טור ברקת/תסח
שולחן ערוך
[עריכה]- סימן תס"ח - שלא לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות - ובו י' סעיפים
- העושה מלאכה בערב פסח מחצות ולמעלה משמתין אותו. ואפילו לעשות בחינם אסור. ויש מי שאוסר אפילו על ידי גוי. ויש מי שמתיר. במה דברים אמורים? בשעושה מלאכה להשתכר. אבל מתקן הוא כליו ליום טוב. וכן מי שכותב ספרים לעצמו דרך לימודו מותר.
- קודם חצות - מקום שנהגו לעשות מלאכה - עושים. מקום שנהגו שלא לעשות - אין עושים.
- ההולך ממקום שעושים למקום שאינם עושים - לא יעשה ביישוב מפני המחלוקת אבל עושה הוא במדבר. וההולך ממקום שאין עושים למקום שעושים לא יעשה. ונותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם. ואעפ"י כן לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני איסור לעולם לא ישנה אדם מפני המחלוקת. וכן מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כאנשי מקומו, בין להקל בין להחמיר. והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו מפני המחלוקת.
- אפילו במקום שנהגו לעשות לא יתחיל בתחילה מלאכה בי"ד אעפ"י שהוא יכול לגומרה קודם חצות אלא ג' אומניות בלבד הם שמתחילים בהם במקום שנהיג לעשות ועושין עד חצות. ואלו הם, החייטים והספרים והכובסים. אבל שאר אומניות אם התחיל בהם קודם י"ד הוא שיגמור עד חצות.
- מושיבין שובכין לתרנגולים בי"ד דהיינו לתקן מקום שיעמדו התרנגולים והתרנגולות.
- תרנגולת שישבה על הבצים ג' ימים או יותר ומתה - מושיבין אחרת תחתיה כדי שלא יפסדו הביצים.
- גורפין זבל מתחת רגלי בהמה.
- הזבל שבחצר לא יוציאנו אלא יסלקנו לצדדים. ואם נתרבה בחצר - יוציאנו לאשפה.
- מוליכין ומביאין כלים מבית האומן כל היום אעפ"י שאינם לצורך המועד.
טור ברקת
[עריכה]אחר אשר הנחנו למעלה כי ענין של השתי בדיקות אשר נעשים ליל י"ד ויום י"ד הם צורך גדול על הכלל ועל הפרט. כי הנה אף על פי שהחטא שחטא אדם הראשון נתקן כאשר קרבנו הקב"ה לפני הר סיני - אמנם אחר כך חזר ונתקלקל על ידי מעשה העגל כנ"ל אשר על כך הוצרך להיות שתי בדיקות והם על הכלל ועל הפרט.
והנה לאחר שנעשים השתי בדיקות כראוי הנה נכנעת הקליפה אשר נתגברה חטא אדם הראשון ומעשה ישראל. אמנם אותה הקליפה אשר נתגברה בזמן חטא אדם הראשון היה הפגם בסוד הזכר ובסוד עץ הדעת כמשמעו כנ"ל - שם נתאחז הרע. אמנם אע"ג כי עיקר הפגם מאז היה בסוד הזכר שבקדושה שלכן מתחי' כי תגבורת הקליפה יהיה גם כן בדכורא שבקליפה - אמנם עם כל זה נמשך העון זה בסוד הנקבה של הקדושה מפני כי היא כלולה בסוד הזכר שנאמר "זכר ונקבה בראם". אשר על כן נתגברה הנקבה שבקליפה מפני שהיא גם כן כלולה בסוד הדכורא שבקליפה כדאיתא בזוהר פרשת ויצא הובא למעלה וזה לשונו: "ס"מ דכורא. נוקבא אתכלילת בגויה כמה דאיהו בסטרא דקדושה וכו'".
וכן נמי כאשר ישראל שבו על עון אביהם במעשה העגל כדאיתא בפסוק "והמה כאדם עברו ברית וכו'". אמנם ההפרש היה כי החטא שעשו ישראל עיקר הפגם היה בסוד הנקבה שבקדושה שנאמר "עשה לנו אלהים" כדאיתא בזוהר פרשת תשא דף קצ"ג (ח"ב קצג, א) וזה לשונו: "ועל דא בני רחימאי כיון דאלהים בעו ובסטר דאלהים אתבני עובדתא אלהים קדישא דאחידת תדיק בדרועא דמלכא וסליקת רצועה לא הוה תמן", עכ"ל.
הנה מבואר מזה המאמר כי העון של מעשה העגן היה בסטרא דנוקבא הנקראת 'אלהים'. אמנם הגיע נמי בעולם הזכר כדאיתא פרשת תשא דף קצ"ב (ח"ב קצב, א) וזה לשונו: "בעוד דאיהו לקח מידם אינון הוו עבדי חרשייהו ומלחשי בפומייהו ומשכו זעיר רוחא לתתא מן ס"א ומשכו תרין רוחין כחדא, חד מן דכר וחד מן נוקבא. דכר אתלבש בדיוקנא דשור. נוקבא בדיוקנא דחמור. תרוויהו הוו כלילן כחדא", עכ"ל.
הנה מבואר מזה המאמר שהעגל היה כליל משני מדות שבקליפה, מזכר עד נקבה. והיה דוגמא של חטא אדם הראשון בהשוואה אחת, רק כי בעון אדם הראשון היה הפגם בזכר ונכלל שם בחינת הנקבה. וההיפך היה בעון העגל - כי העון עצמו היה בסוד הנקבה והיא כלולה בסוד הזכר. ולכן כך היה התגבורת של הקליפה. ולכן בא הציווי בענין ביעור החמץ לילה ויום כנגד שני מדות אלו. וגם כי העיקר הוא הביעור של הלילה מפני דאע"ג כי בעון אדם הראשון היה תגבורת של הזכר שבקליפה עיקר (רק כי הנקבה שבקליפה כלולה בו בסוד "האשה עולה עמו" כמו שהוא בסטרא דקדושה) -- מכל מקום אחר העון של ישראל אנן אזלינן, כי אחרון הכביד, וזה היה בסוד הנקבה רק שהזכר נכלל עמה כדבר האמור.
