טור ברקת/תק
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן ת"ק - הנצרך לבשר ביום טוב היאך יתנהג וסדר מליחתו - ובו ו'סעיפים
- אין קונים בשר בפיסוק דמים לומר לטבח תן לי בסלע או בשתים. וכן לא יאמר לו הריני שותף עמך בסלע. אלא מחלק להם שלישיות או רביעיות כפי החלקים שדרך לחלק בעיר בלא פיסוק דמים. ומביא שתי בהמות ואומר לו כזו ולמחר שמין הנשארת וכפי ששוה כך יפרע לו.
- אסור לשקול בשר אפילו בביתו לידע כמה יבשל. ואפילו ליתנו בכף מאזנים לשמרו מן העכברים אסור אם היא תלויה במקום שרגילים לשקול בה. ואפילו לשקול מנה כנגד מנה אסור. ומותר לשקול בידו; שלוקח החתיכה בידו ומשער כמה יש בה. וטבח אומן אפילו זה אסור. אבל אם הוא יודע לכוין דרך חתיכתו לחתוך ליטרא או חצי ליטרא - חותך כדרכו ואינו חושש.
- אין נוקבין נקב בבשר בסכין לתלותו בו. אבל ביד מותר. ואם לעשות בו סימן מותר אפילו בסכין.
- מולגין הראש והרגלים ומהבהבין אותם באור. אבל אין טופלין אותם בסיד ולא בחרסית ולא באדמה דמתחזי כעיבוד. ואין גוזזין אותם במספרים שנראה כעושה לצורך השיער.
- מותר למלוח כמה חתיכות בבת אחת אף על פי שאינו צריך אלא אחת.
- נוהגין לנקר בשר ביום טוב אפילו נשחט מערב יום טוב.
טור ברקת[עריכה]
להיות כי מעשה המצות הוא על ידי מתן דמים, "כי בצל החכמה בצל כסף". וכן אמרו חז"ל כי צריך ליתן חומש למצוה. מכל מקום "אין קונים בשר בפיסוק דמים". והענין בזוהר פרשת תרומה דף קכ"ח (ח"ב קכח, א) וזה לשונו: "אשתדלותא דקב"ה למנדע ליה כל מאן דבעי זכי ביה בלא אברא כלל. אבל אשתדלותא דקיימא בעובדא - אסיר לנטלא ליה במגנא וברקנייא בגין דלא זכי בההוא עובדא כלל לאמשכא עליה רוחא דקודשא אלא באגר שלים. בספרא דחרשי דאוליף אשמדאי לשלמה מלכא כל מאן דבעי לאשתדלא לאעברא מניה רוחא מסאבא ולאכפיא רוחא אחרא - ההוא עובדא דבעי לאשתדלא ביה בעי למקני ליה באגר שלים בכל מה דיבעון מניה, בין זעיר בין רב, בגין דרוח מסאבא איהו אדזמן תדיר במגנא ובריקנייא ואדדבן בלא אגרא ואניס לבני נשא למשרי עלייהו וכו' ורוח קדשא לאו הכי אלא באגר שלים ובאשתדלותא רב וכו'".
והנה מבואר הדבר מזה המאמר כי מעשה המצות צריך שלא להקפיד במתן דמים אלא כפי מה ששואלים מעות ממנו כדי שעל ידי כן תשכון עליו רוח הקדש כאמור. ולכן יאמר:
"אין קונים בשר בפיסוק דמים" מפני כי על ידי כן לא יזכה לשני דברים האמורים במאמר. האחד הוא להעביר רוח מסאבאו ממנו. והשנית לשכון עליו רוח הקדש מאחר שנתן קצבה "לומר לטבח תן לי בסלע או בשתים".
"וכן לא יאמר לו הריני שותף עמך" דקים לן אין מצות לחצאין. "אלא מחלק להם" כי זה מורה שהוא נעשה קברניט לדבר מצוה. ולכן הוא "מחלק שלישיות או רביעיות כפי הדרך שנוהגים לחלק בעיר בלא פיסוק דמים" כאמור כדי להמשיך עליו קדושה העליונה. אמנם לא יפסוק סכום מעות כלל זולת כאשר ישית עליו בעל הבשר - הוא רמז למצוה וכמו שאמרו חז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצוה שנאמר כי בתחבולות תעשה לך מלחמה". ולכן בא רמז זה בענין הבשר לפי כי על ידי המצוה נכנע אותו היצר השולט בלבו כמ"ש במאמר "לאעברא מניה רוחא דמסאבא".
והנה בענין הבשר מצינו לחז"ל שתי דרשות, זו בהפך מזו. וכך אמרו: מהו בשר? בושה סרחון רמה. והם אמרו בפסוק "יבוא כל בשר - מי שלבו רך כבשר". ולכן בזה באו שתי הדרשות אל נכון. כי הנה מי שהבשר שלו הוא מפני העון נעשה בושה סרחון רמה. אמנם מי שמתקן מעשיו והוא לבבו רך כבשר על ידי מעשה המצוה - עליו נאמר "יבא כל בשר להשתחות לפני". וזה יהיה דומה בדומה. כי הנה מי שרודף אחר רסן בטנו למלאת כרסו בשר - בלי ספק נעשה בשרו בושה סרחון רמה. כך אמרו חז"ל "לאחר ג' ימים כרסו של אדם נבקעת ונהפכת על פניו ואומרת לו הא לך מה שנתת בי. עשית כל ימיך בחגים וכו'".
אמנם מי שאינו נהנה מסעודת הרשות ואוכל בשבת ויום טוב וראש חדש - אותו הבשר קדוש הוא כדאיתא בזוהר פרשת תרומה "גופיהון דצדיקיא דלא אתענהגו מסעודתא אלא משבתי וחגי וזימני - לא שליט עליהון". והיינו מה שאמר הכתוב (ישעיה, סו) "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר" - היינו אותו בשר של שבת וראש חדש כי קדוש הוא.
