טור ברקת/תמ
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן ת"מ - דין חמצו של עכו"ם שהופקד אצל ישראל
- עכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם היא חייב באחריות מגניבה ואבידה, בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו - חייב לבערו. ויש אומרים שאפילו אינו עליו אלא שומר חנם שהוא חייב בפשיעה - חייב לבערו. ואפילו אם אינו חייב באחריותו בדין אלא שיודע שהעכו"ם אלם ויכפהו לשלם אם יאבד - חייב לבערו. ויש חולקים.
- ואם אינו חייב באחריותו - אינו חייב לבערו, אפילו אם הוא כבוש תחת ידו כגון שהוא גר תושב ושרוי עמו בחצר. וצריך לעשות לפניו מחיצה גבוה עשרה טפחים כדי שלא ישכח ויאכלנו.
- עכו"ם שנכנס לבית ישראל וחמצו בידו - אינו זקוק להוציאו. אעפ"י שהישראל רואה חמץ של עכו"ם אין בכך כלום. אבל אסור להעלותו עמו על השלחן ואפילו בהפסק מפה.
- ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חבירו או אצל עכו"ם, אעפ"י שקבל עליו הנפקד אחריות - עובר עליו המפקיד.
טור ברקת[עריכה]
הנה נתבאר למעלה כי סטרא אחרא הוא דוגמא אל סטרא דקדושה שנאמר "גם את זה לעומת זה עשה האלהים". ולכן כמו שבסטר דקדושה משם הם נמצאים כל הנפשות של איש ישראל - כך הוא בסטרא אחרא כי כל הנפשות של האומות נמשכים מהם. ולכן כמו שבעדת ישראל יש נמצא בהם צדיק ורשע - כך הוא בסטרא אחרא; כי יש נמצא בהם חסידי אומות העולם והרשעים כים נגרש.
ולכן בא הדין "עע"ז שהפקיד חמצו אצל ישראל וכו'" כי זה ימצא באחד משלשה דרכים. ראשונה על דרך הנ"ל כי סטרא אחרא היא נמצאת בעולמות כל אחד כפי בחינתו, ומה גם בבתים של הפרטים שהם מיוחדים לכל אחד ואחד, ולפי כי הקליפה אין עיקר דירתה בבתי הקדושה ולכן ימצא כי כאשר נכנסה סטרא אחרא באותם הבתים יקרא שהוא ענין 'פקדון' מפני שהוא בדרך עראי ואינו בדרך קבע. והיינו משחז"ל "לית שמיה פקדון אלא פוק דון" (מאמר) לפי שצריך לצאת משם ולידון. ולכן גם בשפלים הגשמיים יהיה כן, כי עע"ז שהפקיד חמצו אצל ישראל - ר"ל בבית מושבו בעולם העליון.
"אם הוא חייב באחריותו" האיש ישראלי "מגניבה" - הענין יובן עם מ"ש בזוהר פרשת משפטים דף קי"ג (ח"ב קיג, א) וזה לשונו: "ואראה את כל העשוקים - מאי עשוקים? אלין דהוא אמר אינון ינוקין דמתין בתוקפא דאמהון דקא עשוקים. וכמה סטרין עשוקים באתר עילאה ועשוקים אינון לתתא וכו' לית עשוק כאינון עשוקים דהוה איהו עשיק בקדמיתא או מתלתא לאחרא כמה דכתיב פוקד עון אבות על בנים וכו' שלמה מלכא צווח ואמר אדם עשוק בדם נפש וכו' כיון דהו' עשוק בדם נפש - או בנו או בן בנו יהון עשוקים בטיקלא דכתיב עד בור ינוס אל יתמכו בו - עד ההוא בור רק ינוס מאתר קדישא ואל יתמכו בו וכו'".
