טור ברקת/תקא
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תק"א - עצים האסורים והמותרים ביום טוב - ובו ז' סעיפים
- אין מבקעין עצים מן הקורות שעומדים לבנין. ולא מקורה שנשברה ביום טוב אפילו אם היתה רעועה מערב יום טוב וקרובה להישבר. אבל אם נשברה מערב יום טוב, אם אי אפשר להסיקה בלא ביקוע, מבקעים ממנה חתיכות גדולות. ולא יבקע לא בקורדום ולא במגל ולא במגירה אלא בקופיץ ובצד הקצר שלו. אבל לא בצד הרחב. ויש מי שאוסר אפילו בקופיץ לפי שאין אנו בקיאין מהו. ולא התיר אלא בסכין.
- עצים גדולים קצת וראוים להסקה בלי ביקוע - לא יבקעם כלל. ואפילו לשוברם ביד - יש מי שאוסר. ואין מביאין עצים מן השדה אפילו היו מכונסים שם בערב. אבל מגבב הוא בשדה מלפניו ומדליק שם. ומביאין מן המכונסין שברשות היחיד ואפילו היתה מוקפת שלא לשם דירה. ובלבד שיהיה בה מסגרת ותהיה בתוך תחום שבת. ואם חסר אחת מכל אלו - הרי הן מוקצה.
- עלי קנים ועלי גפנים אף על פי שהם מכונסים בקרפף - כיון שהרוח מפזרת אותם - הרי הם כמפוזרים ואסורים. ואם הניח עליהם כלי כבר מערב יום טוב - הרי אלו מוכנים.
- עצים שנשרו מן האילן ביום טוב - אין מסיקין בהם.
- כלים שנשברו ביום טוב - אין מסיקין בהם מפני שהם נולד.
- אבל מסיקין בכלים שלמים או בכלים שנשברו מבעוד יום.
- שקדים ואגוזים שאכלם מערב יום טוב - מסיקין בקליפהן ביום טוב. ואם אכלם ביום טוב - אין מסיקים בקליפיהם.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון על הסימן[עריכה]
הנה ענין המוקצה ביום טוב יהיה ענין הרמז שלו אלו בני האדם אשר מפני מעשיהם אשר לא טובים הוקצו מאתמול, כלומר מעודם בעולם הזה, כי לא יהיה להם חלק באותה מיתה של הצדיקים (הנקרא להם 'יום טוב' כגון בהילולא דס'(?)).
ולכן הוא היה אומר:
"אין מבקעין עצים מן הקורות" - הם אותם בני האדם דאתקשו לעצים יבשים לפי כי האדם נקרא 'עץ' שנאמר "כי האדם עץ השדה". אמנם ימצא בזה שלשה מינים. אחד הוא הנקרא 'עץ מאכל' - זה תלמיד חכם. והאחד נקרא 'עץ שאין בו מאכל' - זה עם הארץ כמו שאמרו חז"ל. אמנם יש עץ גרוע מכולם שאין בו ענין לחלוחית של מצוה - הוא הנקרא 'עץ יבש'.
ואמנם הקורה העומדת לבנין הוא יהיה דוגמא לאדם המעמיד שהוא כמו קורה שהיא מעמדת הבית שלא יפול. כך אדם זה נקרא קורה העומד לבנין של העולם. כן שנינו: "על ג' דברים העולם עומד על התורה". והנה אמר אין מבקעין עצים ממנה להסקה ביום טוב. וכן הדוגמא באדם זה. אין מאבדים חלקים שלו ביום טוב, דהיינו יום המות כאמור. דאף על גב כי הוא מתחייב ליענש על שלא נתעסק בתורה ובמצוה, רק שהיה מעמיד בכדי בעצה טובה על דרך מה שאמרו חז"ל בפסוק "מעצי הלבנון" - לשון עצה. וכן נמי אדם זה מה שמעמיד הוא על ידי עצה טובה. "אין מבקעים" עצים שלו שהם האיברים. דמאחר שהם עומדים לבנין העולם כאמור.
"ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב" - דהיינו שכבר החזיק הבנין כל ימי היותו רק לעת פטירתו הוא יום טוב שלו כאמור קודם מעט אז מתרפא במלאכתו - גם זה אין מבקעין עצים ממנו שהם האיברים כאמור. "ואפילו אם היתה רעועה מערב יום טוב" - כאמור שהיה מתרפא במלאכתו, "וקרובה להשבר" ולהניח מלאכת שמים לגמרי. עם כל זה מאחר שהיה מעמיד - מועיל לו באותה שעה.
"אבל אם נשברה מערב יום טוב" והניח מלאכתו, "אם אי אפשר להסיקה בלא ביקוע" - סוד הענין הוא מה שאמרו חז"ל מהו ענין חיבוט הקבר לאחר שקוברים המת באים שלשה מלאכי השרת ושרביטי אש בידם, והאחד מהם מעמיק הקבר ומעמיד המת על רגליו, ואחר מכה אותו ומפרק איבריו אחד אחד, וחוזר ועושה לו כך וכו'. ולכן יאמר נא: "אם אי איפשר להסיקה בלא ביקוע", ר"ל כי אדם זה אי איפשר להכניסו לגהינם להסקה לתקן אותו בלי "בקוע", היינו דין מה שמבקעין איבריו אחד אחד בשרביטי אש. "מבקעים ממנה חתיכות גדולות" - אותם האיברים הגדולים. ולא כל האיברים.
וגם "לא יבקע" כי לא יעשה דין זה באדם זה "לא בקורדום ולא במגל ולא במגירה", והם מינים מן המענישים כאשר יתבאר לקמן. "אלא בקופיץ ולא בצד הרחב". "ויש מי שאוסר אפילו בקופיץ לפי שאין אנו בקיאין מהו" דין זה. "ולא התיר אלא בסכין" שהוא מצד מלאך המות עצמו ששוחט בסכין.
וכל זה בא יבא מכוון כנגד בחינת מוקצה מחמת חסרון כיס הנזכר.
וכאשר נאמר כי מדבר בענין מוקצה מחמת מיאוס, כך הוא אומר:
"אין מבקעין עצים מן הקורות וכו'" - ר"ל כי הנה ענין כינוי עץ זה היינו על דרך "אומרים לעץ אבי אתה" "ונערים בעץ כשלו". וענין הקורה בעומדת לבנין הוא מה שאמרו חז"ל בפסוק "עיר קטנה - זה הגוף וכו', ובא אליה מלך גדול - זה היצר, ובנה עליה מצודים מן העונות". ולכן לפי שהוא עון גדול הנמצא באדם זה בענין מה שאמר "טול קורה מבין עיניך" - לכך עומדת לבנין של היצר שהוא בונה בה מצודים גדולים.
"ולא מקורה שנשברה מערב יום טוב" ולא יכול היצר לבנות בה מצודים מפני שנשברה על ידי מה שאמרו חז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות". "אפילו אם היתה רעועה מערב יום טוב" - מפני כי לא שנה בה. ולכן "קרובה להשבר" מעצמה. מכל אלו אין מבקעין עצים מהם ביום טוב שלו - ר"ל כי הנה חכמים ז"ל אמרו כמה זמן נחלקו בית שמאי ובית הלל וכו' "נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו". אמנם זה יהיה בעוד האדם בעולם הזה וגם עד זקנה ושיבה. אבל "ביום טוב", שהוא בשעה שהגיע להפטר מן העולם - לא כן הוא. דמאחר שלא נשאר לו זמן - מה מועיל לו ענין פשפוש זה לענין הביקוע שהוא רוצה להפקיע העונות על ידי חבילות של מצוות. ולא נשאר לו זמן.
אבל אם נשברה קורה זו (העבירה הגדולה שהוא "טול קורה מבין עיניך") על ידי מצוה שעשה שמקביל אליה - "אם אי איפשר להסיקה בלי ביקוע" - כך אמרו חז"ל כשאדם הולך לבית עולמו מוציאין עליו כמה עונות וכמה זכיות והוא אומר יצאו אלו באלו. אמר הקב"ה לא כן אלא מענישין אותו כנגד העונות ואחר כך משלמין(?) לו מעשה המצות שנאמר "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו". ולכן יאמר נא: "אם אי אפשר להסיקה" בגיהנם "בלי ביקוע" דהיינו למעט אותה על ידי מעשה הטוב, "מבקעין ממנה חתיכות גדולות" - הוא מה שאמרו חז"ל ד' חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש ותשובה עם כל אחת ואחת.
והנה חתיכות גדולות הם דוגמא למי שעובר על כריתות שבתורה ומיתות בית דין לפי כי השאר יום הכפורים מכפר על הקלות, אף למי שאין שבים, שנאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם וכו'". אמנם "חתיכות גדולות" - הם הכריתות, שנחתך ונכרת מן העולם הזה. וגם לעתיד.
"ולא יבקע לא בקורדום ולא במגירה ולא במגל אלא בקופיץ". וזה הוא רמז לד' מיתות בית דין. והענין כי הנה שנינו מי שנתחייב שני מיתות בית דין נידון בחמורה. אמנם מאחר שעברו על זה כמה יומי הכפורים - ראוי להקל עליו לידון בקופיץ - הוא מיתת הרג - כמו ששנינו "ר' יהודה בקופיץ". אמנם "בצד הקצר" ולא בצד הרחב - להקל עליו.
