוהר ובענין הלולא דר' שמעון ע"ה. וקרוב לשמוע דמאחר כי נעשה לצדיק כבוד גדול במותו כמו שאמרו חז"ל שלש כיתות מלאכי השרת יוצאים לקראתו, וכמה צדיקים הכל מקדימים לו שלום. ונוסף עוד מ"ש בזוהר כי האבות יוצאים לקראתו ומלך אחד ית' בראשם ויקרא לו ה' שלום כאשר ביארתי בפירוש שיר השירים. ולכן בלי ספק לאיש אשר אלה לו הוא יום טוב לגביה דידיה יום המיתה. וכדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף ק"ן (ח"ב קנ, א) וזה לשונו: "ולית חידו לרוחא בר בההוא גופא, וחדי על דאתפשט מהאי גופא דהאי עלמא".
ולכן יאמר נא זה החלל רשע, "מת המוטל לקברו", אם הוא ביום טוב ראשון דהיינו יום המיתה הנקרא "יום ראשון", ולא שם אל לבו ולא דעת ולא תבונה לעשות תשובה מאחר כי כמה זמנים נתן הקב"ה לבני האדם לשוב והם ה' זמנים כאשר ביארתי במלת "זמן זמניהם זמנים רבים" נתקנו לענין התשובה. אחת בזמן י"ג אור לי"ד וזאת שנית לזמן כ' כי אז מענישין בבית דין עליון. וגם עד זקנה ושיבה גם כאשר מוטל על ערש דוי. ונוסף על הכל בפ' של המיתה אפילו הרהר בתשובה מתקבל לפני הקב"ה כאשר ביארתי במאמר "מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שדומה לעשבים ועשבים דומים לים". מצורף עם מה שאמרו חז"ל כשהרשע הולך לשם ורואה בצרתו אומר "הניחוני ואעשה תשובה". אומרים לו "עולם שיצאת ממנו דומה לערב שבת וזה דומה לשבת. אם לא טרח מערב שבת מה יאכל בשבת". וכל אותם המשלים נתבאר על זמנים הנזכר כמבואר במקומו.
ולכן זה אשר לא נתן אל לבו לשוב אל ה' לתקן את נפשו, ומת ביום טוב שראוי לו, איהו דאפסיד אנפשיה "ויתעסקו בו עממין" - הוא כינוי כי נפשו מתלבשת בעכו"ם. כך אמרו חז"ל "נפשותיהן של רשעים הן הן המזיקים". וביארתי מהו "הן הן" דקאמר; כלומר הן בחייהן מזיקין לכל העולם על ידי מעשיהם הרעים מכריע כל העולם לכף חובה, וכן נמי הן לאחר מותו הן המזיקין כי הם מטמטמין לבם של רשעים וסותמים לבם מלעשות תשובה כדאיתא בזוהר פרשת אמור דף ע' (ח"ג ע, א). כי לאחר שנידונין ג"פ ביום יוצאים מגיהנם והם מסתכלים ברשעים שנסתם לבם מן התשובה ומחטיאים אותם וכו'. והיינו מה שכתב "יתעסקו בו עממין", כלומר יתעסקו המזיקין להיות בחברה עמהם לעשות מעשיהם. ומי יודע אם כאשר ימות בסגנון זה יבא להתגלגל בעממין בעצ' עכו"ם והגוף נאבד. ולכן יתעסקו בו עממין מפני כי זה הרשע נאבד, לכן הם יקחו חלקם כדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף צ"ז (ח"ב צז, א) וזה לשונו: "אם רעה בעיני אדוניה - מלוכלכא בטינופי חובין ולא אתחזיאת קמיה כדקא יאות. ווי לההוא גופא דאתאביד מההוא נשמתא לעלמין".
הנה מבואר מזה המאמר כי גוף הרשע נאבד כשהלך בלא תשובה, וגם הנפש לא תמלא כדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף צ"ה (ח"ב צה, א) וזה לשונו: "מה אתעבידו מאינון נשמתין? חמינן בספרי קדמאי דמנייהו הוו אינון חסידי אומות העולם וכו'". אמנם כגון זה הולך לעם נכרי, אויב ושונא. ולכן לאיש אשר אלה לו יתעסקו בו עממין כי משלהם נתנו להם.
"אפילו מת בו ביום ואפילו אם יכולים להשהותו עד למחר שלא יסריח וכו'" - לפי כי הנה מה שאמרה תורה "לא תלין נבלתו" הוא מפני שני דברים שהם צורך למת. האחד הוא מ"ש בזוהר פרשת נשא דף קמ"ג (ח"ג קמג, א) וזה לשונו: "תאנא מאן דאקרי אדם ונשמתא נפקת מניה ומית, אסור למיבת ליה בביתא משום יקרא דהאי גופא דכתיב אדם ביקר בל ילין. אדם דהוא יקר מכל יקרא כלילין. מ"ט משום דאי יעבדון הכי נמשל כבהמות נדמו וכו'". זאת ועוד אחרת, איתא בזוהר פרשת תרומה דף קמ"א (ח"ב קמא, א) וזה לשונו: "מאן דנשמתיה נפקא בארעא קדישא, אי אתקבר בההוא יומא לא שלטא עליה סטרא אחרא". ובפרשת אמור דף פ"ח (ח"ג פח, א) זה לשונו: "בתר דנפקי נפשא מן גופא אסיר למשבק ליה בלא קבורה וכו' דאיפשר דקוב"ה גזר עליה בגין למיתי בגלגולא אחרא".
הנה למדנו כי הלנת המת נאסר מפני שלש סיבות והם לצורך הנפש. ושלשתם אינם צודקים ברשע. ולכן אין רשות להלין אותו אע"ג כי לא יסריח דאין לך סרחון יותר ממנו וממעשיו הרעים.
"וכל זה בעשיית קבר". כי הנה איש הישרלאי בו נאמר "והלך לפניך צדקך". כי מעשיו מקדימים ונכנסים בקבר. אבל בקבר הרשע זה, מאחר כי הוא מדור לסטרא אחרא בחייו גם במותו - לכן עשיית קבר יהיה על ידי עכו"ם. וארון נמי יעשו לו כי הנה איתא בזוהר פרשת ויקהל דף רי"ד (ח"ב ריד, א) וזה לשונו: "בכה ר' אבא ואמר ווי לבני עלמא דלא ידעי לההוא כסופא. ווי לההוא עונשא דלא כל מאן דבעי עאל בארונה בגין דלא אצטריך למיעל בארונא בר צדיק דידע בנפשיה ואשתמודע בגרמיה דלא חטא בההוא ברית את קיימא קדישא מעולמוי. ואי לא - לא אצטריך למיעל בארונא ולמפג'(?) ארונא וכו'. בשעתא דדיינין ליה בההוא עלמא מסתכלן בעובדוי אי הוה פגים רזא דברית קדישא דחתים בבשריה, והשתא פגים ארון וכו'. כיון דנפקי ליה מכללא דאדם אפקי ליה מכללא דכולהו א**נין דאתעתידו לחיי עלמא ויהבי ליה לההוא ארון דלא אתכליל ברזא דגופא דאדם כיון דאתמסר לההוא סטרא חיליה דעאלין ליה לגהינם ולא נפיק מניה לעלמין. על דא כתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וכו'".
