טור ברקת/תנא
שולחן ערוך
[עריכה]- סימן תנ"א - דיני הגעלת כלים - ובו כ"ז סעיפים
- קדרות של חרש שנשתמש בהם חמץ כל השנה אפילו אותם שעושים בהם דייסא ומיני קמחים - משפשפן היטב בענין שלא יהא חמץ ניכר בהם ומותר לשהותן לאחר הפסח להשתמש בהם בין במינו בין שלא במינו. ומצניען בפסח במקום צנוע שאינו רגיל לילך שם כדי שלא יבא להשתמש בהם בפסח. וטוב לסוגר' בחד' ולהצניע המפתח. אבל היסק שיסיקם באש אינו מועיל להם ולא לשום כלי חרש שנשתמש בהם חמץ אפילו שלא על ידי האור אלא שעירה לתוכו רותחין. ואפילו אם ימלאום גחלים. דחיישינן דילמא חייס עלייהו שמא פקעי ולא עביד להו הסקה מעלייא. ומיהו אם החזירן לכבשן שמצרפים בו כלי חרס חדשים - מותר, דכיון שמכניסן להיסק גדול כזה ודאי לא חייס עלייהו דדילמא פקעי. אבל לתנורים שלנו לא.
- כוביא שהוא כלי שעושים מלבנים ועפר ואופים ומטגנים בו, וכן תנור קטן שקורין פדיליא - הסיקו מבחוץ ואסור לאפות בו בפסח דאין חמץ שלו נפלט בכך. ואם מלאו גחלים מבפנים - שרי.
- סכינים מגעילן בכלי אחד ומותרין. וכלי ראשון נקרא שהרתיחו בו מים על האש אפילו אינו עתה על האש רק שעודינו רותח. וקודם הגעלה צריך לשופם יפה במשחזת או בריחים להעביר כל חלודה שבהם קודם הכשרו. הילכך אם יש בו גומות ואינו יכול לנקותו יפה לא מועיל בו הגעלה לבד וצריך ליבון במקום הגומות.
- כלים שמשתמשים להם על ידי האור כגון שפודים ואסכלאות וכיוצא בהם צריכין ליבון. והליבון עד שיהו ניצוצות ניתזין מהם. כלים שנשתמש בהם בחמין כפי תשמישן כך הכשירן. אם תשמישן בכלי אחד כגון כף שמגיסין בו בקדרה - צריך להכשירן בכלי ראשון. ואם תשמישן בכלי שני - הכרשן בכלי שני. וכלי שמשתמשין בו בעירוי שמערה מכלי אחד - לא סגי ליה בהכשר בכלי שני אלא צריך לערות עליו מכלי ראשון.
- כל כלי הולכין בו אחר רוב תשמישו. הילכך קערות אעפ"י כי לפעמים משתמשין בהם בכלי ראשון על האש - כיון שרוב תשמישן הוא בעירוי שמערה עליהם מכלי ראשון - כך הוא הכשרן.
- יש מי שאומר דכפות העשוים מקרן(?) אין להם תקנה בהגעלה. דכיון שהם מתקלקלים במים חמין חיישינן דלמא חייס עלייהו.
- אחד כלי עץ ואחד כלי אבן ואחד כלי מתכת - דינם להכשירם בהגעלה.
- המגעיל קודם שעה חמישית יכול להגעיל ביחד כלי ראשון וכלי שני וכלים שבלעו דבר מועט. ואינו חושש.
- סלים שמולחין בהם הכשר - יש מצריכים להם הגעלה ויש מי שחולק. ונראין דבריו.
- מחבת שמטגנין בה מותר בהגעלה. ואם היא ארוכה משים חציה והופך עוד ומשי' חציה האחר. ואם היא ארכוה ביותר מלבנה באמצעה.
- כל הכלים צריך להגעיל ידותיה כמותם.
- כלי שיש בו טילאי - אם קדם הטילאי בבליעת האיסור - אין צריך להסירו דכבולעו כך פולטו. ואם קדמה בליעת האיסור לטילאי צריך להסיר הטלאי קודם ההגעלה או ישים גחלים על מקום הטלאי עד שישרף גוף האיסור אם ישנו, ואחר כך מגעיל כל הכלי. ואם הוא של עץ אין לו תקו** אלא אם כן הרחיב הסדק כל כך שיוכל להוציא משם *** שבתוכו.
- כסוי של ברזל שמכסים בו הקדרה צריך הגעלה כיון שמזיע בכל שעה מחום הקדרה. ואם נתניתו *פסח על הקדרה בלא הגעלה - כל התבשיל אסור שזיעת הכיסוי מתערבת בתבשיל.
- כיסוי של ברזל שמשימים אותה על החררה כשנאפת על הכירה צריך ליבון.
- מדוכה מותרת בהגעלה ואם היא גדולה שאינו יכול להכניסו ביורה - משים בה מים רותחין ומכניס בתוכה אבן רותחת ועולה הרתיחה בכל שפתה. דכל כי האי גוונא הוי הגעלה דכלי ראשון.
- הדף שעורכין עליו כל השנה וכן עריבה שלשים בה צריכים הגעלה.
- הנפה צריך לדקדק בה מאד לנקותה מפתיתי החמץ הנדבק בה ונסרך ונדבק בנקבי אריגת הנפה ובעץ שבה. וישפשפו אותה במים יפה. והוא הדין יפה לכל שאר כלי הלישה שהשפשוף בהם ע** גדול.
- הרחת שקורים פאלא - יש אומרים שאין מועיל לה הגעלה וצריך לקנות חדשה.
- השולחנות והתיבות שמצניעים בהם אוכלים כל השנה - רגילים לערות עליהם רותחין לפי שלפעמים נשפך מרק מן הקדרה לתוכן.
- חביות של חרש שנתנו בהם שכר שעורים - מותרים בהגעלה או בעירוי שלשה ימים.
- כל הכלים אפילו של חרש שנשתמש בהם חמץ בצונן - מותר להשתמש בהם מצה אפילו בחמין חוץ מבית שאור ובית חרוסת שאעפ"י שלא נשתמש בהם חמץ אלא בצונן אסור להשתמש בהם מצה בחמין. אבל בצונן להניח בהם מצה אפויה - מותר. אבל אסור ללוש בהם. וכל זה בלא הגעלה אבל על ידי הגעלה אפילו בית שאור וחרוסת מותרים אם אינם של חרס. אבל של חרס לא מהני הגעלה. ואפילו לא נשתמש בהם חמץ אלא בצונן - לא ישתמש בהם מצה אלא בצונן. והאידנא נהיג עלמא דלא לאשתמושי בפסחא במאני דפחרא עתיקי.
- כלי חרס המצופין בהיתוך זכוכית דינם ככלי חרס.
- כלי עץ המצופים בסמנים שקורים ברגיס - דינם ככלי חרס.
- כלי כלי השתיה - בין צלוחיות בין כוסות - מותרים בשטיפה. בין שהם של זכוכית, בין שהם של עץ, בין שהם של מתכת, בין שהם של חרס. ואעפ"י שלפעמים נותנים בהם לחם חם - כיון שרוב תשמישן אינו אלא בצונן - סגי בשטיפה. שלא הלכו בכל כלי אלא אחר רוב תשמישו.
- כלי זכוכית אפילו מכניסן לקיום ואפילו נשתמש בהם בחמין - אין צריכים שום הכשר שאינם בולעים ובשטיפה בעלמא סגי להו.
- שפוד ישן שצלו בו עופות בפסח מותרים אעפ"י שמקודם צלו בו בשר מלוח ממלח שלא נבדק.
טור ברקת
[עריכה]כבר הנחתי למעלה כי הענינים של פסח הם נחלקים לשלשה בחינות. האחד הוא על הבתים ועל המושבות. והבחינה השנית הוא על הכלים ראשון ושני. והבחינה השלישית הוא מאכל אדם. וכל חלק מבחינות השלשה אלו הוא נחלק לכמה בחינות. וכל בחינה משלשה הללו הוא רומז גם כן למעלה לדברים עליונים ונעלמים, כי לולי שהרצון בכל אלו הדברים לצורך הדברים העליונים הנעלמים לא הוצרך לעשות עניינים אלו בכל שנה ושנה. ולולי כי כל דבר מאלו יש לו שורש למעלה - לא היה כך בעולם הגשמי למטה.
והנה כבר התבאר הבחינה הראשונה של הבתים למעלה הנרצה בה בעולמות ובהיכלות כנ"ל. ולכן עתה אשוב לבאר הבחינה זאת השנית שהוא הנרצה בענין הכלים והוא גם כן נחלק לשני בחינות. אחת היא בגוף האדם והבחינה השנית היא רוחות(?) למעלה. ולכן אקדים מ"ש בזוהר כדי להבין זה הענין. ושם נאמר פרשת בהעלותך דף קנ"ג (ח"ג קנג, א) וזה לשונו: "אומרים על מאני דפסחא כלים שנשתמשו בהם בצונן מטבילן בצונן והם טהורים - אינון נשמתין דאינון מסטרא דרחמי ואינון רחמנים. מארי חנא וחסדא לא צריכים לאדכאה במים פושרין כבנוניים כל שכן בחמי חמין דבהון מתדכין רשעים גמורים בגין דזוהמא דילהון נפישא. אבל צדיקים גמורים בצונן דעלייהו אתמר כל המשים ריוח בין הדבקים מצננין לו גהינם. ואית נשמתין חמריים שהם כמאני חרש שבירתן זו היא טהרתן כמה דאת אומר נשברו נטהרו. ורזא דמלה זבחי אלהים רוח נשברה וגו'. מאני דאמצעיתא דאיהו אור דכתיב בה ותורה אור", עכ"לל.
