טור ברקת/תקטו
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקט"ו - דין דברים הבאים ביום טוב מחוץ לתחום - ובו ט' סעיפים
- עכו"ם שהביא דורון לישראל ביום טוב - אם יש ממינו במחובר או שמחוסר צידה - אסור אף למי שלא הובאו בשבילו לאכלו בו ביום. ואפילו לטלטלן אסור. לערב מותרים בכדי שיעשו. בשני ימים טובים של גלות - אם הובא ביום ראשון מותר מיד בליל יום טוב שני בכדי שיעשו.
- וכן אם הובא ביום טוב שני צריך להמתין במוצאי יום טוב בכדי שיעשו. אבל בשני י"ט של ראש השנה או ביום טוב הסמוך לשבת בין מלפניו בין מלאחריו, אם הובא בראשון צריך להמתין עד מוצאי יום טוב ושבת בכדי שיעשו.
- ושיעור "כדי שיעשו" היינו כדי שילך העכו"ם למקום שליקט ויגמור המלאכה ויחזור לכאן. ואם נסתפק לו מהיכן הביאן - שיעורן כדי שיבואו מחוץ לתחום.
- אפילו תלשן העכו"ם או צדה לעצמו או נפל מן האילן מעצמו או נצוד מעצמו - אסור לאכלו בו ביום לטלטלו אף למי שלא הובאו בשבילו. אבל לערב מותרין מיד במוצאי יום טוב אף למי שלא שהובאו בשבילו.
- אפילו אם הוא ספק אם נלקטו או ניצודו היום - אסורים. אבל אם ניכר בהם שלא נלקטו ושלא ניצודו היום - מותר למי שלא הובאו בשבילו. ואם לא בא מחוץ לתחום מותר אף למי שהובאו בשבילו.
- עכו"ם שהביא דורון לישראל מדברים שיש במינם במחובר ביום טוב ראשון של ראש השנה שחל להיות בחמישי בשבת - יש מתירים לאכל' בשבת בכדי שיעשו ויש אסורים.
- דבר שאין במינו במחובר ואינו מחוסר צידה - אם בא מתוך התחום - מותר לכל. ואם באו מחוץ לתחום אסור לאכלו למי שהובאו בשבילו ולכל בני ביתו. אבל מותר לטלטל בתוך ד' אמות או בתוך העיר מוקפת חומה או מבצר שידוע שהוקף לדירה. ואחרים מתירים אף לאכלם. ולערב צריך להמתין מי שהובאו בשבילו כדי שיעשו.
- בעיר שרובה עכו"ם מן הסתם כל המביא לצורך הרוב מביא.
- אם הוא ספק אם באו מחוץ לתחום, אם הוא עכו"ם השרוי עמו בעיר ופירות המצויים בעיר מותר. ואם לאו אסור.
- דבר שאין במינו במחובר שהובא לישראל ביום טוב ראשון של ראש השנה - מותר בשני. והוא הדין לשבת ויום טוב הסמוכים זה לזה.
- ישראל ששיגר דורון לחבירו על ידי עכו"ם מערב יום טוב, ונתעכב העכו"ם והביאם ביום טוב מחוץ לתחום מותר אפילו למי שהובאו בשבילו לאכלם. אבל אסור לכל ישראל לטלטלם חוץ לארבע אמות או חוץ לעיר המוקפת חומה או חוץ למבצר שידוע שהוקף חומה לדירה.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון על הסימן[עריכה]
דבר פשוט הוא כי עתידים כל האומות להביא דורון למלך המשיח שנאמר "מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו וכו'". וחז"ל אמרו "אומר להם יש ביניכם יהודים? מיד והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'". ולכן מותר יאמר עתה דרך רמז:
"עכו"ם שמביא דורון לישראל" - כלומר כי לפי שעתידים להביא דורון וגם לישראל עצמן עתידים להביא אותם דורון לעתיד. וזה יהיה "ביום טוב" - לפי כי כך אמרו חז"ל "ר' אלעזר אומר בראש השנה עתידים ליגאל. ור' יהושע אומר בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל שנאמר הוא הלילה הזה שימורים לכל בני ישראל לדורותם". ולכן לעולם זה יהיה ביום טוב.
אמנם "אם יש במינו במחובר" - זה הדוגמא הוא מה שאמרו חז"ל "חסד עשה הקב"ה עם ישראל, משפחה שנטמעה נטמעה". והיינו "שיש במינו במחובר" על דרך מה ששנינו "המחובר לטמא טמא". "ומחוסר צידה" - היינו מה שאמר הכתוב "וגם מהם אקח לכהנים ללויים אמר ה'". אמנם הם מחוסרים צידה לפי כי עדיין לא נודע מי הם.
ולכן "זה וזה אסור" - אף למי שהובאו בשבילן שהוא מלך המשיח, גם ישראל שלא הובאו בשבילם. "לאכלו בו ביום" - והוא דוגמא לענין שיהיו נכללים בתוך עם ישראל. ואפילו טלטלה גבר נמי עד לערב "מותרים בכדי שיעשו" ויכנסו בישראל כמה דאת אמר "ואת הנפש אשר עשו".
"ובשני ימים טובים של גליות" - שהם ראש השנה ופסח כאמור, "אם הובא ביום טוב ראשון מותר מיד ביום טוב שני" שהוא בזמן הפסח, "כדי שיעשו" נפשם כאמור. "וכן אם הובא ביום טוב שני צריך להמתין במוצאי יום טוב בכדי שיעשו" כאמור.
"ושיעור בכדי שיעשו היינו עד שילך לעכו"ם למקם שלקט" - כמה דאת אמר "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל".