ולכן בא הרמז בענין הבשר כאשר ירצה לתקן הבשר החי ולדחות מעליו סטרא אחרא ולהתקדש באותה מצוה כאמור - יתן "בלי פיסוק דמים. ויכול להביא שתי בהמות וכו'" - כי כך אמרו חז"ל "אדם ובהמה - אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ועושים עצמן כבהמה". ולכן אדם הרוצה לתקן מעשיו ילמד מאותו בן אדם שעשה עצמו כבהמה, "ויאמר זו בזו" על דרך "גם אני כמוהו" - כשם שזה שב אל ה' ועשה עצמו כבהמה כדי להעביר אשמותיו ולכן אעשה כן גם אני.
"ולמחר שמין הנשארת" בערך של אותו בן אדם שעשה עצמו כבהמה, כלומר כי כמו שהבהמה היא עומדת לשחיטה כההיא דאמר ר' "לך כי לכך נוצרת". וכן זה זובח יצרו ומתודה עליו. היינו מ"ש "זו בזו". לכן "למחר" היינו לעתיד והוא כינוי על דרך מה שאמרו חז"ל "מצוך היום - היום לעשותן ומחר ליטול שכרן". ולכן לעתיד "שמין הנשארת" על דרך "ושם דרך - זה השם אורחותיו", ולמד מזובח תודה שזבח את יצרו ומתוודה עליו. לכן "למחר", היינו לעתיד, "שמין הנשארת" - "והיה הנשאר בציון - מי שיעשה עצמו שירים", כך משלם לו, היינו הקב"ה שנאמר "קדוש יאמר לו".
"אסור לשקול בשר אפילו בביתו וכו'" - היא הדבר מה שאמרו חז"ל אצל "אורח חיים פן תפלס" שלא תהא יושב ומשקל במצותיה של תורה לאמר זה החמורה אעשה אותה וזו הקלה לא אעשה אותה. וכן בצ"ד(?) אף על גב שאמרנו "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות". שלא תאמר מאחר שהרצון הוא לעשות תיקון לענין האכילה לאותם הסעודות שהייתי עושה לאכול ולהרבות בשר כנגד אלו צריך לתקן בלי ספק. אמנם אותו ריבוי האכילה שהייתי מרבה בשר אני לבדי בביתי אין בזה עון אשר חטא.
ולכן בא הדין בגשמי: "אסור לשקול בשר אפילו בביתו" - כלומר אפילו מאותו ריבוי בשר שהיה אוכל בביתו. לא מבעיא מה שהיה אוכל בחברת האוכלים למעדנים אלא "אפילו לידע כמה מבשל" דהיינו הוא לבדו. "ואפילו ליתנו בכף מאזנים לשומרו מן העכברים" - כלומר שלא יאמר כך אני עושה לשער אותו הראוי לי לאכול. וכנגד מה שאני מרבה בשר אעלה אותו בדמים ואתן אותם לצדקה כי בזה יהיה לי לכפרה תמורת מה שאני מרבה בשר תאוה. והיינו "אפילו לשומרו מן העכברים" כענין ההוא עכברא דשכיב אדינרי שהיה כלי ולא היה עושה צדקה, רק הוא מתכוין לשמור המעות לאפוקי מן העכברים הנבלים אשר סורם רע ואין עושים צדקה - גם בזה אינו מתקן ענין ריבוי האכילה לפי כי זה יחשב בענין עבירה גוררת עבירה. כך אמרו חז"ל "אין ארי נוהם (היצר אינו מתגבר) אלא מתוך קופה של בשר (מריבוי האכילה)", ואתי למסרך. ומה מועיל לו המעות שנתן לצדקה. ועוד כי בענין חבילות של מצות צריך בענין שיהיה דוחה לחבילות של עבירות והא ליתי.
וזה השיקול אסור אפילו היה תלויה במקום ששוקלים לשקול בה באומדנא דדעתא, ולתת מעות לצדקה. "אפילו מנה כנגד מנה" - כגון אמו של ר' שהיתה לוקחת ליטרא של בשר לעניים כנגד ליטרא שהיתה לוקחת לבשל בבית. לא אמרו בענין זה כדי להרבות באכילה כי הנה הוא פתח אל החטא.
"ומותר לשקול בידו" - היינו לצורך האכילה עצמה שרוצה לאכול - מותר לשער אותה. "שלוקח החתיכה בידו ומשער כמה יש בה" ואחר כך אוכל כדי שלא יבא למלאת רסן בטנו רק לאכול כדי שבעו.
אמנם "טבח אומן" הרגיל לטבוח טבח ולאכול לשבעה - "אפילו זה הוה אסור" כדי לתקן המעוות שעשה. "אבל אם הוא יודע לכוין דרך חתיכתו" - מתוך שהוא רגיל להרבות בסעודת הרשות יודע לכוין "דרך חתיכתו" כאשר הוא חותך ופוחת מן המאכל שלו - יודע לחתוך ולפחות ממאכלו ליטרא או חצי ליטרא, בין רב למעט, חותך כדרכו כפי סברתו ממעט ואינו חושש עוד מעון זה.
"אין נוקבין נקב בבשר לתלותו בו וכו'" - הנה חז"ל המשילו ענין החוטא לאותו הנוקב תחתיו בספינה: "אמרו לו חביריו מה אתה עושה? אמר להם ומה איכפת לכם - במקומי אני קודח. אמרו לו מפני שאתה מציף עלינו את הספינה". כך אמר איוב "אתי תלין משוגתי". אמרו לו חביריו אינו כן אלא "כי יוסיף על חטאתו פשע בינינו יספוק".