הנה מבואר מן המאמר כי יש עון שמחייב לאדם שיגזלו בניו ובני בניו ממנו, ולכן יאמר "אם חייב באחריותו וכו'" - אינו חוזר על אחריות החמץ אלא על האחריות של עצמו של המופקד אצלו החמץ, "אם הוא באחריותו" כגון זה שיש עליו אחריות מאותו עון שהוא עשוק בדם נפש, ולכן "חייב בגניבה ואבידה" - שגוזלים ממנו נשמות של בניו. ואם נאמר כפי פשוטו שהוא חייב באחריות של החמץ, ר"ל כי מאחר שנאמר "ואהבת את ה' בכל לבבך - בשני יצריך", הנה הוא מתחייב לתקן אותו החמץ שהופקד אתו מן היצר הרע, ולכן אם לא יעבוד ה' באופן זה נמצא מתחייב מגניבה ואבדה כאמור. ומאחר שאינו יכול למתק ולתקן אותו על דרך האמור - לכן חמץ זה שהוא הקליפה, "בין שהוא בביתו" ר"ל בית הפרטי בקרב לבו או הבית המיוחד לו למעלה, "בין שהוא בכל מקום" של העולמות שהוא ברשותו, "חייב לבערו משם" וזה הוא להנאתו ולטובתו מפני כי אם ישאר שם סטרא אחרא הוא עובר על "ולא יראה לך שאור בכל גבולך", ועובר על 'ובל ימצא' שנאמר "שאר לא ימצא בבתיכם". ובעבור כך יעשוק התולדות שלו סטרא אחרא שם כאמור. ולכן חייב לבער.
"ויש אומרים שאפילו אינו עליו אלא שומר חינם" שהוא חייב בפשיעה - ר"ל כי אין עליו עון מוקדם אלא אם כן פשע ועשה עון מחדש או שפשע ולא עבד ה' בכל לבו כנזכר, חייב לבערו כדי שלא יתאחז ויונק משם. "ואפילו אם אינו חייב באחריותו כדין" - כלומר כי אין בו צד עון פרטי, "אלא שיודע כי עע"ז אלם" דהיינו קליפה תקיפא כדאיתא בזוהר כי הקליפות הם דוגמא אל קליפות האגוז; יש מהם יותר קשים זה מזה. ולכן אם יכפהו הקליפה לשלם על איזה צד של חטא בשוגג או על התרשלות מלעשות מצות עשה דקנסי עליה בעידן רתחא כההיא דרב קטינא ע"ה - לכן הוא חייב לבערו.
ויש חולקים מפני כי ידענו מענין זה של רב קטינא שלא היה לו ציצית ושם נאמר דאין קונסין אעשה אלא בעידן רתחא, והא ליתי הכא. ומאחר שאין לו יכולת להתאחז מן הקדושה - אינו חייב לבער כי מעצמו יהיה נדחה.
ואם אינו חייב באחריותו מפני כי אין בו אותו עון של דם נפש הנזכר - אינו חייב לבערו "אפילו כבוש תחת ידו" כגון שהוא גר תושב ושרוי עמו בחצר, דהיינו מחסידי האומות כאמור. "וצריך לעשות מחיצה בפניו של אותו חמץ" הנזכר - ר"ל מחיצה של קדושה גבוה עשרה טפחים (כי אין קדושה פחותה מעשרה), והיינו כדי שלא ישכח ותחזור ותשלוט בו השכחה, הוא סטרא אחרא, ויאכילנו סטרא אחרא אחר כך לאדם זה. או יהיה כי כאשר ישלוט באדם סטרא אחרא יאכלנו וישלוט עליו כי אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות קודם על האדם ויחטא ויאכל החמץ הוא העון כאמור.