"ויש מי שאוסר אפילו בקופיץ לפי שאין אנו בקיאין מהו" העונש של אדם זה. "ולא התיר אלא בסכין" - הוא חרבו של מלאך המות לפי שחז"ל אמרו "אף על פי שארבע מיתות בין דין בטלו - דין ארבע מיתות לא בטלו". ולכן יאמר כי בכל אחת מאלו "קורדום או מגל וכו'" שמורה שהוא מדה כנגד מדה - לא יהיה נידון רק בסכין הידועה של מלאך המות. אמנם אם יהיה הסכין פגום וכיוצא מן הדברים הרעים הנמצא בשחיטה - זו לא פורש מה יעשה לו.
עוד זה מדבר במוקצה השלישי - הוא ענין המוקצה מחמת איסור. והם עניינים טובים שאין רשות לעשותם ביום טוב. והנה כך הוא אומר:
"אין מבקעין עצים מן הקורות העומדות לבנין" - והוא בשני פנים. אם לענין התורה ומה גם לענין המצוה. כי הנה אמרו חכמים ז"ל בפסוק "בוקע עצים יסכן בם - זה בעלי תלמוד". ולכן יאמר כי "אין מבקעין עצים" בענין עיון ללמוד, מענין קורה גדולה העומדת לבנין - הוא הדין שהוא בניין העולם כמו ששנינו "על שלשה דברים העולם קיים על הדין". ולכן אף על גב אשר חז"ל אמרו "לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה" -- עם כל זה לא לענין עיון, כאשר מבואר בהלכות שבת. שהרי נאמר "ושמחת בחגך" וכאשר מתבאר בהלכות סוכה.
"ולא מקורה שנשברה ביום טוב" - כלומר שכבר נודע הדין ונתברר, "אפילו אם היתה רעועה" הלכה זו, "וקרובה להשבר" ביום טוב לפי שהוא טורח ביום טוב ואינו מקיים "שמחת בחגך" כנזכר.
"אבל אם נשברה מערב יום טוב" הלכה זו, והבינו אותה. "אם אי איפשר להסיקה בלא ביקוע" - הוא מה שאמרו חז"ל "מה עצים הללו הקטן מדליק את הגדול כך תלמידי חכמים הקטן הוא מחדד את הגדול". ולכן אם אי אפשר להסיק ולהדליק להוציא לאור דין זה מאותה הלכה בלי "ביקוע" - לעיין עדיין בהלכה זו להוציא הדין, מבקעים ממנה מאותה הלכה מעיינים כמו שאמר הכתוב "ויבקעו ג' הגבורים וכו'" וכמו שאמרו חז"ל "הלכה אצטריך להם" - כך "מבקעים ממנה חתיכות גדולות".
אבל אין לדקדק בזה בעיון ביותר. "ואין מבקעים לא בקורדום" על דרך מה ששנינו "ולא בקורדום לחפור בהם" להרויח ביום טוב. "ולא במגל ולא במגירה אלא בקופיץ" - כלומר מקפץ ועולה.
"ובצד הקצר שלו ולא בצד הרחב" - על דרך ששנינו "מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להרחיב בתורה" שנאמר "ברחובות תתן קולה".
"ויש מי שאוסר אפילו בקופיץ", דהיינו לקצר, "לפי שאין אנו בקיאין מהו שיעור זה. ולא התיר אלא בסכין" - בהלכה פסוקה כענין דאמרינן בעלמא "פסיק ליה כסכינא חריפא" ותו לא.
ולענין מעשה המדות כך היה אומר:
"אין מבקעים עצים מן הקורות וכו'" - הוא אשר חכמים ז"ל הגידו "מי מעיד באדם? קורות ביתו שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר". וכבר נתבאר בזוהר "מאי קורות ביתו? אלין גרמין שהגוף בנוי עליהם" על דרך "המקרה במים עליותיו", עיין שם.
והנה חז"ל אמרו אצל "אורח חיים פן תפלס" שלא תהא יושב ומשקל במצותיה של תורה ואומר זו גדולה אעשה אותה וזו קטנה אניח אותה. וכן הוא אומר: "אין מבקעין עצים", הם המצות, אשר הם מיוסדים כמספר האיברים, ולהעריך אותם. "מן הקורות" - הם מצות גדולות העומדים לבנין, הוא בנין העולם. ר"ל כי הנה שנינו "אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא". שלא יאמר "אעשה אלו הגדולות ואני הקטנות".
"ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב" - כך אמרו חז"ל "כתיב אורח חיים פן תפלס, וכתיב פלס מעגל רגלך. לא קשיא - כאן במצוה שאפשר לעשות על ידי אחרים, כאן במצוה שאי איפשר לעשותה על ידי אחרים". היינו "הקורה שנשברה ביום טוב אפילו אם היתה רעועה" מצוה זו, ורפויה. "וקרובה להשבר" - אין רשות ביד האדם להיות מפלס בה ולהבדל ממנו עד שיגיע לידו מצוה אחרת כנודע.
"אבל אם נשברה מערב יום טוב" והיתה רופפת, "אם אי איפשר להסיקה" כדאיתא בזוהר פרשת צו דף כ"ז (ח"ג כז, א) על ידי אש של תורה ותפילה, ולעשות אותה בלי ביקוע, ולא יניח אותה לעשות על ידי אחרים לגמרי, אלא "מבקע ממנה חתיכות גדולות" - מה שהוא יותר קשה לעשות.
"ולא יבקע בקורדום" - להנאת עצמו לאכול מפירותיה בעולם הזה. "ולא במגל" - לקצור מה שזרע מן הצדקה. "ולא במגירה" להמלט מן העון. "אלא בקופיץ" - להרוג היצר ולהתגבר עליו על ידי מעשה המצוה כנ"ל. כי מעשה המצוה דוחה מעל האדם כח הטומאה, והיינו "בקופיץ" כמה דאת אמר "ועולתה קפצה פיה".
וזה יהיה "מצד הקצר" - על דברים קטנים. "אבל מצד הרחב" - שהיצר מקטרג בעבור דברים שהאדם מרחיב בהם יותר על צורכו, וזה לא יכול לו. "ויש מי שאוסר אפילו בקופיץ" - כי לא יכול בשום ענין מאלו לעשות המצוה על מנת כן "לפי שאין אנו בקיאין בזה" באיזה אופן נעשה המצוה לדחות רוח מסאבא מעל האדם. "ולא התיר אלא בסכין" לחתוך אותו סתם וה' יגמור בעדו.
"עצים גדולים קצת וכו'" - הנה נתבאר כי העיון מכונה לבוקע עצים כמו שאמרו חז"ל בפסוק "בוקע עצים יסכן בם". ולכן יאמר נא כי אותם שהם בעלי תלמוד ונקראים על שם מלאכתן "עצים גדולים קצת", והם "ראוים להסקה" על דרך מה שאמרו חז"ל "מה עץ זה הקטן מדליק לגדול כך ת"ח קטן מחדד לגדול", והללו עדיין הם ראוים "להסקה" - לחדד. "בלי ביקוע" - כי אין יורדים לעומקה של הלכה בלתי עיון. "לא יבקעם כלל" ולא יהיה יושב ומעיין כי ימנע משמחת יום טוב.
"ואיפלו לשברם ביד" - שהוא דוגמא לפלפול על פה על דרך מה שאמר רבי ע"ה "יגעתי בתורה בעשר אצבעותי" - "יש מי שאוסר" כדי שלא ימנע משמחת יום טוב כאמור. וזה יהיה מוקצה מחמת איסור.
עוד ירצה שני לו במוקצה מחמת חסרון כיס, וכך היה אומר:
"עצים גדולים קצת וכו'" - הם בני אדם היבשים מן התורה ומן המצוה, אמנם הם "ראוים להסקה" כדאיתא בזוהר פרשת צו כ"ז (ח"ג כז, א) וזה לשונו: "אש אוכלת לחים ויבשים וכו' לחים - כל קרבניא דהוו קרבין בצלותא על מצות עשה ויבשין כל קרבנין דהוו קרבין בצלותא על מצות לא תעשה". ולכן יאמר כי בני אדם הללו הם "ראוים להסקה" בענין התפילה, "בלי ביקוע" - ר"ל דאילו היה אדם אחד מאלו בעל גאוה - צריך להשפיל גאותו ולהיות לב נשבר ונדכה כדי שתתקבל תפלתו. אמנם ואלו - לא מפני כך ההעדר שלהם - אלא מפני כי לא נמצא בהם מצות. אמנם "ראוים הם להסקה" כי אותה אש של שכינה שאוכלת לחים ויבשים תאכל אותם "בלא ביקוע" ושבר הלב. לכן אלו אסור להם להשבר - לא יבקעם כלל.
"ואפילו לשברם ביד" - דהיינו לפי שעה כדרך המתוודים ומכים בידם על חזה שלהם כדי להכניע עצמן. "יש מי שאוסר בזה" מפני שהוא יום טוב ונאמר "ושמחת בחגך".