והנה כל ענין אלו הדינים מיוסדים על אדני פז הללו. ולכן שב אתה וברור לעצמך וקל להבין. אמנם כל הדברים הללו האמורים הם מיוסדים על שורשי הדברים אשר יהיו בימים ההם, זה יצא ראשונה מה שאמרו חז"ל למלך שהיה לו פרדס ונתנו לבנו. כל זמן שהבן עושה רצונו הוא רואה איזה נטיעה יפה יש בשדה פלוני - עוקרה ומביאה ונוטעה בפרדס. וכאשר אין הבן עושה רצון אביו - עוקר נטיעה יפה מן הפרדס ונוטעה לשם. כך הקב"ה רואה איזה נטיעה יפה עוקרה מן הפרדס ומניחה שם.
והנה ענין זה הסוד שלו הוא דוגמא אל הענין הנגלה כי כאשר נמצא העון בישראל בזמן של החרבן - לכן עקר הקב"ה כמה מן הנשמות שהלכו בגלות לשם ולעתיד הם מוכנים לחזור ולנטוע אותם בתוך הפרדס שלו. ודברים הללו קצת מהם נרמזים במקום אחר.
ולכן יאמר עתה:
"עכו"ם שהביא דורון לישראל ביום טוב" - דהיינו לעתיד, כי על יום טוב באנו. וזה הדורון כבר נתבאר שהוא בחינת נשמות. "אם יש במינו במחובר" - דהיינו קצת נשמות מחוברים שם עם עכו"ם.
"או שמחוסר צידה" - הוא סוד מ"ש בזוהר פרשת משפטים דף צ"ה (ח"ב צה, א) "הכא אית רזא איך מתעשקין נשמתין. אלא האי עלמא אתנהג כלא באילנא דדעת טוב ורע וכו' וכבר אתנהגן בסטרא דרע אכרע לההוא סטרא לכל נשמתין דהוו בההוא שעתא בטיקלא הוא עשיק לון ונטיל לון וכו'".
והנה על חלק אלו הנשמות יקרא "מחוסר צידה". ולכן "אלו ואלו אסור אף למי שלא הובאו בשבילו". וסוד הענין כי הנה "מי שהובאו בשבילו" היינו כנסת ישראל - הוא סוד הפרדס אשר חז"ל הגידו. ואמנם "מי שלא הובאו בשבילו" הוא יותר עליון לפי כי ההנאה של הנשמות עולה למעלה. ולכן אמר "אסור אף למי שלא באו בשבילו לאכול" - דהיינו בסוד "אכלו רעים". "ולא לטלטל" - לפי שהטלטול הוא בסוד "טלטולי גברא" - הלא הם סוד מה שנתבאר כמשחז"ל "אשרי מי שעמלו בתורה". ולכן "אסור לטלטלו" אותה הנשמה.
ולערב מותרים באכילה ובטלטול הנזכר "בכדי שיעשו". וזהו מה שאמר הכתוב "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב" (תהלים, קד).
"בשני ימים טובים של גליות" - שהרמז להם היינו שני מדות שהלכו בגלות - צדיק וצדק, כי עליה נאמר "אבדה האמונה" וכן נאמר "הצדיק אבד וכו'" "כי מפני הרעה נאסף הצדיק". ולפי שנאמר "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור" - ולכן מביאים להם אלו הדורון.
ולכן יאמר: "ובשני ימים טובים של גליות אם הובא ביום טוב ראשון" זה הדורון, "מותר מיד ביום טוב שני בכדי שיעשו". והענין כי הנה "יום טוב ראשון" יהיה המדה האחרונה שהיא הראשונה מלמטה למעלה. ו"יום טוב שני" הוא יהיה בסוד הצדיק שהוא 'טוב' בסוד "אמרו צדיק כי טוב". וזה יהיה "בכדי שיעשו" - ר"ל עד שיעשו תועלת כמה דאת אמר "ואת הנפש אשר עשו".
"וכן אם הובא" זה הדורון (זאת הנשמה הנזכר) "ביום טוב שני" - שהרמז שלו סוד הצדיק כאמור, "צריך להמתין במוצאי יום טוב זה בכדי שיעשו" ויתקנו מעשיהם. "אבל בשני ימים טובים של ראש השנה" - כי אלו רומזים במקום עליון יותר כדאיתא בזוהר "דאתכליל ביה יצחק", "או ביום טוב הסמוך לשבת" - הוא סוד הצדיק שהוא סמוך לתפארת ישראל הנקרא 'שבת', או למדה האחרונה הנקראת 'שבת'. והיינו מ"ש "בין מלפניו בין מאחוריו". אם הובא הדורון (זאת הנשמה) "צריך להמתין עד מוצאי יום טוב ושבת בכדי שיעשו".
"ושיעור כדי שיעשו הוא כדי שילך העכו"ם" - הוא סטרא אחרא, "ויגמור המלאכה" שנאמר "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל". "ויחזור לכאן".
"ואם נסתפק מהיכן הביאם" - ר"ל לפי כי זה הדורון שמביא עכו"ם הוא הנשמה, אמנם לא נודע עדיין מאיזה עולם הביא עכו"ם נשמה זו. ולכן שיעור הענין הוא "ללכת חוץ לתחום" של הקדושה בסוד הגלות, ועתה "שעורן כדי שיבאו מחוץ לתחום" של הקדושה שהוא דבר קל. וכל התצא מהנה יטרף ויבאו לתוך הקדושה.