ולכן בא הרמז בזה כי אין לעשות נקב מכל חטאת האדם, "בבשר" - על ידי האכילה, ואפילו במועד כמ"ש הרמב"ם ז"ל לא נצטוינו על ההוללות והשכרות אלא על שמחה של מצוה. ולכן אף על גב שנאמר "ושמחת בחגך" ואין שמחה אלא בבשר ויין - יש ליזהר מן החברות כמ"ש הרמב"ם ז"ל כי מצוה להעמיד אנשים חכמים וידועים לבקש על ענין זה שלא יהיה אדם עושה "נקב" על ידי החטא באותו ה"בשר" שמצוה עליו לאכול לשבעה. וזה הנקב הוא "בסכין" - הוא יצר הרע כדאיתא בזוהר "ההוא חדידא בלישניה" ** ופתה הבריות ומוליכם בדרך לא טוב בעצתו הרשעה ואחר כך אותה אהבה שמראה להם ופנים צהובות נהפך לאויב - הוא נלחם בם והורג אותם.
הוא מה שאמרתי בפסוק "הוי עטרת גאות שכורי אפרים" (ישעיה, נח) אוי על העטרת שהיה בידם - ענין התורה שהיה נכלל בה עטרת אחרת - כך אמרו חז"ל בשעה שקבלו ישראל את התורה ** רגזו האומות. אמרו מה ראו להתקרב אלו יותר מע' אומות. א"ל הקב"ה הבו לה' משפחות עמים - הביאו ייחוס שלכם. הא למדת כי בעבור הייחוס נתנה להם התורה. ולכן יאמר הנביא "הוי" על "עטרת גאות" - שמתגאים בה על כל אותה הייחס והתורה יחדיו(?) שאבדו אותם אפרים. ומי אביהם אפרים ראש הישיבה כמו שאמרו חז"ל. וזה על ידי היין.
וכי מעלה על דעתך כי ישראל(?) הקדושים איש את רעהו טמא בזימה או שהיו מחליפין נשותיהן וכיוצא ממשחז"ל אם לא מ**** היין. ולכן אוי מן קדם חמרא אשריו לאדם הנודר עצמו ממנו. מה נעים גורלו. לא יעשה נקב בספינה ודאי על ידי סכין שלו (הוא היצר הרע) שלא יהיה דוגמא נזם זהב באף חזיר כי יאמר "מה איכפת להם אני חוטא לעצמי". והיינו מ"ש "לתלותו בו", ר"ל תולה אותו הנקב שעושה על ידי החטא - הוא תולה העון "בו". ואינו כן. אלא על כל העדה יקצוף.
"אבל ביד מותר". והענין כי הנה מכנה ענין המשגל לבשר כמו שאמר הכתוב "ותזני אל מצרים שכניך גדלי בשר". ולכן אין לעשות בו נקב כאמור שלא להרבות בשר ממש שלא יבא להמשך לחטא לעשות נקב על ידי יצר הרע בסכין כאמור. "אבל ביד מותר" - היינו מ"ש חז"ל "קדש עצמך במותר לך" על דרך מה שאמרו חז"ל "לא כל האצבעות שוות". כי זה אינו נקב.
"ואם לעשות בו סימן מותר אפילו בסכין" - היינו מה שאמרו חז"ל "חשוכי בנים מותר לשמש מטתן ביום" וזה "לעשות בו סימן" - ר"ל באדם כדי להיות קיים במין(?). כך אמרו חז"ל "מי שהניח בן לא מת". וסימן זה מותר לעשות "אפילו בסכין" - הוא היצר. דהא אף על גב שהוא ביום - מותר. ואף על גב שהוא יותר מן העונה שנתנו חכמים. לפי שכונתו "לעשות בו סימן" כדי שיהיה לו חליפין.
"מולגין הראש והרגלים" - הנה הנביא מקנטר לישראל ואומר "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום" (ישעיה, א). כלומר השבח של כנסת ישראל שנשתבחה מלמטה למעלה לפי שבכל יום ויום האדם מרבה תורה ומצוה כמפורש אצלי בפסוק "זאת קומתך דמתה לתמר" כי הנה חז"ל אמרו "שור או כשב או עז כי יולד - וכי שור נולד או כשב?" אלא לפי שהבעל חי משעה שנולד נברא בו כל השלימות - לא כן חי המדבר, כי כל אשר רוח חיים באפיו הולך וגדל עם אלהים ועם אנשים (ש"א, ב). כן בענין שהוא בינו לבין המקום, בין בדברים שבין אדם לחבירו. ולכן אמר הכתוב: אם תראה השבח של כנסת ישראל שמתחיל מלמטה "מה יפו פעמיך בנעלים" (שיר, ז), ופנה למעלה: "ראש עליך ככרמל" - אל תדמה שהוא כמו הפוך שהרי שבח של הקב"ה מתחיל מלמעלה "ראשו כתם פז וכו'". אינו כן. לפי שזה הוא בתכלית השלימות - הוא היה והוא יהיה. אמנם "זאת קומתך" של כנסת ישראל - "דמתה לתמר" - כי "מתמר ועולה" - בכל יום מוסיף שבח עד זמן כי(?) "ושדיך" כאשר יהיה האדם נמצא בו תורה ומצוה ללמד ולהניק לזולת - דומה ל"אשכול" שגדל לע' שנה.
ולכן מקנטר הנביא כי כנסת ישראל אבדו אותו השבח "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום" לענין ועשה טוב. אבל "פשע וחבורה וכו'" - מריבוי העונות נמצא בהם.
ולכן בא הדין: מי שירצה לתקן מעשיו דוגמא לענין האמור, מכף רגל ועד ראש, בין שהוא ענין שער ראשה ערוה או שנוהג היתר בשפחות שעתיד הקב"ה לתלותן בשער ראש שנאמר "קדקד שער" כמו שאמרו חז"ל, בין שיהיה מענין העבירות שאדם דש בעקיביו הם כחוט השערה על דרך מה שאמרו חז"ל יצר הרע נרמז לעתיד לרשעים כחוט, היינו חטאות הרקים כמה דאת אמר "מושכי העון בחבלי השוא" - כחוט השערה. ורוצה להעביר אותם. "מולגין הראש והרגלים ומהבהבין אותם באור" - כי יחם לבבו בענין החרטה.