ולכן הביעור של הלילה עיקר ואחר כך בא יבא הביעור של היום לתקן גם כן מה שנעשה ביום מעשה העגל בסוד הזכר שהוא נכלל עם הנקבה כנ"ל. ו*** משתמע התיקון דסטרא דקדושה מפני כי כאשר זה נופל זה קם כמו שאמר הכתוב "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי". ולכן בא זמן הבדיקה בתחילה בלילה כדי לתקן הכלה הכלולה ולבדוק בה מאותם חמשה דמים טמאים הנמצאים בה. דאע"ג כי אין שם טומאה ועדיין הם דמים טהורים -- מפני כי משם הם יונקים החיצונים בסופם הם נקראים 'טמאים' על שם סופן.
ולכן כאשר פסקו הדמים האשה העליונה צריכה בדיקה כדאיתא בזוהר הובא למעלה. וצורך הענין הוא כדי להוריד בה הארה העליונה שלכן בזמן המקדש כאשר היה פוסק הדם מן האשה הגשמית התחתונה היתה טובלת לשבעה - כך אמרו חז"ל "מפני מה ניתנה מילה לשמונה? כדי שיהיו אביו ואמו שמחים", אבל מפני צער הנימול אין אומרים "שהשמחה במעונו". וכן הוא הענין למעלה. אבל מפני הגלות או לעוצ' חרבן היא צריכה האשה הגשמית לספור שבעה ימים נקיים. ואפילו ראתה טיפת דם כחרדל כאשר נתבאר למעלה הברייתא "בנות ישראל החמירו על עצמן אפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה ז' ימים נקיים" מן הטעם הנזכר בזוהר פרשת בלק בפסוק "אל תראוני שאני שחרחורת" וזה לשונו: "וכד איהי סלקא למלקט כיסופין ועינוגין ואשתכח מומא בישראל לתתא - כדין מטי לגבה טיפת דם כחרדל וכו'" כנ"ל.
ולכן צריך גם כן בדיקה ביום שהרי שתי בדיקות צריכה האשה לעשות כנ"ל. ולכן מתחייב מכל סיבות הללו שלא לעשות מלאכה יום י"ד לאחר חצות מפני כי אז נכנע סטרא אחרא זה פעמים ויצאה לה מכל מקומות של הקדושה לפי כי המעשים שעושים ישראל למטה כך הם גורמים למעלה כדאיתא בזוהר ומפורש למעלה. ומאחר שכבר הוציאו הקליפה לחוץ - אין ראוי לתת לה מקום לחזור להדבק בסטרא דקדושה, וכן לא יעשה. כי הנה המלאכה הוא לתת מקום לסטרא אחרא להכנס לפנים אצל הקדושה. גם להתערב עמה וליינק ממנה אשר על כן נאסרה המלאכה בשבת. ולכן איש אשר יעשה מלאכה ביום י"ד אחר חצות לרצונו - דהיינו כי כבר נעשו שתי הבדיקות והוציאו הקליפה לחוץ ונתבער החמץ והתחיל אור הקדושה להתגבר ולהתנוצץ, וזה האיש העושה מלאכה באותה שעה מחצות ומעלה הוא מקלקל כל התיקון אשר נעשה מתחילה מפני כי הקליפה חוזר ומתגבר ומתעלה להתאחז מן הקדושה.
ולכן "משמתין אותו" כי על ידי כן נתקן הדבר כי האיש החוטא זה הוא נמסר ביד הקליפה והם נאחזים ממנו, כי כן הוא מורה מלת שמתא - שמת אחד. וענין זה הוא דוגמא של יום הכפורים כי כדי שישראל יהיו נמלטים מן הקטרוג מוסרים לסטרא אחרא אותם רשעים אשר נכתבו למיתה כדאיתא פרשת אמור דף צ"ט (ח"ג צט, א) וזה לשונו: "תנן רשו אתמסר לההוא ממונה ב"ד לאנעלא פתחא על בי דינא עד דיגזרון דינא על כל מה דאיהו תבע. ולית רשו לבית דין לדחייא ליה בגין כי אני ה' אוהב משפט, ואיהו בעי דעלמא יתקיים בדינא. ולמנדע דאית דין ואית דיין. בהאי גוונא שוי קב"ה קמיה להאי דאיהו תבע דינא קמיה מלכא על כל בני עלמא ובהאי יומא אתייהיב ליה רשו לכסא' פתחא דמלכא וסיהרא אתחפייא לגו עד דיתגזר על כל בני עלמא", עכ"ל.
הרי נתבאר ממאמר זה כי סטרא אחרא הוא תובע הדין עד שימסרו בידו בית דין של מעלה הרשעים המחוייבים. וזה הענין הוא להורות לכל באי העולם כי ה' אוהב משפט, ולא יהיו נסמכים לומר אלהינו מרחם. ותכלית הענין הוא כדי שלא יהיה מקטרג על כל ישראל. וכן הוא הסיבה בנ"ד בנידון דידן(?) כי האיש הלזה אשר חטא ועשה מלאכה ביום י"ד אחר חצות גרם בחטאו להעיר את סטרא אחרא אשר חזרו ונתחזקו בחטאו כאמור. ולכן התיקון לזה הוא כי "משמתין אותו" ועל ידי כך נמצא כי הוא נדחה חוץ מסטרא דקדושה ונמסר ברשות סטרא אחרא והם נאחזים ממנו. ובלי ספק כי יש להם הנאה ממנו והיינו מצד מעשיו לפי כי כך אמרו חז"ל "עבירה מכבה מצוה". והיינו לפי שעה. אמנם אם אין מתירין לו הוא ענין אחר יתבאר בדיני נידוי וחרם בע"ה בעזרת השם/ בעזרת הצור/ וכו'.
