טור ברקת/תנב
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תנ"ב - זמן הגעלת כלים - ובוא ז' סעיפים
- יש להזהר להגעיל קודם שעה חמשית כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלים בני יומן אם לאו. וכן אם מגעיל כלים שבליעתן מועטת עם כלים שבליעתן מרובה. וכן אם משהא הכלי בתוך היורה יותר מדאי ואינו משהה אותה כל כך.
- וכן כדי שלא יצטרך ליזהר שלא ינוהו המים מרתיחתן ושלא יכניס הכלים עד שירתיחו המים, וכן כדי שלא יצטרך להגעיל היורה הגדולה שמגעילין בה תחילה וסוף.
- יש ליזהר מלהגעיל כלי בשר וכלי חלב ביחד, אלא אם כן אחד מהן אינו בן יומו.
- לא יניח כלים הרבה לתוך כלי ויגעילם ביחד.
- אם מגעיל בצב' יגלגל הכלי דאי לאו כן במקום הצב' לא סליק דיקולא דמיא.
- אין מגעילין בחמי טבריא אפילו כלים שדינם ככלי שני מפני שאינם תולדות האור, וכבולעו כך פולטו. מה בולעו על ידי תולדת האור כן פולטו על ידי תולדת האור.
- כלי גדול שאינו יכול להכניסו לתוך כלי אחר מחמת גודלו - עושה שפה לפיו מטיט כדי שיתמלא היטב ויגעו המים בשפתו וממלאו מים ומרתיחו או יקח אבן רותחת או לפיד אש וישליך לתוכו בעוד שהוא רותח ומתוך כך ירתיחו המים יותר ויעלו על שפתו.
- נוהגים לשטוף הכלי במים קרים אחר הגעלה מיד.
טור ברקת[עריכה]
הנה נתבאר למעלה כי ענין מה שאסרה התורה ענין החמץ משעה ששית ומעלה היינו על חטאת האדם אשר מעיקרא אדם הראשון לא עמד בשלותו שש שעות שנאמר "ולא יתבוששו" ואמרו חז"ל לא בא עליהם ו' שעות, ואמרו חז"ל ישראל שבו על עון אבותם. "וירא העם כי בושש משה - באו שש שעות ולא בא". ולכן חטאו. ולכן נאסר החמץ משעה ששית כמו שבא הרמז בפסוק "מפני שיבה תקום" כנ"ל. כי הנה נאמר "וזכור את בוראך בימי בחורתך" (קהלת, יב) - מיעוט רבים שני ימים. ובא הרמז שלהם לשני ימים אשר היה העון יום אדם הראשון ויום שחטא ישראל. ולכן נאסרו שתי שעות קודם האיסור של תורה - שעה חמשית באכילה ושעה ששית בהנאה כמו ששנינו "אוכלין כל ד' ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש".
ולכן מאחר כי כן נאסר החמץ בשני שעות הללו - לכן נמי יש ליזהר בענין ההגעלה דהיינו כי ההגעלה הרמז בה לעניינים הריכים אל התשובה כנ"ל. ולכן כאשר יעשה האדם התשובה בזמן הבחרות - אז טוב לו, ולכן צריך להזהר להגעיל קודם שעה חמשית שהוא זמן של הבחרות כאמור, כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלים אשר חטא בהם - הם האיברים כאמור. כי צריך בשעת הבדיקה להיות בודק במעשיו בכל אבר ואבר שבו, לתקן אותו ולעשות ביעור מן המעשים הרעים. וזה יהיה בפרט כאשר עברו על האדם ימים ושנים - כי נשתרש בחטא. ובפרט אם לא הרגיש עד שבאו עליו היסורין - כי אז צריך לפשפש במעשיו כמו שאמרו חז"ל דהיינו צריך להתבונן מה חטא באותו אבר שנתייסר בו - מה שמץ דבר נמצא בו. ואז ישוב אל ה' וירחמהו.
