טור ברקת/תלט
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תל"ט - מי שבדק ולא מצא מספר ככרות שהניח - ובו ד' סעיפים
- ט' צבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם נטל חמץ או אם נטל מצה. ונכנס לבית בדוק - צריך לחזור ולבדקו. שכל הקבוע כמחצה על מחצה. ואם פירש הככר ממקום קביעותו ונטלו העכבר משם - אין צריך לחזור לבדוק, דכל דפריש מרובא פריש.
- שני צבורין - אחד של חמץ ואחד של מצה. ושני בתים - אחד בדוק ואחד שאינו בדוק. ובאו שני עכברים - זה נטל חמץ וזה נטל מצה. ואין ידוע לאיזה בית נכנס זה שנטל החמץ. וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס. או שידע שנכנס לאחד מהם ונכנס אחריו ובדק ולא מצא כלום. או שבדק קצת מהבית ומצא ככר - אינו צריך לחזור לבדוק.
- הניח תשעה ככרות חמץ ומצא עשרה - צריך לבדוק אחר כל התשעה. וכן אם הניח עשר ומצא ט' - צריך לבדוק אחר כל העשרה. שאנו אומרים מה שניח נטל ואלו אחרים הם . ויש אומרים דהני מילי בקשורים יחד אבל אם אינם קשורים יחד אין צריך לבדוק אלא אחר האחד.
- הניח החמץ בזוית זו ומצא בזוית אחרת - צריך לחזור ולבדוק.
טור ברקת[עריכה]
הנה הדין זה מתבאר עם מה שנתבאר לעיל למעלה בענין הפירורין והוא דבר והפכו. כי העכבר שהוא סטרא אחרא הוא נכנס לבית העליון הקדוש. ואע"ג שהוא בדוק ופסק ממנה ענין הזוהמא מן הטומאה הראשונה, או שהוא בדוק מן ימים האחרונים שהם ימי הליבון -- עכבר זה הוא יכול ונכנס שם בעבור מעשה התחתונים באחד משני פנים. או יהיה על ידי החמץ כי הוא השורש שלו, דאף על גב כי כל השנה הוא מותר החמץ והוא מאכל אדם, לחם מן הארץ (בסוד "הלחם אשר הוא אוכל"), כי אותו החמץ אשר בתוכו קדוש הוא שנאמר "כי אלהים קדשים הוא". אמנם הימים האלה הם נזכרים ונעשים בטהרה כדי לדחות את הקליפה לחוץ כדלעיל, ולכן צריך בדיקה כאמור.
ולכן כאשר עכבר זה - סוד הקליפה - נכנס לקדושה, והיה שם "ט' צבורין של מצה" מסטרא דקדושה, "ואחד של חמץ" - והוא כי לענין הרמז זה הוא בשני פנים. האחד הוא על דרך משחז"ל "אין בית אלא אשה", כי היא צריכה בדיקה כמו ששנינו "כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת". ולכן ט' צבורין מצה הם ט' מדות שלה - כולם נקראים מצה כי אין שם חמץ כלל. אמנם בחינה אחת שלה האחרונה - היא נקרא 'חמץ' מפני כי ממנה נאחז סטרא אחרא כמה דאת אמר "רגליה יורדות מות". ובא עכבר (בחינת הקליפה הנזכר) ונטל משם קצת שפע, ולא ידענו "אם נטל חמץ" מפני כי משם הוא עיקר יניקתו כאמור, או "אם נטל מצה" דהיינו שנתאחז יותר למעלה ונטל שפע יותר עליון מן המדות עליונות הנקראים 'מצה' כאמור.
ואע"ג כי דבר רחוק הוא כדאיתא פרשת פנחס דף רנ"א (ח"ג רנא, א) וזה לשונו: "מצה אמאי? אלא הכי תנינן: שדי - בגין דאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די. אוף הכי מצה בגין דמברחת לכל סטרין בישין ועביד קטטנה כגוונא דשדי דמזוזה דמבריח לשדים. אוף הכי איהי מברחת לון מכל משכני קדושה ועביד קטטנה ומריבה בהו, כמה דאת אמר מסה ומריבה. על דא כתיב מצה. והא 'מסה' בסמך איהו? אלא תרגומו 'מצותא'", עכ"ל.