"אבל אין טופלין אותם בסיד וכו'" - כלומר נהי דבעינן חרטה וכיוצא - מותר, אבל לעשות מעשה אין זה מן הראוי מפני כי הוא יום טוב ואין ראוי לחבר עם אותם עונות "סיד" כענין "והיו עמים מרשפות סיד". "ולא בחרסית ולא באדמה" - כמה דאת אמר "ועסותם רשעים כי יהיו אפר" - הס שלא להזכיר עניינים הללו ביום טוב כדי להכניע יצרו ולהיות שפל ראש להזהר בענין עון עקבי כדי שלא ימנע משמחת יום טוב. ונתן טוב טעם "דמחזי כעיבוד" דהיינו להעביד אות' לגמרי כי אז יכנע לבבו הערל לגמרי ולא יהיה לבו שמח. וכבר קדמך הכתוב "ושמחת בחגך וכו'".
וגם לא יעשה הפך מזה "לגוזזם במספרים" שהנה הוא מניח שורש השער ונראה "שעושה לצורך השער" - שרצונו עדיין באותם המנהגים הרעים ואינו חפץ להסיר ולהעביר אותם ממנו לגמרי.
"מותר למלוח אפילו כמה חתיכות בשר וכו'" - אשר חכמים ז"ל הגידו כי "מלח ממון הוא חסר". והענין דאף על גב שנאמר "טוב אשר לא תדור" (קהלת, ה) ובפירוש קהלת שלי הנקרא "מנורת הזהב"[1] אחד מן הדרכים שביארתי שהרצון בזה ללמד לכמה בני אדם שמתנדבים בעם יותר מן הראוי להם, וכונתם להשביח ולזרז את העם. ולכן יאמר החכם: יותר טוב לך שלא תדור כל עיקר אלא סתם מתנת ידו, כי בזה גם ימצא זירוז להכין ולא תחטא, משתדור ולא תשלם לגמרי.
ולכן יאמר נא: "מותר למלוח" - דהיינו לפסוק צדקה במועד, "ואפילו כמה חתיכות" - כלומר אף על גב שנתבאר כי אין ראוי להרבות, היינו מפני "ולא תשלם". אבל אם משלם - גם שיהיה יותר על כדי צרכיו - הרי זה משובח.
ועוד ירצה במאמרו כי "מותר למלוח" ולפסוק צדקה "אפילו חתיכות" רבים "בבת אחת" - רצה לומר לכמה צדקות שהם נפרדות זו מזו, אף על גב שאמרו יותר טוב מי שמביא כבשתו לעורה ומקדיש אותה ושוחטה - מותר לעשות כן "אף על גב שאינו צריך אלא לחתיכה אחת" - למקום אחד. מותר להרבות בצדקה זו. ואמנם עיקר הדבר לפי כי במועד צריך האדם לתת לעניים כדאיתא בזוהר מי שאינו נותן עליו נאמר "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם". ולכן נהגו העם לעשות הנדבה בציבור לתיקון זה. ולכן יאמר הדין דאף על גב כי הנה בדרך זה לא מתקרבא הנייתם לתת מעות - גם כי הם אחר כך קונים צרכי העניים או נותנים להם מעות - אין בזה עון. דלא סמכא דעתייהו דעניים אלא על מעות ואין זה כמו שאומרים חכמים ז"ל "מי שאינו מחלק ביומא דתעניתא וכו'" דהתם סמכא דעתייהו אתמרי ורפתא. לא כן עתה. ולכן "מותר למלוח" ולהתערב כדבר האמור.
"נוהגים לנקר הבשר וכו'" - גם זה על דרך הנ"ל בענין שהאדם נותן אל לבו לתקן מעשיו ורוצה "לנקר הבשר" החי ולהסיר החלב שעל לבו שנאמר "חלבמו סגרו". ומן הראוי היה כי החי יתן אל לבו קודם שהרי כך הוא הדין - דבר שיכול לעשות מערב יום טוב ואין בו חסרון טעם[2] - אסור לעשותו ביום טוב. והרי התשובה מה טוב לאדם להק**ם אותה קודם "יום טוב" שלו - הוא יום המיתה כנ"ל, יומא דהלולא דיליה. ומוסיף ריח טוב מכל מקום נהגו המון העם כך לנקר הבשר החי ולהוציא הטומאה מלבו - החלב שעל הכסלים ומן הכליות, היועצות רע.
"ואפילו נשחט מערב יום טוב" - כי נתקיים בו "זובח יצרו ומתוודה עליו" - מכל מקום יחזור וינקה מן הדקדוקים מחטאת האדם לפי כי אין צדיק בארץ. ומה גם ביום טוב ביותר דאיכא שמחה ואכילה ושתיה - טוב לנקר ולהיות שׁם אורחותיו, וזאת תורת האדם.