הנה מבואר מזה המאמר כי כל אלו הכלים האמורים בדברי חז"ל הם כינוי אל כל איש ישראל אשר נמצא בהם כמה בחינות, לא ראי זה כראי זה. אמנם הדברים הללו עדיין הם צריכים ביאור. ראשונה צריך לבאר כי הכלים הם נחלקים לשלשה בחינות והם כלי מתכות וכלי עץ וכלי חרש. זהו בדרך כלל. ואחר כך נבא אל הפרטים. וכן ימצא כלי ראשון וכלי שני וכלי שלישי. ובכן ימצא כי שלשה מיני מים הם: אחד אשר על האש, ואחר כך המים שהם על ידי הערה, ומים קרים. וכל זה הוא בדרך כלל.
ועתה אתחיל לבאר מענין הכלים, ואע"ג כי בזוהר אמר דרך סתם ולא עשה הפרש זולת במקצת - צריך להבין פרטי הדברים כי כמו שאנו רואים בחוש הראות כי בענין הגשמי כל איש ואיש נמצא אצלו כל אלו הכלים - ראשון ושני ושלישי - כך צריך שיהיה נמצא בעצם אדם שלשה מיני כלים אלו. והם חוץ ממנו. והאדם משתמש בהם. כך יהיה בגוף האדם כי הכלים הם באיברים שבו והאדם הוא הנשמה המשתמשת בהם לצורכה כמו שאמרו חז"ל עשרה דברים משמשים את האדם והם שהמאכל עובר בהם. והנה אלה הם חלק אחד.
והחלק השני הוא מה שאמרו חז"ל בפסוק "מעשרה שליטים אשר היו בעיר". והחלק השלישי הוא מה שאמרו חז"ל "ששה איברים משמשים את האדם - שלשה הם ברשותו ושלשה אינם ברשותו". ואמנם הכלים הללו הם גשמיים רק הפועל בהם הוא נפש האדם, והוא דומה אל הכלים שהאדם משתמש בהם שהם כלי מתכות וכלי עץ וכלי חרס. כך הנפש הוא פועל באדם על ידי האיברים הנזכר. ואמנם גם המשתמש בכלים אלו הם שלשה כחות ידועות שהם נפש רוח נשמה.
ועתה יתבאר כל פרטי מאלו במקומו. והנה התחיל הדין מענין כלי חרש מלמטה למעלה והוא מכלל כלי זכוכית. והנה ראוי לנו להקדים הקדמה אחת כדי שיובן הכל, והוא כי מאחר שנתבאר כי כל שלשה מיני כלים אלו (כלי מתכת, כלי עץ, כלי חרש) הם צודקים בכל איש ואיש - אם כן מפני מה יתואר אדם אחד לכלי חרש ואדם אחר לכלי אחר? ומפני מה האדם הנמשל לכלי חרש אין לו תקנה אלא על ידי שבירה כאשר הובא מן המאמר הנ"ל מן הזוהר?
אמנם הענין הוא כי הנה לעולם אלו הכלים הם שוים לכל אדם כנראה לעין כל כאמור. אך ההפרש הוא יהיה באישי(?) הזמן. כי האדם אשר נוטה אחר סוג הכלים הנקראים 'כלי חרש' - כך נקרא שמו. כדמיון המלאכות הגשמיות אשר יעשה האדם; כי המתעסק במלאכת הזהב והכסף נקרא 'זהבי', והמתעסק במלאכת כלי חרש נקרא 'קדר'. וכל כל אחד נקרא על שם פעולתו. כמו כן כל איש אשר נוטה אחרי חלק מן האיברים אלו כך הוא נקרא על שמם. ולכן חלק זה הוא הנוטה אחריהם אחר הדברים אשר אין להם אחרית ותקוה כגון אכילה ושתיה וכיוצא - לאדם זה נאות ומכוון להקראות 'כלי חרש' לפי כי הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. ולכן מקונן הנביא "בני ציון היקרים המסולאים בפז" - כי מלאכתן בתורה הנחמדים מזהב ומפז, "איכה נחשבו לנבלי חרש" (איכה, ד).
ולא ראי זה כראי זה. כי כלי חרש הם מעשה ידי יוצר, והללו הם מעשה ידי יוצר בראשית. ולכן יאמר נא: "קדרות של חרש שנשתמש בהם חמץ בכל השנה וכו'" - והענין כי כאשר נתבאר כי הימים האלה של חג הפסח הם נזכרים ונעשים מזמן של הבריאה כי אדם הראשון הנולד בהם חטא בעצת הנחש ועשה תשובה מחטאו שהיה מענין אכילה. וישראל אע"ג שפסקה זוהמתן זו כאשר עמדו לפני הר סיני - אחר כך חזרו וקלקלו בענין האכילה כמה פעמים כנ"ל כי לפי ששבו על עון אבותם לכן הוצרך הכתוב לצוות פעם שנית על ענייני הפסח וענש עליהם כרת מפני כי כן מתחילה ענש מיתה על אכילת עץ הדעת שנאמר "ביום אכלך ממנו מות תמות" כאשר יתבאר לקמן הדק היטב בע"ה. ולכן מפני כי כן מצות האדם על בדיקת ה** בערב פסח ולעשות הביאור על ידי התשובה או דבר אחר באופן הנ"ל אשר על כן האדם זה אשר יש לו כלי חרס (הם האיברים) שנשתמש בהם חמץ כל השנה מחטאת האדם מריבוי מאכל ומשתה, הוא מה שאדם דש בעקביו כל השנה והוא עיקר החטא כמו שאמרו חז"ל. ולכן בא הדין עתה על אותם העושים דייסא או מיני קמחים שמורה על ריבוי האכילה שנבלע ביותר בכלים שלו (הם האיברים). לכן "משפשפן הטיב" בענין שלא יהיה החמץ ניכר בהם, כי הנה לא אסרה התורה אכילה ושתיה רק דברים שהם אך למותר עד שניכר שממלא רסן בטנו, ויעש גם הוא מטעמים מתוקים לחכו. ולכן כאשר הוא חוזר בו וממעט האכילה - לכן אלו הכלים מותר להשהותן אחר הפסח בלי שינוי דהיינו אע"ג אשר חז"ל הגידו לאמר ג' ימים כרסו נבקעת ונהפכת על פניו ואומרת טול מה שבחרת ונתת בי -- לא כאלה חלק המשפשף ומפשפש במעשיו, כי מותר להשהות כלים שלו של האכילה עד לאחר הפסח כמו שהן להשתמש בהם כדי צורכו דמאחר דקים לן "אין בין צדיקים מתים אלא החיים אלא הדיבור" - ודאי שהכלים (הם האיברים) כדקיימי קיימי. ומה גם בהיותו בעולם הזה משתמש בהם "בין במינו בין שלא במינו" - היינו בין בענין האכילה, בין עניינים אחרים הנעשים מכלים אלו כגון שחוק והיתול ודיבור וכיוצא. לא אמרו לאסור אותם אלא הרצון שיסתפק מהם כדי חייו וענין הצורך.
אמנם "מצניען בפסח במקום צנוע" כי מפני שעתה עשה תשובה מהם לכן צריך להיות נזהר בהם להיות נוהג בצניעות גדול שנאמר "והצנע לכת עם אלהיך" כדי שלא יבא להשתמש בהם בפסח לפי כי הנה צוה התורה "ושמחת בחגך וכו'" וחיישינן שמא יחזור להמשך אחר התאות אלה הראשונות של מאכל ומשתה, מאחר שאמרו חז"ל "אין שמחה אלא בבשר ויין". ואנחנו נצטוינו על השמחה אך לא נצטוינו על ההוללות ועל השכרות כמ"ש הרמב"ם ז"ל. ולכן טוב לסוגרם בחדר "ולהצניע המפתח" שלא יהיה מבקש פתח לעשות כמו שהיה עושה בתחילה במעשיו הראשונים.
והנה חזר והגיד הדין "אבל היסק שיסיקם באש אינו מועיל בהם ולא לשום כלי חרש וכו'" - הנה ענין היסק זה הרמז בו הוא סוד התענית כאשר יבא לקמן. שהנה התקינו ז"ל(?) לומר "רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שהרתחתי עצמי על ידי יסוד האש וכו'". ולכן יאמר הדין כי לתיקון הדברים האלה אינו מועיל ההסקה אע"ג שיעשה כמה תעניות קודם הפסח, מכל שכן התענית שנוהגים לעשות ערב פסח. כל עוצם הסקה זו אין מועיל ואין מספיק לתקן כלים אלו להשתמש בהם בפסח לרצונו. "אפילו אם ימלא אותם גחלים" - הם תעניות רבים, "אינו מועיל דחיישינן דחיישינן דילמא חייס עלייהו דלא פקעי" - הוא הדבר מה שאמרו הראשונים ז"ל כי המתענה כאשר הוא אוכל אחר כך בלילה צריך ליזהר מענין ריבוי האכילה ובמיעוט השתייה כדי שלא יצא שכרו בהפסדו, ושמא מתוך כך יראה קרי, כי ימצא שהוא מקלקל. והיינו מ"ש דאע"ג כי התענית טוב מאד - הוא ההיסק כמו שאמרו חז"ל מפני שהוא קרוב אל התשובה. אמנם חיישינן שמא חייס על הכלים אלו - הם האיברים שלו. דילמא פקעי - כי יאמר אם אינו אוכל ושותה כמשפט הראשון יבא לידי חולי או ימות בלא עתו מפני חולשת הגוף, ונמצא שאינו מתקן כולם. ולכן אין לו תקנה אלא להצניעם ולא להשתמש בהם - רמז מתחילה כאמור.
ומיהו "אם החזירן לכבשן שמצרפין בו כלי חרש חדשים מותר" - כלומר אע"ג שנאמר כי אין התענית מועיל לבטל המדות הרעות אלו משום דחיישינן שמא יקלקלו יותר. מכל מקום "אם החזירן לכבשן וכו'" - הוא הדבר מ"ש הרמב"ם ז"ל בענין המדות הרעות כי צריך האדם הפורש מהם להתנהג אל הצד השני כדי לבא אחר כך אל המיצוע. כי אם היה נוהג בכליות יתנהג לפזר מעותיו עד שאחר כך יתנהג בדרך ישרה שהוא המצוע. וכן בענין המרבה באכילה - יסגף עצמו ביותר ואחר כך יחזור אל המצוע. וזהו "היסק גדול" מן הסיגוף, והיינו דוגמא לכבשן שמצרפין בו כלי חרש חדשים. או יעשה תענית בהפסקה - כי אז נחשב לאדם כאלו נעשה בריה חדשה, כי כך הוא נחשב ההפסקה גדולה לחשבון מ' יום כפי דרך הראשונים. וזה הוא שיעור יצירת הולד. וענין זה הבינו ממ"ש בזוהר פרשת שמות כי ר"א היה עומד ודורש בתורה ב' ימים ולילות, קרא על דא ר' שמעון ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה.