"עכו"ם שנכנס לבית ישראל וכו'" - הנה נתבאר כי זה מורה על סטרא אחרא שמכניס אותו חמץ שלה (הוא היצר) במושבות הקדושה של איש הישראלי היינו בתי הלב להחטיא אותו, ואחר כך עולה ונכנס בעולמות גם בבית הפרטי של האדם כנ"ל מאחר שהחמץ בידו וברשותו דבק עמו, והוא בזמן שכבר נכנעה הקליפה. "אינו זקוק להוציאו" אע"פ כי ישראל רואה ענין הקליפה חמץ זה של גוי - אין בכך כלום מאחר שהחמץ הוא ביד עכו"ם ברשותו. כי הנה אם לענין יצה"ר לא סגי בלאו הכי, ואם לצד עילאה ימלל הנה בכל עולם נמצא סטרא אחרא ולא סגי בלאו הכי. אבל מכל מקום "אסור להעלותו על השולחן עמו" איש הישראלי שהוא בתוך הקדושה לא יעשה מעשה שיוכל לעלות למעלה אחר שכבר נכנע וירד למטה. אסור להעלותו. "ואפילו בהפסק מפה" - היינו המחיצה שבין שני בתי הלב - לא יכניסנו לשם על ידי הרהור רע וכיוצא.
וכן נמי לא יהיה סיבה להעלות אותו על השולחן הטהור אעפ"י שיש הפסק מפה מצד הקדושה. ולכן מתערב עמה מאחר שהיה מחיצה של עראי - אינו מועיל גם שיועיל אסור לעשות כך שלא לתת לקליפה אחיזה כלל.
"ישראל שהפקיד חמצו וכו'" - הנה נתבאר למעלה משחז"ל כי כל אחד מישראל יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגהינם. ובלי ספק כי העונות הם חלק החמץ שלווהוא מפקיד אותו אצל ישראל חבירו עד עת בא דברו למות, ואז כל אחד הוא יורש מקומו. ובערך זה יהיה גם כן ישראל שהפקיד חמצו של העונות אצל הגוי על דרך הנזכר לעיל, כי האיש הישראלי כאשר הוא יעשה תשובה גמורה אז נאמר "ונשא השעיר עליו את כל עונותם". אמנם אם הוא מאותם העושים חבילות של מצות כנגד חבילות של עבירות - אז אין נמצא בו כח לדחות העונות שעשה ולתת אותם על סטרא אחרא לגמרי. אבל הם נקראים בדרך 'פקדון'. ויש גם כן אשר חז"ל הגידו "כל הנושא אשה עונותיו מתפקפקים עד שיעשה תשובה". וכל זמן שעדיין לא עשה תשובה הם בדרך פקדון אצל הקליפה.
ולכן זה וזה אעפ"י שקבל עליו הנפקד אחריות של החמץ של העונות הנזכר -- עם כל זה עובר עליו המפקיד מפני כי חייב אדם לבדוק עונותיו ולהוציא אותם לחץ מן הקדושה עד שילכו אל הקליפה כאמור.
עוד יהיה כוונת מ"ש "עכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל" כאשר נודע כי יצר הרע הוא נתן באדם משעה שנולד כמו שאמרו חז"ל שנאמר "כי יצר לב האדם רע מנעוריו - משעה שננער מבטן אמו", והיינו החמץ שמפקיד הקליפה אצל האיש הישראלי. "אם הוא חייב באחריותו מגניבה ואבדה" - הענין הוא כי הנה היצר שהוא נתן באדם - תכלית הכונה בזה הוא כדי שהאדם יתקן אותו על ידי מעשיו ויחזיר אותו אל אל הקדושה שלכן נאמר "ואהבת את ה' בכל לבבך" ואמרו חז"ל "בשני יצריך - ביצר הטוב וביצר הרע". ולכן ימצא כי פעמים היצר הוא קבוע באדם על מעשים רעים אשר יעשה אותם האדם וכאשר מחזיר אותו למוטב לעבוד את ה' כמאן דליתיה דמי שנאחז בו רוח הולך ולא ישוב. וכן נמי יהיה חמץ זה ענין של עון מחדש אשר יעשה האדם כי כך אמרו ז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות", וזה הוא מלבד היצר הקבוע באדם שלכן אמרו חז"ל "עבירה גוררת עבירה".