וכאשר יהיה הרמז בדין זה בענין מוקצה מחמת מיאוס, היינו מפני העון, וכך היה אומר:
"עצים גדולים קצת" - הם בני אדם אשר הם "בחורים בעץ כשלו" בעון שהיה גדול "וראוים להסקה" בגיהנם לברר וללבן אותו "בלי ביקוע" - היינו ענין הגלגול. וסוד הענין כי הגלגול נקרא "ביקוע" מפני כי אין מתגלגל האדם בפעם אחד בכל פרטיו אלא פעם מתגלגל בחינת הנפש ופעם בחינת הרוח ופעם בחינת הנשמה; כפי השגחתו יתברך. ולכן אסור - "לא יבקעם כלל" מאחר דאיפשר לו התיקון על ידי הסקה של "אש תבערם" דגהינם.
"ואפילו לשברם ביד יש מי שאוסר" - דהיינו בסוד העיבור שהוא בידי אדם, כי על ידי מצוה מתעבר בו - לא יתכן להשתלם החוטא באופן זה עד כי יכנס בגהינם ויהיה נידון שם על מעשיו. אחר כך יהיה נתקן על ידי עיבור כנזכר.
"אין מביאין עצים מן השדה וכו'" - הנה עצים הללו הם בני האדם הנזכר בכל אחד משלשה מיני מוקצה הנאמרים. וכן היא אומר:
"אין מביאים עצים המכונסים בשדה". והענין הוא סובב על שני אופני קדש מדברי חז"ל. ראשונה אשר חכמים הגידו למלך שהיה לו פרדס נאה ונתנו לבנו. כל זמן שהוא עושה רצונו הוא רואה איזו נטיעה יפה - עוקרה ונותנה בתוך הפרדס וכו' (מאמר). ובלי ספק כי שטחיות הדברים - הפרדס זה "חקל תפוחין", זה גן עדן, שנתנו לישראל מזמן אדם הראשון שנאמר "ויטע ה' גן בעדן וישם שם את האדם" - מלת "את" לרבות כל הנשמות של ישראל. וכאשר ישראל הם עושים רצונו - אז רואה הקב"ה איזה חסיד שבאומות ונוטע אותו ביניהם לזבוח לגן עדן. וההפך כשאין ישראל עושים רצונו של מקום - רואה איזה נטיעה יפה הוא עוקר אותה וכו'.
והיינו מ"ש בזוהר פרשת משפטים דף צ"ה (ח"ב צה, א) וזה לשונו: "בעמודא דקיימא לטקלין גו אוירא דנשבא אית טיקלא חדא בהאי סטרא ואית טיקלא אחרא בהאי סטרא. בהאי סטרא מאזני צדק, ובהאי סטרא מאזני מרמה וכו'. הכא אית רזא איך מתעשקין נשמתין. אלא האי עלמא אתנהג כלא באילנא דדעת טוב ורע וכד אתנהגן בני עלמא בסטרא דטוב - טיקלא קיימא ואכרע לסטרא דטוב. וכד אתנהגן בסטרא דרע - אכרע לההוא סטרא. וכל נשמתין דהוי בההיא שעתא בטיקלא הוא עשיק לון ונטיל לון. אבל "לרע לו" - דאינון נשמתין כפיין לכל מה דאשכחן מסטרא בישא ושיצאן לון. וסימנא לדא ארונא דאתעשק גו פלשתים ושליטו ביה לרע לון וכו'".
והנה על עיקרים אלו הוא היה אומר:
"אין מביאין עצים מן השדה" - בשני מיני עצים מדבר. האחד הם בני האדם העשוקים שנתעשקו באותה טיקלא, ולא העצים שהם מן האומות שהם באים ונעקרים מאותה שדה חיצונית, ארצה שעיר שדה אדום, מאותם נשמות שהם "מוקצים מחמת איסור" שנעשה בתחתונים. וחסידי אומות העולם שהם "מוקצה מחמת חסרון כיס" - שעדיין אין בהם תורה ומצוה. ועוד "מוקצה מחמת מיאוס" - היינו אותם עצים שנכשלו בעבירה (כנ"ל "אומרים לעץ אבי אתה ונערים בעץ כשלו") או איפכא, אין מביאין אותם "מן השדה" הנזכר, היינו הידוע של הקליפה. "אפילו היו מכונסים שם מבערב" כאמור, לפי שהם מוקצים.
"אבל מגבב הוא בשדה מלפניו ומדליק" לפי כי זה מורה על אותם העשוקים הקטנים כי אין אלו בכלל הנזכר. והיינו "מלפניו" - כלומר כי אין אלו נכנסים בתוך הקליפה רק כי הם נעשקים בלבד, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה כדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף צ"ו (ח"ב צו, א) וזה לשונו: "ואיהי פקידת לההוא ינוקא וחדאת ביה וחייכת ביה ותאיבת לההוא בשר עד דלבתר נטיל קוב"ה נשמתיה והיא לגופא וכו'".
וכן איתא בזוהר פרשת אחרי מות דף ע"ז (ח"ג עז, א) וזה לשונו: "וכולהו אזלין ללילי קדמיתא וכו' וחמת רביי בני נשא ואתדבקת בהו לקטלא להו ולאסתאבא ברוחייהו דרביי בני נשא והיא אזלת בההוא רוחא ואזדמנן תמן ג' רוחין קדישין וטאסין קמה ונטלין ההוא רוחא מינה ומניחין ליה קמיה קוב"ה".
ולכן על סוג עשוקים אלו אמר "מגבב מלפניו" מפני כי הם בקדושה, שדה תפוחים. ומפני טענה אחרת לפי שהם הנאמר בהם "יבא כל בשר להשתחוות לפני", ואלו הם העשוקים בעון אבותם כדאיתא פרשת משפטים דף קי"ג (ח"ב קיג, א), עיין שם, אין להאריך.
ועל כל מינים הללו הוא אומר: "אבל מגבב הוא בשדה ומדליק שם" לפי כי אלו הרוחו הם מעוררים האהבה למעלה בסוד 'אור חוזר'. ומדליק נר של דוד שנאמר "ערכתי נר למשיחי". "ומביאן מן המכונסים שברשות היחיד" - ר"ל כי רשות הרבים נודע הוא שהוא בסוד סטרא אחרא כדאיתא בתיקונים שלכן נאמר בעשו שש(?) נפשות. אמנם רשות היחיד הוא בקדושה שלכן נאמר ביעקב 'נפש אחת'. ולכן יאמר "ומביאין מן המכונסין שברשות היחיד" שבקדושה כמו שאמרו חז"ל כינוסו וכינוס בניו הצילוהו מיד עשו, ר"ל לפי שהם מתכנסים באחדות הבורא הם ניצולים מן הקליפה. ולכן מאלו הנפשות מביאין ביום טוב. בין מן החיים האנושיים שהם מעוררים הייחוד על ידי מעשיהם, בין מן המתים נמי -- הכל מועילים בסוד אור חוזר למעלה.
"ואפילו היתה מוקפת" שדה זו "שלא לשם דירה" שהוא סימן לבחינת הקדושה שהוא מוקף שלא יכנס מי שאינו ראוי לשם. "ובלבד שיהיה בו מסגרת ותהיה בתוך תחום שבת" - כי בכל זה הוא מורה כי שדה זו דוגמא לגן עדן שיש לה חומות כדאיתא בזוהר, ויש לה מסגרת בפתח והזר הקרב יומת. והיא בתוך תחום שבת של הקדושה עליונה מכוונת כנגדה כדאיתא פרשת ויקהל באותו עמוד, אשר שם הנקרא "מכון הר ציון".
ולכן אם חסר אחת מכל אלו התנאים - הרי הן מוקצה ואין מביאין אותם כדבר כאמור.
"עלי קנים עלי גפנים וכו'" - הנה אלו הם רמז למין אחר מבני האדם, גם מן הנשמות שהם עמי הארץ כמו שאמרו חז"ל "שלחו מתם יבעון אתכלייא על טלייא דאלמלא עלייא לא יתקיימון אתכלייא". אמנם הללו אינם מסוג אותם עמי הארץ שהם מחזיקים ביד עמלי התורה כיון "שהרוח מפזרתן". אמנם נמצא בהם נמי שהם "מכונסים" דהיינו שנמצאים בבתי כנסיות ובתי מדרשות אשר שם מתכנסים ישראל להתפלל. "אף על פי שהם מכונסים בקרפף" (ב"ה בית הכנסת) "כיון שהרוח מפזרת אותם", ואין להם עמידה מן היקום אשר ברגליהם כמו שאמרו חז"ל "מי מעמיד את האדם? ממונו על ידי הצדקה", ומחזיק ביד לומדי התורה יוצאי ירק יעקב יושב אהלים.
או שהרוח של שטות מפזרת אותם כמו שאומרים חכמים ז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות". לכן "הרי הם כמפוזרין ואסורין" מאחר שאין בהם מעשה - כיצה יעשה בהם אוכל נפש ביום טוב?