פירוש נוסף על הסימן[עריכה]
וכאשר נבאר דינים הללו בענין הנוגע למעלה, כמו שנתבאר כי המעשה אשר יעשה האיש הישראלי - להיות כי נשמתו מושרשת למעלה - לכן מעשיו נמי עושים רושם למעלה. ולכן הוא אומר:
"אין קונין בשר בפיסוק דמים" - כי הנה הבשר הוא רומז למדה האחרונה כדאיתא בזוהר פרשת בהעלותך דף קנ"ח (ח"ג קנח, א) וזה לשונו: "תא חזי משה אתאחד והוה סליק במה דלא אתאחיד נביאה אחרא וכו' ובשעתא דא"ל קוב"ה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים - חדי משה וכו'. כיון דחמא משה דאהדרו לנחתא לדינא תתאה ושאלו בשר וכו'. ועל דא אמר ואל אראה ברעתי - לנחתא לדרגא תתאה וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי הבשר הוא במדה האחרונה. והנה מדה זו פעמים נמצא שם ענין דם - כי יש חמשה דמים טמאים וחמשה דמים טהורים שעליהם נאמר "בדמיך חיי". והנה במצרים צוה הקב"ה לשחוט הפסח ונתערב עם דם המילה. ואיתא בזוהר דאתחזר ההוא דמא לחזור כדאיתא בזוהר פרשת בא דף ל"ה (ח"ב לה, א) וזה לשונו: "א"ר יהודה אי הכי אמאי דמא? דהא תנינן חוור וסומק וחד דכליל ביני גווני. א"ל תרי דמי הוו. חד דמילה וחד דפסחא. דמילה רחמי, דפסחא דינא. אמר רבי יהודה לאו הכי. אלא כמה דאוליפנא דאחזר הקדוש ברוך הוא ההוא דמא לרחמי כאילו הוה חוור בגו גווני וכו'".
והנה מבואר כי גם זה היה בזמן ההוא. אמנם ענין הדם לא טוב הוא, כדאיתא פרשת בחוקותי "ויספתי לייסרה אתכם - לא אתן תוספת דמא על דמא". ובפרשת אחרי מות דף ע"ט (ח"ג עט, א) "ובגין כך הביאו עלי כפרה וכו' וכל כך למה? על שמעטתי את הירח ושלטא בה מאן דלא אצטריך. ובגין כך כתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וכו'".
ולכן נאסר ענין זה "דאין לוקחין בשר בפיסוק דמים" שלא לעורר אות דמים העליונים להמשיך אותם למטה. גם כאשר נאמר כי "פיסוק דמים" הוא מעות, כי כן הוא. ולכן יהיה הענין בבחינת החסדים שהוא ענין הכסף. והיינו מ"ש בזוהר פרשת תצא דף רע"ו (ח"ג רעו, א) וזה לשונו: "פתח ואמר רעיא מהימנא האי כלה דידך יהבא קב"ה לאברהם לגדלא לה לגבך וכו' ואיהו הוה לגבה אומן כגון ויהי אומן את הדסה וכו' וגדיל לה בכל מדות טבין וגמיל לה חסד וסליק לה מגדולה במדת חסד דאברהם וכו'".
והנה מבואר כי אברהם מגדל למדה זו במדת החסד, וחסד זה לא יפסק ממנה, כי צריך להיות ממשיך לה מדת החסד. ולכן "אין קונין בשר" הנזכר "בפיסוק דמים" דהיינו שפוסק בכך מעות, מפני כי זה הוא בחינת הדין שהוא נותן גדול ומדה שהוא בוצינא דקרדינותא. אבל מדת החסד אין שם שיעור - כי תמיד הוא מתפשט ויורד. ולכן "אין לעשות פיסוק" והפסק מדת החסד במדת הבשר - לפי שהוא מצד הדין כנ"ל, דהיינו "לומר לטבח תן לי בסלע או בשתים". והרמז של הטבח זה הוא מ"ש בזוהר פרשת צו דף ל"א (ח"ג לא, א) "אל בכל אתר נהירו רב דחכמתא עילאה הוא, וקיימא בקיומיה. ואלמלא דהאי אל אתער בעלמא לא יכיל עלמא למיקם אפילו שעתא חדא מקמיה דינין תקיפין דמתעטרין בעלמא בכל יומא וכו'. הדא הוא דכתיב ואל זועם בכל יום - נזעם או זעום בכל יום לא כתיב אלא "זועם" בכל יומא ויומא דדינא אשתכח - דחי לון לבר וקיימא ומבסם עלמא. הדא הוא דכתיב יומם יצוה ה' חסדו", עכ"ל לענייננו.
והנה מבואר מזה המאמר כי מדת החסד הוא הזועם, שהוא הדוחה לדינין תקיפין, והוא ההורג אותם. ולכן נמי בא בדין הגשמי: "לא יאמר לטבח תן לי בסלע או בשתים" - דהיינו שלא יתן שיעור לאותו הטבח עליון, הוא מדת החסד, לתת שיעור בענין שדוחה את הדין, הוא בשר סומקא (שהוא בושה סרחון רמה) שהם בסטרא אחרא כדאיתא פרשת תצא שהקליפה ריח רע אשפה מטונפת. אלא בכל שעה יצוה ה' חסדו למנוע הדינים הקשים כאמור.
"וכן לא יאמר לו הריני שותף עמך בסלע" - לפי כי אין מן הראוי לשתף הדין הקשה עם החסד. "אלא מחלק להם שלישיות או רביעיות" - הוא מה שאמרו חז"ל פרק קמא דעבודה זרה "והאמר רב יהודה אמר רב שנים עשר שעות הוי היום וכו' שניות יושב הקב"ה ודן את כל העולם כולו וכו'". ועוד לקמן ז"ל "אמר רב יוסף לא ליצלי איניש צלותא דמוספין בתלת שעי קמייתא דיומא קמא דראש השנה מאי טעמא? זמנין דמפקיד דינא עליה ומדחי וכו' והא אמרת שלש ראשונות יושב הקב"ה ועוסק בתורה וכו' איפוך. ואי בעית אימא לא תיפוך וכו'".
הנה מבואר כי לעולם יש דין שהקב"ה דן את עולם - או בשלישית או ברביעית. ולכן נא(?) "מחלק להם שלישות או רביעיות כפי החלקים שדרך לחלק בעיר בלי פיסוק דמים" - דהיינו הרמז אל הדין שנעשה בשלישית או ברביעית כאמור, כי זה הדין לא סגי בלאו הכי בכל יום ויום. אבל יהיה "בלא פיסוק דמים" - כי לעולם מדת אל גם כן מתערבת בדין זה כמ"ש לשם שרואה הקב"ה העולם שהוא מתחייב בדין - מיד עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים.