"אפילו תלשן העכו"ם" ס"א סטרא אחרא. כי הנה נודע כי המעשה אשר יעשה האיש הישראלי הוא קונה קדושה. וזה לנו האות כי כל דבר הנגמר על ידי איש ישראל אז אם תלש מן הקרקע חייב במעשר. וההפך מזה יהיה כל מעשה אשר נגמר על ידי עכו"ם - נוסף טומאה. ולכן עתה יאמר כי "אפילו תלשן העכו"ם או צדן" אלו הנשמות מתחילה, "לעצמו". "או נפל מן האילן מעצמו" - שהוא נפל מן האילן של עץ הדעת טוב ורע, "מעצמו" - שהיה בסוד 'נפל' ולא הגיע לסוד הלידה. "או ניצוד מעצמו" - לפי כי יש ניצוד מפני מעשה התחתונים כדאיתא פרשת משפטים "כד בני נשא אתנהגן בסטרא דרע כל אינון נשמתין דאשתכחו בההוא שעתא עשיקת לון ההיא טיקלא". הנה הסוג של נשמות הללו הם עצורים מסיבת זולתם, ממעשה הרע של התחתונים.
אמנם יש סוג אחר מנשמות הנעשקות מפני העון הנמצא בהם כדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף ק"ג(?) (ח"ב קג, א) וזה לשונו: "שלמה מלכא צווח ואמר אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס בל יתמכו בו - כיון דאיהו עשוק בדם נפש הוא או בנו או בן בנו יהון עשיקין בטיקלא וכו' אית עשוק משאר עשוקים כמה דאת אמר לא תעשוק את רעך - איהו עבר ועשק איהו עשוק בבנוי מההוא סטרא אחרא. ובגין כך אמר את כל העשוקים וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי יש עשוקים נמי מסיבת עון. ולכן יאמר "או ניצוד מעצמו".
בכל אלו הצדדין: "אסור לאכלה בו ביום לטלטלו" - הוא מה שאמרו חז"ל "משכן משכן ב' פעמים - מלמד שהראה הקב"ה למשה משכן למעלה ומזבח בנוי והמלאך מקריב עליו נשמותיהן של צדיקים". ולכן "בו ביום אסור לאכלו" כאמור בסוד "קרבני לחמי לאשי", "אף למי שלא הובאו בשבילו" - הוא סוד מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קמ"ב (ח"ב קמב, א) זה לשונו: "כד סלקין ההוא צל סלקין ליה לגביה עבד מהימן דשמיה מטטרו"ן, ונטיל ההיא צל לגביה וסליק ליה לאתריה כמה דאת אמר כעבד ישאף צל - ישאף צל ודאי".
ולכן יאמר כי הם אסורים לאכול. לא מבעיא למעלה שנאמר "קרבני לחמי" והיינו "בשבילו" -- אלא "אף למי שלא הובאו" אותם הנשמות בשבילו, שהוא כעבד ישאף צל. אסור לאוכלו בו ביום. "אבל לערב מותרין מיד במוצאי יום טוב" - הרמז שלו למעלה שיוצא ממקום הנקרא 'יום טוב'. "מותרים אף למי שהובאו בשבילו" - היא הצדקת כנסת ישראל.
"אפילו אם הוא ספק אם נלקטו או ניצודו היום" מן הקליפה, "אסורים". "אבל אם ניכר בהם בצורתם שלא נלקטו ולא ניצודו היום", אז "מותר למי שלא הובאו בשבילו" - הוא בסוד העבד מט"ט כאמור. "ואם לא באה" הנשמה זו "מחוץ לתחום" של הקדושה, כי הנה בכל עולם ועולם יש תחום אל הקדושה לחוד מסטרא אחרא. ואם נשמה זו היא מאותו המקום "מותר לאכול גם למי שהובאו בשבילו" - הוא הצדיק כאמור.
"עכו"ם" סטרא אחרא, "שהביא דורון לישראל" - כבר אמרתי כי מה שאמר "לישראל", הרצון לומר שהביא איש הישראלי עצמו לדורון, היינו הנשמה כאמור. או מאותם העשוקים הנ"ל "שיש במינם במחובר" ען סטרא אירא "ביום טוב ראשון של ראש השנה שחל להיות בחמישי בשבת יש מתירים לאכלם בשבת" - בסוד "את קרבני לחמי לאשי", "בכדי שיעשו" העלאת אור חוזר. "ויש אוסרים".
"דבר שאין במינו במחובר" מאותם הנשמות העשוקות, "ואינו מחוסר צידה" שהרי לא ניצוד מפני מעשיו אלא מפני מעשה הרע של התחתונים, "אם בא מתוך התחום" של הקדושה. "מותר לכל לאכלה" - אם לענין הצדיק, אם לבחינת העבד העברי. ואם נשמות הללו באו מחוץ לתחום של קדש - "אסור לאוכלן" בסוד "קרבני לחמי", "למי שהובאו בשבילו" - הוא הצדיק, "ולכל בני ביתו" - הם המדות של כנסת ישראל היא ביתו באמת, אין 'בית' אלא אשה, בני ביתו הם נשמות אחרים שנכללים שם אלו עם אלו.
"אבל מותר לטלטלן" טלטולי גברא "בתוך ארבע אמות" - הוא סוד מה שאמרו חז"ל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל הרי זה בן העולם הבא. "או בתוך העיר" כלילת יופי, "מוקפת חומה" כי יהיה בסוד עולם הבריאה, "או מבצר שידוע שהוקף לדירה" בסוד עולם היצירה. "ואחרים מותרים אף לאוכלם. ולערב צריך להמתין מי שהובאו כדי שיעשו" מעשה טהור כמדובר.
"בעיר שרובה עכו"ם" - וזה ימצא בסוד עולם העשיה, "מן הסתם כל המביא לצורך הרוב מביא" - ולכן נשמה זו הובאה בעבור צורך הרוב, כי עכו"ם הם הרבים. וכאשר עכו"ם הביא הדורון, הוא הנשמה, מן הסתם הביא אותה לצורך עכו"ם מביא, כי בעולם העשיה הקליפה מרובה. ולכן "מותר לאכלה" בסטרא דקדושא למעלה כנ"ל.