"ואם הניח עליהם כלי כבד מערב יום טוב - הרי אלו מוכנים" - כי כלי זה הוא בחינת הדעת כמו שאומרים חז"ל "משל לאדם שיש לו אבנים טובות ומרגליות ואין לו כלי לתת אותם לתוכו. מה מועיל לו? שנאמר יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת" (מאמר). שהרצון על יראת חטא כנזכר במקומו. דאף על גב שנמצא באדם תורה ומצות ואינו ירא - למחר(?) מאבד הכל. "מתלא אמר: דעת חסרת - מה קנית?". והיינו מה שאמר "וכשאתה מתפלל דע לפני מי אתה עומד". וכן הוא אומר "דע את אלהי אביך" תחילה "ועבדהו" אחר כך.
ולכן אדם זה, "אם הניח עליהם כלי מערב יום טוב" על כל אלה הדברים שהיו בו נכנס בו ענין יראת חטא, היינו כלי כבד על ראשו כמו ששנינו "דע מה למעלה ממך" - "הרי אלו מוכנים" ומועילים ביום טוב לענין צורך אוכל נפש כאמור.
"עצים שנשרו מן האילן ביום טוב - אין מסיקין בהם". הנה עצים הללו הרמז בהם הוא לכל אותם השלשה מיני מוקצה הנאמרים למעלה, ואין להאריך בהם. אמנם על כולם הוא אומר "שנשרו מן האילן" הידוע, עץ החיים. כל אחד מפני הסיבה הידועה לו. "אין מסיקין בהם" שהם מוקצה.
"כלים שנשברו ביום טוב וכו'" - כבר נתבאר כי ענין כלי החשוב הוא יראת חטא שהוא כלי מוכן אל הדעת, דהיינו מה שנתחדש כמשל "דעת חסרת מה קנית?", שהנה ענין קניית התורה ומעשה המצוה - הכל הוא על ידי הדעת. כי אם אינו יודע ערך התורה והמצוה ומה מועילים, והשלימות אשר יקנה האדם בהם בעשות אותם - לא ירדוף אחריהם. ושנינו "ולא עם הארץ חסיד". הרי קניין הכל הוא על ידי הדעת. והכלי המחזיק כל הדברים האלו שלא יתפזרו ולא יאבדו ממנו הוא יראת חטא. ולכן יאמר נא:
"כלים שנשברו" - היינו כלי של יראת חטא שנשבר, ועל ידי כן נשברים הכלים - הם האיברים שלו על ידי איזה עון. "אין מסיקין בהם מפני שהם נולד" וכמו שהכלים אלו הגשמיים אין מסיקין בהם מפני שהם נולד - כך הכלים של הנפש כאשר תצא מן הגוף (שהוא 'יום טוב' לצדיקים כנ"ל) - אין מסיקין באותם נשמות שלהם אש העליון הרוחני כנזכר בזוהר פרשת צו "אש אוכלת לחין ויבשין כל קרבנין בצלותא וכו'". ואיתא פרשת פקודי "למה 'משכן משכן' שני פעמים? מלמד שהראה הקב"ה למשה רבינו ע"ה משכן למעלה ומזבח בנוי והמלאך מקריב עליו נשמותיהן של צדיקים".
אמנם כלים הללו - "אין מסיקין בהם מפני שהם נולד" - ר"ל נולד בהם מום. אבל "מסיקין בכלים שלמים" כאמור בנשמות טהורות קדושות מסיקין אור המזבח העליון. "או בכלים שנשברו מבעוד יום" לפי שמאחר שנמצא באדם יראת חטא, אע"פ שנשבר וחטא באחד מאיבריו והיה מבעוד יום -- פשיטא שיעשה בה תשובה; כך אמרו חז"ל "אם ראית תלמיד חכם שחטא ביום אל תהרהר אחריו בלילה שבודאי עשה תשובה". וכדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף קע"ח (ח"ג קעח, א) "כי אין מעשה וחשבון וכו' מאן דאית ביה עובדא טבא או דאיהו מארי דחושבנא הא אוקמוה דבכל ליליא וליליא עד לא ישכב ועד לא נאים בעי בר נש למעבד חושבנא מעובדוי דעבד כל ההוא יומא וייתוב מנייהו ויבעי עלייהו רחמי וכו' בגין דאיהי שעתא דמותא ואלין אקרון מאריהון דחושבנא", עכ"ל. ולכן אמר "מסיקין בכלים שלמים וכו'".
"שקדים ואגוזים שאכלם מערב יום טוב וכו'" - הנה יהיה הרמז בזה לשני מיני בני אדם. האחד שוקד על למודו והאחד הוא נמשל לאגוז. חז"ל אמרו "אל גנת אגוז ירדתי - מה אגוז זה מתלכלך ונשבר ואין נמאס מה שבתוכו כך תלמידי חכמים אע"פ שסרח אין תורתו נמאסת". ולכן בא הדין בגשמי: "אם אכלם מערב יום טוב - מסיקים בקליפיהן" לפי כי כן נמי השני סוגים הללו, מאחר שהיה להם זמן מערב יום טוב שלהם - בלי ספק שהיה להם לתקן מעשיהם. ולכן אותה הקליפה שלו נתקנה "ומסיקים בהם ביום טוב" במזבח העליון כאמור.
"ואם אכלם ביום טוב" - כי התבוננו בעון בו ביום, "אין מסיקין בקליפיהן" לפי שלא היה להם פנאי לתקן אותה הקליפה שלהם - הוא מה שאמרו חז"ל "בכל לבבך - בשני יצריך". ולפעמים נתקן, פעמים לא. ואין מסיקין בו כנזכר.
פירוש נוסף על סעיפי הסימן[עריכה]
עוד זה מדבר לצד עילאה ימלל בענין הג' מוקצים הנ"ל:
- מוקצה מחמת איסור,
- מוקצה מחמת חסרון כיס,
- מוקצה מחמת מיאוס.
וכך היה אומר:
"אין מבקעין עצים מן הקורות העומדים לבנין" - כי הנה איתא בתיקונים כמה מיני אילנות הם, משונים זה מזה מעץ הדעת טוב ורע כאשר יבא הביאור לקמן. ולכן עצים הללו - הלא הם עצים יבשים על דרך מה שאמרו חז"ל "משל למלך שנטע פרדס ונטע בו אילני מאכל ואילני סרק. א"ר עבדיו מה הנאה יש לך מאילני סרק הללו? אמר להם אלולי אלו מהיכן אני בונה בימוסיאות ומרחצאות". כך כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מגן עדן מן הצדיקים - כך הוא עולה מגיהנם מן הרשעים שנאמר "עוברי בעמק הבכא" - אלו בני אדם שעוברים על רצונו של מקום שבוכים עד שנעשה כמעין. "גם ברכות יעטה מורה" - שהם מצדיקים עליהם את הדין ואומרים יפה דנת, יפה חייבת לרשעים וכו'. (מאמר).
והנה לא נעלם ממך כי כל מקום שחז"ל מביאים משל הוא לומר דבר חדש ככתוב אצלי. ועתה מבלתי משל זה הענין מובן, אמנם דבר גדול אמרו במתק דבריהם, והוא כי פרדס זה היינו אותה עולימתא שפירתא הנזכר בזוהר פרשת משפטים הנמצא בה כללות אותיות פרדס שהם פשט רמז דרשה סוד, כדאיתא דף צ"ו וז"ל: "עולימתא דאיהי שפירא בחיזו וכו' ואיהי טמירא בטמירי גו היכלא דילה וכו' תא חזי אורחא דאורייתא כך הוא: בקדמיתא כד שריאת לאתגלייא לגבי בר נש וכו'. אמרו לההוא פתי דיקרב הכא ואשתי בהדיה. הדא הוא דכתיב מי פתי יסור הנה וכו'. שריאת למללא עמיה מבתר פרוכתא עד דיסתכל זעיר זעיר ודא הוא דרשה. לבתר משתעי עימיה מבתר שושיפא דקיק מלין דחידה ודא איהו הגדה. לבתר דאיהו רגיל לגבה אתגליאת לגביה אנפין באנפין ומלילת בהדיה כל רזין סתימין דילה וכו' כדין איהו בר נש שלים בעל תורה ודאי וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי כינוי לכנסת ישראל. והנה חז"ל הגידו כי בפרדס זה נטע הקב"ה (הוא המאציל יתברך) אילני מאכל ואילני סרק לפי כי היא המדה אשר נשרשים בה כל העולמות הנבראים והנוצרים ונעשים כדאיתא בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ד (ח"ב קפד, א) שנק' "אבן טבא" לפי שהיא מקבלת כל הגוונים. ואיתא בתיקונים דף ס"ג "שכינתא כמה לבושים אית לה דמינהון ברא קוב"ה כורסיין ומלאכין וחיוון ושרפים ושמיא וארעא וכל מה דברא בהון וכל בריין דברא מאילין לבושין דילה רשים לון כולהו וגליף לון בלבושהא בגין לאסתכלא מינה לכל בריין לרחמא עלייהו. ורזא דמלה "וראיתיה לזכור ברית עולם"", עכ"ל.
גם בתיקונים דף ק"ה וזה לשונו: "דא שכינתא דאתקריאת "דמות אדם". דכל דמיונין ופרצופין דבני נשא בה אשתמודעו וכל ציורין דעילאין ותתאין וכו'".