הנה מבואר מן המאמר כי הרשע הנכנס בארון כמה עונשו. וסוף כי מכניסין אותו בארון דסטרא אחרא. ואין לו חלק לעולם הבא. ולכן מת זה יעשו לו הארון עממין להכניסו בסטרא אחרא.
ולענין התכריכין - איתא בזוהר פרשת שלח דף ק"ע (ח"ג קע, א) ושם נאמר זה לשונו: "ויראני את יהושע וכו' מאי לפני המלאך דדאין דינוי וכו' מאי קמ"ל? דכל בר נש דלא זכי בעיטופא דמצוה בהאי עלמא כד עייל בההוא עלמא קאים בלבושא טינופא וכו' דאשתמודע לגבי מאריהון דגהינם. וההוא לבושא ווי מאן דאתלבש ביה וכו'". הנה מבואר מדברי המאמר כי הרשע מלבישים אותו תכריכין הנקראים "בגדים הצואים". ולכן נמי זה המת - התכריכין שלו עושים אותם עממין הנזכר.
"אבל להלבישו ולחמם לו מים לטהרו ולהוציאו וכו' מותר על ידי ישראל" - כי זה לא יועיל כלום למת רק לתת שכר למתעסקים בו.
"מת ביום טוב ראשון אסור להלינו עד יום טוב שני" מטעם האמור בפסוק "ולא תטמא את אדמתך", דהא לגבי דידיה אינו מפסיד כלום כאמור. דמאחר שהוא רשע בלאו הכי העונש שלו מרובה.
"בשבת ויום הכפורים לא יתעסקו בו כלל ואפילו על ידי עממין וכו'" - לפי כי קלקלתו תקנתו, אולי להיות יום הכפורים נתכפר לו קצת.
"ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל אפילו ביום טוב שני של ראש השנה וכו'" - הנה 'יום טוב שני' לגבי האדם הוא עד מלאת לו שנה תמימה, כי אז הנשמה עולה ואינה יורדת כמו שאמרו חז"ל. ובכן ניצול האדם מן הדין. ולכן אשר לא טוב עשה אפילו באותו יום נקרא מת ביום טוב שני, אמנם מאחר כי כן הוא, כנראה כי לא היה רשע גמור. ולכן יהיה יום טוב שני זה לשלשים יום כי כן איתא בזוהר פרשת ויקהל דאפילו צדיקים הם נידונים שלשים יום; כי תדרשנו ימצא לך דף קצ"ט (ח"ב קצט, א) וזה לשונו: "מה כתיב ויהי יונה במעי הדג? מעוי דדג דא בטן שאול וכו'. שלשה ימים ושלשה לילות - אלין תלת יומין דאתדן בר נש בקברא ואתבקעו מעוי. לבתר תלתא יומין ההוא טינופא אתהפך על אנפוי ואומר לו טול מה דיהבת בי וכו'. הדא הוא דכתיב וזרתי פרש על פניכם. לבתר דא מתלתא יומין ולהלאה כדין אתדן בר נש מעינוי מידוי מרגלוי וכו'".
והנה מבואר מזה המאמר כי עד שלשים יום נידון האדם. ולכן זה יהיה רמז למה שאמר "מת ביום טוב שני", כי יום שלשים ימצא לאדם יום טוב שניצול מאותו עונש הגדול, וזה - לא כן היה לו אלא נקרא 'מת' בו ביום מפני רוע מעלליו, "אפילו ביום טוב שני של ראש השנה", כלומר ואפילו בתשלום השנה שלו כי אז הנשמה עולה ואינו יורדת, אז מת הוא, עם כל זה יש לו תקנה קצת דמאחר כי לא נקרא "מת ביום טוב ראשון" (שהוא יום המיתה), נראה שלא היה רשע גמור. ולכן "יתעסקו בו ישראל".
"אפילו לא אשתהי לחתוך לו הדס מן המחובר", כי לא יעדר מהיות לו מצוה כמעשה הצדיקים הנקראים 'הדס' כמו שאמרו חז"ל שנאמר "והוא עומד בין ההדסים". "לעשות לו תכריכין" - מאותה חלוקא דרבנן, ומכניסים אותו "לארון" של הקדושה, "ולחצוב לו קבר" נמי, "ולחמם לו מים לטהרו" - כי זה מורה על טהרת הנפש במים חמין כדאיתא פרשת בהעלותך דף קצ"ג (ח"ג קצג, א) וזה לשונו: "אינון נשמתין דאינון מסטרא דרחמי וכו' לא צריכים דכאה במים פושרין כבנוניים, כל שכן בחמי חמין דבהון מתדכין רשעים גמורים, בגין דזוהמא דילהון נפישא וכו'". וכנגד זה הוא ענין "מים חמין לטהרו".
ועוד "לגזוז שערו". דאילו זכה לענין של הצדקה שנאמר בה "וכן נגוזו ועבר" לא היה צריך לגזוז שערו כדאיתא בזוהר רשת מקץ דף ר"מ (ח"א רמ, א) וזה לשונו: "ר"ש אמר בזמנא דנשמתא נפקת מהאי עלמא בכמה דינין אתדנת עד לאתיעול לאתרא לבתר כל אינון נשמתין, אית לון למעבר בהך נהר דינור ולאסתחא תמן וכו'. ומאן דאשתדל בצדקה בהאי עלמא ויתן ממוניה בצדקה - כדין ועבר בההוא אתר ולא דחיל. וכרוזא קרי ועניתיך לא אענך עוד" כנ"ל.
וההפך מזה איתא פרשת פקודי דף רמ"ז (ח"ב רמז, א) וזה לשונו: "וכד נשמתא סלקא ההוא ממנא נטיל ההוא לבושא ואזיל עמיה עד די מטא לנהר דינור די נשמתא אצטריכא לאסתחייא ולאתלבנא תמן, ולזמנין דטבעא ההיא נשמתא תמן ואתוקדת וכו'".
ולכן גוזזין שערו.
"ואם אין באותה העיר מקום קברות לישראל מוליכין אותו לעיר אחרת שיש בה שכונת קברות אפילו חוץ לתחום" - דאף על גב שחטא ישראל הוא, והגוף יש לו תקוה טובה, ואין לקבור אותו אצל עכו"ם רק אצל שכונת קברות דישראל אפילו שהוא "לחוץ לתחום" של ישראל וחטא כמדובר.
