טור ברקת/תקטז
שולחן ערוך
[עריכה]- סימן תקי"ו - דין איזה דברים מותרים לשלוח ביום טוב - ובו ג' סעיפים
- מותר לשלוח לחבירו ביום טוב בהמה חיה ועוף אפילו חיים. ויינות שמנים וסלתות וקטניות. אבל לא תבואה לפי שמחוסר טחינה שהיא מלאכה האסורה ביום טוב.
- כל דבר שמותר לשלחו ביום טוב לא ישלחנו בשורה דהיינו שלשה בני אדם או יותר זה אחר זה נושא כולם מין אחד. אבל אם כל אחד נושא מין אחר - מותר.
- משלחים כלים אע"פ שאינם תפורים - שהם ראויים להשען עליהם. ואפילו יש בהם כלאים אם הם קשים. ומשלחין תפילין כיון שראוים להניחם בחול.
טור ברקת
[עריכה]פירוש ראשון על הסימן
[עריכה]אשר הוגד למעלה שהאדם צריך להיות מעורר בלבו תמיד יראת ה' כדי שלא יתגבר עליו יצרו ביום טוב מפני כי האדם מצווה לשמוח ביום טוב שנאמר "ושמחת בחגך" ואין שמחה אלא בבשר ויין. ולכן איפשר שהיצר מתגרה בו ולכן צריך להרגיז אותו בכמה עניינים כנזכר למעלה.
והנה נתבאר בדין הקודם ענין מה שאמר "ישראל ששלח לחבירו דורון ביום טוב" שמדבר כנגד מה שאמרו חז"ל "בא ליטהר מסייעין אותו" שהרי הדבר קשה מאחר דקים לן כי הבחירה ביד האדם נתונה אם כן למה בעשות האדם מחשבה טובה תכף מסייעין אותו וכאשר לא טוב עשה פותחין לו. ומה גם שם נאמר "אדם מטהר עצמו מעט מטהרין אותו הרבה. מלמטה - מטהרין אותו מלמעלה. בעולם הזה - מטהרין אותו לעולם הבא". כל ענין זה דבר קשה להולמו.
אמנם דבר זה יתבאר עם מה ששנינו "הוי מתלמידיו של אהרן", כי לא היה צריך לומר אלא "עשה כמו אהרן" - מהו "הוי מתלמידיו"? הייתכן לילך ליקבר אצלו ללמוד ממנו? אמנם סוד הענין כך הוא כי האדם על ידי מעשיו נעשה תלמיד של אהרן ממש על דרך מה שאמר רבי יהושע "אשריך אברהם אבינו שיצא רבי אלעזר בן עזריה מחלציך". וכי לא יצא אלא מחלציו ולא מחלצי אביו? אלא מפני שעשה מעשיו. וכן מצינו נאמר לרעה בנבוכדנצר "בן בנו של נמרוד הרשע".
ולכן יאמר נא, דע כי בא לטהר מסייעין אותו וזה יהיה לו מאותה הטהרה עצמה. כיצד? תפש אדם לעשות מצוה כשם שהיה עושה אחד מן הגדולים - אז מסייעין אותו הצדיק עצמו שתפס דרכו לעשות, בא עמו ומסייע אותו לעשות מצות על דרך מה שאמר בתלמוד "משה שפיר קאמרת", שהרצון לומר כי על ידי שעסק בתורה הרבה זכה ** בא עמו ניצוץ אחד ממשה רבינו עליו השלום ומסייע אותו בלימודו. כך לענין מעשה המצוה מסייעין אותו כנזכר.
ולכן יאמר נא: ישראל ששלח דורון - כי מותר לו לישראל (הוא האדם הצדיק) - "מותר לשלוח לחבירו ביום טוב בהמה חיה ועוף", היינו נשמה לסייע אותו למען ילך בדרך טובים ויעשה המצות. וזו הנשמה בין שתהיה מסטרא דבהמה כמה דאת אמר "אדם ובהמה תושיע ה'", בין שיהיה מסטרא דחיה והם חיות הקודש, או עוף - מסטרא דעוף יעופף על הארץ. מן הכל מותר לשלוח לו.