והנה על פי הדברים האלה אשר נתבאר כי גדול הוא הפגם שעשה למעלה העושה מלאכה ולכן "אפילו העושה בחינם אסור" מפני שהוא נותן כח גדול לסטרא אחרא שהיא מתגברת ועולה להתערב עם ס"א דקדושה. אמנם מכל מקום יש חילוק בזמן שהוא בשכר לכאשר הוא בחינם. לפי כי כאשר הוא בשכר הוא ממשיך שפע מלמעלה אליו באותה מלאכה, ונמצא כי כאשר מתאחז אותו החיצון מסטרא אחרא ועולה למעלה - לא די שהוא נאחז משם אלא כי גם כן הוא יונק אותו השכר מן השפע העליון שהמשיך אליו והוא דבר קשה מפני כי הנה נודע כי האדם הגשמי כאשר יעבור על אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה - אז הוא פוגם למעלה עד מקום ששם שורש נשמתו. ואז הקליפה לוקחת גם כן אותו השכר - הוא השפע - אשר המשיך עליו מלמעלה גם כן. ולכן משמתין אותו ומוציאין אותו לחוץ מן הקדושה כדי שלא יעשה סטרא אחרא פגם גדול כאמור. וגם לוקח השפע ההוא הנשך דהוייא תרתי לריעותא.
אבל בזמן שהוא עושה בחינם ואין שם שכר - מאחר שאין המשכת שפע מלמעלה אליו - נמצא כי כאשר הוא עושה אותה מלאכה איהו דאפסיד אנפשיה. ולכן הוא אסור. אבל אין מענישים אותו כאמור.
"ויש מי שאוסר אפילו על ידי גוי. ויש מי שמתיר" - הענין הוא לסברת מאן דאמר כי הוא אסור אפילו על ידי גוי, לפי כי מאחר דקים לן "שלוחו של אדם כמותו", אם כן כאשר הגוי עושה מלאכה של ישראל היה נמשך בו כח להמשיך מן האור העליון על ידי המלאכה. וכן להפך כאשר יעשה המלאכה האסורה יהיה בו כח להמשיך לסטרא אחרא ולהעלות אותה למעלה על ידי הכח הנמסר בידו מן האיש הישראלי. וביותר מפני שהוא עכו"ם. והם נדבקים עמו.
"ויש מי שמתיר" מפני כי הגוי אינו נעשה שליח. ולכן מעולם לא יתכן להיות נמשך כח של איש הישראלי בו. ולכן כאשר יעשה המלאכה של ישראל אינו מעלה ומוריד. ואע"ג שהוא תהיה לאיש הישראלי - אין בו כח לעשות בו פגם כלל.
"במה דברים אמורים? בעושי מלאכה להשתכר וכו'" - כבר נתבאר כי ענין השכר הוא המשכת אור מלמעלה שלכן הוא חמור ענין שכר שכיר ביותר שנאמר "ולא תבא עליו השמש" מפני כי על ידי השכר שנוטל הוא נמשך השפע הנשפע עליו מלמעלה מבעל הבית העליון. ואיתא בזוהר פרשת תצא דף רע"ה (ח"ג רעה, א) וזה לשונו: "פתח ר"מ ואמר פקודא בתר דא לתת שכר שכיר בזמנו, הדא הוא דכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. מארי מתיבתאן עילאי ותתאי שמעו - מט"טרון איהו שכר שכיר מחי עלמין, שליח דיליה לקבלא חי ברכאן דצלותא בכל יומא תלת זמנין. ועל דא בומו תתן שכרו - דא צלותא דשחרית, ולא תבא עליו השמש - דא צלותא דמנחה דאי עבר יומו בטל קרבנו. כי עני הוא - ודאי עני הוא בגלותא לית ליה מדיליה אלא מה דיהבינן ליה בגלותא וכו'".
והנה מבואר מזה המאמר כי יש שכר לשכיר זה מ"טט לקבלא חי ברכאן דצלותא ועל עיקר זה הוא ענין העושה מלאכה בשכר, כי הנה העושה מלאכה להשתכר על ידי אותה המלאכה נמצא שהוא ממשיך אור עליון עליו. ולא תקשי לך מידי מן המאמר הנזכר כי השכינה שהוא מט"ט השכר שלו הוא לקבלא ח"י ברכאן דצלותא - נמצא כי השכר של מט"ט הוא בא לו מלמטה? דאיכא למימר שאני מט"ט מפני כי מעיקרא הוא היה בארץ הלזו ומפני כך נתמנה להיות מקבל התפילות שכר טורחו.
אמנם עיקר הדבר הוא כי זה שמט"ט מקבל התפלות של התחתונים הוא ענין הכנה לעשות פעולה שלו כי לא פורש בזה המאמר השכר שלו, אמנם הפעולה שלו נתבאר בתיקונים בהקדמ' וזה לשונו: "כי עוף השמים - דא מט"ט. יוליך את הקול - קול דקריאת שמע, קול דצלותא". ואיתא בתיקונים "מט"ט על ידיה מתייחדין צדיק וצדק בשית יומין דחול". הנה מבואר כי זה ייחוד הוא יעשה מט"ט בכל יום. ולכן הוא שכיר מצדיק ח"י עלמין והתפילה הוא התעוררות העולה מן התחתונים אצלו. ולכן הוא עובד עבודתו עדי ערב.
אמנם השכר שלו נמשך עליו מלמעלה. וכבר נתבאר כי מט"ט מעשיו גרמו לו כל זה כדאיתא בפרקי רבי אליעזר "אמר מט"ט: תופר מנעלים הייתי ועל על תפירה ותפירה הייתי מייחד שמו של הקב"ה". ולכן הקב"ה מדד לו במדתו והעלהו למעלה, ונהפך בשרו ללפידי אש כאשר מפורש שם, והוא מייחד שמו של הקב"ה בכל יום. והייחוד נעשה על ידו כנזכר. והשכר שלו הנמשך עליו מלמעלה כי שם הם מתלבשים צדיק וצדק בסוד "כי שמי בקרבו", והם מתייחדים על ידו. נמצינן למדי' כי לעולם ועד השכ' הוא מלמעלה של השכיר, זה מט"ט, אור הנמשך עליו מלמעלה כדבר האמור.