וכן נמי בדרך זה מתבאר אם עכו"ם הפקיד חמצו - הוא סטרא כנזכר הפקיד חמצו הוא אותו היצר שהכניס באדם רוח של שטות מן אותו הנקרא "מלך זקן וכסיל", ולפי כי האיש הישראלי הוא מסטרא דקדושה לכן נקרא שהוא בדרך 'פקדון' אצלו כי אין העון אצלו הקליפה בעצם אדם שהנה אנחנו מעידים בכל יום ואומרים "נשמה שנתת בי טהורה". ולכן "אם הוא חייב בגניבה ואבדה" - כלומר כי הנה האדם זה נשתרש בענין של זה העון פעמים שלש עם גבר, ולכן "בין אם הוא בבית" - הוא לב האדם כדאיתא בזוהר בפסוק "הוקר רגלך מבית רעך" והוא בענין של קבע שם, או שהוא "בכל מקום ברשותו" - היינו באחד מן האיברים שלו על דרך מ"ש חז"ל בפרשת "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר - אמר לפניו רבש"ע חזרתי על כל האיברים שלי ולא מצאתי אבר שהכעסתי לפניך בו". ולכן בכל אלה הצדדין חייב לבער כדי שלא יהיה ענין עיכוב אל השראת הקדושה ליל הפסח בכלל ובפרט.
"ויש אומרים שאפילו אינו עליו אלא שומר חינם" - כלומר כי מעולם לא עשה אותם העונות אלא בשוגג בדרך מקרה, אף על גב שחטא כמה פעמים נפרדים על הנפש השוגגת, מאחר שהוא חייב בפשיעה שהנה הוא מותרה ועומד להיות בורח מן העבירה ואמרו חז"ל אל ידאג אדם על חטא קל שבא על לידו אלא מפני שנפתח לו פתח לחטא במזיד. ולכן חייב לבער מכל מקום ואפילו אינו חייב באחריותו לפי כי כל מה שחטא לא היה אצלו אלא בדרך מקרה, ולכן אינו חייב בדין מפני כי כך אמרו חז"ל הקב"ה מוחל לאדם שלשה פעמים שנאמר "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר וכו'".
"פסק הרמב"ם ז"ל ואם יודע שהגוי אלם" - כלומר אם אדם זה האיש הישראלי הוא בן דעת ומבין כל הקליפה הוא מכריח את האדם לחטא בעל כרחו כדאיתא בזוהר פרשת תרומה, כי הקליפה הוא שורה על האדם ומתדבק עמו שלא ברצונו ומכריח אותו לחטא. ולכן כופה אותו לשלם אם יאבד - ר"ל אע"ג כי לא ימצא העון שעשה מפני כי נאבד מדעתו בדרך שכחה - חייב לשלם מן המצות שעשה כמו שאמרו חז"ל "עבירה מכבה מצוה", ולכן חייב לבער מפני שנפרע ממנו. ויש חולקים מאחר שחטא בשוגג והוא לא ידע בו כלל - אין חייב לבער.
"ואם אינו חייב באחריותו" - ר"ל כי לא היה בו העון נמצא בדרך קבע ולא נשתרש בו, "אינו חייב לבערו" מאחר שאינו זוכר אותו שהרי אינו עובר עליו על 'לא יראה ולא ימצא' ואפילו הוא כבוש תחת ידו כגון שהוא גר תושב ושרוי עמו בחצר - הוא הדבר שביארתי שלא היה באדם זה העון בדרך קבע, מכל מקום צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים - היינו הרחקה יתירה כאשר מפורש בענין הפורש מן החטא כדי שלא ישכח ויאכלנו על דרך "הלחם אשר הוא אוכל", ולא ישוב עוד לאותו חטא פעם אחרת כנזכר.
