טור ברקת/תסט
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תס"ט - שלא לייחד בשר לפסח - ובו סעיף אחד
- אסור לומר על כל בהמה בין חיה בין שחוטה "בשר זה לפסח" לפי שנראה שהקדישו בחיים לקרבן פסח ונמצא אוכל קדשים בחוץ. אלא יאמר "בשר זה ליום טוב". אבל מותר לומר "חטים אלו לפסח".
טור ברקת[עריכה]
הנה בענין זה צריך להבין בתחילה אם ענין הקרבן הוא גדול מענין האכילה שאוכל האדם הבהמה, או ענין האכילה הוא יותר מעולה מן הקרבן. ויש צדדין לכאן ולכאן. דאף על גב שהקרבן נראה לחוש שהוא נעשה קדש הבהמה כולה, לא כך באכילה. אמנם כאשר נתבונן הטיב יש צד לומר כי האכילה יותר משובחת מפני כי תהפך הבהמה ותתעלה בערך האדם ובערך זה איפשר שתתעלה ביותר. דאילו בקרבן תתעלה הבהמה ותתקדש לעלות בשורש שלה ולא יותר. אמנם כאשר תתעלה באדם על ידי כן הרוח תשוב למקום רוח האדם שהוא יותר עליון.
אמנם ענין זה יובן מה שצוה הקב"ה ואמר "איש אשר ישחט וכו' ואל פתח אהל מועד לא יביאנו דם יחשב לאיש ההוא וכו'". ואחר שאסר הכתוב עליהם אכילת בשר זולת על ידי זריקת הדם במזבח וכו' חזר והתיר להם הכתוב בשר תאוה. מהו כן? אמנם הענין הוא מה שאמרו חז"ל כי מה שאסר להם הקב"ה אכילת הבשר מפני כי בתחילה היו נוחרין ואוכלים. או מטעם מה שאמר הכתוב "למען אשר לא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים". ולכן נאסר עליהם אכילת הבשר זולת על ידי שיקריב אותו אל פתח אהל מועד עד שיהיה כערך קרבן. ואחר כך התיר להם בשר תאוה.
והענין כי הנה אמת הדבר כי הקרבת הקרבן הוא יותר חשוב מענין של האכילה, והוא מסיבות ידועות, והוא כי אינו דומה ענין הקרבן לענין של האכילה. לא מבעיא האכילה שהיא בלתי כונה טובה כי האוכל אותה הוא חוטא על הנפש. ולא מבעיא שאינו עושה תיקון לבהמה כלל אלא שהוא עושה פגם בנפשו. ולכן אמרו חז"ל "עם הארץ אסור לאכול בשר" מפני כי הכח הבהמה הנמצא בבהמה הוא מתערב בו בנפשו ומטמטם את לבו מן התורה והעבודה. אמנם גם אם האוכל הבשר הוא תלמיד חכם - כלומר כי הוא אוכל הבשר בכונה טובה עד מקום שיחזור אותו הבשר חלק ממנו ונעשה בעל חי מדבר -- מכל מקום לא נודע ערך וחשיבות אותו נפש האדם האוכל הבשר מאיזה מקום הוא מחצב נשמתו. ושמא הוא גרו'(?) מחלק הבהמה כי לכן אמר החכם "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה וכו'", כלומר כי זה הוא הספק שיש להסתפק בענין זה התיקון כאשר נאכל הבשר של בעל חי על ידי החי המדבר ימצא זה הספק "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה" - מלת "היא" ר"ל מספקא לן אם תעלה במעלה רמה לפני כי היא למעלה מעיקרא. או אם השורש שלה יהיה בערך נפש הבהמה, ואם באולי אכל הבהמה שלא בכונה טובה ימצא כי במקום שהיה לו לתקן אותה - קלקל. וימצא זו רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ - נפש האדם יורדת היא עמה למטה לארץ. וגם אם אכל הבשר בכונה טובה - לא ימלט מלהיות נדחה חלק מן הבשר ויהיה מן המותרות. ונמצא שהוא למטה לארץ.
לא כן הוא בענין הקרבן שהוא מזדכך על ידי ישראל במעמדם ולויים בשירם וכהנים בכונתם הטובה. ומה גם שהמלאך היה רובץ עליו ואוכל אותו ואפילו קרבן יחיד כנודע מן הזוהר. ואפילו הדשן היוצא ממנו אינו דומה אל המותר אשר הוא יוצא על ידי מאכל אדם. ונוסף עוד מן השבח פגם הדם של הקרבן היה נזרק על גבי המזבח ונתקן על ידי כן. מה שאין כן בענין מאכל אדם. וזהו שאמר הכתוב "כי תאוה נפשך לאכול בשר" (דברים, יב) דהיינו לתקן הבהמה להעלות אותה אל מדרגת בעל חי מדבר. חזר ואמר "בכל אות נפשך תאכל בשר" - כלומר להזהיר שיהיה בתאות הנפש הטהורה, כי על ידי המחשבה יהיה נתקן כאמור. "רק חזק לבלתי אכול הדם" - שלא תדמה שתוכל לתקן אותו כדרך שנתקן הבשר, מפני כי "הדם הוא הנפש" ואין בך כח לתקן אותו. ולכן נהפוך הוא - כי מזיק הנפש שלך.
וזהו שכתוב "ונפש הבהמה היורדת היא וכו'". כי נפש האדם משתתפת ויורד עמה למטה לארץ. ולכן ימצא שיש יתרון בענין הקרבן. ומפני כך מקרי' הבהמ' בתחיל' כדי שתחול עלי' הקדוש על ידי הדיבור.
ולכן אין ראוי לומר על שום בהמה "בין חיה בין שחוטה בשר זה לפסח" מפני כי אחר שקרא עליו שם של קדושה יש במשמע שהוקדש לקרבן פסח. ואף על גב כי לא היתה כונת האומר לכך - מכל מקום השומע יבין שאדם זה "הקדישו מחיים לקרבן פסח ונמצא כאוכל קדשים בחוץ" לעיני השומעים את דבריו, ועובר על מה שאמר הכתוב "והייתם נקיים מה' ומישראל".
"אלא יאמר בשר זה ליום טוב" לשואלים אותו דבר. אך אין מוכרח לומר כך.
"אבל מותר לומר חטים אלו לפסח" וכן בכל דבר שהוא חוץ לבשר.