אמנם אם הקדים התשובה בזמן הבחרות אז לא יצטרך לדקדק אם הכלים (הם האיברים שלו) הם "בני יומן" כי חטא בהם בזמן שעדיין לא היה בר עונשין, שהם עשרים שנה המכונה ליום אחד כנזכר לעיל בפסוק "בימי בחורותך" הם יום שהגיע לי"ד ויום שהגיע לעשרים שנה. וכן אם מגעיל הכלים מן האיברים שעשה סיגופים למרק עונותיו "שבליעתן מועטת" כגון שלא חטא באותו אבר רק שני פעמים, עם "הכלים שבליעתן מרובה" שחטא יותר מדאי.
ועוד יהיה רמז כי דומה הכלים שבליעתן מועט שהם האיברים שנשתמש בהם באיסור הנאה בלבד לכלים האיברים שבליעתן מרובה שנשתמש בהם במעשה כי הנה נתבאר כי כלי ראשון ושני הם העינים והלב. ואף על גב כי הם תרי סרסורי דעבירה - העין רואה והלב חומד - עם כל זה לא יהיה הפגם שעושים כלים הללו בערך האיברים שעשה בהם מעשה, שאם לענין שראה ונתאוה לענין גזל וכיוצא - אז הידים והרגלים הם עיקר מפני כי הם כלי המעשה. וכן אם חמד רשע ענין *** לא יהיה ערך העין והלב שוה לאבר שנשתמש בו מעשה. ולכן לכל צדדין הללו ימצא כי יש כלים שבליעתן מועטת מפני כי נשתמש בהם בענין חמידה והנאה בלבד. וכן ימצא גם כן כלים שבליעתן מן האיסור מרובה מפני שנהנו בענין המעשה.
וכן אם משהה הכלי ביורה בתוכם יותר מדאי או אם אינו משהא אותם כל כך -- הודגמא לזה הוא בענין שהיית העון בידו ימים רבים או אם היה מזמן קרוב. כי בודאי הוא הפרש גדול כי לכן אמרו חז"ל "אם ראית תלמיד חכם שחטא ביום אל תהרהר אחריו בלילה שודאי עשה תשובה" - כנראה כי האיש הלבב גם שמגיע לידו עון תיכף הוא עושה תשובה כדאיתא בזוהר פרשת ויקרא "או הודע אליו חטאתו", כי כאשר האדם חוטא ולא שת לבו לשוב ושואפ' בעקיביו הקב"ה מביא עליו ייסורין כדי שיזכור העון.
ולכן כך יעשה כדי שלא יצטרך ליזהר שלא ינוחו המים מרתיחתן - היינו בדבר האמור כי כאשר יחטא האדם ולא נתן אל לבו לשוב מביא עליו הקב"ה ייסורין שיהיה נכוה ברותחין כדי שירגיש ויעשה תשובה. ולכן צריך בעוד שהמים רותחין והייסורין בגופו יעשה תשובה. שאם נחו אלו המיים (הם הייסורין) מגופו, ולא הרגיש ועודינו לא ישוב -- בלי ספק כי ישובו לבא עליו הייסורין ושלא יכניס הכלים (הם האיברים) ליורה (הוא הלב) - לחשוב סיבת העון. עד שירתיחו המים מן הייסורין שהם שולטים בו - אז יבין באיזה אבר חטא.
וכן כדי שלא יצטרך להגעיל היורה הגדולה שמגעילין בה תחילה וסוף יורה זו הוא הלב מפני כי הוא המרגיש ביסורין יותר מכל האיברים, וכאשר הוא נטהר אז כל האיברים נטהרין. וכמו שאמרו חז"ל בפסוק "עקוב הלב מכל ואנוש הוא". ולכן כאשר יעשה האדם תשובה בזמן הבחרות לא יצטרך לאחד מן הדקדוקים אלו כי גם שיעשה תשובה בדרך כלל תתקבל תשובתו מיד כאמור.