ואז כיון שמכניסין כלים אלו האיברים שלו להיסק גדול הזה, הסיגוף הגדול והאש הגדולה משל התענית - ודאי לא חייס עלייהו דילמא פקעי שהרי השליך עצמו למות. ולכן "מותר להשתמש בהם בפסח" בכל ענין שירצה כי אנחנו ערבים כי עוד לא ישוב לכסלה.
"כוביא והוא כלי וכו'" - הנה נתבאר בענין כלי חרש כל הצורך, וממנו נלמוד לכל שאר הכלים הנזכרים כי זה יהיה הרמז שלהם למנהגים הרעים אשר האדם מתנהג בהם לחטא באחת מהנה. ולכן ההיסק שעשה מבפנים הוא כי יחם לבבו בקרבו עליהם וימלא אותו גחלים מענין של החרטה והסיגופים מספיק ושרי.
"הסכיכים וכו'" - הנה זהו מחלק כלי מתכות. וענין כלי מתכות הוא דוגמא לאדם הרודף אחר העבירה, כי אדם זה הוא ממית את עצמו ולזולתו. כך אמרו חז"ל בבראשית רבה בשעה שנברא הברזל התחילו אילנות מרתתין לא יעלה הכורת עלינו. אמנם בענין הפרט בא הרמז שלו באיברים הפנימים שהנשמה תלוייה בהם. ואמנם בא הכינוי בהם אל הסכין מפני שהם עונות אשר האדם ממית טהרת נפשו וחיות נשמתו בהם על דרך משחז"ל "רשעים בחייהם קרויים מתים".
והיות פוגם בנפש הוא ענין הכעס כדאיתא בזוהר בפסוק "טורף נפשו באפו" כי על ידי אפו שכועס נעשה טרפה בנפשו. וכן אמרו חז"ל בענין לשון הרע לא תשא שמע שוא וסמיך ליה לכלב תשליכון אותו. ולכן על כל אלו העונות של הסכינין "מגעילן בכלי ראשון" - אם יזכה האדם בחייו כאשר ירתיח חלבו ודמו וייחם לבבו בתשובה מתקבל וכמו שאמרו חז"ל בפסוק מרפה לשון הרע עץ חיים שהוא התורה. וזה יהיה אחר טהרת התשובה ולאחר המיתה צריך להכנס בגהינם העליון שהוא כלי ראשון.
ואמנם קודם שאכנס בביאור זה לאהבת הקיצור אשוב לבאר אלו הג' מיני כלים הנזכרים: הם כלי חרש, וכלי עץ וכלי מתכת. שהם כלי עליונים הנמצאים בעולמות למעלה, ואדם העליון דסטרא דקדושה משתמש בהם אשר לסיבה זו נקראים הצדיקים "כלי השם" שנאמר "הברו נושאי כלי ה'" ונאמר "וצמית והלכת אל הכלים" - אלו הצדיקים לחז"ל. ולפי שהנשמות שלהם נמשכים מג' מיני כלים הללו - לכן גם הם מכונים לכלי עץ כלי חרס כלי מתכת. ומפני כי כן נמי נמצא בסטרא אחרא שנאמר "כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים" -- לכן אדם בליעל משתמש על ידי כלים ונפשות הרשעים. והבן כל זה.
ולכן ימצא כי באותם הכלים - פעמים משתמש בהם מצה שהוא ענין קדושה (כדאיתא בזוהר כי מצה עם אות ו' היינו מצוה, וכנ"ל כי מצוה הם אותיות מצ שהם אותיות יה בחילוף אתב"ש, והם נמשכים לאות ו' ומשם לאות ה'), ופעמים משתמש בהם חמץ והוא סטרא אחרא בסוד מה שאמר הכתוב "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו", היינו אדם בליעל באדם דקדושה כדאיתא בזוהר פרשת משפטים.
והנה הגורם הראשון כל זה למעלה הם מעשי' אש יעש'החד הגשמי מטוב ועד רע, כי פעמים על ידי מעשיו מכניס צלם בהיכל עליון. ולכן כדרך שמתחייב האדם לעשות בדיקה מן החמץ (הוא סטרא אחרא) ולבער אותו מן הבתים (הם עולמות העליונות והמדורות והבתים וההיכלות אשר שם כנ"ל) - כך צריך למנוע הקליפה מן הכלים העליונים ועל ידי כך האדם העליון דקדושה יהיה משתמש בהם לרצונו. ולכן בא לענין הגשמי "קדרות של חרש שנשתמש בהם חמץ בכל השנה וכו'".
והנני מודיעך בפעם הזאת כי אלו הג' מיני כלים שייך לפרש אותם בכל עולם לבדו. וכן נמי שייך לפרש אותם בג' עולמות - לכל אחד לבדו. אמנם לאהבת הקיצור אבאר אותם בעולם העשייה בלבד והמשכיל יבין בכל עולם ועולם.
ועוד אקדים לך כי בכל הפרטים הנזכר, אין צודק הענין לפרש רק בשבעה מדות התחתונות שהם עולם הבנין. אמנם בשלשה מדות העליונות אשר עליהם אמרו חז"ל בשלשה מדות נברא העולם בחכמה בתבונה ובדעת -- באלו אין מגיע בהם פגם ולא קליפה כלל.
והנה ענין כלי חרש אלו יהיה זה מכוון כנגד המדה האחרונה שבעולם העשיה אשר בה הם נאחזים הקליפות ביותר, שלכן עליה נאמר "רגליה יורדות מות". לפי כי אין לך טומאה חמורה מן המת. ולכן "קדרות של חרש" שהם נרמזים במדה זו "שנשתמש בהם חמץ בכל השנה" מפני כי כן תמיד סטרא אחרא מתאחז ממנה כאמור, אפילו "אותם שעושים בהם דייסא ומיני קמחים" דהיינו לרמוז כי זה הוא הגורם שנדבק שם חמץ ביותר מפני הבישול - זה שנאמר "אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות" - הם מעשה הרשעים. לכן "משפשפן היטב קודם הפסח" - הוא סוד החפיפה שצריך להיות אחר הבדיקה הנ"ל בענין שלא יהיה החמץ ניכר בהם כל דבר המעכב הטבילה שהוא חוצץ, "ומותר להשהותן אחר הפסח להשתמש בהם".
והנה כבר נתבאר למעלה כי מה ששנינו "אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות וכו'" - היינו לומר כי בכל השנה אין ענין ייחוד בעולם העשייה זולת בליל פסח. "וחכמים אומרים כל ימי חייך להביא לימות המשיח" - ר"ל כי אז יהיה שם ייחוד אבל בזמן הזה סבירא להו כי אין שם נמצא ייחוד.
ולכן בקדרות הללו דמיירי שנשתמש בהם בחמין שהוא עון חמור אשר יעשה האדם במזיד על דרך מה שאחז"ל "דור המבול ברותחין קלקלו" -- ולכן על ידי זה המעשה שהאדם הגשמי משפשף ומפשפש במעשיו הוא גורם טהרה למעלה ומשתמש בהם אחר הפסח על ידי מעשים הטובים על דרך מה שאמרו חז"ל "שמושה יותר מלמודה" (מאמר). והבן.
והתבונן מה שנתבאר אצלי בפירוש איכה במאמר תולה שק על פתחו, ר"ל מאותו(?) שער שנאמר בו "איש שעיר" שהיה בעל שער מאותו שער תלה על פתחו. ואע"ג שנאמר "ויצא לך שם בגוים ביופיך" בסוד מה שאמרו חז"ל "בנות ישראל אין להם שער בית השחי וכו'" -- מפני החרבן שער צמח בו באותו הפתח. ולכן על ידי שמשפשף הדיק היטב משיר השער ומשתמש בהם באותם שערי צדק מאחר שאין החמץ ניכר בהם שהרי על ידי השפשוף אות ח' של חמץ נעשה ה', כי מסיר אותה נקודה שסותם את הנקב כמו שאמרו חז"ל "קוצותיו תלתלים - בנקודה אחת אתה מחריב העולם ונעשה תל - כל הנשמה תהלל יה - אם אתה עושה אות ה' ח' אתה מחריב העולם".
וז"ש בתיקונים דעאלו אויבים בחלל דילה ממלכה ושריה. ולכן שנינו כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת.
ומשתמשין בין במינו בין בשאינו מינו - הכל בסטרא דקדושה והכל כאשר מדה זו היא העולה למעלה. ולכן אמר "ומצניען בפסח במקום צנוע" שנאמר "והצנע לכת עם אלהיך" זו הכנסת כלה לחז"ל. וזה במקום שאינו רגיל לילך שם כדי שלא יצא להשתמש בהם בפסח למטה בדרך חול. ולכן טוב "לסוגרם בחדר" כמה דאת אמר "ואל חדר הורתי" - במקום ההריון. "ולהצניע המפתח" - גם כן היינו ההוא מפתחא דכליל שית, יצניענו שם שנאמר "כבוד אלהים הסתר דבר" כדי שלא יראוה מדברת.
אבל היסק שיסיקם באש - אינו מועיל בהם ולא לשום כלי חרש שבכל העולמות אותם שנשתמש בהם חמין - כלומר כי על ידי העבירה שעושה למטה הוא גורם שנתקלקלו הצינורות למעלה ונשפע להם בחינת דין וכמו שאמרו חז"ל "ברותחין קלקלו וברותחין נידונו". ולכן מאחר כי נשתמש בהם חמין שהוא דין, אפילו שלא על ידי האור - שהוא דין חזק העליון, אלא "שעירה לתוכו רותחין מכלי אל כלי" שהוא דין. "אינו מועיל".