"אם הוא ספק אם באו אותם הדורון" של הנשמות "מחוץ לתחום" של הקדושה שהוא למטה בקליפות, "אם הוא עכו"ם השרוי עמו בעיר" - דהיינו כי סטרא אחרא הוא עמו באותו העולם, "ופירות המצויים בעיר" הם הנשמות הנמצאות שם באותו עולם, כל עולם כפי מה שנמצא שם נפש או רוח. "מותר". "ואם לאו אסור לאכול אותם" כאמור.
"דבר שאין במינו במחובר" - היינו אותם נשמות שאין להם חיבור עם הקליפה לפי כי הנה נתבאר כי יש נשמות שהם עשוקות בכמה פנים. אמנם יש חילוק ביניהם כנ"ל בההוא טיקלא דעשיקת נשמתין. ואלו נקרא "שאינם במחובר" לפי שאינם מסטרא אחרא - אלה הם עשוקות מסטרא דקדושה. ולכן גם שהולכים בתוך הקליפה אין מתערבים עמהם. אבל אותם שהם מחסידי אומות העולם שמוציאים אותם משם ומביאין אותם עמהם - הם נקראים כי "יש במינם במחובר". ולכן יאמר נא:
"דבר שאין במינו במחובר" - הם אותם הנשמות דסטרא דקדושה שאין מתחברים עם סטרא אחרא, "שהובא לישראל ביום טוב ראשון של ראש השנה מותר בשני". והוא הדין לשבת ויום טוב הסמוכים זה לזה.
"ישראל ששיגר דורון לחבירו ביום טוב" - הוא סוד מה שאמרו חז"ל "בא לטהר מסייעין אותו". ולקמן יתבאר הענין. ולפי שעשה מצוה לכן ישראל זה שיגר לחבירו שתפס מדתו הישרה "שיגר לו דורון" - נשמה אחת לסייעו. וזה היה "על ידי עכו"ם" כי מלאך רע עונה בעל כרחו. ולכן הוליך אותה "מערב יום טוב" בסוד תוספת קדושה. "ונתעכב עכו"ם" משום דלא ניחא ליה, "והביאה ביום טוב מחוץ לתחום - מותר אפילו למי שהובא בשבילו" - אותו שעשה מצוה. "אבל אסור לכל ישראל לטלטלם" טלטולי גברא, דאסור להשתמש בכתרה של תורה, "חוץ לארבע אמות" של הלכה, "או חוץ לעיר המוקפת חומה" - הוא האדם אשר לו חומה כי יפה שתיקה לחכמים, "או חוץ למבצר" - הוא הלב, "שידוע שהוקף" חומה שעשה לו סייג וזה "לדירה" לפי כי שם הוא מושב אל הרוח. ולכן אסור לטלטלם.
פירוש על סימן לצד עילאה[עריכה]
ובכן נחזור לענין הרומז למעלה. וכך היה אומר:
"עכו"ם שהביא דורון לישראל וכו'" - כי הנה אמר הכתוב "גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך" (מאמר) אשר חז"ל הגידו משל למלך הוא ובניו וחתניו למדינת הים. באו ואמרו למטרונא חתניך באו. אמרה תשמחנה בנותי. אמרו לה בניך באו. אמרה תשמחנה כלותי. אמרו לה בא המלך. אמר הא חדוא שלימתא.
הנה מאמר זה נתבאר אצלי במקומות אחרים, אמנם הנוגע בזה הוא שראוי לדעת הפרטים אלו; מי הוא המלך ומי הם הנקראים 'בנים וחתנים ובנות וכלות'. ואיזה מדינת הים. והענין דרך קצרה יהיה באחד משני פנים. זה יצא ראשונה כי המטרונא היא כנסת ישראל שהלך בעלה (תפארת ישראל) למדינת הים, היינו ים אוקיינוס, היא אימא המקפת את כל העולם, עולם הבנין. וזה ימצא בשני פנים. האחד הוא לטובה כמ"ש במאמר (הובא למעלה) פרשת קרח "קריאי מועד. אמר ר' שמעון קראי כתיב חסר יוד. אמאי? אלא הכי הוא מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. ורזא דא כל אינון כתרין עילאין דשמא קדישא אתאחיד בהו כולהו זמינין מאתר דאקרי קדש. הדא הוא דכתיב מקראי קדש. ואימתי בשעתא דמועד שרייא בעלמא כגוונא דאינון כתרין עילאין זמינין מקדש עילאה - הכי נמי קדש תתאה זמין לחילוי לאעטרא להו. קדש עילאה - ידיעא. קדש תתאה - חכמת שלמה. זמינת לכל חילהא וכו'. בזמנא דמועד שריא בעלמא וכו'".
והנה מבואר מדברי המאמר כי קדש עילאה מזמין לכל כתרי מלכא דהכי אמר "כל אינון כתרין עילאין דשמא קדשיא אתאחיד בהו", שר"ל כל המדות שהם נכללים בשם הויה. ולכן נמצא כי כולם עולים למעלה. לכן הנה "המלך" (תפארת ישראל הנקרא 'מלך' כדאיתא בזוהר בפסוק "מלך במשפט יעמיד ארץ") - הוא מזומן. "ובניו" - הם הקצוות שלו, "בנותיו" - הם סוד המלכיות שבו להיות כל מדה כלולה מעשר (כנודע כי אין קדושה פחותה מעשרה), ולכן בחינת המלכיות שבו הם בנותיו. ונשארה המטרונא לפי כי גם היא זמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון. "באו ואמרו לה בניך מרחוק יבאו - אמרה תשמחנה כלותי" - הם המדות של הזכר, בחינת המלכיות שבו כאמור. "אמרו לה בנותיך על צד תאמנה" שהם בחינת המלכיות שבה גם כן. "אמרה ישמחו חתני" - הם הקצוות של תפארת ישראל. "אמרו לה בא המלך" - תפארת ישראל. "אז אמרה הא חדווא שלימתא" לפי כי עתה הם מקבילות הלולאות אחת אל אחת.