"יש להזהר מלהגעיל כלי בשר עם כלי חלב ביחד וכו'" - אין הרצון בכלים הללו לומר שהם שני מיני כלים. אע"ג שכבר נתבאר כי הכלים הם רמז לאברי האדם. אמנם אין הפרש באיברים לומר כי יש מהם כלים של בשר ויש שנקראים כלי חלב - אין הענין כן. אלא כענין שאנו רואים בחוש ממש כי הכלי אם ירצה האדם יבשל בו בשר ונקרא 'כלי בשר', ואם ירצה יבשל בכלי זה חלק ויקרא 'כלי של חלב'. כמו כן הדוגמה באיברי האדם. אם ירצה לבשל באבר שלו בשר - דהיינו להיות כעסן או אכזרי או קמצן וכיוצא, כי כל מדות הללו הם נמצאים מצד הדין שהוא סוד הבשר כנודע מן הזוהר פרשת בהעלותך. ואם ירצה יבשל באיבריו וירגיל אותם להיות רחמן ונדיב ומעביר על מדותיו והיינו החלב שהוא מצד הרחמים כנודע.
וכבר נתבאר בהקדמה כי מה שאמרו חז"ל "הכבד כועס, הטחול שוחר וכו'" -- אין הרצון לומר כי לכך נבראו, דאם כן למה יענש מי שהוא כעסן ואיך יאמר שחוק הכסיל מאחר שהוא מוכרח במעשיו? אלא כי כונת חז"ל הוא הפך מן המובן להגיד כי אין יכולת לאדם לפטור עצמו מן הדין כי לצורך גופו וקיומו נבראו. וכל אחד מאבריו אלו יש להם צורך לענין חיותו. אבל מכל מקום גם הכבד הוא סיבה אל הכעס והטחול הוא סיבה לשחוק. אמנם הכל הם ברשות האדם. אל כל אשר יחפוץ יטנו האבר שלו.
ולכן הוא אומר כי "יש להזהר האדם מלהגעיל כלי בשר עם כלי חלב ביחד" לפי כי כדרך שנאמר בשר בחלב לענין אכילה ולענין בישול ולענין הנאה מפני כי לא יתערב זה בזה כדאיתא בתיקונים ובזוהר פרשת בראשית -- אם כן כאשר יעשה הגעלה שהוא לענין התשובה שנתעורר לעזוב אותם מנהגים הרעים שנאמר בהם "יעזוב רשע דרכו וכו'" - זה לא יתכן לתקן אותה בפעם אחת כי אין בו כמו שאר העונות. כי כאשר הוא מתחרט מהם ומעיד עליו יודע תעלומות שלא לעשותם עוד - מתקבל בתשובה. כי המנהגים הרעים יותר רעים להיות שהם קלים והאדם דש אותם בעקביו. ולכן צריך זמן עד אשר יוכל לתקן אותם כמ"ש הרמב"ם ז"ל מי שהוא כעסן צריך לנהוג בענין השפלות עד קצה האחרון עד שאחר כך יבא אל המיצוע. וכן הכילי וכיוצא (מאמר). אם כן גם בדוגמא זו אם בא להגעיל אלו הכלים (הם האיברים לעשות תשובה) - צריך שלא יתערב זה בזה לשוב בדרך כלל כמו העונות. ועוד כי מעיקרא אין לו לומר הרי נמצא בי מדה טובה וזה יהיה תיקון לאותה מדה הרעה -- אינו יכול לעשות כך.
"אלא אם כן אחד מהם אינו בן יומו" - כלומר כי מה שאמרו חז"ל מי שיש לו מעשים רעים יחליפם במעשה הטוב - אין אלו החילופים אלא במעשים הרעים שנזדמנו לו בדרך מקרה, או אפילו במזיד רק שלא יהיו דברים הקבועים בו ממנהגים הרעים. כי איך יעלה על הלב איש שיאמרו חז"ל תעשה מעשה טוב ותניח אותה מדה רעה בידך? ולכן בא הודעה זו כי הדרך הנכונה לתשובה ממנהגים הרעים כך הוא - כי כאשר האחד אינו בן יומו כלומר מום קבוע בו תמיד - זאת ועוד אחרת כי גם שנתן אל לבו ונתחרט על אותה מדה רעה, אין יכול לתקן אותה בן יומו, רק צריך להרגיל עצמו עד שיסיר אותה ממנו לגמרי כאמור.
