טור ברקת/תנ
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן ת"ן - ישראל ועכו"ם שיש להם שותפות
- ישראל שלוה ככר מחבירו קודם הפסח צריך לפרעו אחר הפסח ויש בו משום גזל אם אינו פורעו.
- ישראל שמקבל מעכו"ם ברבית ככרות בכל שבוע יאמר לו קודם פסח שיתן בשבוע של פסח קמח או מעות, וכיון שהתנה עמו כך אעפ"י שאחר הפסח נותן ככרות חמץ - חילופי הקמח והמעות הן ושרי.
- ישראל ועכו"ם שיש להם תנור בשותפות, אומר ישראל לעכו"ם קודם הפסח טול אתה של פסח ואני אטול אחר כך.
- ישראל שהיה לו תנור ואפו בו עכו"ם חמץ בפסח אפילו מעות אסור לקבל בשכרו דהוה ליה משתכר באיסורי הנאה. ואם קבל כבר המעות מותר ליהנות מהם.
- יש מי שמתיר להשכיר תנורו לעכו"ם על מנת שיאפו בו מצה, ואם אפו בו חמץ אין זקוק לו.
- מותר לומר לעבד בפסח הילך דינר זה וקנה לך ואכול, ואעפ"י שיודע שיקנה חמץ. אבל לא יאמר לו צא ואכול ואני פורע. ויש מתירים גם בזה אלא אם כן הקדים דינר או שנשא ונתן ביד. אסור להשכיר כלי לעכו"ם בפסח כדי שיבשל בו חמץ אבל משכיר לו חמור להביא עליו חמץ.
טור ברקת[עריכה]
כבר נתבאר למעלה כי ענין החמץ הוא צורך גדול לאדם. ומה גם למעלה כי הנה אמרו חז"ל בבראשית רבה "והנה טוב מאד - זה יצר הרע", שאלמלא כן לא היה האדם נושא אשה ולא יבנה בית וכיוצא, והיה העולם חרב. אמנם בזוהר פרשת תרומה שם נאמר "והנה טוב מאד - זה היצר" באופן אחר. והוא מפני כי בעבורו נוחל האדם גן עדן וחיי העולם הבא כמשל של הזונה עיין שם.
אמנם עוד נתבאר בזוהר פרשת תצא כי הנה היצר הוא שד, ועל ידי מעשה האדם נהפך לטובה ונעשה שדי. ולכן צוה הקב"ה לעבדו בשני יצרים שנאמר "בכל לבבך". ולכן חמץ זה הוא המתקן העסה ונעשית פת שהוא מאכל אדם, ואוכל פרי מעשיו בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. וכן נמי למעלה - אותו חלק מן החמץ הוא המעורר הייחוד העליון כנ"ל בפסוק "יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט". ועל ידי כן נעשה לחם בסוד 'לחם הפנים', היינו "הלחם אשר הוא אוכל", אשר על כן כל מצוה אשר יעשה האדם הוא נקרא ככר אחד כאשר עשה המוה כתקנה, וביצר הטוב וביצר הרע, כנזכר ואיתא בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ד (ח"ג רמד, א) וזה לשונו:
- "אמר רעיא מהימנא מאן דמזלזל בפירורין דנהמא וזריק לון באתר דלא אצטריך האי וכו' כל שכן מאן דמזלזל בפירורין דנהמא דאורייתא, מאן דמסר רזין דאורייתא לאנשים דלאו אינון הגונים דשליט עלייהו יצר הרע, אשה זונה דאתמר עלה כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, ולית לחם אלא אורייתא ולית ככר אלא הלכה אחת וכו'".
הרי נתבאר מזה המאמר כי ככר הוא כנוי אל התורה. ולכן יהיה פירוש זה "הישראל שלוה מחבירו ככר קודם הפסח" היינו כינוי אל התורה והמצוה. ואמנם הלואה זו הוא סוד גדול ועיקר גדול הוא בידינו הוא (מאמר) מה שאמרו חז"ל כל אחד מישראל יש לו שני חלקים - אחד בגן עדן ואחד בגהינם. זכה אדם - נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן וכו'. והנה זה מובן על המקום שיש לו האדם בגן עדן לפום ריהטא. אמנם כאשר נתן לב בדברי חז"ל כי לא אמרו "יש לו שני מקומות" אלא "שני חלקים" -- דבר גדול אמרו והוא על דרך מה שאמרו חז"ל כי הנשמות הם חלק אלוה ממעל. וכן הוא הענין של חלק זה כי כל איש מישראלי יש לו חלק מסטרא דקדושה הנקרא 'גן עדן' בכינוי, וכן נמי יש לו חלק מסטרא אחרא המכונה 'לגהינם'. והבן.