"אפילו חיים" - לא מבעיא שהאדם אחר המיתה שעולה במדרגות עליונות אלא אפילו בזמן שהוא חי מכניס בו ניצוץ מנשמתו. וקרוב לזה אמרו חז"ל "אדם עושה מצוה אחת מוסרין לו מלאך אחד, שתי מצות וכו' מוסרים חצי מחנה של הקב"ה לשמרו שנאמר יפול מצדך אלף ורבבה מימינך".
ועוד הנני מודיעך סוד גדול על מה ששנינו "אביו ורבו בשביה - פודה את רבו ואח"כ פודה את אביו. שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה הביאו לחיי העולם הבא". ונאמר "הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' - וכי ילדיו היו? אלא אלו תלמידיו". והנה המובן מכל זה שרבו לפי שמלמדו תורה נחשב לו כאילו הוא בנו. ואין הדבר כפי פשוטו אלא הוא בנו ממש. "ויפח באפיו נשמת חיים" - על ידי שמלמד אותו תורה נופח ממה שבתוכו, מן הנשמה שלו, נותן בו בקרבו ונעשה בנו ממש. ולכן אמרו חז"ל "למד ולא למד - אין לך הבל גדול מזה".
וזו היא תכלית הכונה שלי בהדפסת הספרים - כי אף על גב כי על הסתם כל המדפיס ספר כונתו תהיה ודאי להועיל לעצמו כדי שיהיו שפתותיו דובבות בקבר - אמנם ענין זה הוא מדרגה פחותה משני פנים.
- ראשונה - כי לא בכל הדברים שלומדים בני אדם יגיע כך רק צריך שיהיה דבר אמיתי על יסוד חז"ל שנאמר "תורת אמת היתה בפיהו" דאשמועינן קרא אם האדם לומד דברים של אמת מיוסדים על בוריין - לעולם הם בפיהו לא ימושו. כמו שהבטיח הקב"ה לישעיה "לא ימושו מפיך". ובכן דובב שפתי ישנים - הוא מעצמו חוזר על תלמודו.
- וגם כי באותו הלימוד אין לו הנאה רק בהנעת לשון ושפה, אמנם אין לו עלייה על ידי אותם שלומדים בספרו.
אמנם אני כהן הדיוט - לא כך היא כונתי בהדפסת הספרים אלא להועיל לזולתי. ראשונה כי ימצא בהם מוסר השכל ללמוד בתורה לשמה כאשר ידעו דרך ה', ובעבור כך החי יתן אל לבו לשוב מדרכיו. גם שיהיה צדיק - יוסיף אומץ ובכן יקנה לו רוח חדשה כדאיתא בזוהר פרשת בראשית דף י"ב (ח"א יב, א) וזה לשונו: "פקודא חמישאה כתיב ישרצו המים שרץ נפש חיה וכו' בהאי קרא אית תלת פקודין. למלעי באורייתא ולאשתדלא בה ולאפשא לה בכל יומא לתקנא נפשיה ורוחיה. דכיון דבר נש אתעסק באורייתא אתתקן בנשמתא אחרא קדישא וכו'. וכד אשתדל באורייתא בההוא רחישו דרחיש בה זכי לההיא נפש חיה ולמהדר במלאכין קדישין דכתיב ברכו ה' מלאכיו. ואלין אינון דמתעסקין באורייתא דאקרון 'מלאכיו' בארעא. ודא הוא דכתיב ועוף יעופף על הארץ - הא בהאי עלמא בההוא עלמא תנינן דזמין קוב"ה למעבד לון גדפין כנשרין וכו' דכתיב וקוי ה' יעלו אבר כנשרים וכו'. ועל דא אמר דוד לב טהור ברא לי אלהים - למלעי באורייתא. וכדין: ורוח נכון חדש בקרבי", עכ"ל.
הנה מבואר הדבר כי הלומד בתורה קונה רוח חדש כפי התורה שילמוד. ולכן בספר זה ישוטטו רבים ותרבה הדעת.