"לא יניח כלים הרבה וכו'" - גם ידקדק בענין התשובה באיברים שלו על כל דבר ודבר הוא לבדו לטוב לו לא יעשה תשובה סתם כי לא ידע אז ערך העון כדי להתחרט בלבו ולכן עצה טובה קמשמע לן "לא יניח כלים הרבה ויגעילם" בחרטה יחד כנזכר.
"אם מגעיל בצבת יגלגל הכלי וכו'" - הנה נתבאר לבעלה כי עיקר התשובה הבחרות שנאמר "וזכור את בוראך בימי בחורותיך", ולכן קדמו שתי שעות לאיסור החמץ קודם שעה שביעית שהם ימי שנותינו שבעים שנה. וכן נמי הוא ענין ההגעלה באותה שעה כי יחם לבבו לשוב אל ה' ולהתחרט חרטה גמורה איך הכעיס את בוראו. אמנם אם זה האדם עשה תשובה מחמת יראת העונש עד אשר לא יבאו עליו ימי הרעה - זה הוא דוגמא לצבת המחזיק בכלי, כלומר לפי שנכנס היראה בלבו שמא יתפס במקרה הזמן בכלי אחד מן האיברים מפני כי הקב"ה מודד מדה כנגד מדה, או מזקנים יתבונן שמתחסר מהם אחד מן החושים. ולכן מפני יראה זו הבלתי שלימה יתפוס הכלי (הוא האבר) שנבלע בו החמץ של העון ומגעיל אותו.
ולכן מכניס אותה ליורה (זה הלב) כי יחם לבבו פן יקראהו אסור. ולכן אע"ג כי מועיל תשובה זו - מכל מקום "יגלגל הכלי" כאשר יחם לבבו יחשוב נמי כי גלגל הוא שחוזר בעולם ויעשה צדקה שהוא עיקר לתשובה כמו שאמרו חז"ל, ועל ידי כך יגלגל ויחזיק כל כלי מאיבריו למוטב. אם לענין העבירות, אם לענין מדות רעות. ואם לא עשה כן במקום הצבת לא סליק דיקולא דמיא - כלומר במקום אותה יראת העונש אינו עולה החרטה יפה וישאר בו אותה מדה רעה בצד מה.
"אין מגעילין בחמי טבריא וכו'" - גם זה הענין הוא דוגמא לשב מיראה שכבר נתבאר דעף על גב שמתקבל בתשובה צריך לעשות הרתחות יתירות כנ"ל. וגם כן העושה תשובה מיראת מאורעות הזמן אשר יראה בעיניו שהם דוגמא לחמי טבריה שהניח אותם הקב"ה אות לבני מרי שנאמר "זכר עשה לנפלאותיו", כי החי יתן אל לבו לומר מה זאת עשה האלהים לדור המבול שנידונו ברותחין על ידי מים אלו ברותחין, ומה גם אם היה טמוע בעון זה יתבונן כי ברותחין קלקלו וברותחין נידונו יאמ' מי הקש' אליו וישל'. ולכן יעשה תשובה מיראה.
ולכן יאמר "אין מגעילין בחמי טבריא" כי לא נכון לשוב בדרך זה. לא מבעיא אם הוא נעל מעש' רע דהיינו שטמא הכלים שלו במעשה, אלא אפילו כלים שדינם בכלי שני דהרהורי עבירה שבלב - לא נכון לעשות כן מפני כי אינם תולדת האש דידן, כלומר כי התשובה המובחרת הוא כי יחם לבבו מניה וביה, כי יאמר אוי שהכעסתי את יוצרי. ואז כבולעו כך פולטו, כי בדרך שנבלע האיסור בו בדרך חימום בעצמו - כך צריך שיפלוט אותו מעצמו ויעשה תשובה על ידי תולדת האור אשר בער בלבו מעיקרא להרע, גם עתה יבער בלבו להטיב.