ואפילו אם ימלאום גחלים מאותם שנאמר בהם "רשפיה רשפי אש" - אין מועיל. אמנם זה הוא מטעם אחר. לפי שהוא רוב טובה. והטעם דחיישינן "דילמא חייס עלייהו שמא פקעי" לפי כי כך היה בזמן הבריאה - שבירת הכלים מרוב האור. ולכן "לא עביד להו הסקה גדולה מעליא להעביר החמץ מהם", היא הקליפה. ומיהו "אם החזירן לכבשן שמצרפין בו כלי חרש חדשים" דהיינו כי הוא גורם שמעלה מדה זו למעלה פעם אחרת ומתחדשת בכבשן העליון - אז מותר. ואיתא בזוהר כבשן שהוא כובש *** *** ונאמר יכבוש עונותינו, דכיון דמכניסן להיסק גדול כזה ודאי לא חייס עלייהו דילמא פקעי, כי זה הוא התיקון אמתי שנאמר "ובת כהן כי תהיה אלמנה וכו' ושבה אל בית אביה" באצילות, ואז "מלחם אביה תאכל" - היינו "הלחם אשר הוא אוכל", "וכל זר לא יאכל בו" אפילו מן התמצית. והבן.
"כוביא שהוא כלי מעפר וכן תנור וכו'" - הנה המדה אחרונה בזמן שהוא בסוד קטנה אז בא הנמשל שלה אל כלי חרש קטן, וכאשר היא נגדלת בסוד 'נערה' בא הכינוי שלה בסוד תנור קטן כמה דאת אמר "אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים". לכן אם מלאו גחלים שרי - שאין בזה ספק דילמא פקע. וכך היא מדה שנאמר "אשר אור בציון".
"סכינים מגעילן בכלי ראשון וגו'" - הנה הסכין הוא משבעה מתכות כי נתאחז בו החמץ, הוא הקליפה. ולכן מגעילן בכלי ראשון. "וכלי ראשון נקרא שהרתיחו בו מים על האש" - הוא מ"ש בזוהר בפסוק "ואל זועם וכו'" כי מדת החסד הנקרא 'אל' זועם בכל יום למאריהון דדינים ומכריע אותם. ואלולי כך לא היה העולם מתקיים. ולכן יאמר נא שאם הגעיל זה הסכיןב (חינת מלכות) שנדבק בו החמץ (היא הקליפה) בכלי ראשון - באותם המים שהם מדת החסד המשל למים כנודע, אך הם רותחים להכניע הקליפה ואפילו שעתה אינו על האש בתגבורת הדין להכניע הקליפה רק כי עודינו רותח מספיק.
אמנם קודם ההגעלה צריך להעביר ממנו החלודה באיזה אופן שיהיה; אם מענין דבקות הקליפה הנאחזת בה, או יהיה על דרך השפשוף של כלי חרש. והבן. אמנם "אם יש בו גומות" - כי זה מורה שנתאחז בה הקליפה ביותר עד שנטמעה בתוכה וכדאיתא בתיקונים דעאלו אויבים בחלל דילה - אז אין מועיל בו ההגעלה מן המים להיות כי סוף סוף שהם ממדת החסד ואינו יכול לנקותו יפה במים. ולכן צריך ליבון על ידי אש הגבורה החזקה, דהיינו מ"ש בזוהר שהוא הויה בניקוד אלהים. והבן. ואמנם אם יש בסכין גומות זה יהיהי נכנס שם כדי לשרוף החמץ אשר שם.
"כלים שתשמישן על ידי האור וכו'" - דהיינו כי נבלע בהם החמץ סטרא אחרא על ידי האש, היינו אש זרה. לכן צריכים ליבון על ידי האש, והיינו על דרך מה ששאל המין לר"י "אלהיכם כהן הוא דכתיב ויקחו לי תרומה. כי קבריה למשה במאי טביל? אמר ליה באש דכתיב כל דבר אשר יבא באש (דהיינו אש זרה) תעבירו באש דקדושה וטהר". וכן בזה צריכים ליבון על ידי אש דקדושה.
והליבון יהיה "עד שיהיו ניצוצות נתזין מהם" מפני כי כן האש המתקן אותם הוא מבוצינא דקרדינותא ושם נאמר "דזריק ניצוצין לכל עיבר". וכן בנדון דידן. ובזה יהיה נטהר.
"כלים שנשתמש בהם בחמין וכו'" - הנה צריך לבאר בתחילה ענין כלי ראשון וכלי שני מהו עניינם למעלה, והמים הנמצאים בהם. ואחר כך יתבאר ענייני האדם הגשמי והכלים שלול והמים המגעילים בהם.
והענין בקיצור כי הנה שני כלים הם למעלה, וזה לפנים מזה. והיינו מה שאמרו חז"ל "לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל שנאמר לשמור מזוזות פתחי" (משלי, ח). ואמר "לשמור" - כלומר צריך שימור שלא יגרום האדם על ידי מעשיו שיכנס מות לתוך אותם ב' פתחים וכמו שאמרו חז"ל מזוזת - זז מות, שהוא הקליפה. ולכן בית הכנסת צריך בדיקה מן החמץ כנ"ל.
ולכן כלים אלו כאשר נשתמש בהם על ידי חמין, כי מפני מעשיו הרעים מעורר אותו אש זרה ומשתמש בכלי של הקדושה. ולכן "כפי תשמישן כך הכשירן. אם תשמישן בכלי ראשון כגון כף שמגיסין בו הקדרה" - שכבר נתבאר מה ששנינו "כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת". אמנם האדם על ידי העון גורם שנכנס אותו אש זרה ונכנס מבחוץ באותו כלי ראשון ונתקיים מה שאמר הכתוב "יד ליד לא ינקה רע". ולכן צריך להכשירן בכלי ראשון של הקדושה ובמקו' אותם מים זרים שנאמר "כי מרים הם" שנתעוררו ונכנסו בכלי החיצון. לכן יהיה ההכשר על ידי מים קדושים בכלי קודש.
"ואם תשמישן בכלי שני" דסטרא אחרא שנאמר "כלי רקים", הכשירן בכלי שני דקדושה. אמנם "כלי שמשתמשים בו בעירוי" שמערה המים זדים מכלי ראשון דסטרא אחרא, לא סגי ליה בהכשר דכלי שני דקדושה לערות עליו מים קדושים, אלא צריך לערות עליו מכלי ראשון. ותדע ותשכל ממוצא דבר זה כי יש נמי כלים קדושים יותר עליונים שמהם נמשך הטהרה והקדושה. ולכן נאמר "כל כלי יוצר עליך לא יצלח". וענין זה יתבאר לך יותר עם מה שנתבאר למעלה בפסוק "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון" - כי כן דרך האם לרחוץ בניה. ושני כלים אלו הם הנקראים "בנות ציון". והטהרה שלהם תהיה "ברוח משפט וברוח בער" - כי משני רוחות הללו הם המים אלו שנאמר "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", כי על ידי שנמשכים ונכנסים בתוך אלו הכלים הם נרחצים מטומאתן ונטהרים.
"כל כלי הולכים בו אחר רוב תשמישו וכו'" - אע"ג כי כן ידוע הוא כי הקליפה היא מתעוררת מפני מעשה התחתונים והיא עולה ומתאחזת בקדושה - אמת הדבר. אמנם אין דבר זה בהשואה אחת תמיד, מפני כי לפעמים רבים אינה מתאחזת זולת בבחינת החיצונות ולפעמים מתאחזת גם מבחינת הפנימיות , דהיינו כלי הפנימי, כדאיתא בתיקונים דעאלו אויבים בחלל דילה, כי ראתה גוים באו מקדשה. ולכן כל כלי הולכים אחר רוב תשמישו.
"הילכך קערות אעפ"י שלפעמים משתמשים בהם בכלי ראשון על האש", ואז נהפוך הוא כי הקערות נעשות שקערורות כמו שאמרו חז"ל שקע ארורות מפני שנתאחז בהם הקליפה -- עם כל זה כיון שרוב תשמישן הוא בעירוי שמערה עליהן מכלי ראשון, אמנם לפתח חטאת רובץ שהוא על ידי הערה בלבד. ולכן כך הוא נמי ענין ההכשר שלהם - לערות עליהם מים קדושים.
ואמנם זאת תורת האדם בענין דין המתכות, וענין כלי ראשון וכלי שני, וענין העירוי והמים אלו. ולזה אקדים מ"ש בזוהר פרשת וירא דף ק"ו (ח"א קו, א) וזה לשונו: "א"ר יצחק כשם שברא הקב"ה גן עדן בארץ כך ברא גהינם בארץ. וכשם שברא גן עדן למעלה כך ברא גהינם למעלה. גן עדן בארץ דכתיב ויטע ה' גן בעדן וגו'. גהינם בארץ דכתיב ארץ עיפתה כמו אופל וגו'. גן עדן למעלה דכתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך, וכתיב והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. גהינם למעלה דכתיב ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע וכו'."