"ומשכירין לו ספינה להוליכו" - היינו לרמוז כי בא יבא בגלגול בגוף אחר ונתקן, כי הספינה רומז לגוף כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל. יונה שירד לספינה היא הנשמה שנכנסה בגוף. וכן איתא בתיקונים. ועל ידי הספינה שהוא גוף השני, מוליכין אותו "ממקום למקום" - יוצא ממקום המיוחד לו בגהינם ומוליכין אותו למקום שיש לו בגן עדן. הלא הם דברי חז"ל כי כל אחד יש לו שני חלקים; חלק א' בגהינם וחלק בגן עדן. וכאשר היה רשע אבד חלקו של גן עדן. ועתה שהלך בספינה זו חוזר אל מקומו, זורח הוא שם. וכן בדברי חז"ל "משל לשתי ספינות שהיו פורשות לים הגדול". הרי המשילו לגוף אל הספינה.
"דיום טוב שני לגבי מת זה כחול שויוה רבנן" - כלומר כמו כאשר האדם מת שלא בימים הללו על דרך הרמז שבהם, אלא שהוא אדם דרך חול, אבל אינו רשע דלגבי דידיה כל זה מותר. כך אדם זה אע"ג שנקרא 'מת ביום טוב שני' מפני מעשיו, כך שויהו רבנן כחול להורות כי אע"פ שחטא ישראל הוא. ולכן "אפילו איפשר בעממין" כן לא יעשה אלא "יתעסקו בו ישראל" להודיע כי יהיה מתגלגל אחר כך בגוף הישראלי.
"חוץ מן הכפה שבונים על הקבר" שהוא הציון כמו ששנינו "בונין לו נפש על קברו", זה לא יתכן לאיש זה להיות נתקן כל כך כי עדיין מספקא לו אם יקום והתהלך בחוץ לזמן של התחיה.
"במה דברים אמורים? כשרוצים לקברו בו ביום וכו'" - הנה נתבאר בזוהר פרשת תרומה דף קמ"ב (ח"ב קמב, א) וזה לשונו: "ואי תימא נפש לעילא דאתיישבת גו גופא בקברא אן הוא קברא? אלא גו ההוא קליפה תקיפא וכו'". הנה למדנו ממאמר זה כי סוד הקבר הוא הקליפה תקיפא. ולכן יאמר נא:
"במה דברים אמורים? כשרוצים לקברו בו ביום", דהיינו הרמז להכניס אותו לתוך אותה קליפה תקיפה - אז עושים לו כל אלה הדברים על ידי ישראל כדי להציל אותו ולעזור אותו עזר מעט. "אבל אם אין רוצים לקברו בו ביום" בתוך אותה קליפה, אז "אין עושים לו שום דבר איסור מלאכה אפילו על ידי עכו"ם" כי לא לעזרה לו. "אבל טלטול מותר" כי יש במשמע שמתקיים בו "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע".
"החופר קבר למת ביום טוב שני מותר לו ליטול שכר" - לפי כי הנה נתבאר כי הקבר הוא סוד קליפה תקיפא, והחופר קבר משתמע כי עושה רושם בקליפה זו באותה חפירה על דרך "ויקוב חור בדלתו". ולכן מותר לו ליקח שכר כי מצוה קעביד.
"מותר ללוות המת ביום טוב ראשון תוך התחום" - הוא מה שאמרו חז"ל כשהאדם יוצא מן העולם אומרים המלאכים לפני הקב"ה צדיק בא לכאן. אומר להם צאו ולוו אותו. ולכן יגיד כי ענין לוייה זו יש לה שיעור. אע"ג כי לענין הלוייה הגשמית אמרו חז"ל אין לה שיעור - היינו לענין החיים אשר המה חיים עדנה, אבל לענין לויית המת יש לה שיעור ביום טוב ראשון תוך התחום של הקדושה בכל העולמות התחתונים. "וביום טוב שני" מאחר כי לא היה מאותם הנקראים מתים בחייהם ביום טוב ראשון שלהם, אלא נקרא "יום טוב שני" על פי הדברים הנ"ל - מלוין אותו "אפילו חוץ לתחום" של ישראל. "וחוזרים למקומם בו ביום" כי כך אמרו חז"ל כשהצדיק הולך אל בית עולמו יוצאים צדיקים ומלוים אותו ואז אומר הקב"ה לצדיק שהלך שם "יבא שלום", ולצדיקים שלוו אותו אומר "ינוחו על משכבותם". והיינו מ"ש "וחוזרים למקומן בו ביום".
"וכן מותר להחזיר כלי הקבורה שהוליכו עמהם חוץ לתחום", והם הסל והמגרפה שהם דוגמא הסל לענין התורה - הוא המשל שאומרים חכמים ז"ל לטרסקל נקוב שהשכירו ב"ה למלאת אותו מים והכל בורחים מפני שאינו מתמלא. הפיקח אמר ולא שכרי אני נוטל? כך הלמד ושוכח אומר מה הנאה יש לי. הפיקח אומר ולא שכר אני נוטל? והמגרפה הוא גורף ומשליך ואינו מקיים - מכל מקום הם כלי הקבורה ומועילים. כי הנה כל מה שלמד האדם מזכירין אותו קודם שימות. וכל זה מחזירין אותם עמהם דהא אותו המת לא היה מקיים כל זה.
"המלווים את המת אסורים לרכוב על בהמה" - הוא העושה מעשה בהמה, לא מפני שעושים מצוה יתגאו בעצמן אפילו ביום טוב שני שהוא אדם שאינו הגון כאמור. "ואפילו האבלים" שהם מתאבלים על מעשיו הרעים על דרך מה שאמרו חז"ל בפסוק "ואשלם נחומים לו ולאבליו", שמתאבלים על הרשע. "אבל הקוברים שצריכים לקברו" שהם גומלי חסדים, "אם אי איפשר מתירים להם ביום שני לרכוב" על העושה מעשה בהמה, דהא אסור להוכיח ברבים שנאמר "ולא תשא עליו חטא", שלא יתבייש. מכל מקום מתירים להם לדבר סרה על אדם כזה כדי שיראו רבים ויראו. אע"ג שאמר החכם "תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח".
"אם נודע לבני עיר אחת שישראל מת" - והרמז הוא על הנקרא 'מת' כאמור מאחר שהוא ישראל, "אפילו רחוק משם ד' או ה' ימים" - ר"ל שנתרחק אותם ד' או ה' זמנים הנמצאים לעשות תשובה בזמניהם. ולכן הוא רחוק ה' מרשעים(?), "ולא ניתן לקבורה" כי הנה הגוף שלו נאבד כנ"ל. "אע"פ שלא יוכלו להגיע לו עד לאחר המועד", בית מועד לכל חי, "מותר לצאת לדרך למהר קבורתו", דמאחר כי לא ידעו מה הוא אולי יהיה לו תקנה על ידי הקבורה.