ולכן מבשר ואומר "גילי מאד בת ציון" (זכריה, ט) כי הנה יש בזה כפל ענין במלות שונות "בת ציון, בת ירושלים". ובזה נאמר "גילי" ובזה נאמר "הריעי". לא על חינם. הלא דבר הוא. והסוד הוא כי הנה חז"ל אמרו "לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל שנאמר אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי" - שתי דלתות בזמן שהם סגורות, "יום יום" - להמשיך שני ימים עליונים בהם, יעקב ויוסף, "לשמור מזוזות פתחי" כשהם פתוחות. והם סוד מה ששנינו "משל משלו חכמים באשה החדר והפרוזדור". ושני שערים אלו הם הנקראים 'ציון וירושלים'.
ולכן יאמר "גילי מאד בת ציון" - נקודה פנימית הנקראת 'בת' כי שם נאמר "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך", ונאמר "גיל יגיל אבי צדיק". "הריעי" לשבר ולהכניע הדינים "בת ירושלים" - הוא בחינת הפרוזדור שהוא 'בת' גם כן. והסיבה: "כי הנה מלכך יבא לך" - ביאה עצמית וכו'. ואמנם הענין זה מתקיים באופן אחר כי הנה המלך הוא תפארת ישראל כאמור שהלך בעבור הגלות והחרבן למדינת הים, היינו ים סוף סופא דכל דרגין למטה כדאיתא בזוהר. וגם כנסת ישראל הלכה בגלות כדאיתא בהקדמת התיקונים וזה לשונו: "כצפור - דא שכינתא, נודדת מקינא - דא ירושלים. כן איש - תפארת ישראל. נודד ממקומו וכו'".
ואמנם המטרונא הוא סוד הנקודה הפנימית השרשית הנשארת למעלה - רק היא יחידה. ולכן "בא יבא ברנה קול מבשר ואומר בניך מרחוק יבאו" - הם המדות שלה שהלכו בגלות. "אמרה תשמחנה כלותי" הלא הם המלכיות של הזכר כאמור. "אמרו לה באו בנותיך שנאמר ובנותיך על צד תאמנה. אמרה ישמחו בני" - המדות שלה כי הם בסוד שם 'בן'. "אמרו לה בא המלך. אמרה הא חדווא שלימתא שנאמר גילי מאד בת ציון" בנפלים כי עד עתה מלכך היה עני ולכן היה רוכב על חמור, תרתי לריעותא שנאמר בהם "לעלוקה שתי בנות הב הב לא תשבענה". לכן "גילי" בשני בנות שלך - בת ציון בת ירושלים.
ולכן על פי הדברים האלה יאמר נא:
"עכו"ם שהביא דורון לישראל ביום טוב" - קול מבשר ואומר כי להיות כי בזמנא דועד שרייא בעלמא זמינין כתרין עילאין דשמא קדישא אתאחיד בהו. לכן בה להם דורון כי הנה איתא בזוהר פרשת אחרי מות "וכד לאו אינון דכר ונוקבא כחדא כדין אימא עילאה מנעת מנייהו ברכאן עילאין שנאמר זכר ונקבה בראם ויברך אותם". ולכן אימא עילאה אוריקת ברכאן עילאין לסטרא אחרא. ולכן עתה "עכו"ם", סטרא אחרא, "מביא דורון" - היינו אותם ברכאן עילאין שהיו נמשכים להם - עתה מחזירים אותם לישראל עליון הקדוש דורון זה. והיינו מה שדרש ההוא עמא דארעא "כל אותו הדורון שנתן יעקב לעשו עתידים להחזיר אותו שנאמר מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו - יביאו אינו אומר אלא ישיבו". דקשה - והלא יעקב נתן דורון זה לעשו? ומה ענין זה למלכי תרשיש ואיים יש בו? אמנם הענין קשה ביותר שהרי חז"ל אמרו "עתידה אדום להביא דורון למלך המשיח. אמר הקב"ה למלאך גער חית קנה וכו'". מהו כן(?) והדראה כזה לומר הוא כי הנה מ"ה תחשוב כי לא נמצא עליהם חיוב מן אותם דורונות שנתן להם יעקב אבינו ע"ה כי ברצונו נתן אותם לעשו. אמנם לסיבה כי תראה מצרים ונוש מביאים דורון שנאמר "יאתיו חשמנים מני מצרים וכו'" נשאה קל וחומר בעצמה וכו'.
אמנם הקב"ה אומר למלאך הלא תזכר מה שעשה שרו של עשו ליעקב, ויגע בכף ירכו. לכן אתה עתה גער חית קנה ששחטו עדת אבירים כעגלים שאין להם בעלים. אמנם מלכי תרשיש ואיים הרחוקים מביאים מנחה כדרך שנתן יעקב לעשו מיראה שהרי נאמר "לפניו יכרעו ציים ואויביו עפר ילחכו". ולכן מלכי תרשיש ואיים מיראה מביאים מנחה. וזה נלמד ממ"ש "ישיבו", ולא אמר "יביאו" שיובן מרצונם הטוב יביאו, אלא ישיבו.