ועוד יהיו הדברים האלה סיבה להיות הבנים בני משתי סיבות: אם לענין כי זו היא דרך לכל המלמד להועיל. וכן נמי זה הדרך למלמד תורה. וכפי ערך המעלה אשר יקנה לעצמו כך מועיל למדריך אותו מאחר כי הוא בנו - קים לן כי ברא מזכה אבא. ובזה מובן כי התלמיד הוא בן ממש, ולא בדרך השאלה.
ולכן יאמר נא: "מותר לשלוח לחבירו" הלמד עמו "ביום טוב", "בהמה חיה ועוף" כפי מה שלמד ממנו כך מכניס בו חלק נפש או רוח או נשמה. ואמר "אפילו חיים" - שלא תאמר זה ימצא באדם המוליד בן כפי כונתו כך יהיה ממשיך עליו לעת הלידה בלבד. ולכן הודיע כי אפילו בני אדם שהם חיים (כי על דרך הסתם הם צדיקים הנקראים 'חיים') -- על ידי הלימוד קונים להם רוח חדשה לפי כי כן הקב"ה מסכים על יד המלמד אדעתא דהכי.
ועוד ירצה מ"ש "מותר לשלוח לחבירו ביום טוב וכו'" - כי הנה הקב"ה קרא לישראל חברים שנאמר "היושבת בגנים חברים"}, ונאמר "למען אחי ורעי". ולכן יאמר כי מותר לשלוח לחבירו איש הישראלי, שולח לו הקב"ה ביום טוב "בהמה חיה ועוף", ר"ל על דרך מ"ש בזוהר כי האדם על ידי מעשיו קונה לעצמו נפש או רוח או נשמה כדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף צ"ד (ח"ב צד, א) וזה לשונו: "תא חזי כד בר נש אתייליד יהבין ליה נפשא מסטרא דבעירא. זכה יתיר יהבין ליה רוחא. זכה יתיר יהבין ליה נשמתא וכו'". וכך היא המדה עצמה ביום טוב - על פי מדותיו של האדם ועסק תורתו כך נותנים לו נפש יתירה שהוא בחינת בהמה כאמור. ואם יזכה ישלח לו הקב"ה רוח או נשמה שהם חיה מסטרא דכורסייא, עוף בחינת דרוח מעולם המלאכים דכתיב "ועוף יעופף על הארץ" כאמור. "אפילו חיים" - מוסיפין לו שנאמר "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים".
"משלחים יינות שמנים וסלתות" לעולם התחייה בעבור מה שעוסק בתורה. "אבל לא תבואה לפי שמחוסרת טחינה". אמנם מוציאה הארץ גלוסקאות נאות כמו מה שאמרו חז"ל. וכן אמרו "לעתיד חטה מתמרת ועולה כדקל". אדם יוצא לשדה - מביא סולת, לא תבואה כאמור.
"כל דבר שמותר לשלחו ביום טוב לא ישלחנו בשורה" - דאף על גב כי הלימוד מעלה טפי ברוב עם גם התפילה כמו ששלחו מתם "הזהרו בחבורה" - אבל לענין שילוח הנפש או רוח או תוספת נשמה לא ישלחנו המלמד תורה או הקב"ה בשורה, "דהיינו שלשה בני אדם או יותר", אלא לכל אחד מישראל הוא לבדו כמשפט הזה יעשה לו כפי מה שיזכה על ידי מעשיו ולימודו. והיינו מה שאמר "אין משלחים בשורה של שלשה או יותר זה אחר זה".
"נושאים כולם מין אחד" - היינו נפש או רוח או נשמה. ואמר "זה אחר זה", כלומר שלא תאמר לאחר שיזכה האדם לתוספת נפש או רוח אחר כך יוצאה מזה ונותנת לזה בו ביום - לא יתכן דרך ה' להיות כן. אבל אם כל אחד מישראל נושא מין אחד דהיינו נפש או בחינת רוח או בחינת נשמה מותר. וכך היא המדה לעולם כאמור.