"תינוק שמת בתוך שלשים אם גמרו שערו וצפרניו וכו'" - גם זה יהיה הרמז שלו על דרך מה שאמרו חז"ל "קטן שלא כלו לו חדשיו" שהוא כינוי אל החוטא. ולכן לא מלא שנותיו "ומת בתוך שלשים" - הוא הדבר הנ"ל כי שלשים יום דנים את האדם מעיניו מידיו ומרגליו. "אם גמרו שערו וצפרניו" - הם שני דברים שהיה שלם בהם. ענין השער הם דברים קלים על דרך "וסביביו נסערה מאד", שהקב"ה מדקדק עם האדם כחוט השערה. וביותר מכונה לענין מעשה הצדקה כנ"ל שאמרו גזוזה עוברת בנהר. ו"צפרניו" הוא דוגמא למצות לא תעשה כמו שאמר הכתוב "חטאת יהודה כתובה בצפורן שמיר". וביותר מכוון אל הגזל אם שלם זה האדם בשנים אלה. "הוא בחזקת בן קיימא" - היינו אדם צדיק, "ודינו כמת גדול" שהוא אדם שלם. "אע"פ שאין אנו יודעים אם כלו לו חדשיו" - כי ה' יראה ללבב, "דרוב נשים יולדות בן קיימא" - בתר רובא דעלמא אזלינן.
"נפלים שנהגו להסיר ערלת וכו'" - וזה יהיה הרמז שלו לאותו שנפל למשכב ועדיין לא ישוב, "ונהגו להסיר ערלתם" שהיא ערלת הלב "בצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד" (משלי כו, ח) התורה, "או בקנה" על דרך "הושיטה לו בקנה", כי הוא מהביל(?) שעשה מן הרעות. "אסור" לפי שנפרעין ממנו ומן המשבח אותו "אפילו ביום טוב שני", הוא הנענש באותם שלשים יום כנ"ל, "יום טוב שני של גליות" - כלומר כי ילמד מן הרוצח שגלות מכפרת עון וזה נמי מכל שכן שהמיתה מכפרת עליו, אסור.
"אין קורעין על המת" - אין מצטערין על מת זה "אפילו שהוא ביום טוב שני" על דרך הנ"ל, "אפילו קרוביו" לפי כי כך אמרו חז"ל רשע נאבד מן העולם - טובה באה לעולם.
"כשמת ליל יום טוב שני" כנ"ל, "משכימין וקוברין אותו קודם תפלה" - אולי תועיל בעדו התפילה. "כשמת ביום", כי לא היה במחשך מעשיו, "קוברים אותו אחר אכילה" - לרמוז כי אחר ימים שהאדם נידון בחיבוט הקבר על האכילה יהיה לו קצת תקנה.
פירוש שני לצד עילאה[עריכה]
עוד זה מדבר כנגד הנוגע למעלה. וכך היה אומר:
"מת המוטל לקברו" - כי ידבר בראשונה על הקליפה הנקרא 'מת' כדאיתא בזוהר פרשת שופטים דף רע"ה (ח"ג רעה, א) וזה לשונו: "על פי שנים עדים יומת המת - דא סמאל, מת מעיקרו. וישאהו במוט בשנים - לא יומת על פי עד אחד. דלא יהא ליה חולקא באל אחר", עכ"ל.
והיינו מה שכתוב "מת" זה סמאל, "המוטל לקברו" - כי צריך לקברו - הוא הדבר אשר ביארתי במשנה "מעבירין המת מלפני הכל" כי בתחילה צריך להעביר הקליפה מת זה סמאל, ואחר כך מכניסין הכלה עליונה לחופה כדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף קל"ד (ח"ב קלד, א) וזה לשונו: "בשעתא דאיהי אתת בעולמתא ובעאת לאתפרשא מסטרא אחרא, אתת כמאן דמזדמנא למחמי ביקרא דמלכא ולא יתיר. והכי מכריזי דיזדמנון למחמי ביקרא דמלכא. כדין סטרא אחרא לא ניחא ליה ואתפרש. כמה דאת אמר צאינה וראינה בנות ציון וכו'. כיון דאתת כל אינון שמשמהא עיילין לה לחופה בהדיה מלכא בלחישו וכו'".
ועוד איתא פרשת תרומה דף קע"ג (ח"ב קעג, א) וזה לשונו: "ועד דסטרא אחרא לא אתעבר מתמן לא יכלין אינון לאתייחדא במאריהון וכו'".
ולכן על פי הדברים האלה יהיה סמאל "מת המוטל לקברו".
"אם הוא ביום טוב ראשון" - כי כל העולמות הם מזומנים למעלה (כנ"ל מאמר פרשת קרח {{צ|חכמת שלמה זמינת לכל חילהא בזמנא דמועד שריא בעלמא). ולכן אפילו "יסריח" שנאמר "זבובי מות יבאיש" (קהלת, י), הוא היצר אפילו כמשחז"ל הוא מלאך המות, יבאיש ריח רע כדאיתא בזוהר פרשת תצא "לילית אשפה מטונפת", "לא יתעקסו בו ישראל" סטרא דקדושה, כי מזומנים לקדושה הם. לכן "יתעסקו בו עממין" - הקליפות שהם מסטרא דילה.
"אפילו מת בו ביום" שדחו אותו כי ממה שאמר במאמר "אזמינת לכל חילהא" הם סטרא דקדושה - הרי מת ונדחה בו ביום. "ואפילו הם יכולים להשהותו עד למחר שלא יסריח" - אע"ג שאמרו ז"ל "יצר תינוק ואשה לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". לא כן עתה.
"וכל זה בעשיית קבר" - היא הנקבה שלו, קבר פתוח, נוקבא דתהומא רבה. "וארון" דסטרא אחרא כנ"ל. "ותכריכין" - הבגדים הצואים כדאיתא בזוהר. "אבל להלבישו ולחמם לו מים לטהרו ולהוציאו ולשמו בקבר" בנוקבא דתהומא רבא, "מותר על ידי ישראל" סטרא דקדושה כדי לדחות אותו לחוץ במהרה.