ולענין דידן כל אלו המלכיות עתידין להביא דורון - הם אותם מלכין קדמאין. אמנם אותם מאותם אלופי עשו אינו מקבל והיינו "עכו"ם שהביא דורון לישראל" מאותם דורונות שנתן יעקב - הוא השפע שמנע אימא עילאה מיעקב ונתנה אותם לסטרא אחרא. והייינו "ביום טוב" לפי כי בחול עדיין נותנה להם אותם ברכאן עילאין כאמור. "אם יש ממינו במחובר" מאותה ברכות ושפע עדיין מחובר, "או מחוסר צידה" מאותו "כי ציד בפיו". "אסור אף למי שלא הובאו בשבילו" - כי הנה הדורון זה הובא ליעקב כאמור אבל אסור נמי למי היא אמו, שלא הובאו בשבילו לאכלו בו ביום בסוד "אכלו רעים". "ואפילו לטלטלן אסור ולערב מותרים בכדי שיעשו" בקדושה. "ובשני ימים טובים", הם השושבינים בסוד "גומל חסדים טובים", והם "של גליות" כי מזמן שנגע בכף ירך יעקב אז נשרש בהם הגליות. "אם הובא ביום ראשון מותר מיד בליל יום טוב שני בכדי שיעשו" ויהי נתקנים.
וכן אם הובא ביום טוב שני צריך להמתין במוצאי יום טוב בכדי שיעשו. "אבל בשני ימים טובים של ראש השנה" שהם בסוד הנצחים עליונים הנכנסים בראש הנקרא 'שנה', "או ביום טוב" זה יוסף הצדיק, "הסמוך לשבת בין מלפניו" - הוא תפארת ישראל הנקרא 'שבת' והוא 'לפניו', "בין לאחריו" - מדת המלכות הנקראת 'שבת'. "אם הובא בראשון צריך להמתין עד מוצאי שבת ויום טוב בכדי שיעשו".
"ושיעור כדי שיעשו היינו שילך העכו"ם למקום שלקט" אותם הברכות ויגמור המלאכה שלהם שצריך לעקור אותם משם ויחזור לכאן. והוא סוד כאשר(?) ** נדחית למטה הקליפה ואחר כך חוזרת למקומה.
ואם נסתפק לאדם מהיכן הביאן דורונות הללו שהרי נתבאר כי יש דורונות שמקבלים אותם ויש שאין מקבלים מהם. ולכן אם נסתפק לאדם הגשמי מהיכן הביאן. "שיעורן כדי שיבואו מחוץ לתחום" - לפי כי כן נמי למעלה אותם רחוקים אין מקבלים מהם רק אותם הקרובים שהם חוץ לתחום של הקדושה כאמור.
וכאשר נאמר כי מדבר באותם המדות שיורדים למטה בעולמות והם אלה הגולים כאמור למעלה, כך הוא אומר:
"עכו"ם שהביא דורון לישראל" - להיות כי נתבאר למעלה מה שאמר הכתוב "מקראי קדש" כי בזמן המועד אז קדש תתאה, חכמת שלמה, זמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון. ולכן כולם עולים למעלה קרואים והולכים לתומם, וכולם הם בחינות שלה מסטרא דקדושה ודאי. ומאחר שנאמר "ולא יראו פניו ריקם" - צריך להם לעלות עמה מתנות לתת לכלתא דא בסוד 'אור חוזר', כדי לעורר את האהבה. ולכן כל חלקי העולים מעולם העשיה הם יקחו חלקם משם, וכן העולים מעולם היצירה וכן מהבריאה - כל אחד מעלה עמו כפי מדרגתו לפי כי ביום טוב הותר ענין אוכל נפש.
ולכן עכו"ם שהביא דורון לישראל (סטרא דקדושה) ביום טוב -- זה הדורון מוכן שהוא דבר משל עצמו. אמנם אין הכל בהשואה אחת לפי כי בעשיה מתערב שם טוב ורע יחדיו. ולכן איפשר כי זה הדורון יהיה מאותו התערובת של הטוב ונקרא שלו. וכן ביצירה דיכיל לאתערבא. אבל בעולם הבריאה - כי אין שם ענין תערובת דורון שלהם - יהיה מעצמם. אמנם הצד השוה שבהם הוא אומר "עכו"ם שהביא דורון לישראל ביום טוב", והוא בכלל פנימיות העולמות שעולים גם זה הדורון הוא עמהם עולה. ולכן "אם יש במינו במחובר" עם העכו"ם, "או שמחוסר צידה" לפי שהוא קליפה, "אסור אף למי שלא הובאו בשבילו לאכול בו ביום" בסוד "אכלו רעים".
"ואפילו לטלטלן" להעלותן, אסור. "לערב מותרים בכדי שיעשו" כדלקמן. "ובשני ימים טובים של גליות" שהדוגמא להם הם יוסף ובנימן, "אם הובא זה הדורון ביום ראשון מותר מיד בליל יום טוב שני" לאכל לשבעה "בכדי שיעשו". "וכן אם הובא ביום טוב שני" שהרמז שלו לבנימן שהוא 'טוב', "צריך להמתין במוצאי יום טוב בכדי שיעשו".
"אבל בשני ימים טובים של ראש השנה" - שהרמז שלהם בסוד הדינים והגבורות, ואז אינו בסוד זמן המועד שנאמר בהם "מקראי קדש" (כי אז זמינת לכל חילהא בלבד). אמנם עתה נאמר "ויבאו בני האלהים להתיצב על ה'", "או ביום טוב הסמוך לשבת בין מלפניו בין מלאחריו", כי השבת נמי הוא בחינת דין כנודע מן הזוהר. לכן אם הובא בראשון צריך להמתין עד מוצאי יום טוב ושבת בגשמי בכדי שיעשו - אז נכנס דורון זה למעלה.
"ושיעור כדי שיעשו היינו כדי שילך העכו"ם למקום שליקט" באותו עולם למטה, "ויגמור המלאכה ויחזור לכאן להביאה". "ואם נסתפק לו מהיכן הביאן - שיעורן כדי שיבואו מחוץ לתחום" של הקדושה היותר איפשר וקרוב הוא.