ולכן העושה מלאכה להשתכר ימצא בו דין זה - כל הכתוב לעיל - שאם עשה מלאכה אחר חצות משמתינן ליה אם יעשה להשתכר. ואם הוא בחינם אסור "אבל מתקן הוא את כליו" כי אדרבא זה הענין הוא בהפך מן הנזכר מפני כי הוא גורם תיקון נוסף בסטרא דקדושה וסימן "וככלה תעדה כליה". ובכן מתקן נפשו.
"וכן מי שכותב ספרים לעצמו דרך לימודו מותר" - כי גם זה הוא מענין תיקון נוס' בסטרא דקדושה בסוד תורה שבכתב. ולכן מותר.
וזה הוא דומיא של ערב שבת. דאע"ג כי לאחר המנחה אסור לעשות מלאכה - הכותב ספרים לעצמו מותר מטעם זה לפי שהוא מוסיף האדם לשבת. אבל העושה בשכר אין בזה ענין 'לומד' מפני כי זה עושה בעבור השכר שהוא משתכר ונמצא שהוא עושה פגם מפני כי אחר המנחה כבר התחיל התיקון של השבת כנזכר שם. וכן נמי הוא הסיבה בענין הלימוד שילמוד בערב פסח מפני שהוא כותב לעצמו אדרבא ממשיך הארה ולכן מותר.
"קודם חצות - מקום שנהגו לעשות מלאכה עושים וכו'" - הנה הדבר הזה הוא מבואר מעצמו כי הדבר נודע מאחר שמותר בעשיית מלאכה והם ברצון עצמן אסרו אליהם לעשות מלאכה - נמצא כי הם קיימו וקבלו עליהם הקדושה העליונה ונעשה כל היום קדש לה'. אמנם במקום שנהגו לעשות מלאכה קודם חצות עושים מפני כי עדיין חול הוא ואע"ג שנעשית הבדיקה בלילה עדיין לא נכנעה הקליפה לגמרי. דאע"ג שהבדיקה של הלילה הכונה הוא כדי להכניע הנקבה של הקליפה -- עדיין אינה נכנעת לגמרי מפני כי כבר נתבאר כי כמו שהזכר אשר בקליפה, אדם בליעל, הוא נכלל עם הנקבה -- כמו כן הנקבה היא נכללת(?) עם הזכר כדאיתא פרשת ויצא וזה לשונו: "ס"מ נוקבא אתכליל' בגוי". נמצא כי אפילו הנקבה עדיין לא נכנעה לגמרי עד שנעשה הבדיקה של היום.
ולכן תקנו חז"ל ענין הביטול בלשון תרגום "כל חמירא דאיכא ברשותי וכו'" - כדי לשבר ולהכניע הכח של סטרא אחרא. והוא על דרך מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קכ"ט (ח"ב קכט, א) וזה לשונו: "ובכל קדושה דשכינתא אתייא לאו איהו אלא בעשרה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל - בני ישראל אינון לשון הקדש ודאי, ולא שאר עמין דאית לון לישן אחרא. ואי תימא הא קדושה דקדיש איהו תרגום? אמאי לאו איהו ביחיד. תא חזי קדושתא דא לאו איהו כשאר קדושאן דאנן משלשין אבל קדושתא דא סלקא בכל סטרין לעילא ותתא ובכל סטרי מהימנותא ותברא מנעולין וגושפנקאן דפרזלא וקלפין בישין לאסתלקא יקרא דקדוש ברוך הוא על כולא. ואנן בעינן למימר לה בלישנא דסטרא אחרא ולאתבא בחילא תקיף אמן יהא שמיה רבא מברך בגין דיתבר חילא דסטרא אחרא ויסתלק יקרא דקדוש ברוך הוא על כולא", עכ"ל.
למדנו ממאמר זה היות כל דברי קדושה שהתקינו חז"ל בלשון תרגום - אין הענין כאשר יחשבו כי הרצון בזה הוא תיקון כדי להבין הענין אל ההמון שהיו בבבל מדברים ויודעים בלשון תרגום. אף על גב דלכאורה כך נראה. אבל אם היה הענין כך אינו מספיק כדי לשנות הלשון הקדוש ולומר הענין בלשון תרגום. רק יאמרו בלשון הקדש ויפורש להם - דלא גרע מקריאת המגילה כי אפילו מי שאינו מבין לשון הקדש יוצא בה ידי חובתו. ולא תקנו לכותבה בלשון תרגום כדי שיבינו ההמון במקרא. ולכן תדע ותשכל ממוצא דבר זה שעיקר הדבר לומר זה הענין בלשון תרגום הוא כדי להכניע סטרא אחרא בענין תיקון של הקדיש הנתקן בלשון תרגום לתברא מנעולין וגושפנקן דפרזלא וקלפין בישין לאסתלק יקרא דקב"ה על כולא.
ובכן נלמד מזה כי מאחר שעדיין לא נעשה ביטול זה, אף על גב כי כבר נעשית הבדיקה כראוי, עדיין לא הורע כחה של סטרא אחרא ולא נתבטלה מאותו מקום. ולכן הכל תלוי אחר המקום. ולכן "מקום שנהגו לעשות מלאכה עושים" מפני כי כן נמי באותו המקום השורש שלו שלמעלה עדיין לא הוציאו משם סטרא אחרא ולכן "מותר לעשות שם מלאכה" כדבר האמור.