והנה להיות כי משורשים במדה זו משעת אצילותה אילני סרק ממינים שונים כדאיתא בתיקונים דף ל"ו[1] וזה לשונו: "אית אילנא מעורב טוב ורע כלאים עלה אתמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו וכו'. ואיתא אילנא דטוב ורע דקליפין דאינון גרעינין מלגאו רע ומוחא דקיק מלבר טב וכו' ואית אילנא לתתא דעבודה זרה דלית ליה מוחא אלא קליפה מלגאו ומלבר וכו'".
והנה מאילני סרק הללו בנה הקדוש ברוך הוא בימוסיאות ומרחצאות שבהם נידונים הנשמות ללבן אותם, ומשם עולה קילוסו וכו'.
ועוד יש פירוש אחר במשל זה, והוא בענין 'מלכין קדמאין דמיתו', הא דליית(?) לך חספא. והמשכיל יבין עד עת בא דברו. ולכן בא הדין בגשמי למטה:
"אין מבקעים עצים", הם עצים הללו, אילני סרק. וענין ה'ביקוע' הוא לברר מהם בחינת הטוב. ולקמן יתבאר בענין הברירה מה ענין ברירה זו שלא להאריך לפי כי זה הוא מוקצה מחמת מיאוס של הקליפה.
"ולא מקורה שנשברה ביום טוב אפילו אם היתה רעועה וקרובה להשבר" - הוא מענין שנתבאר בזוהר פרשת קרח, הובא למעלה, כי הנה 'קדש תתאה', חכמת שלמה, זמינת לכל חילהא לאעטרא לון ולאעלא להו תחות גדפהא. וכבר נתבאר כי מה שמזמנת חכמת שלמה היינו לאותם שהם מסטר דקדושה, דהיינו חילהא. ולא לזולת. ולכן יאמר "ואפילו קורה שנשברה מערב יום טוב או שהיא רעועה וקרובה להשבר" מאחת מאלו אילני סרק שמוכרח הם להשבר כדי להפרר(?) סטרא דקדושה לחוד לפי שהם מזומנים לעלות אצל חכמת שלמה להתעטר שם, ולהכנס שם תחת כנפי השכינה. עם כל זה מאחר כי לא נעשה מאתמול למטה בגשמי - אסור. מפני כי לא נעשה כן למעלה לעולם אלא משעה שקדש היום כל סטרא דקדושה הם מזומנים ונבדלו מסטרא אחרא והתחילו לעלות למעלה.
ולכן אם "נשברה" הקורה זו "מערב יום טוב", "אם אי איפשר להסיקה בלא ביקוע - מבקעין ממנה חתיכות גדולות" - כי זה יהיה הדוגמא לזה אותו אילן סרק שכבר נשבר מערב יום טוב משעה שחכמת שלמה זמינת לכל חילהא. ואי איפשר להסקה ולהדליק ממנה אותה אש הקדושה של המזבח העליון, שלהובין דרחימותא שנאמר "רשפיה רשפי אש שלהבת יה" בלתי ביקוע להפריש חלק הרע, ואז אותו חלק של הטוב הוא מתגבר ועולה באותה הזמנה לעורר הייחוד העליון. לכן "מבקעין ממנה חתיכות גדולות" שהם מסטרא דטוב.
"ולא יבקע בקרדום ולא במגל ולא במגירה" - כי כל אלו הם רמז לבחינות שונות מסטרא אחרא, שלכן נאמר "לא תניף עליהם ברזל". ולפי שלא נודע צד הקצר של הקופיץ נאסר הכל. ואין ענין היתר אלא "בסכין" שהוא רמז לבחינת דין מסטרא דקדושה כי על ידו מתברר כל זה כאשר יבא לקמן.
"עצים גדולים קצת וראויים להסקה בלתי ביקוע" - הענין הוא על המדרגות שבבריאה וכדאיתא בתיקונים. ושם נאמר במאמר הקודם וזה לשונו: "דשבת אתפשט קוב"ה מאילין לבושין ואתלבש בלבושין דקודשא לא צריך לקרבא קדמוהי לבושין דחול דמוחא לא מקבל טומאה. הדא הוא דכתיב הלא כה דברי כאש נאום ה', דביה לא יכיל לאתערבא שום עירוב אלא בלבושין דשבת ויום טוב יכיל לאתערבא ובגינייהו מצי(?) למעבד הבדלה דלתתא. אית אילנא מעורב טוב ורע כלאים. עליה אתמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. בגין דההוא מוחא דיליה בבריאה יכיל לאתערבא עמיה קליפה וכו'".
ולכן בא הדין בגשמי: "עצים גדולים קצת", והיינו הרמז למדרגות שבבריאה שהם "גדולים קצת" על שאר העולמות התחתונים, שהרי נאמר בתיקונים "אימא עילאה מקננא בבריאה בתלת ספיראן עילאין". ולכן הם "ראוים להסקה" - לאש העליונה של השכינה, "בלתי ביקוע" - אין צריך להפריש שם. דאף על גב שאמר במאמר "יכיל לאתערבא עמיה קליפה" - אין הכונה כי היא מתערב שם קליפה שהנה במקום אחר פירש כי אין בבריאה תערובת רע כלל כאשר יבא. אמנם הרצון להגיד כי יתכן להיות שם תערובת רע. מה שאין כן למעלה. ולכן יאמר כי בחינות הללו של הבריאה הם ראוים להסקה כנזכר, "בלי ביקוע" לפי כי אין בהם מתערב בחינת רע.
ולכן "לא יבקעם כלל". "ואפילו לשברם ביד יש מי שאוסר" - כדי שלא לתת מקום להבין כי יש תערובת רע בעולם הבריאה כאמור.
וכאשר נאמר שמדבר נמי בענין מוקצה מחמת איסור ומוקצה מחמת חסרון כיס - הכי קאמר:
"אין מבקעים עצים מן הקורות העומדים לבנין וכו'" - כי הנה כמה מיני עצים הם כדאיתא בזוהר פרשת שלח לך דף קנ"ז (ח"ג קנז, א) וזה לשונו: "אמר ר' חייא כתציב וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת - מאן עצים הכא ומאן הוא דא? אלא דא צלפחד והוה דייק על אילין אילנין הי מינייהו רב על אחרא, ולא חייש ליקרא דמאריה וכו'. ר' יוסי אמר שא** עצים בהדיה שבת הוה מקושש וקביל עונשא לפום שעתא ואתכפר חוביה וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כמה מיני עצים הם. ולכן יאמר "אין מבקעים עצים" דהיינו מעשה צלפחד, שהיה מקושש עצים ביום השבת. והנה לסברת ר' יוסי ע"ה שאמר "שאר עצים בהדיה שבת הוה מקושש" - ר"ל לפי דקוב"ה בשבת ויום טוב אתפשט מלבושין דחול ואתלבש בלבושין דקודשא, דהיינו כי בכל ימי החול קדוש ברוך הוא מתלבש בסוד היצירה בסוד מטטרון שהוא כולל שית יומין ועל ידו מתנהג העולם בשית יומין דחול על ידי התלבשות זה שנאמר "כי שמי בקרבו". אמנם ביום השבת אתפשט מאלין לבושין דחול דמט"ט ביצירה ואתלבש בלבושין דבריאה כמו שאנו אומרים "וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו". וצלפחד על ידי מה שעשה הוה "מקושש עצים של חול", שהם שש קצוות דמט"ט דיצירה, "בהדיה שבת".
ולכן נמי בא בדין זה של יום טוב שהוא שוה בזה לשבת: "אין מבקעין עצים" של חול אלו "מן הקורות שעומדים לבנין" העולם התחתון, לפי כי זה הוא מוקצה מחמת חסרון כיס, שהרי השם הנכבד עלה למעלה ונתחסר מט"ט דוגמא לכיס. לפי שכל ימי החול צדיק וצדק מתלבשים שם כדאיתא בתיקונים בפסוק "כי עוף השמים - דא מט"ט, יוליך את הקול - צדיק וכו'. בגין דעל ידו מתייחדין צדיק וצדק, שית יומין דחול". ולפי כי הם בסוד שני שמות העולים כיס - כי הצדיק הוא סוד הויה וצדק שם אדני, ושניהם עולים בגימטריא צ"א כמנין כיס עם הכולל. ולפי שהתכלית הוא לעשות הייחוד שם - לכן בא כינוי זה כמה דאת אמר "כיס אחד יהיה לכולנו". ועתה מט"ט - נתחסר כיס זה ונעשה "מוקצה מחמת חסרון כיס". ולכן "אין מבקעין מן הקורות" שלו העומדים לבנין העולם.
"ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב אפילו אם היתה רעועה מערב יום טוב וקרובה להשבר" - דהיינו מט"ט עצמו, שהרי עומד להשבר ולעלות מתוכו הבחינות הנזכר.