הנה מבואר מזה המאמר כי המצה היא מברחת סטרא אחרא אבל עדיין מספקא לן אם עכבר זה "נטל מצה" - אם נהנה מאותו השפע מפני כי אע"ג כי המצה היא מברחת סטרא אחרא, היינו מצד הכח שלה. אבל מפני עון התחתונים הקליפה נאחז משם. שהרי נתבאר במאמר דאפילו בימי הטהרה מפני מעשה התחתונים מגיע לה טיפת דם כחרדל ואז נכנס לבית הבדוק - הוא בזמן הטהרה כאמור.
"ולכן צריך לחזור ולבדקו" - כי הנה נבתאר כי בכל יום של הליבון צריך בדיקה "מפני שכל הקבוע כמחצה על מחצה", ר"ל מאחר שהוחזק הקליפה להתאחז משם מן המדה האחרונה בדרך קבע מזמן הבריאה, ושכן מקדם לגן עדן וכו' "ואת להט החרב המתהפכת" כי הוא סטרא אחרא. ומה גם אע"ג כי אז נתאחזה בסופה אחר כך על ידי מעשה העגל נתאחזה יותר למעלה כנ"ל. ולכן נעשה מוחזק, מחצה על מחצה. ולכן צריך לחזור ולבדוק כאמור.
"ואם פירש הככר ממקומו ממקום קביעותו" - הענין הוא כי הנה דבר נתבאר למעלה כי ענין הככר הוא יהיה רמז לעין התחתונים אשר הוא פוגם למעלה. וזה באחד משני פנים: או בענין היותה מצה קדש או חמץ שכבר נמצא שם עון. וכן הענין בתשעה צבורין אלו שהם התשעה מדות שלה, ואחד של חמץ - הוא במדה האחרונה. וכאשר הם בחזקת טהרה שהם בדוקים - אז אין צריך לבדוק שכל הקבוע מחצה על מחצה הוא. אבל "אם פירש הככר" - הוא העון התחתון שנתאחז באותו ככר, שלכן נאמר "בעד אשה זונה עד ככר לחם". "פירש ממקום קביעותו" - הוא המקום הבדוק הנזכר, ונטלו העכבר כי נתאחז ממנו הקליפה משם. "אין צריך לחזור ולבדוק" - דכל דפריש מרובא פריש.
ולכן האשה שבדקה עצמה בתחילה והיתה טהורה, וכן נמי בסוף ז' נקיים גם כן בדקה עצמה -- אף על גב כי באמצע של הימים לא בדקה -- אינה צריכה בדיקה, דכל דפריש מרובא פריש. וכן נמי זה הענין יהיה בנשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא שם דם כאשר יבא במקומו בעזרת השם.
(סעיף ב) "שני צבורין - אחד של חמץ ואחד של מצה" - הנה על דרך הנזכר יהיה כאשר נאמר שהם שני מדות הנקראים 'עמודים', נצד והוד, אשר הבית נשען עליהם. והנה נתבאר בזוהר כי מה שאמר הכתוב "ויגע בכף ירכו" והוא באחד מהם. אמנם מפני כי לא נתברר בפירוש באיזה מהם נגע - לכן נאסרו שניהם, שהרי שנינו "גיש הנשה הוא נוהג בירך ימין ובירך שמאל".
וכן איתא פרשת בראשית דף כ"א (ח"א כא, א) וזה לשונו: "והוא צולע על ירכו - דא איהו נצח ישראל. ירכו ולא כתיב ירכיו. דא דרגא רביעאה דלא אתנבי בר נש מתמן עד דאתא שמואל ועליה כתיב וגם נצח ישראל וכו' כדין אתקין".
ועוד לקמן (ח"א כא, א) זה לשונו: "נצח ירכא שמאלא דיעקב ובגין כך אתא דוד וכליל ליה בימינא דכתיב נעימות בימינך נצח. ימינך לא כתיב אלא בימינך". עכ"ל.
הנה מבואר מזה המאמר כי בשני המדות נגע כאשר היה מתחילה מדת נצח, ירכא שמאלא דיעקב ונכלל בימין. והדברים עתיקים. אמנם העיקר הוא מפני כי שני מדות הללו הם חשובים כאחד לפי שהם תרי פלגי גופא כדאיתא בזוהר מ"מ(?) נקטינן כי מה שנגע המלאך באחת מהנה. ולכן ימצא כי האחת נקרא של חמץ - אותה שנגע בה בכף ירכו, ואחת של מצה - השנית אשר לא נגע בה.