"מת" זה "אם הוא ביום טוב ראשון אסור להלינו עד יום שני" - הוא מ"ש בזוהר דף קע"ג (ח"ב קעג, א) וזה לשונו "מלאכי עילאין וישראל לתתא כולהו דחקי בההוא סטרא אחרא. מלאכין עילאין כד בעאן לאתאחדא במאריהון לא יכלין עד דדחיין לה לבר. מה עבדין? נחתין שתין ריבוא דמלאכי קדישי ואַפּילו שינתא על כל בני עלמא. וכד איהי נחתא דקא דחיין לה לבר ויהבי לה כל עלמא דא בההיא שינתא וכו'. ולבתר אינון מתקרבי לגבי מאריהון וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי בלילה נותנים רשות לסטרא אחרא לשלוט בעולם הזה. לכן אמר "אסור להלינו עד יום שני" מאחר שהוא שולט בלילה כדי שיתעסקו בו ישראל למטה, אסור.
"בשבת ויום הכפורים" - כי הנה הקליפה יורדת למטה כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל בענין מדורא דאשא דנפק ההוא שלהובא דאשא ודוחה אותה למטה כל יום שבת. וביום הכפורים אמרו חז"ל ימי השנה הם שס"ה. השטן בגימטריא שס"ד. לומר כי בכל הימים הוא עולה ומקטרג רק ביום הכפורים שאין לו רשות לדבר. ולכן "לא יתעסקו בו כלל אפילו עממין", בחינת הדינים, "אפילו להוציאו על ידיהם להניחו בכוך" - הוא נוקבא דתהומא עילאה העשוי מאתמול שנאמר "כי ערוך מאתמול תפתה" - הכל אסור.
"ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל" להוציאו מן הקדושה, "אפילו ביום שני של ראש השנה" - כי אז הוא מקטרג עליהם שנאמר "ויבאו בני האלהים להתייצב על ה'" מפני שמקטרגים, "ויבא גם השטן להתייצב על ה'" בעבור ישראל כדאיתא בזוהר.
"ואפילו לא אשתהי" - לפי שהיא לישנא חדידא כדאיתא בזוהר. "אפילו לחתוך לו הדס מן המחובר" - דהיינו לשלוט על הצדיק הנקרא 'הדס' לחז"ל שנאמר "והוא עומד בין ההדסים". "ולעשות לו תכריכין" מן הבגדים הצואים, "ולחצוב לו קבר" - נוקבא דתהומא עילאה, "ולחמם לו מים לטהרו" - היינו סוד נהר דינור, "ולגזוז לו שערו" בסוד השעיר כדאיתא בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ה (ח"ב קפה, א) עיין שם. הנה מבואר כי זה היתרון נמצא לשעיר יותר מן העז, דאילו העז תלי שערא והשעיר לא תלייא שערא ולא שעיע. ולכן גוזזין שערו לטהרו נמי. כל זה עושים לו ישראל על ידי מה שאמרו חז"ל "בכל לבבך - בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע".
"ואם אין באותו העיר מקום קברות לישראל" - הוא גיהנם עליון שהוא לישראל דווקא, כדאיתא בזוהר פרשת וירא דף ק"ו (ח"א קו, א) וזה לשונו: "גהינם למטה לאותם שלא קבלו ברית מילה וכו' גהינם למעלה לאותם פושעי ישראל שעברו על מצות התורה ולא חזרו בתשובה וכו'". ולכן יאמר "אם אין באותה העיר מקום שכונת קברות לישראל", דהיינו בגהינם תחתון, "מוליכין אותו לעיר אחרת שיש בה שכונת קברות" - דהיינו גהינם עליון כאמור. "אפילו חוץ לתחום של ישראל" שהרי כך הוא, כי גהינם אף על פי שהוא עליון הוא חוץ לתחום של הקדושה. "ומשכירין לו ספינה" - סוד הנקבה שלו, להוליכו ממקום של הקדושה למקום שלו שנאמר "צואה בלי מקום".
"דיום טוב שני לגבי מת זה כחול שויוה רבנן" לעשות בו כל המעשים הנוהגים לעשות בו(?) בימי החול כדי לדחות אותו כאמור. "אפילו איפשר בעממין" - כי כן יעשה לו על ידי כח הגבורות שבאים עליו מלמעלה, "יתעסקו בו ישראל" באופן הנזכר דניחא ליה בהכי. "חוץ מן הכיפה שבונין על הקבר שאין בונין אותה ביום טוב" - כי כן שנינו "בונים לו נפש על קברו", וסטרא אחרא אין בהם נפש וסוסיהם בשר ולא רוח.
"במה דברים אמורים? כשרוצים לקברו בו ביום" בנוקבא דתהומא רבא כדי לעשות הייחוד של הקדושה כאמור. "אבל אם אין רוצים לקברו בו ביום" שהרי מערב יום טוב נדחית הקליפה כאמור, "אין עושים לו דבר איסור מלאכה" לפי כי ט"ל מלאכות הם כנגד ל"ט קללות שנתקלל אדם וחוה והארץ בעבורו. "אפילו על ידי עכו"ם". "אבל טלטול כדי להוציאו לחוץ מותר" כנ"ל.
"החופר קבר למת", זה סמא"ל, "לקוברו" בנוקבא דתהומא רבה על ידי ייחוד קריאת שמע שנעשה בו ד' מיתות בית דין כדאיתא בזוהר, "ביום טוב שני מותר לו ליקח שכר" כדאיתא בזוהר "דקשיר עבדא דא סמאל תחות מאריה בקריאת שמע". ולכן שכרו מרובה כנזכר שם.
"מותר ללוות המת ביום טוב ראשון", דמאחר כי מלאכין עליונין דוחין לסטרא אחרא ומוציאין אותן לחוץ כדי שישארו הם לאתייחדא במאריהון, ולכן "מותר ללוות מת" זה סמאל "בתוך התחום" של סטרא דקדושה. "וביום טוב שני אפילו חוץ לתחום" של הקדושה.
"וחוזרים למקומם" אותם דסטרא דקדושה. והיינו מה שאמר הכתוב "עד הגבול שלחוך" (עובדיה, א). ירצה כי כדרך שעושים לשר של עשו למעלה כך מגיע לעשו למטה. "השיאוך" כדרך שעשה לחוה שנאמר "הנחש השיאני ואוכל". כך השיאוך עם נוקבא דתהומא רבא. ולכן "יכלו לך אנשי שלומך". וגם "לחמך ישמו מזור תחתך" כדרך שהאכיל לאדם מעץ הדעת. וכל זה גרם כי "אין תבונה בו" לפי כי "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכו' ונחמד העץ להשכיל". לכן "אין תבונה בו". והיינו משחז"ל "ג' דברים נאמרו בעץ הדעת טוב למאכל ומוסיף חכמה וכו'" (מאמר). דקשה - מה חידש לנו בע"ה[2]. ומהו הלשון זה "ג' דברים נאמרו באותו אילן טוב למאכל ויפה לעינים ומוסיף חכמה. ושלשתן נאמרו בפסוק אחד"? מהו כן?