"עע"ז שנכנס לבית ישראל וחמצו בידו וכו'" - הנה נתבאר כי בית של ישראל הרמז הוא אל הלב לפי שהוא בערך המקדש לענין השראת שכינה כמו שאמרו חז"ל "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם - בתוכו לא נאמר אלא בתוכם" של כל אחד מישראל, בקרב איש ולב עמוק שלכן נאמר "אני ה' חוקר לב". ולכן עכו"ם (שהוא הקליפה) שנכנס לבית ישראל (הוא הלב), "וחמצו בידו" - כלומר כי עדיין לא עשה בו מעשה לומר שהפקיד אצלו חמץ כנזכר לעיל אלא עדיין החמץ שלו היה בידו - הוא היצר, דהיינו כי נכנס לשם על ידי איזה ענין להכניס בלבו מחשבת פגול כדי שיהיה נעתק מן המחשבה רעה אל ענין המעשה אינו זקוק להוציאו כי הנה לענין היצר עצמו שהוא נתון באדם מזמן הלידה אינו יכול לבער אותו לגמרי כנ"ל, שלכן מן התורה החמץ בביטול בעלמא סגי. ולכן אין זקוק להוציאו משם. וכן נמי בענין ההווה לא עשה עון בזה להיות זקוק להוציאו שהרי אמרו חז"ל למחשבה רעה אין מצטרפין למפרע. ולכן אעפ"י שהאיש הישראלי הוא רואה החמץ של עכו"ם והוא נודע כי כל כונת היצר הוא להחטיא את האדם -- עתה עדיין לא חטא כלום. אבל אסור להעלות אותו על השולחן - הוא הלב עצמו. מכל מקום צריך להיות נזהר ממנו שלא יעשה בו רושם הרהור רע כמו שאמר הכתוב "והעולה על רוחכם" כמו שאמרו חז"ל "אין העלה באה אלא על הרהור הלב", ואמרו חז"ל "הרהורי עבירה קדשים מעבירה".
ולכן "אפילו על ידי הפסק מפה אסור". והענין כי הנה בלב יש שני חללים כמו שאמרו חז"ל "יצר הטוב בימין ויצר הרע בשמאל שנאמר לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו". ויש ביניהם כותל אחד מפסיק בין זה לזה, ולכן יאמר כי אפילו על ידי הפסק מפה שנמצא בין זה לזה אינו מועיל מאחר שמכניס בלבו מחשבת פועל(?) מה מועיל אותו הפסק לעכב אותו שלא יחטא. ולכן אסור להעלות אותו חמץ שם כלל - לא יעלה הרהור רע על לבו מ"מ.
"ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חבירו" - הוא הדבר אשר חכמים ז"ל הגידו "המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה" כדי שלא יהיה הוא בגן עדן והלומדים ממנו בגיהנם. לכן זה האיש הישראלי שהפקיד חמצו הוא העון שעשה אצל ישראל חבירו שהחטיא אותו ונקרא 'פקדון' מפני כי יש בידו לעשות תשובה וגם יעשה תשובה לחבירו שהחטיא אותו מפני כי אין המחטיא את הרבים בערך אחד עם המחטיא את היחיד מפני כי הרבים אין בידו יכולת להחזיר אותם בתשובה מפני כי אין מספיקין בידו, אבל ליחיד איפשר להחזירו. ולכן אם הפקיד אצלו חמץ של עון "או הפקיד אצל עכו"ם" כגון שעשה ישראל זה תשובה ולכן נשא השעיר עליו העון שלו.
"אעפ"י שקבל עליו הנפקד אחריות" - אם לענין הישראלי ר"ל שקבל עליו העון ונשתרש בו והמחטיא עשה תשובה. ואם עכו"ם קבל עליו אחריות שהרי נשא עליו העון שהרי המשחית שנברא מן העון נטמע במצולות ים של סטרא אחרא בנוקבא דתהומא רבא, מכל מקום עובר עליו המפקיד - הוא אותו שעשה תשובה. אף על גב שאין החמץ ברשותו מאחר שהחטיא הזולת עשה אותו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא כדבר האמור.