"ההולך ממקום שעושים למקום שאינם עושים וכו'" - מאחר שהנחנו כי כל המקומות והמושבות התחתונים כנגדן למעלה, כי זה יהיה כונת מה שאמרו חז"ל בפסוק "בארץ לא ישב אדם שם - כל מקום שגזר אדם הראשון להיות יישוב נתיישב וכו'" - כי זה הוא מורה על חכמה יתירה הנמצאת בו כי בודאי לא על חינם גזר על מקום אחד להיות שם יישוב, לא כן גזר על מקום אחר. ודאי לא עשה הדבר הזה בדרך מקרה בהזדמן, כי מאחר שאמר הקב"ה למלאכי השרת "האדם זה חכמתו מרובה משלכם", ואחר כך נטלו הקב"ה והחזירו על כל העולם (מאמר) כמו שאמרו חז"ל - בלי ספק כי המקום שראוי להיות שם יישוב לכן גזר עליו יישוב. לא כן בשאר המקומות.
ולכן מתחייב מזה היות כל מקום של יישוב כך הוא השורש שלו למעלה. ולכן "ההולך ממקום שעושים למקום שאינם עושים לא יעשה בישוב" מפני כי הנה מקום אשר הלך לשם אין עושים מלאכה, וכבר נמשכה עליהם הקדושה מלמעלה. ונמצא כי אותו העושה שם מלאכה הוא עושה פגם באותו המקום, כי הנה כבר נתקדש קצת על פי הדברים הנ"ל. וזה הוא חוזר ומכניס סטרא אחרא לשם. ואף על גב שהוא יחיד והפגם שהוא עשה לעצמו הוא עושה אל המקום אשר יהיה מיוחד לו למעלה. כי הנה כבר נתבאר כי כדרך שנמצא מקום למעלה לכללות לרבים כמו כן נמצא מקום מיוחד לפרטים היחידים. ולכן זה הפוגם הוא עושה רושם במקום ההוא שלו.
אמנם מכל מקום אינו רשאי לעשות ביישוב שהוא מקום מוכן להשראת הקדושה וזה "מפני המחלוקת" - ר"ל כי כבר נודע איך סטרא אחרא הם מארי קטטה ומחלוקת עם סטרא דקדושה. "אבל עושה הוא במדבר" לפי כי שם הוא מקום הקליפה ואין שם קדושה כדאיתא פרשת תצוה דף קפ"ג (ח"ב קפג, א) וזה לשונו: "פתח ההוא סבא ואמר ובמדבר אשר ראית וכו' - קב"ה דבר לון לישראל במדברא מדברא תקיפא כמה דכתיב נחש שרף ועקרב. ומדברא דאיהו תקיף מכל מדברין דעלמא וכו' מדברא איהו אתר ושולטנו דסמאל חייבא דאיהו דיליה ממה", עכ"ל.
הנה מבואר מזה המאמר כי המדבר הוא מקום ס"מ, סטרא אחרא. ולכן מותר לו לעשות שם מלאכה במקומו.
"ההולך ממקום שאין עושים למקום שעושים" - דהיינו כי כבר המשיך עליו הקדושה מלמעלה מפני כי כל אותו המקום בכלל ניתוסף שם כח הקדושה. ולכן אע"ג שהלך למקום שעושים מלאכה ולא ניתוסף שם קדושה - עדיין "נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם". ואע"ג שהאדם רשאי בשלו מפני שהוא בעל בחירה - מכל מקום להיות שהוא עושה פגם אל המקום שיצא משם אם יעשה מלאכה - לכן נאסר.
"ואף על פי כן לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני איסור".
מה ששנינו "לעולם אל ישנה אדם מפני המחלקות" לפי כי אם הוא משנה אז סטרא אחרא הוא מתקנא בו ומתגרא בו. עמוד והתבונן מה הגיע לאיוב על שהיה מעלה עולות ולא עשה קרבן שיהיה לו חלק ממנו. כי מצא מקום להתגרות בו כדאיתא בזוהר פרשת בשלח. עד מקום שהביא עליו כל הרעות הכתובות בספר.
[כאן בדפוס מופיע ציטוט של עוד כמה סעיפים של שו"ע]
"אפילו במקום שנהגו לעשות וכו'" - יש להבין בדין זה אשר נראה שהוא חומרא יתירה שלא להתחיל מלאכה בי"ד אף על פי שהוא יכול לגומרה קודם חצות. והרי אמרו חז"ל "פותק אדם מים לגינתו וכו'". והנה כי מתחיל במלאכה קודם השבת ואף על גב שנמשך בשבת ומשקה הגנה מותר. הן אמת כי התם אינו עושה מלאכת מעשה בשבת ובזה הוא עושה מלאכה. אמנם מכל מקום אינו דומה קדושת שבת לקדושת י"ד כלל. ולכן נראה שהוא דבר חמור מאד.
אמנם כאשר נתבונן הענין יהיה בהפך. כי השבת לרוב הקדושה שלו לכן גם אם יהיה נעשה בו איזו מלאכה מעצמו כנזכר או תבשיל שנשאר על גבי האש - כל זה וכיוצא בזה אינו יכול לעשות פגם בקדושה של שבת מפני כי גדולה היא, וכבר נדחית הקליפה למטה משעה שקדש היום לגמרי. אבל קדושה זו אינה זולת הכנה בעלמא שאנו עושים לי"ד ויום י"ד כדי שבליל פסח יהיה נעשה הייחוד למעלה. והכנה זו מועילה לאותה שעה, וגם אות היא לבית ישראל שעתיד הקב"ה להעביר הקליפה לגמרי שנאמר "ורוח הטומאה אעביר מן הארץ".