"משלחים כלים אף על פי שאינם תפורים". וסוד הענין כי הנה חכמים ז"ל אמרו בקהלת רבה כי לא הבגדים שלובש האדם יום אחד לובש אותם ביום השני. אלא כשם שהקב"ה מחדש פניהם לעתיד שנאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. כל הקב"ה מחדש לבושיה בכל יום מינים ממינים שונים. והנה נמי בעולם הזה כך הקב"ה מלביש לנפש אדם ביום טוב בגדים חשובים לנפשו כפי מעשיו.
ולכן בא הענין בגשמי "משלחים כלים אפילו אינם תפורים שהם ראויים להשען עליהם". וזה הוא אות לבית לישראל כי כן הקב"ה מלביש נשמתו בחיים עדינה. ומה גם לאחר המיתה מלביש אותה חלוקא דרבנן גם לזמן התחיה. "אפילו יש בהם כלאים והם קשים" - לאות כי לעתיד בטל דין הכלאים כמו שנתבאר אצלי בנבואת יחזקאל מה שאמר "צמר ופשתים ילבשו ולא יעלה עליהם עוד צמר" (יחזקאל מד, יז). כי לעתיד מפני שנתקן עון של קין לכן משתמשים אז בפשתים שהיה קרבן קין בתחילה. והיא הלכה מחודשת כנזכר שם.
"ומשלחין תפילין כיון שראויים להניחם בחול" רק שולחים באדם תפילין היינו ענין עטרה והוא סימן לעתיד שהקב"ה עתיד להיות עטרה בראש כל צדיק כמו שאמר הכתוב "יהיה ה' לעטרת צבי לשאר עמו" (ישעיהו כח, ה). ומה גם בגן עדן כמ"ש בתיקונים שהקב"ה מתקן לכל צדיק כסא ועטרה בעבור התפילין, עיין שם.
פירוש על הסימן לצד עליון
[עריכה]עוד זה מדבר בענין הנוגע למעלה וכך הוא אומר:
"מותר לשלוח לחבירו ביום טוב וכו'". והענין כי הנה הכלה נקראת 'חבר' לצדיק כמה דאת אמר "הלא היא חברתך ואשת נעוריך". והצדיק נקרא חבר טוב לה. והנה ביום טוב נעשה החיבור של חבירים הללו, והם משלחים זה לזה דורונות בלי ספק. ולכן יאמר "מותר לשלוח לחבירו ביום טוב בהמה חיה ועוף" לפי כי הנה נתבאר למעלה כי חכמת שלמה זמינת לכל חילהא בזמנא דמועד שריא בעלמא שנאמר "קריאי מועד". ולכן חילהא של כל העולמות עולים אצלה. ובלי ספק שהם מביאים דורונות עמהם כנ"ל. וכמו שאמר הכתוב "ובת צור במנחה פניך יחלו עשירי עם" (תהלים, מו) כאמרו כי בזמן החרבן לבת צור מביאים מנחה. אמנם לעתיד מבשר ואומר "שמעי בת וראי", לפיכך "ויתאו המלך יפיך" שהרי בדק ולא מצא כיופי שלך. ולכן "ובת צור" שהיא השפחה, הוא עצמה במנחה גם כן פניך יחלו. אמנם אותה בת צור בה נאמר "וישב' לפחת ביתה לעוברי דרך והחזיקה בו ונקשה לו וכו' לכה נרוה דודים עד הבקר וכו'", אבל את "כל כבודה בת מלך פנימה". ולכן מנחה זו משלחת הצדקת כלתא דא לצדיק שהם "בהמה חיה ועוף" מן העולמות.
"אפילו חיים" מבני אדם הצדיקים הנקראים 'חיים'. כי אמרה חזי במאי ברא אתינא לקמך כנזכר בזוהר. והחבר גם כן משלח לה "יינות" בסוד "שתו ושכרו דודים". "שמנים" לפי שהוא "כתיש כתישין מאינון זיתין עילאין ואפיק זיתא דכייא ויהיב לה", להעלות נר תמיד. "וסלתות" שלכן נקרא' סלת וקטניות.