"כלי גדול שאינו יכול להכניסו לתוך כלי אחר מחמת גודלו וכו'" - הנה נתבאר כי שני כלים מיוחדים הם הנקראים 'כלי ראשון ושני' - עינא ולבא, להיות שהם תרי סרסורי דעבירה. ולכן יאמר "כלי גדול שאינו יכול להכניסו לתוך כלי אחר לרוב גודלו" - הוא העין או הלב - לא יכול להכניס בסוג עם שאר הכלים (הם האיברים) לפי כי גדולים הם סרסורי עבירה. כיצד יעשה להרתיח אותם בהגעלה? כי הענין אינו ברשותו ותכף הלב חומד.
ולכן התקנה לזה מאחר כי הענין עיקר שאם לא יראה בעיניו אין הלב חומד כלום. ולכן עושה שפה לפיו מטיט(?) כמו הבחור שראה בבואה שלו על המעין ולפי שניעור יצר הרע תכף נדר לגלח שערו וכו'. כך יעשה שפה לפיו בדיבור שמכניע את יצרו כי יאמר לו כמ"ש הבחור ליצרו "מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך", זכור כי עפר אתה ואל עפר תשוב.
או אם נאמר כי "כלי גדול" זה הוא הלשון, שנאמר "לשון מדברת גדולות", כי אין גדול ממנו בכל ערך האיברים כנודע מה שאמרו חז"ל ממשל מלך הפרסי בחלב הלביאה. ולכן יאמר "כלי גדול זה" שאינו יכול להכניסו האדם בכלי אחר של האיברים להדמות לו "להגעיל אותו" לייחד אותו. התקנה שלו הוא עישה "שפה לפיו של טיט" מה שאמרו חז"ל אמר הקב"ה ללשון אני בראתי לך שתי חומות, אחת מהם השפתים. לכן זכור יזכרנו עוד ענין השפה לפיו והיא של טיט, כי עפר הוא. כך יעשה עד שיתמלא הטיט(?) מרתיחת המים והיה בלבו כאש בוערת ויגעו המים אלו בשפתו ומרתיחו כאמור. אז "יקח אבן רותחת" - הוא היצר הנקרא 'אבן' שנאמר "והסירותי את לב האבן", כי הרשעים מלאים חרטות. "או לפיד אש" - כי יבער בלבו אש של גהינם כנ"ל. "וישלך לתוך היורה" בקרב איש ולב עמוק בעוד שהוא רותח מן החרטה יזכור ללבו כל הדברים אלו ומתוך כך יעלו המים על שפתו, כי נדון הוא ברותחין ושב ורפא לו כמדובר.
"נוהגים לשטוף הכלי במים קרים וכו'" - הענין הוא כי הנה השב אל ה' כמו שנתבאר שצריך האדם לשים על לבו כל הדברים הרעים הבאים על החוטא מן הרעים והמאורעות הרעות בעולם הזה, כי לכן יהיה סיבה כי ישבר הלב הזונה וישפוך כמים לבו נוכח פני ה', כי בכך ינצל מדין גהינם. כך מן הראוי הוא כי ישוב ויתן אל לבו מה רב טוב הצפון לבעלי תשובה כמו שאמרו חז"ל "מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". והיינו דוגמא לזה 'שטיפת הכלי' - היינו כל אבר ואבר "ישטוף אותו במים קרים", מאחר שהגעיל אותו על ידי הרהור כל העונשים אשר מגיעים לאדם בכל אבר ואבר שבו חטא - אחר כך ישטוף אותו במים קרים - יחשוב בשכר הצפון לו וכמה דאת אמר "מים קרים על נפש עיפה" הם בהשואה עם "שמועה טובה מארץ מרחק", דהיינו הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן, כי שם על שפתו יושבים הנשמות כל אחד מתעדן מאותם המים כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל בפסוק "והשביע בצחצחות נפשך", עיין שם.