אמנם ירצה לפי דרך זו אלך כי מ"ש "ג' דברים נאמרו באותו אילן" - כלומר בכללות שלו, לפי שהוא כולל טוב ורע. ולכן אפילו ברע שלו נמצאו אלו הג' דברים. ולכן אמר "הדא הוא דכתיב ותרא האשה" דקשה, בתחילה אמר "ותרא כי טוב העץ" ואחר כך אמר "ותקח מפריו" - אם כן מ"ש "טוב העץ וכו'" - הא ליתי בענין הפרי? ולמה לא אכלה מן העץ מאחר כי בו נמצאו כל אותם הטובות? ולכן אמר בע"ה דע לך כי כן הוא שהרי ג' דברים נאמרו בעץ בעצמו כאמור. אלא כי האשה להנצל מן הצווי שאמר הקב"ה "לא תאכלו ממנו" לקחה מן הפרי שלדעתה היה טוב ולא רע. ולכן נמי כך מגיע לסמאל היועץ - עד מקום כי אין תבונה בו לדעת למה מוציאין אותו לחוץ, ולמה כאשר בא להתחבר בנוקבא יתפרדו כל פועלי און מפני כי הוא זקן וכסיל. ולכן מותר ללוות למת זה.
"חוזרים למקומן בו ביום ומותר להחזיר כלי הקבורה שהוליכו עמהם חוץ לתחום" - והם שני כלים, הסל והמגרפה. רמז לאותה שלהובא דאשא שהיא מכנעת לאותה מדורא דאשא ומכניע אותה בנוקבא דתהומא רבא כדאיתא פרשת ויקהל, ומדת החסד זועם אל בכל היום למאריהון דדינין שנאמר "ואל זועם בכל יום". ואלו יוצאים עד חוץ לתחום לקבור סטרא אחרא וחוזרים למקומן.
פירוש שלישי לאהבת הקיצור[עריכה]
ולאהבת הקיצור הדרי בי. ואומר כלך לדרך אחרת. וכך היה אומר:
"מת המוטל לקברו" - והנה גם בזה הנני מודיעך כי בשלשה מיני מתים אנו מדברים כדי שלא להאריך.
- ראשונה שם הקטנה רחל בצאת נפשה כי מתה.
- גם יוסף כאשר נשבה נחשב למיתה כמו שאמרו חז"ל שבי כלהו אתנהו ביה.
- והשלישית יִוָתר בה - שרה שנאמר "ותמת שרה".
ולכן יאמר: "מת המוטל לקברו", כי ברחל נאמר "ואקברה שם בדרך אפרת", ובצדיק נאמר "ויתן את רשעו' קברו", ובשרה נאמר "קבר אברהם את שרה אל מערת שדה המכפלה" - הוא סוד משחז"ל "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עממו עליה".
"אם הוא ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין" - והענין יובן כאשר נתבונן כי המת הגשמי הוא לקברו יובל ושם נכנס והמתעסקים בו הולכים להם. וכך היא המדה במתים הללו. כי כל אחד נכנס בקבר הראוי לו והמתעסקים בהם הולכים להם. והנה המת האחר היא רחל כאשר יצא ממנה בנימן מתה, וכאשר ענין זה נעשה ביום טוב ראשון הוא מדת החסד שנקרא 'טוב' שנאמר "וירא ה' את האור כי טוב". ולכן כאשר מגיע לה המיתה במדה זו "יתעסקו בה עממין" - הוא מ"ש בזוהר פרשת בלק דף קצ"א (ח"ג קצא, א) וזה לשונו: "פתח ההוא ינוקא ואמר שחורה אני ונאוה וכו' מלין אלין הא אוקמוה אבל בשעתא דא גו רחימו סגיא לגבי רחימא מגו דחיקו דרחימו דלא יכלא למסבל אזעירת גרמה בזעירו סגי עד דלא אתחזיא מנה אלא זעירו דנקודה חדא. ומאי איהי? יו"ד וכו'. מה עבדין גברין תקיפין דילה שאגין כאריין תקיפין כמה דאת אמר הכפרים שואגים לטרף, ומגו קלין ושאגין וכו' שמע רחימה לעילא וידע דרחימתיה גו רחימו סגיא כמית' וכו' ועל דא כתיב גבורי כח עושי דברו וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי המדה זו היא כמתה ואינון כפירים שואגים חילה דילה, הם גורמים לה לחזור להיות ה' כמלקדמין, הוא סוד מה ששנינו "משיתפתח הקבר של היולדת". מי גרם על זה? הכפירים - היינו עממין דילה. וזה נעשה "ביום טוב ראשון", הוא מדת החסד, כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף ר"נ (ח"ג רנ, א) וזה לשונו: "היך אזעירת גרמה מגו רחימו דשירתא אזעירת גרמה זעיר זעיר עד דאתעבידא נקודא חדא וכו'. מיד כהנא רבא אתער לה ואחיד לה וחביק לה, דאילו הות רברבא לא יכלין לאחדא כלל וכו'". הנה מבואר מדברי המאמר כי זה נעשה על ידי כהנא רבא.
ועוד ימצא ענין אחר במדה זו, הוא מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ט (ח"ג רמט, א) וזה לשונו: "מאי אילת השחר? אלא דא איהי חיה חדא רחמנית דלית בכל חיון דעלמא רחמנית כוותה בגין דבשעתא דדחיקת שעתא ואצטריכת למזונא לה ולכל חיוון ברא וכו' לאן אתר אזלת? שתין פרסי מההוא אתר דנפקא ועאלת לגו טורא דחשוכא ומתמן ארחת מזונא אזלת בגו ההוא טורא דחשוכא אזדמן לגביה חד חויא עקימא ואזיל לרגלא וכו' בשעתא דאתעברת אסתימת כיון דמטא זמנא למילד געאת ורמאת קלין וכו' וקוב"ה שמע לה ואפיק חד חוייא רברבא מגו טורי חשוך ואתייא בין טורין. פומיה מלחכא עפרא. מטי עד האי אילת ונשיך לה בההוא אתר תרי זמנין וכו'".
והנה נלמד מזה המאמר כי ענין זו הלידה היינו המיתה כמו שאמרו חז"ל "בשעה שהאשה כורעת לילד צ"ט למיתה ואחת לחיים". ומה שיורדת לטורא דחשוכא הוא סוד הקבורה כדאיתא פרשת תרומה דף קמ"ב (ח"ב קמב, א) וזה לשונו: "ואי תימא נפש לעילא דאתיישבת גו קברא אן הוא קברא? אלא גו ההוא קליפה תקיפא וכו'". הנה מבואר מזה המאמר כי הקבר הוא קליפה תקיפא והעממין המתעסקים בה הם חיות ברא האמורים שם.