"אבל אם נשברה מערב יום טוב" - שהרמז הוא על ענין ההזמנה(?) שמוכן מט"ט לעלות למעלה להיות נכלל בחכמת שלמה לאעטרא ליה ולאעלא ליה תחות גדפהא. "אם אי אפשר להסיקם" באותה אש הקדושה העליונה של השכינה, "בלי ביקוע" להפרד מן הקליפה שהוא לנגדו מלך זקן וכסיל, "מבקעין ממנה חתיכות גדולות" לפי שביצירה רובו טוב כדאיתא בתיקונים.
"ולא יבקע לא בקורדום ולא במגל וכו'" לפי כי שם הם סטרא אחרא, "מלך זקן וכסיל", שלא לתת לו מקום להתאחז בקדושה. ולכן "לא התירו אלא בסכין" שהוא דבר קטון בכל האיפשר.
"עצים גדולים וכו'" - כי הנה מט"ט פעמים שהוא נער קטן בסוד המיעוט של הלבנה. וכאשר הוא משתלם נאמר בו "זקן ביתו" כי הוא עולה בסוד הזקנה ואז המדות שלו נקראים "גדולים", והם סוד "שית ספיראן מקננן ביצירה במט"ט" כדאיתא בתיקונים. ולזה יאמר:
"עצים גדולים קצת וראויים להסקה" - לפי כי הם ממקום המזבח אשר שם בלי ביקוע. דאילו כאשר מט"ט בסוד 'נער קטון' אז מתערב בו "מלך זקן וכסיל" ואז באלו המדות שלו צריכים 'ביקוע' להסיר מהם חלאת התערובת. אמנם בזמן שעלה בסוד הזקנה ונעשו המדות שלו 'גדולים' כאמור - אז אין צריכים ביקוע לפי כי לא יכול להתערב בהם סטרא אחרא. ולכן "לא יבקעם כלל" בענין זה של בגשמי.
"ואפילו לשברם ביד יש מי שאוסר" - לפי כי כן נמי הוא למעלה באותם המדות של מט"ט; מאחר כי אין נמצא בהם ענין תערובת של הקליפה לכן אין בהם ביקוע ולכן "לא יבקעם כלל". ולא מבעיא ענין בקיעה שהוא מורה על ענין תערובת של הקליפה אלא "אפילו לשוברם ביד" שאין בזה הוראת תערובת רק ענין שמפריש אותם מן הקליפה בלבד - אסור. לפי כי אין צריך כלל.
ועוד, מן הענין מוקצה מחמת איסור כך הוא אומר:
"אין מבקעין עצים מן הקורות העומדים לבנין" כאמור למעלה במאמר מענין המקושש עצים לסברת ר' חייא ע"ה דהוה דייק על אילנין הי מנייהו רב על אחרא ולא חייש ליקרא דמאריה. ולכן כך הוא אומר: "אין מבקעין עצים" דהיינו להיות מקושש לעשות 'היקש' בשני עצים הללו איזה מהם גדול מחבירו.
וראוי להבין כי היכי משכחת לה שיהיה עץ הדעת גדול מעץ החיים? אם לענין מעלה וחשיבות ואם לענין גדולה בשיעור ממש? וגם שנאמר כי יש מקום לחשוב מחשבות הללו - מפני מה נענש? והלא אחת מן השאילות שאומרים לאדם הוא "עסקת בשיעור קומה שלי?", ולמה נתחייב מיתה זה המקושש? הגם כי בענין ספק זה יש להשיב דאף על גב שהאדם חייב להתעסק בזה ולדעת בשיעור קומה אמנם מה שנתחייב המקושש מפני שהיה מתעסק בזה על ידי מעשה של חילול שבת שהיה מקושש עצים, כי לעולם הפשט לא יופשט. אמנם אם זה שהיה מתעסק בידיעה זו היה במחשבה בלבד ולא עשה מעשה זה - בלי ספק כי לא היה נענש לפי כי כן מתחייב האדם להשתדל בידיעת הקדוש ברוך הוא כפי שיעור דעתו שנאמר "דע את אלהי אביך ועבדהו".
אמנם לענין מה שהיה מדייק על תרין אילנין אילין הי מינייהו רב על אחרא - הענין הוא כי הנה לענין החשיבות והגדולה עץ הדעת נראה שהוא גדול כדאיתא פרשת בשלח דף נ"א (ח"ב נא, א) וזה לשונו: "אתקין קדוש ברוך הוא קמיה היכלא עילאה קדישא קרתא עילאה קדישא. מאן דעאל למלכא לא עאל מהאי קרתא קדישא. הדא הוא דכתיב זה השער לה' וכו'. כל שליחותא דבעי מלכא מבי מטרוניתא נפקא וכל שליחותא מתתא למלכא לבי מטרוניתא עייל בקרמיתא ומתמן למלכא אשתכח דמטרוניתא איהי שליחא דכלא מעילא לתתא ומתתא לעילא וכו'. למלכא דאזדווג במטרוניתא עילאה. חמא מלכא יקיר דילה על כל שאר מטרוניתא דעלמא וכו' אפיק מלכא כרוזא מהכא כל מילין דמלכא בידא דמטרוניתא יתמסרון. מה עבד? אפקיד בידהא מלכא כל זינין דיליה, כל אינון מארי מגיחי קרבא, כל אינון אבנין יקירין דמלכא, כל גנזייא דמלכא וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי מטרוניתא נמצא לה חביבות יותר מן המלך כביכול. וביותר מזה מפני שהיא עטרת בעלה.
ואם לענין השיעור - כנראה לעיני בשר שהמדה אחרונה מתפשט יותר לפי שהיא מתפשטת בעולמות התחתונים כולם. וכל זה היה מדייק המקושש עצים ולא חייש ליקרא דמאריה, כי הוא אשר עשה לה כל הכבוד הזה. ולכן יאמר נא:
"אין מבקעין עצים" ואין מדייקים בהם אותם שהם "מן הקורות העומדים לבנין" העולם שהם מתפשטים בכל העולמות לפי כי דבר זה הוא מוקצה לדעת אותו מחמת איסור, דלא חייס ליקרא דמאריה חלילה.
ואמנם כאשר נתבונן לפרש הענין הדק היטב יהיה על דרך מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קכ"ז (ח"ב קכז, א) וזה לשונו: "פתח ר' שמעון ואמר אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון וכו' אפריון - דא היכלא דלתתא דאיהו כגוונא דהיכליה עילאה קדוש ברוך הוא ליה לאשתעשא גו אינון נשמתין דצדיקייא וכו' מעצי הלבנון אילין אינון נטיען דעקר לון קדוש ברוך הוא ושתיל לון באתר אחרא ואילין אקרון ארזי לבנון כמה דאת אמר ארזי לבנון אשר נטע. ולא אתבני האי אפריון אלא בהו מעצי הלבנון אלין שית יומין דבראית, כל יומא מסדר בהאי אפריון סדורא דאתחזי ליה וכו'".
והנה מבואר מדברי המאמר כי המדה האחרונה, הבניין שלה הוא מעצי הלבנון שעקר אותם הקב"ה ושתלן בה. והנה עצים הללו במקומן הם נקראים "ארזי לבנון" ולמטה נקראי "עצי ה'" כדאיתא בזוהר פרשת בראשית בפסוק "ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע". ולכן יאמר נא:
"אין מבקעים עצים מן הקורות העומדים לבנין" - כי הלא לך לדעת כי הנה העצים הללו שבהם נבנית מדת המלכות חוזרים לפרקים למעלה והם נכללים בשורשם. רק הנקודה השורשית שלה תשאר במקומה. וזה הוא לה ענין המיעוט. ואחר כך תבנה ותכונן פעם אחרת. אמנם ביום טוב יאמר כי אין לעשות כך לבקע עצים הללו מן הקורות שעומדים לבנים, הם אותם ארזי לבנון שהם שורש עליון שלהם, מפני כי אין זה אלא בימות החול. אמנם ביום טוב מטרוניתא זו ככלה בתוך חופתה בסוד אפריון הנזכר.
"ולא מקורה שנשברה" - ביום זה יהיה מחלוקת ר' אליעזר ור"י כי מפני שנאמר "לה'" ונאמר "לכם" - ר' אליעזר אמר "כולו לה' או לכם", ור' יהושע אמר "חלקהו - חצי לה' וחצי לכם". כי איך יעלה על לב היודע כי הם נחלקו בדבר הגשמי. אמנם הענין סוד גדול. העיקר שלו מוסד במה שצוה הקב"ה בשמחת יום טוב שנאמר "ושמחת בחגיך" ואמרו חז"ל "אין שמחה אלא בבשר ויין". כי הלא לך לדעת כי ענין שמחת בשר ויין היינו בסוד "אכלו רעים" הנזכר בזוהר פרשת ויקרא, שם נאמר "אכלו רעים - לעילא, שתו ושכרו דודים - לתתא". והנה מבואר כי ענין אכילה ושתיה של שמחת יום טוב - תכלית הכונה הוא כדי לעורר למעלה ענין "אכלו רעים שתו ושכרו דודים", כי כן כל הדברים אשר יעשה האיש הישראלי למטה מעורר הכחות למעלה להתחבר ולעשות דוגמא של הנעשה למטה כמפורש בכמה מקומות.