אמנם כנגד אלו הם "שני בתים" שנאמר "והיה למכשול וכו' לשני בתי ישראל". האחד בדוק והאחד שאינו בדוק. "ובאו שני עכברים זה נטל חמץ וזה נטל מצה" - כל אחד מסטרא אחרא מתאחז מבית אחד, כי לא על חינם נאמר בלבן "ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל". והנה התרפים שם היו אלא שנהפכו ונעשו קיטוניות כמו שאמרו חז"ל בפסוק "ולא מצא את התרפים". והנה כי עכבר זה נכנס בבית שאינו בדוק הוא, ולבן הארמי שנכנס לשני אהלים אלו שעל האמת אחד הוא שנאמר "ורחל עקרה - עיקר של בית" הנקראת 'אשת יעקב' כמו שאמרו חז"ל. והנה בית זה אינו בדוק מפני שהיה שם תרפים.
אמנם עכבר אחר שנכנס לבית הבדיקה הוא סוד פרעה אשר משך לשרה אצלו שהיא בית בדוק ולא היה בה צד קליפה כלל. ומ"ש "זה נטל חמץ וזה נטל מצה" היינו בסוד הקליפה, לבן הארמי, נטל חמץ כי לולי שהיה שם תרפים (שהוא עון מן התחתונים כנ"ל) לא היה נכנס שם. והאחת שנטל מצה היינו פרעה כאשר תפס לשרה אצלו - גם זה היה מפני העון. הוא הדבר אשר חכמים ז"ל הגידו מפני שירד אברהם אבינו ע"ה למצרים שלא ברשות נמשכה שרה ונצטער, הילכך נקטינן כי יש עון מן התחתונים שעל ידי כן מתגבר הקליפה ומתאחז ממקום עליון אף על גב כי קדוש הוא.
ומ"ש "ואין ידוע לאיזה בית נכנס זה שנטל החמץ" - כלומר כי הנה כבר הגדתי כי יש למעלה שורש לשני בתים הנזכר, הם הנקרא 'בתי ישראל'. וגם נמצא שורש לשני קליפות נפרדים הנרמזים לשני עכברים שהם אשות הזימה(?). וגם ימצא כי נכנסו בשני הבתים כאמור שנאמר "עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו". והראיה כי כן נחרבו שני מקומות בית ראשון ושני - אם כן מאחר כי כן הוא בא הספק בענין התחתון הגשמי שהוא דוגמא, כי מאחר אשר כל מגמתינו הוא כדי להכניע סטרא אחרא ולדחות אותו מעל האדם ומה גם לדחות אותו למטה כדי שלא יתעכב הייחוד העליון שנעשה בליל הפסח הנקרא 'ליל שמורים' כאשר יבא בע"ה - לכן אנו צריכים לחוש לכל ספיקות הללו כדי לעמוד על דבר אמת. ולכן "אם נסתפק אם נכנס עכבר זה ואין ידוע לאיזה בית נכנס זה שנטל החמץ"- דאילו הנוטל מצה לא איכפת לן כי זה אין לו תועלת, ופרעה שנטל שרה יוכיח. אבל הספק בא על שנטל חמץ בסוד נערה המאורסה - "כי בשדה מצאה". וכן על כל אותם הספיקות אין צריך לבדוק עוד מאחר שכבר נעשה הבדיקה כתקנה כאמור.
וכאשר נעמיק להבין הענין יותר - השני בתים אלו הם ששנינו "משל משלו חכמים באשה: החדר והפרוזדור". וכבר נתבאר פרשת בלק כי כאשר נמצא עון למטה - אז אשת חיל רואה טיפת דם כביכול ולכן צריך בדיקה. וזה יהיה עד מקום שהשמש דש לדעת אם הוא דם טוהר. ובזה תבין כל אלו הספיקות. אין להאריך בזה משום כבוד אלהים הסתר דבר.
אמנם הבדיקה הנוגע לאדם הגשמי כבר נתבאר שצריך שיבדוק בשני בתי הלב לפנות משם הנגלה והנסתר, בין לענין מעשה בין הרהורים רעים ומדות הפחותות שהם נאחזים מהם ב' עכברים - ס"מ ונחש - הם שורש לעון א"ה אדם הראשון כי הטעהו ס"מ ועון העגל על ידי נחש. ובכן יטהרו הבתים העליונים שלהם מכל העולמות.