וכבר ביארתי מאמר זה, אמנם הנרצה בזה הוא כי הנה בלי ספק כי זה החלק אשר יזכה אליו האדם השלם על ידי מעשיו, הם התורה והמצות אשר יעשה אותו הרשע, כי הלא יש לנו לדעת כי כאשר האדם עשה מצות ועבירות פעמים העבירות דוחים את המצות כמו שאמרו חז"ל "עבירה מכבה מצוה". ולכן המצוות הם הולכים אצל הצדיק אשר יזכה על ידי מעשיו לקחת חלק זה שלכן אמרו חז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצוות". ופעמים אין בהם כדאי לדחות אותם ומתקיים כי עבירה מכבה מצוה.
אמנם זה יהיה כאשר אין בו עוד תקוה - כך אמרו חז"ל כל זמן שהרשע בחיים יש תקנה שיעשה תשובה. אמנם "במות אדם רשע תאבד תקוה", אמנם כל זמן שהרשע עדיין קיים לא יאבד המצות שעשה, אמנם הם נקראים בדרך 'הלואה' ביד הצדיק. והנה כבר נתבאר כי זמן הפסח הוא מכונה ומעותד אל הבדיקה של מעשים הרעים שהם דוגמא אל החמץ, וצריך לעשות בהם מצות ביעור. והנה איש הישראלי זה שלוה מצוה זו - הוא הככר - מחבירו איש הישראלי הבלתי שלם קודם הפסח, אע"ג כי אדם זה לא זכר לתקן מעשיו במעשיו בזמן הפסח ולא דעת ולא תבונה לאמר כי הנה כל אלו המעשים של הבדיקה והביעור הם מכוונים לאיש אשר כמוני כדי שיתעורר לבו לעשות תשובה. והוא לא כן עשה. עם כל זה הצדיק שלוה המצוה הנזכר "צריך לפרעו אחר הפסח". והענין יהיה באחד משני דרכים.
האחד הוא הפרעון כאשר הרשע יעשה תשובה - אז ישובו אותם המצות אליו. ויש בדרך אחרת כאשר אותה המצוה אצל הצדיק שאינו רוצה בכך להיות נהנה בדבר שאינו שלו כאשר נתבאר בכוונת ברכת 'על הצדיקים'[1] כמ"ש "ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת ושים חלקנו עמהם" כי יכוין האדם לומר אם באולי חטא וגרם לו העון שהלכו המצות שעשה לזולת, יהיה אותו החלק עם צדיק אחד שאינו רוצה ליהנות ממה שאינו שלו, ולכן מחזיר לו הכל. וכמו כן בנ"ד(?) בנידון דידן(?) כי צריך הצדיק לפרוע אחר הפסח, ויש בו דין גזל אם אינו פורעו לו כאשר עשה תשובה. ולאותו החסיד גם כן שאינו חפץ ליהנות ממה שאינו שלו לגביה דידיה נחשב משום גזל אם אינו פורע לו כאמור.
"ישראל שקבל מעכו"ם ברבית ככרות וכו'" - הנה אע"ג כי התורה התירה ליקח ריבית מעכו"ם שנאמר "לנכרי תשיך" שיהיה נהנה ממנו כי זה הוא יורה שהוא סיבה ליקח ההארה אשר בקרבו, אור בו, בסוד "אשר שלט האדם באדם לרע לו" על דרך הנ"ל. וגם החמץ של גוי מותר ליהנות ממנו. מכל מקום בזמן הפסח נאסר לגמרי מן הטעם הנ"ל כי הנה בזמן הפסח יש שני סיבות לאסור אותו. האחד הוא כדי להכניע הקליפה סטרא אחרא ביותר כדי שיהיה זה התחלת ההכנה לזמן העתיד בביאת הגואל במהרה, כי אז נעשה הביעור לגמרי שנאמר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". זאת ועוד סיבה אחר לפי כי צריך לבער ולהוציא הקליפה לחוץ כדי שיהיה מקום פנוי אל הקדושה להתייחד כאשר נתבאר מן הזוהר. ולכן כל מין הנאה הנמשך מסטרא אחרא - הוא החמץ - אסור.