והנה שני כתובים אלו - האחד שנאמר "לה'", והאחד שאמר "לכם" - מוכרח הוא שצריך לקיים שניהם. שלא יתכן שהם חולקים זה על זה. אלא ר' אליעזר סבירא ליה "או כולו לה' או כולו לכם" - כלומר בענין אכילה ושתיה זו יהיה הרצון כפי ההכנה הנמצא באדם הגשמי האוכל ושותה. אם נמצא בו כונה טובה - מקיים "כולו לה'" שהוא למעלה בסוד "אכלו רעים" לפי כי שם גם כן יש שתיה כנזכר שם במאמר "מאן דאית ליה גרבי דחמרא אכילה בעיא?", כגון דתמן יין דמנטרא כתוב 'אכילה'. ולכן אכילת בשר ושתיית יין של אדם זה המכוון היטב יהיה "כולו לה'" למעלה בסוד אבא ואימא.
ואם אין בו כח מפני שדעתו קצרה יהיה "לכם" - כי זה שאוכל ושותה הוא מעורר למעלה בסוד "שתו ושכרו דודים". כי שם נמי יש אכילה ודאי ונקרא "לכם" כי שם שורש הנשמות כנזכר בזוהר בפסוק "ממני פריך נמצא". גם בפסוק "ויוצר רוח אדם בקרבו", עיין שם, אין להאריך.
ור' יהושע סבר חלקהו - ר"ל דאף על גב כי לא ידע האדם כוונות גדולות בענין האכילה זו מעשה גדול. ומאחר שעושה מצוה באכילתו ומקיים "ושמחת בחגך" הוא מקיים "אכלו רעים לעילא, שתו ושכרו דודים לתתא", דהיינו שמחלק חציו לה' בסוד "אכלו רעים", וחציו לכם בסוד "שתו ושכרו דודים לתתא". כדאיתא פרשת משפטים דף צ"ג (ח"ב צג, א) וזה לשונו: "ובעובדא דלתתא לשמה אסתלק עובדא לעילא ואתתקן כדקא יאות וכו' דהא קוב"ה בעי לבא וריעותא דבר נש ואפילו הכי אי לאו תמן רעותא דלבא דאיהו עיקרא דכלא על דא צלי דוד ואמר ומעשה ידינו כוננה עלינו וגו' דהא לית כל בר נש תפיס לשוא' רעותא ולבא לתקנא כולא וכו' על דא צלי צלותא דא ואמר וכו' כוננה ואתקין תיקונך לעילא כדקא יאות עלינו, אף על גב דלית אנו ידעין לשואה רעותא אלא עובדא בלחודוי, מעשה ידינו כוננהו לההוא דרגא דאצטריך לאתתקנא וכו'".
וזו היא סברת ר' יהושע ע"ה. לכן על סוד יסוד זה יאמר נא:
"ולא מקורה שנשברה ביום טוב אפילו היתה רעועה וקרובה להשבר". והענין כי הנה קורה זו היא אחת מארזי הלבנון הנזכר שהם מכונים לקורות של הבנין שעליהם נאמר "קורות בתינו ארזים" כנזכר אצלי בפירוש שיר השירים. והנה קורה זו הוא סוד הצדיק הנקרא 'מוסף', על שהוא בא בסוד תוספת. והנה צדיק זה השורש שלו למעלה בסוד הדעת ושם מכריע בין חכמה ובינה לפי שהוא סוד 'רקיע' המבדיל בין מים למים. לכן אתפליג ונהיר לעילא, אתפליג ונהיר לתתא כדאיתא בזוהר פרשת בראשית ** "מיין עילאין ומיין תתאין הוו כחדא ולא הוו תולדין בעלמא עד דאתפרשו ת"ק שנין אינון דאלנא דחיי דביק בהו למעבד איבין ותולדין לעלמא".[2]
וביום טוב אין מבקעים עצים הנזכר ממנו לפי כי עץ החיים ועץ הדעת, מלכא ומטרוניתא, עולים למעלה ואין צורך לענין זה. אבל "אם נשברה מערב יום טוב" כי כך היא המדה כאמור. "אם אי איפשר להסיקה בלי ביקוע מבקעים ממנו חתיכות גדולות" - לפי שהצדיק הוא בסוד ו' נמי לפי דכליל שית בקרטופא חד.
"אבל לא יבקע לא בקורדום וכו'" - לפי כי כל זה נאסר למעלה שנאמר "והבית בהבנותו אבן שלימה מסע נבנה ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו".
"אבל בסכין מותר" - לפי שהיא מיוחדת לשחוט ולא סגי בלי התעוררות. ועל זה נאמר "יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט" כמפורש אצלי במקומו בקהלת.
"עצים גדולים קצת וכו'" - הנה עצים הללו הנזכר בתחילה הם קטנים. כך אמרו חז"ל הנטיעות כקרני חגבים היו ושתלן הקב"ה ונגדלו. ולכן יאמר עצים גדולים אלו קצת, "וראויים להסקה" לעורר רשפי אש שלהבת יה, "בלי ביקוע" - "לא יבקעם כלל" לפי כי זה הרמז שלהם הוא כאשר מסתלקים התשעה מדות שלה למעלה ונשאר הנקודה השרשית למטה. ולכן "אפילו לשברם ביד אסור" לפי כי הוא מורה העדר למעלה ועושה פגם ח"ו.
"אין מביאים עצים מן השדה וכו'" - והנה בזה שלשה דברים אמתיים. זה יצא ראשונה. כי הנה יורדת המלכות היא יורדת בעולמות התחתונים משעה שנגזר עליה "לכי ומעטי את עצמך". ולכן יאמר: "אין מביאים עצים" - אלו המדות שלה כאמור, "מן השדה" שלמטה בסוד "שדה אדום", "אפילו היו מכונסים מבערב" כי הנה במדה זו נמי תאסוף חלקיה אליה בתפילות ערבית.
"אבל מגבב הוא בשדה לפניו ומדליק שם" - ענין הקליפה בכל האפשר.
עוד ירצה במאמרו זה "אין מביאין עצים מן השדה" - הם העצים הנאמר בהם "מעצי הלבנון", "מן השדה" - חקל תפוחין, שדה אשר ברכו ה'. "ואפילו היו מכונסים שם מבערב" בסוד תפילת ערבית. "אין מכניסים אותם" - שהנה נתבאר כי במועד חכמת שלמה זמינת לכל חילהא לאעטרא להו ולאעלא להו תחות גדפא, ולכן אין מכניסים עצים הללו, הם שאר עצים שהם למטה, אין מביאים אותם מאותה שדה לפי שהרי הם מזומנים לה. "ואפילו היו מכונסים שם מבערב" - כי כן מאז הם מזומנים כאמור.
"אבל מגבב מלפניו" - שהרי כבר עלו למעלה. "ומדליק" אש של הקדושה בהם כאמור.
וכן נמי העצים של מדה זו עצמה אין מביאין אותם מן השדה - היא עצמה - בהיותה בבחינת שדה. "אפילו הם מכונסים שם מבערב" כי כבר נתקנה בתפלת ערבית. "אבל מגבב הוא בשדה" איזה ניצוצות של קדושה "מלפניו" "ומדליק שם" כי כן נמי נעשה ייחוד שם.
"ומביאין מן המכונסים שברשות היחיד" - דאילו רשות הרבים הוא בסוד סטרא אחרא כנודע. אמנם רשות היחיד שבקדושה הוא יחיד חי העולמים שמתכנסים ומתחברים שם לצורך הייחוד. "ואפילו היתה" שדה זו "מוקצית[3] שלא לשם דירה", רק בא אליה מלך גדול וסבב אותה אליו.
"ובלבד שיהיה בה מסגרת" - הוא מ"ש בזוהר פרשת בראשית דף ל"ח (ח"א לח, א) וזה לשונו: "ר' שמעון פתח לעומת המסגרת תהיינה הטבעות וכו' - מאן ההוא מסגרת? דא הוא אתר סגיר דלא פתיחא בר בשביל חד דקיק דאתיידע בגניזו לגביה ובגיניה אתמלי ורשים תרעין לאדלקא בוצינין. ובגין דאיהו אתר גניז וסתים אקרי 'מסגרת וכו'".
הנה נלמד מזה המאמר כי אותה נקודה שנכנס בה ההוא שביל דקיק נקרא "מסגרת" מפני כי הוא מקום פנימי סגור. וכן נמי היה במדה האחרונה אותה נקודה שבה הנקראת "ציון" - ראוי לקרא לה שם 'מסגרת' יותר ממה שהוא למעלה לפי כי נקודה זו צריך להיות תמיד סגורה שלכן נקרא תמיד 'בתולה'. והבן. ולכן יאמר "ובלבד שתהא בה מסגרת".
ועוד תנאי אחר שתהיה "בתוך תחום שבת" לפי כי מדה זו יורדת בעולמות למטה כאמור, ושם נטפל לה עשו איש שדה, וצעקה הנערה המאורסה. ולכן צריך שכבר עלתה בחינה זו למעלה והיא "בתוך תחום שבת" שבקדושה.
"ואם חסר אחת מכל אלו הדברים - הרי הן מוקצה" ואין עולים למעלה ביום טוב כאמור "להא ליתי" לפי שכבר עלו ולכן נאסר בענין הגשמי כל אלה הדברים כדבר האמור.