"ומביא שתי בהמות ויאמר זו כזו וכו'" - והיינו סוד "בהמות בהררי אלף", כי זכר ונקבה היו - סרס את הזכר וצינן את הנקבה שנאמר "הנה נא כחו במתניו וכו'". ולכן בא הדין כי "מביא שתי בהמות ויאמר זו כזו" שהרי בהמות בהררי אלף - שתיהן שוות. "ולמחר שמין את הנשארת וכו'" - 'למחר' הוא כינוי על דרך מה שאמרו חז"ל "למחר כשהקב"ה גואל את ישראל". וכן אמרו חז"ל "אשר אנכי מצוך היום - היום לעשותן ולמחר ליתן שכרם". ואז שמין מעשיו של אדם קודם שיכנס לאותה סעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים מאותה בהמה, ואז שמין אותה בהמה כל חתיכה ממנה כמה הוא שוה.
וזה יהיה סוד מה שאמרו חז"ל "מעשה דר' עם המין. א"ל כוס של ברכה אתה טועם או ארבעים זהובים אתה נוטל וכו' (מאמר). יצאת בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה מ' זהובים" שלכן המכסה הדם של חבירו חייב ליתן לו עשרה זהובים. בראוי להבין מה מועיל לעתיד ענין זהובים הללו ומה יעשה האדם בהם למחר מאחר שנאמר "יהי פסת בר בארץ", וכלי מילת וכל הצורך לאדם כרמים וזיתים?
אמנם הענין הוא לפי דעתי כי מועיל שמי זה שאמר' בת קול כל מצוה עשרה זהובים כדי להעריך מעשיו של אדם כמה יזכה באותה הסעודה של הצדיקים, כי גם אותה אכילה מבהמות ולויתן וזיז שדי ויין המשומר בענביו - יהיו כפי המצות שעשה האדם בעולם הזה. והיינו מה שאמרו חז"ל בענין העור של לויתן - זה אדם עושים לו ממנו סוכה שנאמר התמלא בסוכות עורו. לא זכה - עושים לו קמיע וכו'. כי היכי משכחת לזכות זה, במה יזכה נער את אורחו. ועוד דמעיקרא הוא אומר כי סעודה זו היא לצדיקים - אם כן למה לא יהיו כולם שוים לטובה?
אמנם הענין הוא כאמור, כי כפי המצות אשר יעשה האדם כך מעריכין ושמים לו מאותה סעודה. כך נראה לפי עניות דעתי. והיינו מ"ש בדין זה: "ולמחר", בזמן של הסעודה, "שמין את הנשארת" איברים איברים, "וכפי ששוה כך יפרע לו" הקדוש ברוך הוא.
"אסור לשקול בשר אפילו בביתו וכו'" - הנה נאמר "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתיך". כי הנה יש בחינת 'בית' למעלה כדאיתא בזוהר פרשת יתרו דף פ"ט (ח"ב פט, א) וזה לשונו: "תא חזי ונתתי להם בביתי - מהו ביתי? כמה דאת אמר בכל ביתי נאמן הוא. שמא דקדוש ברוך הוא אקרי בית וכו'".
והנה מאחר כי כן הוא, כי "שמא דקדוש ברוך הוא אקרי בית" - לכן בא הדין זה בגשמי. "אסור לשקול בשר אפילו בביתו" - דהא מאחר שהנחנו כי הבשר הוא רומז במדה האחרונה ובחינת הבית שם הוא, אלא שבחינת הבית הוא מקום החיצון ובחינת הבשר הוא הפנימי. ואיתא בזוהר פרשת תשא דף קפ"ז (ח"ב קפז, א) וזה לשונו: "ר"מ מאן מחצית השקל איהו? כגון חצי ההין ודא ו' ממוצע בין שני ה"הין. אבנא למשקל בה - דא י'. עשרים גרה השקל דא יו"ד וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי לשון השקל הוא אות ו' הממוצע בין ב' ה"הין, ואות י' - האבן ששוקלים בה. והנה מה ששוקלים במשקל זה היינו כסף צרוף להמשיך אות יו"ד (שהוא חכמה) בראש בסוד הטיפה הנמשכת משם דרך אות ו' להמשיך אותה לכלה למטה. ולכן ביום טוב אין ראוי לשקול בשר (שהוא מורה על בחינת דין), "ואפילו בביתו" - שהוא בית שנשמעים בו דברי תורה, "לידע כמה מבשל" - אף על גב כי הבישול צריך התעוררות דין ואח"כ האכילה הוא להוריד החסד (הוא אות יו"ד כאמור).
"ואפילו ליתנו בכף מאזנים" - היא אות ה"א כנזכר במאמר, לשמור הבשר זה "מן העכברים" - הם הקליפות. "אסור אם היא תלויה במקום שרגילים לשקול בה" - לפי כי מדה האחרונה היא מנורת זהב כולה ורגילה להיות נתלית במדת הגבורה בסוד "שמאלו תחת לראשי", ולכן כל זמן שהיא נאחזת משם (כי זה מורה שהיא בסוד "אחור באחור") - אסור לשקול בשר זה.
"ואפילו לשקול מנה כנגד מנה" - דהיינו להשוות איברי הנקבה כנגד איברי הזכר, "אסור" לפי כי כל כונתינו להחזיר אותה בסוד הפנים ואחר כך נאמר "וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכו'". ולכן "ויחם בשר הילד" - זה יוסף שנאמר בו "הילד איננו".