הנה נתבאר מזה המאמר כי יש גיהנם עליון ותחתון. והמים הנגרים ונמשכים בתוכם היינו נהר דינור כדאיתא בחגיגה וזה לשונם: "מהיכן נפיק? מזיעתן של חיות הקדש שהם טוענים כסא הכבוד שנאמר נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי. והיכך שפיך? על ראש של רשעים בגהינם שנאמר הנה סערת ה' יצאה וסער מתחולל על ראש רשעים יחול". וכן נמי כלי ראשון וכלי שני הנמצאים באדם - הם הכבד והלב - ומהם מתעורר כח האש. ולכן יאמר נא כפי הדין:
"הסכינים מגיעלן בכלי ראשון ומותרין". והענין כי הנה הסכין בלי ספק הוא רמז ליצר הרע המחטיא את האדם ואחר כך הורג אותו כמ"ש הפייטן "אל מי מגואל דם אזעק", וידי שפכו דמי שנאמר ידיכם דמים מלאו וחז"ל אמרו אם לוקח סכין לעשות צורכו ונופל על אצבעו וחותכו. והרצון כי הנה היצר הוא מוכרח לקיום העולם. אמנם על ידי מעשה הרע נופל עליו והורגו. ולכן הכשירן יהיה על ידי כי מגעילן בכלי ראשון ומותרין - כלומר כי אח' כי מה שנשתמש בהם החמץ הוא בצונן, וזה הוא דוגמא לשני דברים. אם לענין מעשה הרע שעשה שהיה בשוגג בדברים קלים. או שנתעצל ממעשה המצוה ובכל זאת מלבד הפגם שהוא גורם למעלה גם כן הוא עושה פגם בנשמתו. ולכן התקנה לזה הוא "מגעילן בכלי ראשון" כי יחם לבבו שהוא כלי ראשון לענין התלהבות העון בערך הכבד. וכאשר מתחרט ממעשיו על ידי כך ינצל מדין גהינם העליון (הוא כלי ראשון), והמים רותחין שבתוכו הם של נהר דינור. וממילא משתמע שאם לא עשה תשובה ודאי כי תאכלהו אש לא נופ' בכלי ראשון הוא גהינם העליון כאמור.
והיינו מה שאמר הדין "וכלי ראשון נקרא שהרתיחו בו מים על האש" - הוא הנהר דינור כאמור. "דאע"ג כי אינו עתה על האש" - כי הנה הנהר זה הוא ניגר והולך, אמנם "מאחר שעודינו רותח מותר".
אמנם קודם ההגעלה "צריך לבודקם יפה ולשופם יפה במשחזת וכו' להעביר כל חלודה שבהם קודם הכשרו", דהיינו כל הדברים הרעים והמדות המגונות הנמצאים בו שנאמר "יעזוב רשע דרכו", ר"ל מנהגו, "ואיש און מחשבותיו" תחילה, ואחר כך "ישוב אל ה'". הילכך "אם יש בו גומות" - הם מחשבות הרעות כמו שאמרו חז"ל אצל פסוק "אמרתי להוללים אל תהולו" - אלו שלבם מלא חולחליות רעות, הללו שמביאים אללי לעולם, וכמו שאמרו חז"ל "הרהורי עבירה קשים מעבירה". ולכן אין מועיל בזה הטבילה, היינו ההגעלה שהוא דוגמה אל הטבילה בנהר דינור למעלה. "וצריך ליבון במקום הגומות", והיינו דוגמא לגהינם תחתון שעתיד להכנס שם לקבל העונש שלו לתקן הגומות שהיו בלבו של מחשבות הרעות
"כלים שנשתמש בהם על ידי האור" - כי הדוגמה הוא על האיברים שהם הכלים שהאדם משתמש בהם, שנשתמש בהם החמץ (הוא היצר) על ידי האש אשר ראה למראה העין ראיות אסורות ויחם לבבו. ובאזניו ישמע שמע שוא, וכיוצא - צריכים ליבון. לפי כי מהאש של סטרא אחרא יצאו, והאש של קדושה תאכלם. וכמו שאמרו חז"ל יש אוכלת אש דשכינה דאמר מר הושיט אצבעו ביניהם ושרפן. ואיתא בזוהר פרשת צו חמשה אשות הן דקדושה, עיין שם. וזה על ידי התשובה. ואשר על כן לא יעשה אש של אבדון תאכל.
והליבון יהיה "עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם", וזה דוגמא לדין חיבוט הקבר שדנים אותו בשרביטי אש עד שניתזין ממנו ניצוצות של אש. ובזה מתלבן על שם "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו".
"כלים שנשתמש בהם בחמין - כפי תשמישן כך הכשירן וכו'" - הנה הראשונים ז"ל אמרו כי העש' תשובה צריך תנאים הרבה. אחת מהנה היא תשובת המשקל, והוא להעריך כפי ערך של ההנאה שהיה לו בשעת העון כך צריך לסגף עצמו כנגד זה, דומה בדומה. ולכן יאמר נא כי "כלים" שהם האיברים שלו כאמור, "שנשתמש בהם בחמין" - ר"ל שנהנה בהם בחמין, הוא העון שמתחמם ביצר לחטא. "כפי תשמישן" - באותו ערך ומשקל שנהנה בהם "כך הכשירן" על ידי סיגופים עד כי יטהרו כל אותם הכלים שהם האיברים שלו. כי כל איש אשר בו מום לא יקרב לשכון עליו הקדושה עליונה.
ועוד ירצה למ"ש בזוהר בפסוק "והשיב את הגזלה אשר גזל": "לההוא אתר דחב אצטריך לאתתקנא. ואי לא עביד כדין לית ליה תקנתא לעלמין".
ולכן יאמר "כפי תשמישן כך היכשרן. אם תשמישן בכלי ראשון" - כך אמרו חז"ל "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה. אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות". אמנם צריך להיות באותו אבר ממש; עינים רמות - והיו לטוטפות בין עיניך, וכיוצא. ולכן אם חטא בכלי ראשון - ההיכשר יהיה בכלי ראשון. וכבר נתבאר כי כלי ראשון וכלי שני הלא הם מה שאמרו חז"ל "עינים ולבא תרי סרסורי דעבירה - עין רואה והלב חומד". ולכן אם חטא בכלי ראשון - הוא העין שנשתמש בו ראיה של איסור - היכשרו הוא בכלי ראשון נמי - "והיו לטוטפות בין עיניך". שאם אינו מתקן מעשיו בסדר זה באותו שחטא הנה צריך להיות נתקן באותו עולם בכלי ראשון - הוא גהינם העליון בנהר דינור כאמור. "ואם תשמישן בכלי שני" שהוא לב חורש מחשבות און - גם כן הכשירן יהיה על ידי כלי שני - "והיו הדברים האלה על לבבך". ואם לא יתקן מעשיו אז צריך להתקן על ידי כלי שני - הוא גהינם תחתחון כנ"ל.
"וכלי שמשתמשין בו בעירוי שמערה מכלי ראשון עליו", דהיינו כי מכלי עליון ראשון שהם העינים שהם סרסור הראשון, עיר מהם התאוה על הלב ועל הברכים ועל השוקים - שמהלך לעשות תאותו. לא סגי ליה בהיכשר בכלי שני של "והיו הדברים האלה על לבבך", אלא צריך לערות עליו מכלי ראשון; כי יהיה רץ לב"ה לקיים מצות התפילין וציצית שהם תיקון לעינים שנאמר "והיו לטוטפות בין עיניך" א' בציצית "וראיתם אותו - בראיה תליא", וזה יהיה כי יעיר בבקר בבקר ללבוש אותם בזמן שלהם שהוא תלוי בענין הראי, דהיינו שיכיר את חבירו ברחוק ד' אמות.
"כל כלי הולכים בו אחר רוב תשמישו וכו'" - מאחר שכבר חז"ל הסכימו כי כל האיברים הם נמשכים והולכים אחר השני כלים - הם העינים והלב - להיות כי העין רואה והלב חומד, ואחר כך הדבר נגמר על ידי כלי המעשה - הם איברים של אדם. ולכן כל כלי מן האיברים הולכים אחר רוב תשמישו, דהיינו העין או הלב. דפעמים אין צריך לראות בעיניו כדי שיהיה לבו חומד אלא מרצונו וסורו הרע הוא מתאוה וחומד. הילכך "קערות" שהם דוגמא לאיברים של אדם, "אע"פ שמשתמשים בהם לפעמים בכלי ראשון" שהם העיניים "על האש" דהיינו שמתחמם היצר מאש התאוה שבקרבו, "כיון שרוב תשמישן הוא בעירוי שמערה עליהם מכלי ראשון" כאמור, שהנה הידים והרגלים על ידי כלי ראשון של הראיה הם גומרים המעשה. מכל מקום כן הוא היכשרן על ידי עירוי כדבר האמור, שיהיה רץ לדבר מצוה ויעשה מצוה בידו לקשור התפילין בזרועו שתלוי בראי כאמור.
"יש מי שאמרו(?) דכפות העשויות מקרן וכו'" - כלומר בידים של האדם שאין בהם לחלוחית של מצוה, שלכן בא הדמיון שלהם לקרן על דרך ששנינו "הקרנים והטלפים אין מצטרפין וכו'". הללו אין להם תקנה בהגעלה - הם הייסורים, על דרך מה שאמרו חז"ל "הנני שם אנך - היורה הזו מי מעמידה? אנכה. כך חוננכם אני ביסורין בעולם הזה וכו'". לפי דכיון שהם "מתקלקלים במים חמים" הוא מאחז"ל בפסוק "יד ליד לא ינקה רע" שנתן לעבירה בידו אחת ועשה צדק בידו, לא ינקה - רשע הוא. הרי כי הידים הם שניות לטומאה לעשות בהם סיוע לדבר עבירה, והנה הם מתקלקלים במים חמין של הייסורין, ולכן "חיישינן דילמא חייס עלייהו" - יחשוב כי על ידי הייסורין נתקן ולא יעשה תשובה אלא יעשה צדקה כי חייס עלייהו של כפות ידיו ויחשוב כי על כן נתקן ואין הדבר כן, אלא הייסורין ילכו להם מפני מעשה הצדקה כנודע מחז"ל, אמנם הכפות נשארים במועל(?) ידיה'. וכן הוא האמת כי מה מועיל הייסורין להעדר וחסרון המצות.