"אפילו מת בו ביום ואפילו אם יכולים להשהותו עד למחר שלא יסריח". וכל זה בעשיית קבר הנזכר. אבל השאר על ידי ישראל מעשה התחתונים נעשה דהיינו להלביש עטרהא ומנהא כדאיתא פרשת אמור בפסוק "הולך תמים ופועל צדק". ולהוציאו לחופה וכו'.
ולענין הצדיק כך הוא אומר: "מת המוטל לקברו" - שהנה נאמר "כי מפני הרעה נאסף הצדיק", כאשר אשה רעה מתעוררת ואומרת לו "לכה נרוה דודים עד הבקר וכו'" אז נאסף הצדיק. ולכן "מוטל לקברו" בקבר של בת זוגו. "אם הוא ביום טוב ראשון" - מדת החסד כאמור בסוד "והוא יושב פתח האהל כחום היום", "ויחם בשר הילד", וכדאיתא פרשת תרומה "וברית קדישא אתער בחמש אצבען". ולכן "יתעסקו בו עממין אפילו מת בו ביום", שאלולי שנתעסקה בו אשה רעה גם קבורה לא היתה לו, "ואפילו אם יכולין להשהותו עד למחר שלא יסריח" עם אותה אשה רעה הנקראת 'אשפה מטונפת' כדאיתא בזוהר פרשת צא עיין שם.
"וכל זה בעשייה קבר" שהם בסוד החדר והפרוזדור, "ותכריכין" כמו ששנינו במילה "ועושים לו חלוק". "אבל להלבישו וכו'" - נעשה על ידי ישראל.
מת השלישי בסוד "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". וזה המת "מוטל לקברו" כדאיתא בזוהר פרשת יתרו דף ס"ח (ח"ב סח, א) וזה לשונו: "התוספת' בטמירו דטמירין אתרשים רשימו חד דלא אתחזי ולא אתגלייא וכו' ההוא רשימו בעיא לאתחפייא ועבד לגרמיה לאטמרא ביה חד היכלא וכו' ההוא היכלא אתחפייא בשית יריען וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי ההוא היכלא שהוא סוד מי, נכנס בתוך "שית יריען" - הם שש קצוות הבנין. וכן איתא בזוהר בראשית בענין "מי ברא אלה". ואתטמר בהו נעשה שם אלהים. הרי ראיה שמוטל לקברו.
ולכן "אם הוא ביום טוב ראשון", הוא מדת החסד כאמור, "יתעסקו בו עממין" לפי כי הנה על ידי שנקבר העולמות מבקשים טרף שלהם כי ממנה ניזונים על ידי שנאמר "שתו ושכרו דודים" כדאיתא בזוהר פרשת ויקרא דף ד' (ח"ג ד, א) וזה לשונו: "ר' יהודה אמר אכלו רעים שתו ושכרו דודים - אין כל מארי דיבבא ויללא דאתבסמו כלהו ואתברכו כחדא דהא מסעודת דמלכא מתהניין כלא וכו'". הנה מבואר מדברי זה המאמר כי מאריהון דיבבא ויללא הם עממין מתעסקין בו דאתברכו מסעודתא דמלכא.
"ואפילו אם יכולין להשהותו עד למחר שלא יסריח" - כלומר לא מפני שמתאחרת זאת הקבורה, אין נאחזים משם סטרא אחרא, הם הסירחון כנודע.
"וכל זה בעשיית ארון" - הם שית לוחין כדאיתא פרשת ויקהל, היינו שית יריען הנזכר. "ותכריכין" - הם המלבושים שמלבשת מי להם. "אבל להלבישו וכו' הכל מותר על ידי ישראל" - כי על ידי מה שעושים מן המצות נעשה כל דברים הללו למעלה.
"מת ביום טוב ראשון וכו'" - כל אחד מאלו השלשה. ואין להאריך. כאשר "מת ביום טוב ראשון" בחינת החסד כאמור שנקרא 'יום' שנאמר "ויקרא ה' לאור יום" ונקרא 'טוב' שנאמר "וירא ה' את האור כי טוב" - "אסור להלינו עד יום טוב שני" שהוא סוד הצדיק - "אמרו צדיק כי טוב", "כדי שיתעסקו בו ישראל", סטרא דקדושה. אלא לשעה ממשיכין החסד אצל הצדיק בסוד "והוא יושב פתח האהל" לעשות הייחוד.
"בשבת ויום הכפורים לא יתעסקו בו כלל" שהרי הקדושה מעצמה נעשית ואין צורך לעממין שהם סוד הכפירים שואגים לטרף, או באופן אחר מכל הנ"ל. "אפילו להוציאו על ידיהם להניחו בכוך העשוי מאתמול" לפי כי בשבת נעשה הייחוד מעצמו, וביום הכפורים הייחוד אסור. אמנם גם לפי כי כן נמי כוך העליון נתקן מערב יום טוב והיה קדש.
"ביום טוב שני", שהוא בסוד הצדיק כנזכר, "יתעסקו בו ישראל" על ידי מעשיהם, "אפילו ביום שני של ראש השנה" שהוא בחינת דין. "ואפילו לא אשתהי אפילו לחתוך לו הדס" - היינו לעשות לו סיוע מן הצדיק הגשמי המכונה 'הדס', מהמחובר שיש לו שורש למעלה על ידי נשמה טהורה, "ולעשות לו ארון" בסוד ארון הברית לתקן אותו, "ולחצוב בו קבר" - הוא סוד נקודת ציון כי שם נקבר הצדיק, "ולחמם לו מים" קצת מבחינת השמאל כמו ששנינו "גבורות גשמים". וזה "לטהרו" מאותה אשה רעה שהחזיקה בו. "ולגזוז לו שערו" הצומח למטה שהוא מסיבת איש שעיר.
"ואם אין באותה העיר", הנקרא "עיר ה' סלה", "מקום קברות לישראל" עליון בסוד החדר והפרוזדור, דפעמים נותנת רחל הסימנים לאחותה, אז "מוליכים אותו לעיר אחרת" בסוד לאה, "אפילו חוץ לתחום שלו" שהוא בן י"ז שנה ולמעלה צריך להיות בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה, היינו "חוץ לתחום".
או יהיה "חוץ לתחום" אותה העיר שהוא חוץ לתחום של עולם האצילות לקברו שם בהיכל אהבה כדאיתא בזוהר פרשת פקודי בסוד "וישק יעקב לרחל", כי שם יש שכונת קברות כאשר ביארתי בפסוק "כי שם קברו את העם המתאוים" שהם סוד מלכין קדמאין דמיתו, שהם שם קברות התאוה. והבן.