"ומותר לשקול בידו" - לפי כי כן יד העליונה היא בונה אותה שנאמר "מקדש אדני כוננו ידיך", "שלוקח החתיכה בידו ומשער בה כמה יש בה" לעשות אותה בחינת כלי. "וטבח אומן אפילו זה אסור". והנה נתבאר למעלה כי הטבח הוא בחינת החסד שנאמר בו "חסד אל כל היום". מה הוא הטבח שזובח לאלהים אחרים. וטבח זה הוא אומן כגון "ויהי אומן את הדסה". וכבר נתבאר למעלה כי בת היתה לו לאברהם והוא גדיל לה בכל מדות טבין. ולכן טבח אומן זה - אפילו זה אסור לשקול בשר בידו לפי כי תיקון זה אינו נעשה על ידו על ידי יד העליונה כאמור.
"אבל אם הוא יודע לכוין דרך חתיכתו" - במחשבה בלבד. כי הנה מדת אל הוא נהירו רב דחכמתא עילאה כדאיתא במאמר הובא לעיל. ולכן אם הוא יודע לכוין "דרך חתיכתו" בשעה שהולך לחתוך ולדחות דינים תקיפין בסוד "ואל זועם בכל יום" למאריהון דדינין - אז יודע לחתוך "ליטרא או חצי ליטרא" מן הבשר הנזכר - "חותך כדרכו ואינו חושש" ויכול לתקן הבשר זה על דרך זה. כי מדי עברו לזעום לאותם דינים תקיפין יבא באהל רחל בסוד "והוא יושב פתח האהל" ואז הוא מתקן הבשר החי.
"אין נוקבין נקב בבשר בסכין וכו'". וסוד הענין כי הנה נאמר באברהם ושרה שהיו טומטומין שנאמר "הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם". שלכן נאמר "באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם". ואיתא בזוהר פרשת וילך דף רפ"ו (ח"ג רפו, א) וזה לשונו: "באר חפרוה שרים - דאולידו לה אבא ואימא וכו' כרוה - אתר לאזדווגא בה מלכא. ובמה הוא זווגא? במחוקק - דא יסוד וכו'".
והנה מבואר מזה המאמר כי זה הנקב' נעשה על ידי מחוקק הנזכר שהוא היסוד. על ידו "כרוה נדיבי העם" כנזכר. ולכן "אין נוקבין נקב" במדה זו, "בבשר" זה היורד מן השמים, דהיינו "עצם מעצמי ובשר ובשרי". "בסכין" - שהוא רמז לסטרא אחרא. וזה הנקב הוא "לתלותו בו" - לפי כי על ידי נקב זה היא נתלית למעלה, כי אימא עילאה נותנת יד שלה שם. ולכן "ביד מותר" לפי כי כן על ידי יד העליונה נעשה זה הנקב.
"ואם לעשות בו סימן מותר אפילו בסכין". וסוד הענין כי הנה הסימן זה היינו עדות של הנערה לדעת שהיא בתולה טהורה. והנה זה הסימן בלי ספק כי הוא נעשה לה מאימא עילאה כאמור שנאמר "מקדש ה' כוננו ידיך". ולכן על ידי הידים עליונים נעשה. אבל מ"ש "מותר אפילו בסכין" - כדי להודיע קדושת הנערה זו דאף על גב שנאמר "כי בשדה מצאה" ולכן היה טוען טענת "פתח פתוח מצאתי" - אינו כן, לפי כי כל מלת "נערה" הכתוב שם "נער" כתיב כנזכר במקומו.
ואף על גב שנאמר "כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה. כי ראתה גוים באו מקדשה" - כל זה נתבאר אצלי כל הענין במקום הצריך לו. ועל הכל(?) נאמר "וכבודי לאחר לא אתן" וטהורה היא. ולכן להודיע עיקר זה בא בענין הדין הגשמי זה אם לעשות סימן בבשר מותר אפילו בסכין, שהדוגמא שלו סכין ביד שוטה, הוא מלך זקן וכסיל.
"מולגין הראש והרגלים וכו'" - סוד הענין בקיצור מ"ש פרשת ויחי "עד לא גליש(?) למטרוניתא", ר"ל כי הנה הדינים הם נאחזים בשער כי לכן אמרו חז"ל "שער באשה ערוה" וכדאיתא באדרא רבה. ולפי כי ביום טוב יש עלייה אל העולמות כדאיתא פרשת קרח בפסוק "קריאי מועד", כי 'קדש תתאה', חכמת שלמה, זמין לכל חילוי לאעטרא לון וכו' -- פן תאמר בלבבך כי מאחר שחכמת שלמה זמינת לכל חילהא, משמע כי כל העולמות בכלל הם מזומנים לאעטרא יתהון, צדיק ורשע לא קאמר, אלא הכל בכלל, כלומר קס"ד כי יהיה מכלל מה שאמר הכתוב "רשע יראה וכעס".
ולכן אמר "מולגין הראש" סתם, היינו לתת רמז לרישא דמטרוניתא, "כדי להעביר משם השער" - דהיינו שלא יתאחז משם מאריהון דדינים. "ומהבהבין אות' באור" של הקדושה על דרך של המזבח כדאיתא בזוהר פרשת צו דף כ"ז (ח"ג כז, א) וזה לשונו: "ועל דא תנינן אית אשא אכלא אשא דלעילא אכלא אשא אחרא אשא דמדבחא אכלא אשא אחרא ועל אשא דא לא תכבה לעלמין וכהנא מסדר לה בכל יומא", עכ"ל.
ולכן יאמר לענין מליגת הראש "ומהבהבין אותן באש". ולענין מליגת הרגלים - הוא הדבר אשר נתבאר אצלי בפירוש איכה הנקרא "מגינת לב". ושם נאמר בענין מאמר אמר הקב"ה למלאכים מלך בשר ודם שמת לו מת והוא מתאבל עליו - מה דרכו לעשות? אמר לו תולה שק על פתחו. אמר להם כך אני עושה שנאמר "אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם". ושם נאמר כי הסוד הוא שנתן רשות לעשו ות' איש כמנין שק להתאחז למעלה בפתח העליון לפי שנאמר "ויצא לך שם בגוים" ואמרו חז"ל בנות ישראל שלא היה להם שער בית השחי ובית הערוה וביום החרבן ניתן רשות לשק זה, הוא השער שצמח באותו שער עליון. והבן.