ולכן רבים חשבו כי גהינם מועיל למחוסר מן המצות - ואין הדבר כן. דאפילו גהינם של שלג הוא למרק עבירות ידועות וכמו שאמרו חז"ל "תשלג בצלמון" - בשלג משתל' העון. אם כן יהיה כפות אלו אין בהם מצוה אבל לא יחסר מעון. והשאר מובן. אם כן יהיה כפות אלו הידים שנתקנו מקרן, כלומר שהיה בהם עון ורצה לתקן אותם על ידי מצות שאוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. אין מועיל בהם הגעלה של גהינם שנאמר יד ליד לא ינקה רע כאמור, שאם אתה אומר כן חייס עלייהו ולא יתרצה בדין גהינם ולא בייסורין בעולם הזה ולא יקבלם מאהבה, רק ירחם עליהם לפדות אותם על ידי מצות ולא יעשה תשובה. ולכן אין מועיל הגעלה בהם.
"אחד כלי עץ ואחד כלי אבן ואחד כלי מתכת דינם להכשירם בהגעלה" - כי יחם לבבו ונמס כל לב ויעשה תשובה כאמור.
"המגעיל קודם שעה חמשית וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי השתי שעות שהחמירו חז"ל בהם קודם שיגיע לזמן האיסור של תורה הוא רמז למה שאמר הכתוב "וזכור את בוראך בימי בחורותך", כי מלת "ימי" הם שנים שהם שני זמנים שצריך האדם להיות מתעורר לעשות תשובה. ולכן יאמר הדין, כי "המגעיל קודם שעה חמישית" - דהיינו כי הרתיח את גופו על ידי סגופים והתריח דמו וחלבו על ידי התענית ועל ידי החרפה בזמן הבחרות, היינו קודם שעה חמשית כנ"ל שהוא קודם עלאת לו עשרים שנה.
לכן "יכול להגעיל ביחד כלי ראשון ושני וכלים שבלעו דבר מועט ואינו חושש", כלומר נמצא בידו יכולת לתקן למעלה השני כלים ראשון ושני שנפגמו כי הכניס הטומאה לשם בעונו. ואיתא בזוהר פרשת בלק דף קצ"ז (ח"ג קצז, א) וזה לשונו: "ואוליפנא מגו בוצינא קדישא דבשעתא דאיהי סליקת למלקט עינוגין וכיסופין, ומומא אשתכח בהו בישראל לתתא - כדין מטי לגבה טפה דחרדל ומיד אתעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין", עכ"ל. הנה מבואר מדברי המאמר כי מפני העון מטי לגבה טפה כחרדל ונמשך לשני כלים אלו ראשון ושני בסוד "החדר והפרוזדור", ומתרחקת.
לכן כאשר עשה תשובה מעולה זו מטהר כלי ראשון ושני הנזכר, והיינו שנכנס לשם טומאה מלמטה וכלים שבלעו דבר מועט - היינו טפה כחרדל דמטי לה. ויכולת זו גורמת שיכול גם כן להגעיל ולטהר כלי ראשון ושני שלו שהם עינא ולבא, סרסורי דעבירה כנ"ל. ויכול לתקן מעשיו. ולפי שעשה תשובה זו מעולה נהפך לו לזכות ולמצות כל חטאות ועונות שעשה.
"וכלים שבלעו דבר מועט" - כגון אם חטא באחד מאיבריו דבר מועט, ר"ל פעם או שתים, ולא שלש. הכל מתוקן ביחד ואינו חושש לתקן כל עון מהם לבדו, וכנ"ל כי צריך לתקן כל עון לבדו. אמנם בזה ימצא כי יש דרך ישר לפני איש לעשות תשובה כללית המכפרת על כל עונותיו ביחד לגמרי ואינו חושש.
"סלים שמולחים בהם בשר יש מצריכים להם הגעלה" - והדמיון לזה הם בני אדם שהדמיון שלהם דוגמא של עץ יבש מן התורה, והרי אמרה התורה "עץ כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת" - זהו עם הארץ. דמה שאמרו חז"ל "אבל מולחים בו בשר" - הוא הבשר שלהם מולחים אותו על ידי הצדקה, מלח מ*ון(?) חסד, וזה מקיים הבשר שלהם בעולם הזה שאין כורתין אותו כנזכר, ומקיים בשרו לזמן התחיה. עם כל זה - "יש מצריכים להם הגעלה" כי אין אדם שלא יחטא וצריך ייסורין על דרך האמור כדי להנצל מן העונות בעולם בזה וגם לעתיד מעונש גהינם מגעילים הנפש בנהר דינור.
ויש מי שחולק כי אין צריך הגעלה לפי כי מעשה הצדקה הוא מגין עליו להציל אותו שנאמר "וצדקה תציל ממות ו***ן גהינם כמשחז"ל.
"מחבת שמטגנין בה וכו'" - איתא בזוהר בפסוק "ואם מנחה על המחבת קרבנך וכו'" - כגוונא דאיהו מרתיח עצמו לדבר רע כך היו מרתחין אותה המנחה באש הקדוש, ולכן חזר הדין שהיא מותרת בהגעלה. "ואם היא ארוכה" - ר"ל שנטמע ונשתרש בעון, "הופך חציה" כנזכר למעלה משחז"ל מי שיש בידו מעשים רעים יחליפם במעשה הטוב, והופך כדרך שהיצר מתהפך ובא על האדם להחטיא אותו במועצות לרעתו, בסוד "להט החרב המתהפכת". כך יתהפך עליו האדם לענין הטובה ומתחרט בכל שעה על מה שעשה.
"ואם היא ארוכה ביותר" שהדוגמא הוא שנטמע באותו עון זמן רב - לכן "מלבנים באמצע" על ידי הרתחת אש של התענית וכיוצא כנ"ל.
"כל הכלים צריך להגעיל ידותיהם" - כין אין מספיק כי האדם יתקן השני כלים עליונים בלבד, כי גם ידותיהם - הם שני ידים - שהם מתקנים כלים הללו שנאמר "מקדש ה' כוננו ידיך". וזה יהיה לאדם המדקדק בתשובתו כי לא(?) מספיק שיתקן העונות בלבד אלא גם יתקן הדברים הקלים ויתרחק מן הסיבות הגורמים ליכשל באותם העונות היד שלו הנאחז בו.
"כלי שיש בו טלאי וכו'" - הענין בקיצור כי להיות שהכלי עליון הקדוש ניקב בעון האדם כמו שאמרו חז"ל כי מעשה הרשע הוא כמו הקודח בספינה, וכן הוא אומר "ויקוב בן האשה את ה' וכו'". ולא עשה תשובה לסתום הנקב אלא "עשה טלאי" - הוא ענין מצות "וזאת תורה האדם" כי הנה נתבאר למעלה כי כל ענין כלי הוא דוגמא לאבר האדם המשתמש בו, כל אחד כפי צורכו. ולכן יאמר בדרך כלל "כלי וכו'", איזה אבר מאיברי האדם, "שיש בו טלאי" דהיינו כנראה לחוש כי הכלי הגשמי מפני שניקב לכן נותנים עליו טלאי לחזק אותו. וכך הוא הדוגמא באבר מן האדם לפי שניקב מסיבת העון שעשה בו - לכן נתן עליו טלאי מצוה לחזק אותו כמו שאמרו חז"ל "בתחבולות תעשה לך מלחמה - אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות". ולכן כדי לחזק אותו אבר שניקב נתן עליו טלאי מן הממצוה ויחזקהו במסמרים לא ימוט כמו שאמרו חז"ל אם ראה אדם ייסורין באים עליו יפשפש במעשיו באותו אבר שלקה ונתן עליו טלאי להגין עליו.
ולכן בבא זמן זה שצריך האדם לבדוק במעשיו כנ"ל - יש לו להתבונן "אם קדם הטלאי" זה מעשה המצוה "לבליעת האיסור" דהיינו כי האיש הלזה היה עשה מצוה באותו אבר ואחר כך נכשל בדבר האיסור וחטא באותו אבר. "אין צריך להוציא הטילאי דכבולעו כך פולטו" - והענין יובן עם מה שביארתי במאמר זה "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" כי התחבולה זו תהיה עם היצר אם מתגבר עליו ולא יכול לו על דרך משחז"ל "אם פגע בך מנוול זה משכיהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח וכו'". יראה כי לא יכול לו למשוך אותו לכן יעשה תחבולה זו כדי להלחם עמו אם נמצא בו חבילות של עבירות יעשה כנגדן חבילות של מצות להלחם עמו.
אמנם זהו לפי שעה, ותשועה מן היצר יהיה ברוב יועץ - היא עצת התשובה כנזכר במקומו. ולכן זה התיקון של המצוה נקרא 'טלאי' מפני שנאמר "ולרשע אמר ה' מה לך לספר חקי וכו'", כי אין חפץ להקב"ה בתורה ומצוה של הרשע עד שיעשה תשובה. אמנם כל זמן שיעשה מצוה אז נקרא 'טלאי' לפי כי אין זה מועיל רק לפי שעה להלחם עם היצר. ולכן אם היה שם הטלאי (זה המצוה) בזמן בליעת האיסור, כי הוסיף לחטוא - אז "אין צריך להסירו" כלומר יזהר כי תמיד יחזיק באותה מצוה, אין להסיר אותה ממנו לפרקים עד שיעשה תשובה של ההגעלה לפי "דכבולעו כך פולטו", ר"ל אע"ג כי העבירה של איסור באה אחר כך - לא מפני כך מתבטל כח המצוה הקודמת אלא כבולעו העון כך פולטו אחר כך על ידי ההגעלה - הוא התשובה כאמור.
"ואם קדמה בליעת האיסור" של העבירה לטלאי של מצוה. אז "צריך להסיר הטלאי" של המצוה קודם ההגעלה - כלומר מאחר שהנחנו כי כל זמן שהאדם אינו עושה תשובה כל המצוה אשר יעשה אינה רק דוגמת טלאי להגן עליו בלבד מן העונש, אך המחילה לא תהיה אלא על ידי התשובה, אם כן כאשר יעשה האדם התשובה (היא ההגעלה) צריך להסיר הטלאי (היא המצוה) זו מנגד עיניו קודם שיעשה תשובה. כי אל יחשוב כי כנגד המצוה זו יצא ממנו עבירה אחת (כי כך אמרו חז"ל אם יש ביד האדם מעשה רע יחליפנו במעשה הטוב) -- כי אין זה להחליט ולהוציא זה כנגד זה שהרי הם אמרו "יד ליד לא ינקה רע" כנ"ל, אלא מועיל להגין עליו בלבד שכן שנינו "מעשים טובים כתריס בפני הפורענות". ולכן יסיר הטלאי (היא המצוה) לחוד ויתבונן במספר העונות אשר על הכלים של האיברים שלו ויעשה הגעלה (היא התשובה) לכל הכלים, האיברים שלו.