ולכן ישראל המקבל מעכו"ם הגשמי ככרות ברבית בכל שבוע, אין ראוי לקבל ממנו בפסח אלא יאמר לו קודם הפסח שיתן לו בשבוע של פסח קמח או מעות ואז כיון שהתנה עמו כך, אע"ג כי אחר הפסח נותן לו לחם חמץ, מותר לפי שהם תמורת הקמח והמעות. וכבר נתבאר כי החמץ של עכו"ם לאחר הפסח מותר.
"ישראל שהיה לו תנור ואפה בו עכו"ם חמץ בפסח אפילו מעות אסור לקבל בשכרו וכו'" - כל אלו הדינים מבוארים הם מתוך הדברים הנאמרים למעלה ואין להאריך.
"מותר לומר לעבד בפסח הילך דינר זה וקנה לך ואכול וכו'" - איתא בזוהר פרשת תצא דף רע"ו (ח"ג רעו, א) וזה לשונו: "בשכינתא דכתיב בה ומלכותו בכל משלה אית לה נערות עבריות ושפחות עבריות ואית לה עבדים ושפחות נכריות בגין דלא ישתכח מלכו' אחרא בעלמא. ואלין שפחות נכריות מסטרא דסם המות נוקבא דס"מ וכו'". הנה מבואר מזה המאמר כי השכינה יש לה עבדים ושפחות נכריות, ובלי ספק כי כמו שהשכינה היא מחלקת מזון לנערותיה העבריות שכן נאמר באשת חיל "ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה" - כך היא מחלקת מזון לעבדים ושפחות הנכריות שנאמר "ואתה מחיה את כולם".
וכן נמי זאת תורת האדם, כי נמצא אתו יצר הטוב והמצומתין לו ויצהר הרע והמצומתין לו כדאיתא בזוהר פרשת בא דף מ"ב (ח"ב מב, א) וזה לשונו: "דלכל בר נש דאית ביה ארבע יסודין ארבע מלאכין נחתין עמיה מימינא וארבע משמאלא. ארבע מימינא מיכאל וכו'. ארבע משמאלא עון משחית וכו'. ולית בר נש דלית ביה ארבע יסודין אבל כפום יסודא דאקדים ביה הכי מקדימין אלין ארבע וכו'".
והנה בלי ספק כי אלו המלאכים הם נהנים ונזונים ממעשה האדם כל אחד כפי דרכו. אותם מלאכים שהם קדושים מסטרא דימינא הם נהנים מתורתו ומעשיו הטובים. אמנם אותם שהם מסטרא דשמאלא הם נהנים ממעשים הרעים אשר יעשה האדם לחטא בהנה.
ולכן משני סיבות הללו מותר לאיש הישראלי לומר לעבדו הגשמי בפסח "הילך דינר זה וקנה לך ואכול" מאחר שכך הוא צריך לפרנס אותו הרוחני, ואעפ"י שהוא יודע שיקנה חמץ - מותר שהרי גם למעלה כל הקליפות וסטרא אחרא אין נהנים מסטרא דקדושה הנקרא 'מצה' מפני שהם נדחים למטה. ולכן אין מתפרנסים אלא מסטרא אחרא עצמן.
אבל "לא יאמר לו לך ואכול ואני פורע" מפני כי יש הפרש גדול בזה. דאילו מה שאומר "הילך דינר זה וקנה לך לאכול" משמע שהוא נותן לו ההנאה מן החטא שכבר עשהו. אבל כשאומר "לך אכול ואני פורע" משמע שפורע ממה שעתיד לחטא בהנה. ואם כן משמע שיעשה תנאי לחטא ולכן אסור לומר כן.
ויש מתירין מפני כי על הסתם אין צדיק אשר לא יחטא, מי יאמר זכיתי לבי.
"אסור להשכיר כלי לעכו"ם בפסח כדי לבשל בו אבל שכירות החמור מותר" - לפי שאין ההנאה מגוף החמץ. וכבר נתבאר הכל למעלה כי הנה הכלי הוא רומז לכלי עליון של הקדושה ונמצא מכניס חמץ (הוא סטרא דאחרא) לתוך הכלי זה. אבל החמור הוא מחלק סטרא אחרא ועל כן גם אם יהיה תועלת ממנו לאיש הישראלי הנה מה טוב כי על ידי כך נכנע הקליפה.
- ^ מצאתי בשער הכוונות/דרושי העמידה/דרוש ו - ויקיעורך