"אפילו תלשן העכו"ם", סטרא אחרא. והיינו בעולם העשיה דשייך שם 'עקירה' לפי שמתערב סטרא אחרא עם הקדושה ונמצא שעוקר הקדושה ממציאותה ולוקח אותה לעצמו, "או צדן לעצמו" - והוא מכונה לעולם היצירה דשייך שם 'צידה' לפי שהוא עולם של המלאכים הנקראים 'עופות' (שנאמר {{צ|ועוף יעופף על הארץ - אלו המלאכים שנאמר בהם "ובשתים יעופף" כדאיתא בבראשית רבה). ושם סטרא אחרא צדן לעצמו. "או נפל מן האילן מעצמו" - היינו אשר צוה ה' "ועשית מעקה לגגך כי יפול הנופל ממנו", והם בחינות או נשמות שנופלים מן האצילות לעולם הבריאה. ולכן אמר כנגד אלו "או נפל מן האילן שבאצילות מעצמו" כי פעמים נופל משם כאמור. "או ניצוד מעצמו" - הוא כנגד מה שניצוד בעולם הבריאה כי אין זה הניצוד כמו הניצוד בעולם היצירה כי שם סטרא אחרא צד אותן שלא בטובתן, אבל בבריאה ניצוד מעצמו הוא הדוגמא לאותם נשמתין דאזלין ערטילאין בתר קב"ה ושכינתיה מעצמן כדאיתא בהקדמת של התיקונים "כצפור - דא שכינתא, נודדת מקינה - דאזלא מנדדא, כן איש - אלין נשמתין דאזלין מתתרכין בתר קב"ה ושכינתיה וכו'". ואלו הם ניצודים מעצמן בגלות והולכים לתומם.
כל הבחינות הללו הבאים מצד העכו"ם סטרא אחרא "אסור לאכלו בו ביום לטלטלן אף למי שלא הובאו בשבילו" דהיינו היצירה או בבריאה. "אבל לערב" שהדוגמא לזה היא המדה הנקראת 'ערב', היא הכלה, מותרים כל אלו הבחינות לאכול אותם בסוד "קרבני לחמי". וז"ש "אבל לערב מותרין מיד במוצאי יום טוב" - הוא הצדיק דנפיק לקבל הכלה והיינו "למי שהבואו בשבילו" לצורך אור חוזר. אפילו אם הוא ספק אם נלקטו או ניצודו היום אסורים שהרי נתבאר למעלה במאמר כי כל חילהא הם זמינין בזמנא דמועד שריא בעלמא, והיינו מערב יום טוב. ולכן ביום טוב הם אסורים כאמור גם אם הוא ספק כאן בענין הגשמי אם נלקטו או ניצודו היום אסורים לפי כי לא יהיה כן למעלה.
"אבל אם ניכר בהם שלא נלקטו ולא ניצודו היום מותרים למי שלא הובאו בשבילו" - שהרי גם למעלה הם מותרים לאכול לשבעה. "ואם לא בא מחוץ לתחום מותר אף למי שהובאו בשבילו" לפי כי כן נמי הוא למעלה מותרים לאכלה אף למי שהובאו בשבילו, היינו הכלה.
"עכו"ם שהביא דורון לישראל", הוא סטרא אחרא, "מדברים שיש במינם במחובר" דהיינו מחובר לסטרא אחרא. גם יש ממינם במחובר בסטרא דקדושה. "ביום ראשון של ראש השנה שחל להיות בחמישי בשבת, יש מתירים לאכלם בשבת בכדי שיעשו" כי כן נעשה למעלה שהנה משעה שקדש יום שבת התחילו לעלות כל העולמות והם נאכלים כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל דף רי"א (ח"ב ריא, א) וזה לשונו: "ונשמתין כד סלקין אסתחיין בההוא נהר דינור וסלקין לקרבנא וכו'". הנה בפירוש אתמר כי סלקין לקרבנא - הרי שהם נאכלים.
"דבר שאין במינו במחובר ואינו מחוסר צידה" - הנה זה הוא דוגמא לסטרא דקדושה שהם מזומנים ועולים בסוד "מקראי קדש". הם דבר שאין במינו במחובר לסטרא אחרא שהרי כולם עולים למעלה בעולם האצילות. וכן נמי לענין עליית הנשמות - אין בהם 'מחוסר צידה' שהרי כולם הם עולים למעלה. ולכן "אם בא מתוך התחום" של הקדושה - "מותר לכל. ואם באו מחוץ לתחום אסור לאוכלן למי שהובאו בשבילו לכל בני ביתו" כענין הגשמי לפי כי כן לא יעשה למעלה לבא ביום טוב מחוץ לתחום כי הנה כל חילין דילה מזומנים מבעבר כאמור.
"אבל מותר לטלטלן בתוך ארבע אמות בתוך העיר מוקפת חומה" - שהוא דוגמא לעיר העליונה, עיר ה', שהיא מוקפת חומה שנאמר "אני חומה", "או מבצר שידוע שהוקף לדירה" - שהרמז לו הוא מגדל דוד שהיה מוקף לדירה, בנוי לתלפיות. "ואחרים מתירים אף לאכלם". "ולערב", שהוא כינוי לצדקת כנ"ל, "צריך להמתין מי שבאו בשבילו כדי שיעשו" כנ"ל.
"בעיר שרובה עכו"ם", דהיינו בעולם העשייה כי רבים הם על הקדושה כמה דאת אמר "כי אתם הרבים". "מן הסתם כל המביא אותו דבר לצורך עכו"ם מביא" מפני התועלת הנמצא להם על ידי הדורון שמביאים לסטרא קדושה, כי לכן נעשה הייחוד למעלה ונמשך להם משם שפע וברכה ולכן מותרים.