"אבל לא תבואה" לפי "כי מחוסר טחינה". וכבר נתבאר למעלה כי החטה עדיין נמצא בה שתי קליפות, הם שני אותיות ח"ט כדאיתא בזוהר פרשת בלק ** סמיך לה. ועל ידי הטחינה נפרדים ממנה והם סובין ומורסן. ולכן אין משלחין במועד תבואה כי עדיין היא חסר' התיקון ומלאכה זו של הטחינה אסורה במועד לפי שצריך לעשות זה ערב המועד להפריש ממנה סטרא אחרא ולהעלות אותם למעלה. ולכן נאסרו ביום טוב כל דבר דאפשר לעשות מאתמול ואין שם חסרון טעם ולא ריח כנ"ל.
"כל דבר שמותר לשלחו במועד לא ישלחנו בשורה וכו'". להיות כי ביום טוב הם מזומנים למלעלה כל חילהא לאעטרא יתהון ולכן המתנה שמשלחים הצדיקים אלו זה לזה הנה הוא יהיה בשעה שמתרצים זה לזה ואז נאסר להרגיש בהם נברא כאשר הוא אצלי בפסוק "השמים מספרים וכו'" (תהלים, יט). ואחר כך "אין אומר ואין דברים". מהו כן? אלא בתחילה השמים, החתן, מספרים ומדבר עם הכלה הנקראת "כבוד" ונקראת "אל". כדאיתא בזוהר שלמדנו מתרנגול שמפייס תחילה. והוא רמז לתרנגול זה הנקרא 'גבר' שנאמר "לזאת יקרא אשה". אבל אחר כך בשעת ביאה "אין אומר" מהחתן, "ואין דברים" מן הכלה, "בלי נשמע קולם" לפי שהאשה שמדברת ושכיניה שומעים קולה תצא שלא בכתובה. ולכן נאמר ביוסף "ויקרא הוציאו כל איש מעלי" כדאיתא בזוהר, ולא עמד איש אתה בהתודע יוסף בסוד "והאדם ידע".
ולכן "אין משלחין ביום טוב בשורה" דהיינו ג' בני אדם דאוושא מלתא. והוא כדרך שנעשה בחול כי הנה הבתולות הם מלוים אותה למעלה, והם במזמוטי חתן וכלה. אבל ביום טוב כבר נעשה. ולכן "אין משלחין ג' או יותר זה אחר זה ממין אחד". אבל אם כל אחד נושא מין אחר מותר כי זה מורה על כי אחד מהם נותן לחבירו והשילום של החתן הוא על ידי יוסף הצדיק שמוליך המתנה אצלה והיא משלחן על יד איש אחר - בנימן הצדיק. ולכן מותר.
"משלחים כלים אע"פ שאינם תפורים". והדוגמא לזה הוא כי אימא עילאה, סוד הנשר בעל הכנפים, בה נאמר "יפרוש כנפיו יקחהו". ואיתא בזוהר פרשת בלק דף ר"ט (ח"ג רט, א) וזה לשונו "תאנא מסטרא דאימא כד איהי מתעטרא נפקין בעטרה אלף ות"ק סטרי גליפין בתכשוטהא. וכד בעא לאזדווגא במלכא מתעטרא בחד עטרא דארבע גוונין וכו'. לבתר אתהדר עטרא ומעטרא ליה אימא עילאה בההוא עטרא ופרישא עליה ועל מטרוניתא לבושי יקר בההוא עטרא. כדין קלא אשתמע בכולהו עלמין צאינה וראינה וכו'".
ולכן משלחים כלים בגשמי אפילו אינם תפורים. "אפילו כלאים אם הם קשים" - להגיד על רמז זה של אלו הבגדים. "ומשלחים תפילין כיון שראוים להניחם בחול". אבל למעלה יש להם תפילין יותר עליונים מאותם שבחול, כי בני אדם הצדיקים זוכים דוגמתם כשמתפללים בכונה רצויה.