ולכן "אין מתחילין המלאכה אלא אם הוא יכול לגומרה קודם חצות אלא שלש אומניות בלבד - החייטים והספרים והכובסים" - מפני כי כל מלאכות הללו הם לצורך המועד והם מכלל "ויבא הביתה לעשות מלאכתו". דמספקא לרבנן אם הוא מכלל הט"ל מלאכות, ומה שאמר הכתוב "והמלאכה היתה דים" - לא כן. או איפכא. ולכן שים לבך כי ממה שהות' מלאכות הללו שהם לצורך המועד - מזה נלמוד כי יש נמי מלאכה אחרת שהוא ענין התחל' לפי שהט"ל מלאכות הם להוריד הטל עליון שנאמר "כטל חרמון שיורד על הררי ציון". ומלאכה זו הוא התחלה והיא נמי לצורך המועד; העברת השער, וכיבוס בגדים, והתפירה. והבן. "אבל שאר מלאכות אומניות אם התחיל בהם קודם י"ד הוא שיגמור עד חצות".
"מושיבין שובכין לתרנגולים בי"ד" - כבר הנחתי למעלה כי תרנגול הוא כינוי לאיש רודף חזרן במצות. כי כן כינוי התרנגול הוא 'גבר' כמו שאמרו חז"ל בפסוק "לגבר אשר דרכו נסתרה". והוא מעורר לבני האדם לעבוד את ה' אשר על כן עושים בו כפרות בערב יום הכפורים כאשר יתבאר במקומו. ואיתא בהקדמת התיקונים כי אפרוחים הם בפיקודין דעשה, ולכן יאמר נא:
"מושיבין שובכין לתרנגולים בי"ד, דהיינו לתקן מקום שיעמדו התרנגולים והתרנגולת" - היינו מה שאמר הכתוב "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך אפרוחים וכו'". איתא בהקדמת התיקונים דף כ' וזה לשונו: "זכאה איהו מארי מתיבתהא מארי מדרש מארי תורה דגם צפור מצאה בית - בית דנשמעין ביה פתגמי אורייתא דבאתר דאית תמן תורה דאיהו עמודא דאמצעיתא גם צפור מצאה בית תמן. ובגין דא אוקמוה רבנן כל בית שאין נשמעין בו דברי תורה לסוף תחרב. ואלין דנשמעין דברי תורה בהון אתקריאו בצים אפרוחים בנים. בצים - מארי מקרא. אפרוחים - מארי משנה. בנים - מארי קבלה. עלייהו אתמר והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים וכו'".
הנה נלמד מזה המאמר על ענין שובכין הנזכר שהם בתים והם מוכנים לצורך הלימוד. והענין כי יאמר דאף על גב כי למעלה נתבאר כי בלילה קודם הביעור אין קובעים מדרש ואפילו מי שיש לו עת ללמוד הוא נדחה עד שיעשה הביעור כאשר נתבאר הטעם למעלה שנאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך", שר"ל בזמן שימצא איזה ענין של תיקון לעשות לה' דהיינו כי המדה הנקראת "עת" הם מתקנים אותה כדי להיות ראויה להתחבר ולהתייחד "להשם" - אף על גב כי "הפרו תורתך" - שפיר דאמי. והיינו הטעם עצמו מה שאמרו חז"ל שהנביא היה רשאי לעקור איזה דבר מן התורה הוראת שעה כמו אליהו בהר הכרמל וכו'.
ולכן יאמר נא אף על גב כי בליל' אינו רשאי ללמוד תורה עד שיעשה הביעור כאמור, אמנם ביום לא כן הוא - "מושיבין שובכין" דהיינו קביעות בתי' ומושבות רבים. וזה יהיה "לתרנגולים" - הם בני אדם דאית לון גדפין מן המצות והיינו על דרך הנ"ל. כי אם באולי לא עשה תשובה גמורה התקנה לאדם זה הוא לעשות מצות בריבוי כאשר נתבאר אצל "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" אשר חז"ל הגידו "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות. עינים רמות - והיו לטוטפות בין עיניך".
ולכן יאמר כי הנה מה טוב יהיה לאדם להושיב ממקום מוכן לעשיית המצות, ומה גם מקום קבוע ללמוד בו תורה כמו ששנינו "יהי ביתך בית ועד לחכמים". וכל זה מצוה מן המובחר לעשות אותו "בארבעה עשר" - להרבות בתורה ובמצוה. כי כל זה מועיל מאד להכנעת הקליפה מן הכלל של העולמות עליונים. ומה גם מן הפרט - מן האדם הגשמי - לדחות הקליפה ממקומו העליון ולדחות אותה מגופו ולטהר נשמתו. ומה גם כי זה יהיה הכנה נמי למה שעתיד להיות בזמן של הגאולה לפי כי כן עתידה להיות על ידי שני דברים אלו: תורה ומצות שנאמר "ציון במשפט תפדה" - הוא עסק התורה הוא עשיית הדין "ושביה בצדקה". ועל ידי כן יהיה סיוע לבניין שני בתי ישראל במהרה בימינו.
ולכן נמי "מושיבין שובכין" ודירות נאות לבני האדם למעלה כנ"ל, כמה מדורין אית להו לצדיקייא וכמה עולמו' שנאמר "להנחיל אוהבי יש".
"תרנגולת שישבה על הבצים וכו'" - הנה נתבאר למעלה מ"ש בהקדמת התיקונים בפסוק "והאם רובצת" כי כל הקובע עת ללימוד, השכינה יושבת עמו בקבע שנאמר "והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים". ולכן יאמר נא:
"תרנגולת שישבה על הבצים" דהיינו כנוי לתלמיד חכם על דרך מה שאמרו חז"ל שנמשלו לנשים ועושים גבורה כאנשים שנאמר "החרש והמסגר וכו' הכל גבורים עשה מלחמה". והנה יאמר כי אדם זה, אע"ג כי עת הקביעות אשר יעשה ללמוד בו תורה הוא מקרא (כינוי לביצים כנ"ל), והאם רובצת על הבצים ושנינו "העוסק במקרא מדה שאינה מדה וכו'" -- עם כל זה זה האדם הנמשל לתרנגולת שישבה על הבצים, דהיינו שהיה לו עת קבוע ללימוד שלו דהיינו "שנים או שלשה ימים" כי מפני כך האם העליונה גם כן שהוא דוגמא אל התרנגולת כנזכר שנאמר "והאם רובצת וכו'" על אדם זה שיש לו קביעות בלימוד התורה.