"עלי קנים ועלי גפנים וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי מה שאמר הכתוב "קריאי מועד" היינו כי בזמן המועד קדש תתאה, חכמת שלמה, זמינת לכל חילהא לאעטרא יתהול ולאעלא להון תחות גדפהא. ולכן יאמר נא כי:
"עלי קנים ועלי גפנים" שהם אותם אוכלוסים וחיילות שלה הנקרא "עלים" כדאיתא בזוהר פרשת צו ל"ח (ח"ג לח, א) וזה לשונו: "טרפין ועלין דילהון משתכחין לחין תדירא וכו'". ולכן אותם האוכלוסים שהם נקראים 'עלי קנים' כמה דאת אמר "קנה חכמה קנה בינה". "ועלי גפנים" - הם אוכלוסים של אותה גפן שנאמר בה "כרם היה לידידי בקרן בן שמן" כדאיתא בזוהר פרשת לך לך דף צ"ו (ח"א צו, א) וזה לשונו: "ידידי אחיד בדודי ואתנטע מניה כרם וכו'".
"אף על פי שהם מכונסים בקרפף שלה" - כבר באותה הזמנה שמזמנת אותם מבערב כאמור, "כיון שהרוח מפזרת אותם" - כי הנה נתבאר בענין הסוכה כי יש רוח מצויה של יבשה, רוח מצויה של ים. והרוח של יבשה גדולה שנאמר "והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר וכו'". וכאשר רוח זה שהוא של שטות יכול להם לפזר אוכלוסים אלו - אז "הרי הם כמפוזרין ואסורים", ואותה הזמנה אינה מועלת בהם ונעשו מוקצה מחמת חסרון כיס לפי כי עדיין לא נכנסו לתוך כיס של הקדושה ונחשבו כמפוזרין ואסורין.
"ואם הניח עליהם כלי כבד מערב יום טוב" משעת שהם מזומנים כי עלו למעלה ונתנו עליהם כלי של הקדושה שהוא 'כבד' על דרך מה שאמר הכתוב "וידי משה כבדים" - "יקירין" כתרגומו, "הרי אלו מוכנים".
"עצים שנשרו מן האילן ביום טוב אין מסיקין בהם". וסוד הדבר כי הנה כבר נודע כי ביום טוב המטרונא עולה היא אצל בעלה ומתחברים שניהם יחדיו, אחד באחד יגשו, ונעשה הייחוד. ואחר כך כל אחד מהם חוזר לתנאו הראשון. ולכן יאמר נא כי 'עצים' עלו - המדות של המטרונא הנקראים "עצי הלבנון", "שנשרו מן האילן" הידוע, היינו עץ החיים, לפי כי כבר נגמרה מלאכתן ונעשה בהם הייחוד ביום טוב. "אין מסיקין בהם" אותה אש שלהבת יה לפי שכבר נעשה הייחוד. וכאשר נאמר כי עצים הללו הם סוד שני מיני עצים, דהיינו עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע, כי שניהם הם עולים למעלה והם מעוררים הייחוד העליון בין אבא ואימא כנודע. כאשר "נשרו" ונפלו מאותו עץ שנאמר בה "עץ חיים היא למחזיקים בה" - הם שני מיני עצים הללו שחוזרים למקומן כבתחילה, "אין מסיקין בהם" לצורך עליון שהרי נגמר.
וכאשר נאמר כי דין זה יהיה סמוך לדין הקודם - נתן קשר בראשו וכן היה אומר: "אין מביאין עצים מן השדה" לפי שנאמר בזוהר פרשת ויצא דף קנ"ז (ח"א קנז, א) וזה לשונו: "ותצא לאה לקראתו - אימא עילאה נפקאת לגבי ברא קדישא תפארת ישראל. ותאמר אלי תבא - לאעלה לך תחות גדפאי ולרוואה(?) לך בתפנוקין עילאין למיהב לההוא שדה על דלא יתוקד בתוקפא דיצחק וכו'".
ולכן יאמר נא: "אין מביאין עצים מן השדה" - הם סוד שש קצוות של תפארת ישראל אשר עלו לשדה העליון, גן עדן עליון כנודע. "אפילו הם מכונסים שם מבערב" שנאמר "ויבא יעקב מן השדה בערב", צריך להניח אותם שם להיות נעשה הייחוד העליון על ידם שנאמר "וישכב עמה בלילה הוא" - "יעקב" אינו אומר אלא "הוא" - ההוא דסתים, אבא עילאה כנזכר שם. ולכן מניח אותם ולא חיישינן על אותה שדה שלא תשרף בשלהובי אש דיצחק שהרי הוא יום טוב.
"אבל מגבב הוא בשדה" - ר"ל תפארת ישראל הנזכר מגבב "מלפניו" מאותה שדה עצמה עצים קטנים, סוד נצח הוד, "ומדליק שם" אש שלהבת יה בשלהובין דרחימו של זכר ונקבה. "ומביאין מן המכונסים שברשות היחיד" - שהם מכונסים שם קצת עצים, סוד נה"י דאימא, שנכנסים בסוד תפארת ישראל - הוא רשות יחידו של עולם. ואפילו שדה זו "היתה מוקפת שלא לשם דירה" כי זה לא יתכן להיות כך בסוד אימא רק בסוד מה שאמר הכתוב "וחכם באחור ישבחנה".
"ובלבד שיהיה בה מסגרת" לפי כי כן אימא עילאה היא מסגרת לאבא עילאה כנזכר במאמר לעיל, והיא סוגרת בעדו בסוד "נקבה תסובב גבר", "ותהיה בתוך תחום שבת" כי סוד שבת הוא סוד תפארת ישראל, ואימא עילאה היא "נכנסת בתוך תחום שלו".
"ואם חסר אחת מכל אלו - הרי הן מוקצה" עצים הנזכר, ולא יעלו למעלה כאמור.
וכן נמי "עלי קנים" - הם הבחינות דאבא ואימא, קנה חכמה קנה בינה. "ועלי גפנים" - היא אימא הנמשל לגפן שיינה מרובה המשומר בענביו וכו'. "אף על פי שהם מכונסים בקרפף" בסוד "נובלות חכמה של מעלה תורה". "כיון שהרוח מפזרת אותן" - רוח חכמה ובינה שנאמר "ונחה עליו וכו' רוח חכמה ובינה", ומוריד אותם למטה "הרי הם כמפוזרין" ואסורין להסיק בהם שהרי הוקצו למדות תחתונות.
"ואם הניח עליהם כלי כבד" - היא המדה האחרונה הנקרא 'כלי' כדלעיל וקראן לה 'כבוד' כדאיתא פרשת פנחס בפסוק "ויבא מלך הכבוד". "הרי אלו מוכנים ומסיקין בהם" כנזכר.
"עצים שנשרו מן האילן" - הם עצים הנזכר, עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. כי הנה שני עצים הללו הם עולים למעלה ביום טוב כנודע כדאיתא בזוהר פרשת קרח בפסוק "קריאי מועד", דף קע"ו (ח"ג קעו, א) וזה לשונו: "ר' שמעון אמר קריאי מועד מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. ורזא דא כל אינון כתרין עילאין דשמא קדישא אתאחיד בהו כולהו זמינין מאתר דאקרי 'קדש'. הדא הוא דכתיב מקראי קדש. ואימתי? בשעתא דמועד שרייא בעלמא וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי המדות עליונות הם כתרי מלכא תפארת ישראל - כולם הם זמינים מקדש עילאה, הוא אבא עילאה. ולכן יאמר נא דמאחר כי כבר נשלם הזימון ונשרו משם וחזרו למקומן ביום טוב - "אין מסיקין בהם" שלהבת יה הנזכר.
וכן "כלים שנשברו ביום טוב" - הם הכלים של המדות אלו עצמן שנשברו לפי שהפנימיות שלהם עלה למעלה, "אין מסיקין בהם לפי שהם נולד" ויצאו "מבטן מי" עתה. "אבל מסיקין בכלים שלמים" עם אורות שלהם, "או בכלים שנשברו מבעוד יום" כי אז הוא עליית תפארת ישראל כנזכר, ותאמר "אלי תבא".
"שקדים ואגוזים שאכלם מערב יום טוב" - הם מפנימיות המדות אלו שעלו למעלה בסוד "אכלו רעים". "מסיקין" אותו אש שלהבתיה "בקליפיהן" - בחיצוניות העולה לשם ביום טוב. "ואם אכלם ביום טוב" כי על ידי הזמנה הנזכר עלו הפנימיות בלבד, "אין מסיקין בקליפיהם" - בחיצוניות בלבד. אף על גב שהכל עולה יחדיו - לא יעורר הייחוד רק הפנימיות שלהם.
- ^ אצלנו (תיקוני זהר קט, א) - ויקיעורך
- ^ מוזר שלא כתוב כאן עכ"ל.. ואולי יש טקסט שחסר בספר וצע"ע - ויקיעורך
- ^ כך מובא בדפוס. ואולי יש להגיה 'מוקפת', וצע"ע - ויקיעורך