"או ישים גחלים" הם הייסורין, על מקום הטלאי באותו אבר שנעשה העון ושם המצוה, היינו הטלאי, להגן עליו. לכן צריך ייסורין על אותו האבר שישרף גוף האיסור כי כן הייסורים ממרקין. "ואחר כך מגעיל כל הכלי" הוא האבר על ידי הרתיחה של החרטה והתשובה כאמור.
"ואם הוא של עץ" - היינו שאין בו תורה ולא מצוה כנ"ל, "אין לו תקנה" שנאמר "עץ אשר לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת" כמ"ש חז"ל. ולכן אע"ג שנאמר "ותשועה ברוב יועץ" - הם שני יועצים התורה והתשובה כמו שאמרו חז"ל בפסוק "מעצי הלבנון" -בעצת התורה המלובנת במעשיה ובעצת התשובה המלבנת. ולכן יאמר הדין: אם הוא של עץ (אדם זה) אין לו תקנה אלא אם כן הרחיב הסדק בהרחבת הלב כמו שאמרו חז"ל "פתחי לי פתח של תשובה", וזה יהיה בכלי הפרטי הוא הלב. כך אמרו חז"ל "עץ חיים היא וכו' - הרי שנכשל אדם בעבירה ונתחייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה? אם למוד לקרות דף אחד - יקרא שנים, לשנות פרק א' - ישנה שנים, אין יודע לקרוא ולשנות - יעשה גבאי צדקה". וכל זה הוא דוגמא להרחבת הסדק של כלי עץ. ירחיב בתורה. אם אינו יודע - ירחיב לבו במעשה הצדקה שנאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה". ויהיה כל כך עד שיוכל להוציא משם מה שבתוכו מן החמץ של העון כאמור.
"כסוי של ברזל שמכסים בו הקדרה" - אשר חז"ל הגידו בפסוק "ארץ אשר אבניה ברזל" הם תלמידי חכמים. ולכן גם אלה לחכמים תקנה זו דאע"ג שלא יהיה קשה כברזל רק הכיסוי בלבד כמו שאמרו חז"ל במה שצוה רבינו הקדוש לבנו נהוג נשיאותך בדמים. ופריך: והא יהושפט מלך יהודה כשהיה רואה תלמיד חכם עומד מכסאו ומנשקו ואומר לו ר' מארי מארי. ומשני: הא בצנעא הא בפרהסיא.
ולכן יאמר הדין: דאע"ג כי ברזל זה שמתנהג בו הוא דוגמת כיסוי דהיינו בפרהסיא, או שיהיה בענין הכעס בדרך כיסוי בלבד לפני' -- אף על פי כן צריך הגעלה וישוב אל ה' "כיון שמזיע בכל שעה" - כי יצרו מזיע מחום הקדרה, שהרי מתחמם היצר על ידי אותה תנועה(?) גדולה, "ואם נתנוהו בפסח על הקדרה בלא הגעלה" - ר"ל כי לא עשה מזה תשובה בזמן הבדיקה - אז "כל התבשיל" אשר עשה מן המצוה בפסח אסור, שזיעת הכיסוי הוא עון גדול מן הכעס ומתערבת בתבשיל. והרי נתבאר כי אין זכות המצוה עוקר העון אלא כח התשובה. נמצא שנאסר התבשיל של המצוה שעשה.
"כיסוי של ברזל וכו'" - הנה הכיסוי הראשון הוא על הקדרה, ר"ל בפרהסייא כאמור. אבל כיסוי זה של ברזל נותן אותו על החררה עצמה, דהיינו בצינעא, דוגמא שהיא נאפית על הכירה שהוא בצינעא. או יהיה כי הכיסוי הראשון הוא על הקדרה ואינו נוגע בלבו ממש. אמנם זה הכיסוי - סוף שנכנס בקרבו על החררה עצמה, "צריך ליבון" - כך אמרו חז"ל "כל הכועס שבעה מדורי גהינם שולטים בו", ולכן צריך ליבון על ידי אש החרטה והתשובה לעולם.
"מדוכה מותרת בהגעלה" - הוא מה שאמרו חז"ל מי שהקב"ה חפץ בו מדכאו בייסורין שנאמר וה' חפץ דכאו החלי. ולכן מי שהוא דוגמא למדוכה זו שמכים בו הייסורין - מותר בהגעלה מפני כי הייסורין (שהם ההגעלה) ממרקין כמו שאמרו חז"ל. "ואם היא גדולה" - ר"ל שהייסורין גדולים ורבים ואינו יכול לסבול אותם - היינו דוגמא מ"ש שאינו יכול להכניסו ביורה - הוא הלב שהוא הכלי כנ"ל בענין כלי ראשון וכלי שני. ולפי כי אמרו חז"ל "יכול אפילו לא קבלן מאהבה? תלמוד לומר אם תשים אשם נפשו - מה אשם לדעת אף ייסורין לדעת", ומאחר כי זה גברו עליו הייסורין ולא יוכל לסבול אותם ולהכניסם בלבו לקבלם מאהבה -- לכן התקנה הוא כי "ישים בה מים רותחים" - הם מימי החסד כנ"ל והם רותחין על דרך ששנינו מזכירין גבורות גשמים. והתכלית להכניע הקליפה. "ומכניס בתוכה אבן רותחת" - הוא עסקי התורה שנאמר "הלא כה דברי כאש". "ועולה הרתיחה של מים בכל שפתה" לרפאת לשון הרע שנאמר "מרפא לשון עץ חיים". ולכן לא יטיח דברים מן השפה כמו שאמרו חז"ל "אם תשים אשם נפשו" ויקבלם מאהבה. וזה יועיל להקל מעליו הייסורין מפני דכל כי האי גוונא הוי הגעלה דכלי ראשון של ה*** מועיל כך מועיל להסיר ממנו הייסורין.
"הדף שעורכין עליו כל השנה וכן עריבה שלשים בה אע"ג שהם מכלל עץ - מאחר שיש בהם בית קיבול ונכנס שם החמץ" - דהיינו תרתי לריעותא, ולכן "צריכים הגעלה" על ידי המים הנזכר. והנה ענין הדף הוא משחז"ל "הרי שנכשל אדם בעבירה, אם רגיל לקרות דף אחד - יקרא שנים, הרי שאינו יודע לקראת ולשנות - יתמנה פרנס על הציבור. אילו נאמר 'לא ילמד' - לא היה תקנה. אינו אומר אלא 'אשר לא יקים' ונאמר עץ חיים היא למחזיקים בה וכו'".
ולכן כלים אלו אע"ג שהם של עץ, האיברים של זה אין בהם תורה, אף על פי שיחזור וילמוד בסגנון זה אעפ"י כך צריכים הגעלה כי יחם לבבו על ידי הייסורין ושב ממעשיו שנכשל בעץ העון. ולכן ורפא לו. וזה יהיה לו בה בהצטרף המים של תורה כדבר האמור. ועל ידי מימי התשובה שנאמר "שפכי כמים לבך". וכבר נתבאר כי מפני המעשה אשר יעשה האדם כך יקרא לו בשם 'כלי עץ' על דרץ משחז"ל בפסוק "לא עץ מאכל הוא". ונוסף עוד כי כשל כחו על ידי עץ של העון - לכן יתקן בעץ חיים.
"הנפה וכו'" - צריך לדקדק בה מאד מפני כי ענין נפה זו היא דוגמא לענין הלימוד כמו ששנינו "משמרת ונפה. נפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת". ולכן הלומד תורה צריך לדקדק בה שכן נמי נאמר "וסביביו נסערה מאד". לכן צריך לדקדק בתחילת הלימוש לא יעשה בהפך - כי יוציא הסולת והקמח וקולט הסובין, אלא יהיה קולט הסולת והמובחר.
וזאת שנית צריך לדקדק אחר כך לקיים הלימוד שלא ישכח דבר מתלמודו. וגם כן צריך לדקדק לקיים כל דבר כדי שלא יתחלל שם שמים על ידו. וצריך לנקות[1] אותה מפתיתי החמץ מאיזה חטא קל מפני ששנינו "שגגת תלמוד עולה זדון", כי החמץ נסרך ונדבק בנקבי אריכת הנפה. הוא משח"ל בפסוק "בן יערי אורגים - שמעלים לו ההלכה והוא אורג אותה". ובזה יש עון הנדבק שם בכמה פנים לפי שהוא בן תורה ולכן ישפשפנה במים יפה יפה לישא וליתן בתורה עד שתהיה נקיים.
והוא הדין לכל שאר כלי הלישה שהם צורך לענין הלימוד שהם מוצאות הפה שהשפשוף בהם עיקר גדול. לא ישיח שיחת חולין, ולפחות לא יהיה מדבר דברי הבאי כאחת הנבלות. שיהיה הפה קדוש כדאיתא בזוהר: הלמד תורה ואחר כך מדבר דברי נבלות מטמאים התורה שלמד. והפוסק דברי תורה על דברים בטלים מאכילים אותו רשפי רתמים.
"הרחת שקורים פל"ה וכו'" - בא הרמז בזה אל הלשון המהפך בדברים ומעמיד ומבאר אותם דוגמא אל הרחת. ולכן כאשר היא מיוחדת אל החמץ (הוא העון) יש אומרים שאין מועיל לה הגעלה (שהם הייסורים). ולכן צריך לקנות חדשה שנאמר "למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו". ואם דבר לשון הרע כבר כרתו דוד ברוח הקודש שנאמר "יכרת ה' כל שפתי חלקות וכו'". אבל התקנה לזה הוא משחז"ל בפסוק "מרפה לשון הרע עץ חיים - היא התורה". כך אמרו חז"ל "אם חטא לשונך שננהו בדברי תורה" ובזה יהיה חדשה.