ואחר כך "מתה" - דהיינו ענין הסתלקות כנודע מן המוחש כי הרוח תשוב למעלה כלו' כי אדם זה הניח העת של הקביעות שהיה לומד בו וקורא אפילו מקרא, כי על ידי כן נמצא כי גם התרנגולת שהיא אם העליונה עזבה אותו ופנה למעלה.
מכל מקום "מושיבין אחרת תחתיה כדי שלא יפסדו הבצים" - גם חז"ל כינו השכינה לתרנגולת ובילקוט ז"ל "עתה אקום וכו' כל זמן שהיא מוכפשת באפר כהדא תרנגולתא דמנערא גדפהא מן קטמא". והענין הוא מה שנתבאר למעלה כי הנה לעת ערב אין ללמוד בעת ההיא תורה, ואפילו מי שיש לו עת קבוע ללמוד. והרי על ידי כך נמצא כי נסתלק מן הלימוד, מן אותו הקביעות. או כי הניח אדם זה אותו העת של הקביעות מדעתו ובחירתו הרעה. בין כך ובין כך "מושיבין אחרת תחתיה" - היינו שיחזור ללמוד כדרכו מכאן ואילך. כי עתה הימצא צורך אל הלימוד ביות' מן הטעם הנ"ל על הכלל ועל הפרט ועל העתיד. לכן ראוי לחזור וללמוד באותו עת שהיה קובע ללמוד בו מטעם זה "שלא יפסדו הבצים" - כי נמצא שמאבד זכותו הקודם, הוא עת הקבוע ללמוד בו תורה. ואף על גב שהוא עת קבוע למקרא דוגמא אל הבצים כנזכר - לא יניח הקביעות כאמור.
"גורפין זבל מתחת רגלי בהמה וכו'" אשר חכמים ז"ל הגידו בפסוק "מן הבהמה - עם הדומה לבהמה - אלו עמי הארץ". ולכן יאמר נא כי להיות שבזמן הזה הוא מוכן ומוזמן לשבר כח סטרא אחרא ולראות אותה למטה לבלתי יהיה להם אחיזה בסטרא דקדושה -- לכן על ידי כל הדברים אשר נעשים עתה בי"ד בענין הביעור וכיוצא לכן ימצא כי "גורפין זבל מתחת רגלי בהמה" כי אפילו אותם העונות אשר נעשו על ידי בני האדם הדומים לבהמה - צא תאמר לו, מפני כי כאשר סטרא דקדושה היא מתגברת אז הם דוחים לסטרא אחרא ומוציאין אותה לחוץ כדאיתא פרשת תרומה "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו".
ולא נעלם מעין הקורא מה שאמרו חז"ל בפסוק "בהמות בהררי אלף" שהיא בהמה אחת רבוצה על אלף הרים והם מגדלים לה מיני עשבים או מיני בהמות והיא אוכלת אותם. והנה בזוהר פירש ענין בהמה זו בדברי הינוקא פרשת בלק ושאר מקומות כנ"ל - אין להאריך בזה. אמנם ירצה במאמרו כי על ידי מעשה הגשמיים הוא מתעורר כח העליון לפעול כל המצטרך כמה דאת אמר "תנו עז לאלהים על ישראל גאותו". ולפי כי כן נעשה למעלה כי כאשר מתעורר סטרא דימינא כח הקדושה - אז נדחה סטרא אחרא (הוא הזבל) והושפל למטה תחת "רגלי בהמה" העליונה לפי כי הרגלים שלה מגיעים עד עולם העשיה. לכן בדומה לזה נעשה למטה. ולכן הדין הוא כי "גורפין זבל מתחת רגלי בהמה" הגשמיית כדבר האמור.
"הזבל שבחצר לא יוציאנו אלא יסלקנו לצדדים וכו'" - הנה בזה יגיד ענין גדול. והקדמה נודעת כי הנה כאשר אנחנו עושים כל התיקונים אלו וכיוצא בהם כדי להכניע הקליפה ולדחות אותה לחוץ מהקדושה -- אין הענין לבער אותה לגמרי מכל וכל, כי זה לא יתכן להיות בזמן הזה עד לעתיד שנאמר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ונאמר "בלע המות לנצח". אמנם כל אלו המעשים אשר אנחנו עושים היינו דוגמא למה שעתיד להיות. וימצא בזה שני תועלות גדולות. ראשונה הוא כדי לדחות כח הקליפה ולהוריד אותה למטה, וזה יהיה לפי שעה ואין זה בהתמדה. וזאת שנית כי השורש של סטרא אחרא הנשאר למעלה אינו יכול ליינק וליקח מן השפע העליון זולת כדי חיותו דבר מועט באופן שלא יתבטל מציאותו שהוא ענין אוכל נפש שנעשה ביום טוב (כאשר יבא לקמן בעזרת ה').
ולכן אמר בתחילה "גורפין זבל מתחת רגלי בהמה" דהיינו שהקליפות נפרדות ומתרחקות מתחת רגלי בהמה הנ"ל, אמנם עדיין לא הוציא אותה לחוץ. ולכן יאמר נא כי "הזבח" - היינו סטרא אחרא. "שבחצר" העליון. "לא יוציאנו" לחוץ - היינו מה שאמר הכתוב "אשר תבחר ותקרב ישכון חציריך", וכבר נתבאר במקומות שאלו השני חצרות הרמז שלהם לשני עולמות תחתונים לפי כי העולם העליון הוא נקרא 'בית'. אמנם למטה ממנו הם נקראים 'חצרות'. וכנגדן באו למטה שתי חצרות והם עזרת הנשים ועזרת ישראל ועזרת הכהנים. ולכן יאמר נא "אשר תבחר ותקרב ישכון חציריך" באלו השני עולמות, ואינו שוכן למטה בחצר התחתון אשר לעומתו הוא עזרת הנשים שהיתה לאורך קל"ה אמה לפי כי כך אמרו חז"ל "דעתן של נשים קלה".