"ומשכירין לו ספינה להוליכו" - היינו מ"ש בזוהר פרשת בשלח דף צ' (ח"ב צ, א) וזה לשונו: "ר' חייא פתח היתה כאניות סוחר וכו' היתה כאניות סוחר דא כנסת ישראל וכו' שם אניות יהלכון בההוא ימא דאזלין ושאטין עד דאתיין לאתחברא בההוא דרגא וכו'". ולכן יאמר כי לצדיק זה משכירין לו ספינה להוליכו ממקום עליון שבאצילות. ואיתא בזוהר פרשת אחרי מות דף ס' (ח"ג ס, א) וזה לשונו: "תנינייא אזלין תחות ספינה דהאי ימא". "למקום" אחר למטה בבריאת.
"דיום שני לגבי מת זה כחול שויוה רבנן" לעשות כל תקנות הנזכר. ולכן "אפילו איפשר בעממין" לעורר הענין כנ"ל, "יתעסקו בו ישראל" על ידי מעשיהם. "חוץ מן הכיפה שבונים על גב הקבר", שהרמז שלה היינו סוד ירושלים, והקבר בסוד 'ציון'. "שאין בונין אותה ביום טוב" שהרי מאתמול נבנית משעה שקדש היום כנ"ל.
"במה דברים אמורים? כשרוצים לקברו בו ביום" - לחבר אותו בנקודת ציון. "אבל אם אין רוצים לקברו בו ביום - אין עושים לו שום דבר איסור מלאכה", מאותם "ויבא הבית לעשות מלאכתו". "ואפילו על ידי עכו"ם" - היא אשה רעה הנזכר. "אבל טלטול מותר" שנאמר "עולים ויורדים בו".
"החופר קבר למת" - בסוד "מקדש ה' כוננו ידיך" ונאמר "הביטו אל צור חוצבם", "ביום טוב שני" - על ידי הצדיק שהוא 'יום' ונקרא 'טוב' והוא 'שני'. "מותר לו ליטול שכר" - דהיינו מאחר כי האדם הגשמי על ידי מעשיו ותורתו עושה כך - ודאי שכרו מרובה שהרי נעשה בסוד פועל צדק.
ואם נאמר כי הוא חוזר למעלה - היא אמו - שחופרת קבר זה שנאמר "ויבן ה' את הצלע" לאשה, "ויביאה אל האדם" - נוטל שכר מן הבנים כשחוזרים לעלות למעלה.
"מותר ללוות למת", זה הצדיק, "ביום טוב ראשון", סוד הימין עליון כאמור שמתפשט למטה. אמנם המלוין אותו הם הנצחים וגם השש קצוות "בתוך התחום" של הקדושה מלוין אותו להתחבר עם הכלה. "וביום טוב שני", היינו הצדיק, "אפילו חוץ לתחום" של עולם האצילות. "וחוזרים למקומן בו ביום" להתחבר שם.
"וכן מותר להחזיק כלי הקבורה" - הם סוד שני כלים של כנסת ישראל, "שהוליכו עמהם חוץ לתחום" של האצילות דהיינו בבריאה.
"המלוים את המת" הצדיק, השושבינים, "אסורים לרכוב על בהמה אפילו ביום טוב שני" בסוד הבריאה, אפילו ביום טוב שני, "ואפילו האבלים" בסוד הבריאה, לפי שהצדיק פנה משם.
"אבל הקוברים שצריכים לקברו" - הם הנצחים, "אם אי איפשר מתירים להם ביום טוב שני" עם הצדיק "לרכוב על גבי בהמה" בסוד הבריאה.
"אם נודע לבני עיר אחת" בסוד הבריאה, "שיש מת רחוק משם ד' או ה' ימים" - הם ד' או ה' ספירות מן הבריאה, "ולא ניתן לקבורה" בסוד הכלה, "אע"פ שלא יוכלו להגיע לו עד לאחר המועד" שהיא הכלה למעלה ממנה, "מותר לצאת לדרך" לעלות למעלה "ביום טוב שני כדי למהר קבורתו" בתוך הכלה. כי הם המעלים הכלה למעלה בסוד הארון ולכן מותר לצאת לדרך כמה דאת אמר "וישרנה הפרות בדרך".
"תינוק שמת בתוך שלשים" - הוא בסוד "תינוק יונק שדי אמו", נסתלק ממקומו היינו "מת". וזה היה לו בתוך שלשים - הם ל' יום של הלבנה. "אם גמרו שערו וצפרניו" - הם סוד המחנות שלה, הוא מ"ש בזוהר פרשת ויחי דף רכ"ג (ח"א רכג, א) וזה לשונו: "שערהא כמה וכמה אלף מארי תריסין מתאחדין בשערה' וכו' טופרהא כל אינון דאדכרין חובי בני נשא וכתבין ורשמין חובייהו בתקינו דדינא קשיא. ועל דא כתיב חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בצפורן שמיר. זוהמא דטופרהא כל אינון דלא מתדבקין בגופא דמלכא וינקין מסטרא דמסאבותא כד שארי סיהרא בפגימותיה וכו'".
ולכן הוא אומר אם נגמר שערו וצפרניו "הוא בחזקת בן קיימא ודינו כמת גדול", שהוא הצדיק עליון כנזכר. "אע"פ שאין אנו יודעים אם כלו לו חדשיו דרוב נשים יולדות ולד קיימא" - היינו השלש נשים דפסחים ששנינו "שלש נשים עוסקים בבצק" כאשר נתבאר במקומו.
"נפלים שנהגו להסיר ערלתם" - הנה הכלה פעמים שמפלת שנאמר "הנפילים היו בארץ" - "נפלים" כתיב. נהגו להסיר ערלתם להוציא אותם מן הקליפה. ולכן מסירים אותה "באבן" על שם "אבן די לא בידין" (דניאל ב, לד), "או בקנה" - קולמוס של הצדיק, "אסור לעשות כך אפילו ביום טוב שני" הוא הצדיק , "של גליות" - שגלה שני פעמים בשני חרבנות כדאיתא בתיקונים "ונהר - דא צדיק, יחרב - בבית ראשון, ויבש - בבית שני".
"אין קורעין על המת" - שהרי בזמן החרבן נאמר "בצע אמרתו". אבל עתה אין קורעין על המת זה "אפילו ביום טוב שני" כאמור, "ואפילו קרוביו" הנצחים, לפי שהכלה שלימה היא עתה במועד.
"כשמת בליל יום טוב משכימין וקוברין אותו קודם תפלה" - בסוד 'אילת השחר' כדאיתא בזוהר פרשת פנחס "כד סליקת לטורא דנהורא". "כשמת ביום" - מפני הרעה נאסף הצדיק, "קוברים אותו לאחר אכילה" - לפי כי על ידי אכילה מתקיים "אכלו רעים - לעילא, שתו ושכרו דודים - לתתא". ולכן אחר אכילה יעשו חיבור ביניהם וכו'.