ולכן ביום טוב "מולגין את הרגלים" שצמח בהם השער הנזכר. והוא כינוי גם כן כמו שאמרו חז"ל "יש רגל מברכת" כמו שאמר בפסוק "אשר בשר חמורים בשרם - וכי לזה רגל אחד ולזה שתי רגלים?". "ומהבהבין אותם" - כמו שאמר הכתוב "והיה בית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום". "אבל אין טופלים אותם בסיד ובחרסית ובאדמה" - לפי כי יש בזה רמז לענין סטרא אחרא שנאמר "והיו עמים משרפות סיד" ונאמר "ועסותם רשעים כי יהיו אפר וכו'".
וכן נמי יובן הענין בסוד הזכר מ"ש "מולגין הראש והרגלים" לפי שנאמר "ברכות לראש צדיק", ואיתא בזוהר פרשת ויצא דף קס"א (ח"א קסא, א) וזה לשונו: "ברכות לראש צדיק - אקרי ההוא אתר דברית, דמיניה נפקין מבועין לבר נוקבא דקסטא דחמרא נפיק מניה איהו רישא. כך ראש צדיק ההוא אתר כד זריק מבועין לנוקבא אקרי 'ראש צדיק'. צדיק איהו ראש בגין דכל ברכאן ביה שריין", עד כאן לשונו.
הנה מבואר מזה המאמר כי ראש של צדיק היינו הקצה שלו דזריק מבועין לנוקבא. ולזה הוא אומר "מולגין את הראש" סתם, דמשמע נמי על ראש זה הנקרא 'צדיק', "להעביר השער" משם - היא אותה שנאמר בה "וישבה לפתח ביתה וכו' והחזיקה בה" כדאיתא פרשת ויקהל בקליפת נוגה דשוי לקבליה דברית ליקח האור. והיינו מה שאמר הכתוב "גילי מאד בת ציון וכו' הנה מלכך יבא לך עני ורוכב על חמור" בגין דאתדבק באמהו וכו' ורכיב באתר דלאו דיליה.
ונמצא כי גם הרגלים הם מנוגעים כביכול מזמן שנאמר "ויגע בכף ירכו". ונוסף עוד "דרכיב באתר דלאו דיליה" בסוד הרגלים. ולכן שניהם "מולגין הראש והרגלים" הנזכר. "ומהבהבין אותם באור" שנאמר "חזי הוית עד די קטילת חיותא ויהיבת ליקדת אשא" ונאמר "להבה תלהט רשעים".
"אבל אין טופלין אותם בסיד ובחרסית ובאדמה דמחזי כעיבוד" - להחזיר השער לגמרי. והא לית בזמן הזה רק לעתיד שנאמר "ביום ההוא יגלח ה' בתער השכירה וכו' את הראש ושער הרגלים וגם את הזקן תספה". ודוגמא לזה נעשה בגשמי בסנחריב כמו שאמרו חכמים ז"ל. "ואין גוזזין אותם במספרים שנראה שעשה לצורך השער" והא נמי ליתי כדאמרן.
"מותר למלוח כמה חתיכות בבת אחת וכו'" - הנה ענין המליחה גם כן הוא צורך בשני מדות - צדיק וצדק - על דרך הנזכר בענין המליגה. וסוד הענין מה שאמרו חכמים ז"ל כי גם לויתן נבראו זכר ונקבה והרג הנקבה הקדוש ברוך הוא ומלחה לצדיקים לעתיד לבא. וכאשר נאמר כי לויתן ובת זוגו הם רומזים בסוד זכר ונקבה שבקדושה, כי מלת לויתן הוא כינוי אל החיבור הנמצא ביניהם, אחד באחד יגשו, כמה דאת אמר "כמער איש ולויות". והנה יאמר כי הנקבה להיות פירושה כמו שאמרו "לשם כוורי דפריצי" - לכן הרג אותה. ואי בעית אימא מליחה דכוורי עדיף טפי וכו'. ולכן מלחה להיות מזומנת לצדיקים לסעודה.
ואמנם המליחה נמצא שם מלח שהיא רעה, מלח סדומית, המסמא את העינים. ותכהינה עיניו מראות. אף על גב שנאמר "תמיד עיני ה' אלהיך בה" - מונע אור של העינים לפי כי משם נמשך הטיפה שהוא אור כדאיתא בזוהר פרשת תרומה בפסוק "אור זרוע לצדיק", כי אור הוא זרע ממש. ואמנם יש מלח של הקדושה שנאמר "על כל קרבנך תקריב מלח", ואיתא בתיקונים "הוא מלח הוא לחם הוא חלם". והיינו המשכת האור מלמעלה.
ולכן "מולחין כמה חתיכות בבת אחת" - ר"ל כל המדות של כנסת ישראל מותר למלוח אותם להכין אותם בסוד "הלחם אשר הוא אוכל" ואז נמשך להם למטה סוד הטיפה הנקרא חלם של יעקב שנאמר "ויחלום והנה סולם וכו'". "ואף על פי שאינו צריך אלא אחת" - סוד שער הפנימי, כי ה' בא בו, וביום המועד(?) יפתח.
"נוהגים לנקר בשר ביום טוב" - שהרמז להעביר החלב מעל המדה הנקרא 'לב'. ואף על גב "שנשחט מערב יום טוב", ומאז הקדושה מתעורר ונפרד ממנה כל פועלי און - עם כל זה - כך נוהגין ואין למנוע אותם כנזכר.