"אם הוא ספק אם באו מחוץ לתחום, אם הוא עכו"ם השרוי עמו בעיר" - מאשר נתבאר למעלה כי בכל עולם ועולם יש סטרא אחרא, כל עולם כפי בחינתו בין רב למעט, הוא מביא דורון הנזכר. ולכן יאמר נא כי אם הוא ספק אנו רואים אם יש עכו"ם סטרא אחרא שרוי עמו "בעיר" - באותו עולם. "ופירות", הם הנשמות הנקרא 'פרי' שנאמר "פרי צדיק" ונאמר "ממני פריך נמצא". "מותר לאכול. ואם לאו אסור". והנה מבואר כי שם נמצאים הנשמות לכן מותר לאכלם שנאמר "אכלתי יערי עם דבשי".
"דבר שאין במינו במחובר וכו'" - הנה נתבאר כי ענין המחובר הוא משתמע לתרי אנפי - מחובר לסטרא אחרא ומחובר אל הקדושה. ולכן כך הוא אומר: "דבר שאין במינו במחובר" לסטרא אחרא, אמנם גם אינו מחובר אל הקדושה תמיד. וכן נמי "אינו מחוסר צידה" - שהנה בסטרא אחרא אין בהם יכולת לצוד אותו וגם בסטרא דקדושה עדיין לא צדו אותו אצלם. ולכן דבר זה "אם בא מחוץ לתחום" של הקדושה "אסור לאוכלו" בסוד "הלחם אשר הוא אוכל" לפי שנראה כי לא דבר של קדושה הוא. ולכן "אסור למי שהובאו בשבילו" - הוא המלך הקדוש, "ולכל בני ביתו" - היא האשה ובניה המצומתין לה, היינו החול אשר הם מזומנים אצלה לאעטרא יתהון ככתוב במאמר הקדוש פרשת קרח "קריאי מועד".
"אבל מותר לטלטלן בתוך ד' אמות" - כמו שאמרו חז"ל מיום שנחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה - שם מותר לטלטלם. "או בתוך העיר", היא הכלה הנקראת 'עיר' כאשר היא בסוד הדינים כמו שאמר הכתוב "עיר קטנה ואנשים בה מעט". ולכן כאשר היא קטנה היא בסוד הדינים. ובתוך העיר הנקודה ציון. היא מותר לטלטל אותם שם. "או מבצר שידוע שהוקף לדירה" - כי הנה מבצר הוא בגימטריא שלג ועם הכולל. שלג היינו מה שאמר הכתוב "נצבה שגל לימינך". ונקרא 'מבצר' לפי שנתחזק עתה שהוקף מן הימין שהוא 'אל', בגימטריא אלף למד שעולה הק"ף לדירה. למה? נצבה שגל זו לימינך להיות מוקפת ממנו כדי שתהיה ראויה לדירה. אז הם מותרים לטלטל אותם לעורר האהבה.
"ואחרים מתירים אף לאכלם" - בסוד "אכלו רעים". "ולערב", למדת ערב, "צריך להמתין מי שהובאו בשבילו בכדי שיעשו" ואחר כך נעשה בהם החיבור.
"דבר שאין במינו במחובר" כאמור, "שהובא לישראל" - והוא דוגמא לישראל סבא קדישא מאותו אור חוזר. או מבחינת נשמות. "שהובא ביום טוב ראשון של ראש השנה - מותר בשני" והוא הדין לשבת ויום טוב הסמוכים זה לזה לפי כי על ידם נעשה החיבור.
"ישראל ששיגר דורון לחבירו על ידי עכו"ם" - הנה כאשר אותם האורות והנשמות הבאים מלמטה הנה הם מעוררים את האהבה ומחברים חתן וכלה - הנה לכן אז ישראל משגר מאותו הדורון לחבירו הצדיק עליון בסוד "כי ישבו אחים יחדיו", כדי לעורר האהבה עליונה כדאיתא פרשת ויצא וזה לשונו: "ויבא יעקב מן השדה וכו' ותצא לאה לקראתו - אימא נפקא לגבי תפארת ברא קדישא. ותאמר אלי תבא - לאעלא לך תחות גדפאי לרוואה לך בתפנוקין ועידונין עילאין וכו'. מה כתיב תמן? וישכב עמה בלילה הוא - 'יעקב' לא כתיב אלא 'הוא'. ההוא דסתים".
ולכן יאמר נא: "ישראל ששיגר דורון לחבירו" - הוא בסוד תפארת ישראל שמשגר דורון ממה שהגיע לו מאמו, "לחבירו" - הוא הצדיק עליון כדי שיהיה מתייחד עם אימא כמו שאמר הכתוב "וישכב עמה בלילה הוא". אמנם שיגר אותו זה הפעם על ידי "עכו"ם מערב יום טוב" - בסוד "ויבא יעקב מן השדה בערב". "ונתעכב העכו"ם ולא הביאו" - לפי כי העכו"ם לא יכול להכנס במקום קדוש עליון, "והביאם ביום טוב מחוץ לתחום" בענין הגשמי "מותר". וכן נמי הדוגמא לזה למעלה - כי אותם האורות גם הנשמות הגיעו למעלה אך לא על ידי עכו"ם אלא מסיבתם אפשר מותר לאכול אותם.
"אבל אסור לכל ישראל לטלטלם חוץ לארבע אמות" לפי כי כן נמי ישראל עליון אינו מטלטל אותם אלא בתוך ד' אמות של הלכה כאמור. "או חוץ לעיר המוקפת חומה" כי כן אימא עילאה מקפת לכלה ועושה לה חומה כמו שאמר הכתוב "אהיה לה חומת אש סביב וכו'", "או חוץ למבצר" כי "ידוע שהוקף לדירה" תפארת ישראל שהוא דר שם כנודע.