ולכן יאמר נא כי "הזבל שבחצר לא יוציאנו" - שזה כבר נתבאר כי אין סטרא אחרא מתבטל לגמרי עד לעתיד לבא. אין יכולת להוציאו משם לחוץ לגמרי. רק כל אחד מחלק ס"א הוא נשאר בעולם שלו, אמנם הוא נפרד מסטרא דקדושה והוא עומד שם ליינק כדי שלא ימחה ויתבטל. ולכן "יסלקנו לצדדין".
אמנם "אם נתרבה בחצר יוציאנו לאשפה" - כי הנה נתבאר כי התכלית שמניחים הזבל (הוא הקליפה) בחצר עצמו באותו העולם היינו מפני כי צריך ליינק מן הקדושה. אמנם היניקה צריך להיות כפי המצטרך להם להחיות עצמן בלבד. ולכן "אם נתרבה בחצר" - באותו עולם ס"א, ומבקש להתעלות וליינק מן השפע היורד מלמעלה יותר מדאי מכדי חייו - אז "מוציאין אותו לאשפה" במקום שהיא לילית הרשעה הנקראת 'אשפה מטונפת' כדאיתא פרשת תצא, ושם יתפרנס מן המותרות שהם יוצאים מסטרא דקדושה ונמשכים לאשפה ומשם יונקים כפי רצונם.
זאת ועוד אחרת "ואם נתרבה" - כלומר נתגדל לפי כי סטרא אחרא הוא בסוד "נהירו דקיק" כדאיתא בזוהר, והנה על ידי כל אלה התיקונים שאנחנו עושים והבדיקות אע"ג כי עשו בנה הגדול וסטרא דקדושה בנה הקטן חוזר זה להיות כמתחילה ומתמעט סטרא אחרא. ולכן "אם נתרבה" וחזר להיות גדול על ידי איזה מעשה של התחתונים -- עם כל זה אין בזה יכולת אל עון הפרטי של היחיד לעשות פגם בתיקון זה אלא על כל פנים "מוציאין אותה לחוץ" כדאיתא בזוהר פרשת תולדות דף קמ"ב (ח"א קמב, א) וזה לשונו: "ועתה בני שמע בקולי וכו' - בההוא זמנא ערב פסח הוה ובעי יצר הרע לאתבערא ולשלטאה סיהרא רזא דמהימנותא", עכ"ל.
ומפני כן גם לענין התחתון הגשמי אם נתרבה הזבל - הקליפה - בחצר הקדושה מוציאין אותו לאשפה כנזכר.
"מוליכין ומביאים כלים מבית האומן וכו'" - הנה מן המאמר הנזכר מובן כי גם עתה מלבד שאנחנו עושים מעשים להכניע סטרא אחרא אמנם גם כן אנחנו גורמים לשלטאה סטרא דקדושה רזא דמהימנותא. ולכן
"מוליכין ומביאין כלים מבית האומן" כי בזה ימצא ענין של תיקון במדות העליונות שהם דוגמת כלים לאדם העליון, גם אם לא יהיה כלים לצורך מלבוש שהם דוגמא לאיברים של אדם, אלא כלים בעלמא שהם לצורך אכילה וכיוצא - מכל מקום הם צורך עליון דכתיב "וככלה תעדה כליה". ולכן מביאין אותם מבית האומן מפני כי כן האדם הוא אומן לתקן המדות עליונות כדרך שעשה למעלה כמו שאמרו חז"ל "ואהיה אצלו אמון - אומן". הוא הענין מ"ש בזוהר פרשת בלק דף ר"ט (ח"ג רט, א) וזה לשונו: "תאנא מסטרא דאימא כד איהי מתעטרא נפקין בעטרהא אלף וחמש מאה סטרי גליפין בתכשיטה' וכו' כד מזדווג מלכא במטרוניתא סלקא עטרא דא ואתיישבת ברישא דמטרוניתא וכו' כדין אימא בלחישו נגיד מתנן עילאין ושדר וקבע לון בההוא עטרא וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי אימא עילאה היא המתקנת למטרוניתא ונותנת לה מלבושים נאים ונותנת לה עטרה מקובעת באבנים טובות שנאמר "צאנה וראינה בנות ציון וכו' בעטרה שעטרה לו אמו". אמנם דוגמא לענין זה הוא גורם האדם על ידי מעשיו הטובים למעלה. והכי איתא פרשת אמור דף צ"א (ח"ג צא, א) וזה לשונו: "ר' שמעון הכי אמר בשעתא דמתכנשי חבריא בהאי ליליא לגביה ניתי לתקנא תכשיטי כלה בגין דאשתכח למחר בתכשיטהא ותיקונהא לגבי מלכא כדקא יאות וכו' אשתכח דמלכא עילאה ומטרוניתא וחברייא מדוריהון כחדא ולא מתפרשאן לעלמין. הדא הוא דכתיב ה' מי יגור באהלך וכו' הולך תמיד ופועל צדק. מאן הוא? אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתשכיטהא בלבושהא בעטרהא וכו'".
הנה למדנו ממאמרים אלו היות אימא עילאה מלבשת למטרוניתא ונותנת לה כלים יקרים. וכן נמי זאת תורת האדם שעל ידי מעשיו עושה כלים נאים ומלבישם למעלה. ולכן נמי בא הדין זה למטה בגשמי שמוליכין כלים ומביאין מבית האומן "כל היום אף על פי שאינם לצורך המועד" מפני כי כן נעשה למעלה שמביאין כלים מלמעלה לכלה ומוליכים מלמטה מבית האומן פועל צדק בכל יום כאמור.