"השולחנות והתיבות שמצניעין בהם אוכלים כל השנה וכו'" - הנה שנינו שולחן שנאמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו לפני המקום שנאמר "זה השולחן אשר לפני ה'". וצריך להאריך על שולחנו כדי שיבא העני ויתן לו, שלכן השולחן מאריך ימיו של אדם כמו שאמרו חז"ל. אמנם "השולחנות והתיבות אלו שמצניעין בהם החמץ" - הוא העון כי לא נאמר עליו דברי תורה ולא נתן לעני, מפני שמצניע דברי תורה והאוכל. ואין זה בדרך מקרה אלא שהוא רגיל בכך "כל השנה".
לכן רגילים "לערות עליהם רותחין" - מן הייסורין - כי אין אדם זה נכוה בפושרין אלא בחמי חמין לפי שלפעמים נשפך מרק מן הקערה לתוכן שנאמר "כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום", ואינו מרגיש לתקן את אשר עותו. ולכן לא יועיל בזה ייסורין קלים שהם דוגמא להתראה, רק צריך לערות עליו ייסורין קשים או עוני לכל מראה השגחת יוצר הכל לטוב לו כדי שלא תאכלהו אש לא נופח של גהינם כאמור כדאיתא בזוהר פרשת פקודי דף רכ"ב (ח"ב רכב, א) וזה לשונו: "כל אינון דמענגי ענוגא דשבתא וזמני ומועדי אילין ד' דקיימי תחות האי חיותא קיימא לקבל ההוא נהר דינור, ולא שבקי לאיתוקדא ביה לכל אינון דמענגי ענוגייהו וכו'". וההפך מובן כי מי שאינו מתנהג כראוי על שולחנו - לא דיי שאינו מכפר עליו השולחן אלא תאכלהו אש לא נופח של גהינם כאמור.
"החביות של חרש שנתנו בהם שכר וכו'" - הנה הדין של כלי חרש כבר נתבאר למעלה בכל הצורך. אמנם חזר והגיד כי הללו בעלי חביות הם מותרים בהגעלה מאחר שהנחנו כי מה שחטא הוא בריבוי מאכל ומשתה, ומאחר כי הבליעה של זה לא היה על ידי האור שהוא אש של עבירה כמעשה דרב עמרם עליו השלום דנפק מניה עמודא דנורא. לכן מספיק בהגעלה - שירתיח חלבו ודמו בתענית ולא יוסיף לעשותה עוד כדבר הרע זה. או יהיה בעירוי ג' ימים דהפסקה לערות ולהתם חלאת ריבוי אכילה ושתיה כמו שעשו ישראל על ידי מרדכי ואסתר על שנהנו מסעודת הרשע.
"כל הכלים אפילו של חרס וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי ההפרש בין חמץ צונן לחמין ובין כלי ראשון לשני הוא כלי ראשון ושני בהם העין והלב תרי סרסורי דעבירה. אמנם איפשר שנשתמש בהם בצונן - דהיינו בראיה ובהרהור הלב בלבד. או יהיה שנשתמש בהם בחמין - כי בער בו היצר ועשה מעשה. ולכן יאמר כי כל הכלים בכלל - לא השני כלים הנזכר בלבד - אלא כל כלי שהוא אבר פרטי מן האיברים שבאדם. "אפילו של חרס" - היינו ענין אכילה ושתיה אשר יחזור לעפר. שנשתמש ונהנה בהם חמץ של העון בצונן - בשב ואל תעשה, רק שנהנה בהם בדבר של איסור חמץ, דהיינו במשהו - שכן נצטוינו "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".
הנה "מותר להשתמש בהם מצה" לפי כי על ידי כל המצות אשר יעשה האדם בדיקה וביעור וכיוצא ימצא לו הנאה מהם. ומה גם שיהיה פועל שלימות למעלה על ידי כך כנ"ל. וזה יהיה "אפילו בחמין" - כלומר אע"ג שיהיה מוכרח להיות נידון בנפשו בגהינם עליון בנהר דינור - מכל מקום לא יהיה לו נזק ממנו רק הנאה בלבד כמי שרוחץ בשרו במים חיים[2].
"חוץ מבית שאור ובית חרוסת" - לפי כי זה הוא הרמז באותו הבית שבלב כמו שחז"ל כי בלב שני חללים והשמאלי הוא משכן היצר כמו שאמרו חז"ל "לב חכם לימינו - זה יצר הטוב, ולב כסיל לשמאלו - זה יצר הרע". והבית שאור וחרוסת - אף על פי שלא נשתמש בהם חמץ מן העון אלא בצונן - ר"ל בהרהור בלבד, אסור להשתמש בהם מצה של מצוה בחמין - כך אמרו חז"ל "הרהורי עבירה קשים מעבירה". ולכן מצה של מצוה אסור להניח בהם כמו שאמרו חז"ל "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" דאינו מוציא הקב"ה המצוה תמורת העבירה. ולכן אם נתכוון אדם לעשות מצוה תמורת העון להוציא זה בזה - אסור. דאע"ג כי הקב"ה אינו מוציא אלו באלו - מכל מקום אסור מפני שמרגיל עצמו לחטא.
"אבל בצונן להניח בהם מצה אפויה" - היינו מצוה הנעשית והוא רגיל לעשותם - מותר. אבל ללוש מחדש בהם אסור. וכל זה האמור בלא הגעלה - הוא גהינם עליון נהר דינור. אבל על ידי הגעלה זו שמקבל עונשו וכו'. או יהיה ההגעלה הייסורין שמקבל עליו בעולם הזה. אבל על ידי הגעלת הייסורין "אפילו בית שאור וחרוסת" - אעפ"י שחשב מחשבות רעות - "מותרים אם אינם של חרש" - כלומר בשאר העונות. אבל "כלי חרס" שהוא רמז לאכילה ושתיה כנ"ל - לא מהני הגעלה של הייסורין שהרי אמרו חז"ל כלי חרש אינו יוצא מדי דופיו לעולם לפי שנראה בעיניו כי אין בידו עון כלל. ולכן אפילו לא נשתמש בהם אלא בצונן (שהוא בהרהור בלבד או בהתרשלות מלעשות מצוה) - לא ישתמש בהם מצה שהוא מצוה אלא בצונן - לא יחשוב להוציא זה בזה כנזכר.
"והאידנא נהוג עלמא דלא לאשתמושי בפסחא" - אע"ג שנאמר "ושמחת בחגך" - ואין שמחה אלא בבשר ויין" - "אין משתמשים במאני דפחרא עתיקי" מאחר כי נתיישן בחטאו זה כל השנה הוא זולל וסובא - אין ראוי להשתמש בהם לאכול לשובעה ולמכסה יין עתיק כמ"ש הרמב"ם ז"ל לא נצטוינו על השכרות של הוללות.
"כלי חרש המצופין בהיתוך זכוכית" - דהיינו כי אין זה מן הסוג שמרבים סעודתה בכל מקום. ולכן אע"ג שהוא של חרש כי הוא רודף אחר האכילה למלאת רסן בטנו -- עם כל זה הוא מנופה ומכוסה מבני האדם הזוללים כעין זכוכית, פעם נראה פעם נסתר, דין אחד להם ככלי חרס מאחר שהוא רודף אחר המותרות.
"כלי עץ" נמי שאין בהם תורה כנ"ל דהיינו עץ חיים ולא מצוה רק מעשה עץ בעלמא, "המצופים בסמני'" שהם מסויימים על ידי מדה טובה כההיא דר' ינאי שה** אדם משופע ביותר ובדקו במקרא גם במשנה ולא מצא בו **ל' דרך ארץ וקרא אליו "ושם דרך וכו'" לא מועיל(?) לצורך הפסח לשבר הקליפה ולכן דינם נמי בכלי חרס.
"כל כלי השתיה וכו'" בני אדם שעושים השתייה עיקר - "בין צלוחיות בין כוסות" - ר"ל בין שהוא בסובאי יין הרבה או מעט כההיא דר"א ע"ה שהיה דורש ויצאו בני אדם אמר הללו בעלי חביות והללו בעלי צלוחיות. "בשטיפה סגי" - אין צריך סגופים. "בין שהם של זכוכית וכו'" - אע"פ שפעמים נותנים לחם חם (עבירה שנאמר "זנות יין ותירוש") - כיון שרוב תשמישן אינו אלא בצונן ואין שם עון בקום עשה - סגי בשטיפה. "לא הלכו בכל כלי" מן האיברים "אלא אחר רוב תשמישו" כנזכר.
"כלי זכוכי' וכו'" - כבר נתבאר שהוא ככלי חרס בכל חקותיו וככל משפטיו כנראה לחוש שהוא בולע. ואם מעט הוא - חמץ בפסח במשהו. לכן אין משתמשים בהם בפסח כי אם בצונן כי אין הגעלה מועיל בהם כנ"ל.
"שפוד ישן שצלו בו עופות וכו'" - אע"ג כי בכל המתכות אמרו חז"ל חם(?) צריך ליבון - כבר נתבטל החמץ שהיה במלח קודם הפסח. ולכן העופות מותרים והיינו לסברת מאן דאמר שהחמץ בפסח אינו חוזר ונעור. אבל למאן דאמר חוזר ונעור אסורין. והענין כי הנה אמרו חז"ל "מלח ממון חסד". אמנם חסד שעשה אדם זה היה בו ספק אם עשה אותו לענין איזו פנייה או סיבה מאחר כי כל ענין הפסח צריך לבטל כל דבר המעכב שלימות נפש האדם - גם במלת זה של החסד כבר נתערב צד העון. ולכן חוזר ונעור. ולכן אותם העופות שהם דוגמא לבני אדם בעלי מצות כנ"ל - הם נאסרים בפסח לפי כי אין להם נמצא השלימות הנמצא בחג הפסח לאיש הישראלי כדבר האמור לעיל.