"הבית תשעה ככרות חמץ ומצא עשרה וכו'" - גם זה הדין הוא דומיא של ט' צבורין הנ"ל כאשר נתבאר רמז הענין הוא בתשעה מדות. וכן נמי הענין הוא בככרות רק כי הצבורין הם בכלל והככרות הם בענין הפרט. כלומר: כי כאשר עושה הנחה כי בתשעה מדות הנקר' ככרות הוא הספק כי הצבורין הם כל אחת ככולה מעשר כמו שאמרו חז"ל "אין קדושה פחותה מעשרה". ועתה נאמר כי כל מדה ומדה מהם לא יכנס הספק בכל עשר בחינות שלה זולת במדה האחרונה שבכל ספירה מהם, והם הככרות לפי כי בזה שייך להדבק החמץ - הוא סטרא אחרא - מטעם שנאמר "רגליה יורדות מות" שמובן מלת "רגליה" רוצה לומר המדות האחרונות שבכל ספירה שלה הנקראים 'רגליה' - אלו יורדות מות. ולכן נקרא חמץ.
ולכן הניח כי בתשעה מדות אלו ט' ככרות של חמץ. אמנם אחר כך "מצא עשר" - מפני כי גם במדה העליונה ממנה אפשר שתתאחז סטרא אחרא בסופה שנאמר "עון עקבי יסבני". ולכן צריך לבדוק אחר כל התשעה ולהוציא מהם הקליפה.
וכן אם הניח עשר, ומפני העון ימצא על ידי החקירה שהם תשע -- צריך לבדוק אחר כל העשרה שאנו אומרים מה שהניח נטל. והענין יובן לקמן כאשר יתבאר כי יש עון שעושה פגם עד למעלה ויש פחות ממנו.
ומה שכתב "יש אומרים הני מילי בקשורים יחד" - היינו בזמן שהמדות עליונות הם קשורות יחד - אז אפשר כי ישלוט העון והפגם עד למעלה בעשרה מדות הנרמזים בעשר ככרות כנזכר. "אבל אם אין קשורים יחד - אין צריך לבדוק אלא אחר האחד" מפני כי כן הוא למעלה כאשר נמצא עון בתחתונים מסתלקים התשעה מדות כדאיתא בזוהר בפרשת תזריע דף כ"ז (ח"ג כז, א) וזה לשונו: "תאני כד שארי חוייא לאתגלאה - מסתלקין סמכין ובניינין ומתעברן ואתי חוייא תקיפה ואטיל זוהמא, וכדין אשתכח מקדשא מסאב. מאן מקדשא? כמה דאת אמר ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", עכ"ל.
הנה מבואר מן המאמר כי מפני העון הם מסתלקין סמכין ובניינין - הם המדות הנזכר. לא נשאר רק המדה האחרונה וממנה נאחז סוד הקליפה כאמור. ולכן אין צריך בדיקה זולת חלק האחד כי שם נאחז החמץ - הוא סוד הקליפה כאמור.
"הניח חמץ בזוית זו וכו'" - מה שאמר הכתוב "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתיך" והם תרי סאבי אשר הבית נשען עליהם, וכבר נתבאר למעלה כי החמץ (שהוא סוד הקליפה) - מתחילה היא נאחזה בכף ירך יעקב. ועל הספק באיזה מהם נגע. ולכן דין גיד הנשה הוא נוהג בשתיהן. ולכן נמי אם הניח חמץ (שהוא סוד הקליפה) בזוית אחת מפני העון שהוא בסוד 'ירך אחת', נמצא בזוית אחרת - נתפשט מזה לזה מפני שהם תרי פלגי גופא כאמור. ולכן שניהם חשובים כאחד - לכן לעולם צריך לחזור ולבדוק מפני כי מדות אלו הם מעותדים להתאחז מהם סטרא אחרא כמדובר.
ועתה הנני חוזר לבאר הדינים האלה על דרך השני הנ"ל - עם הבתים בכלל ובדרך פרט. והנה הענין של תשעה צבורין הללו - הרמז שלהם הוא מה שאומרים חכמים ז"ל בפסוק "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה - אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות. עינים רמות - והיו לטוטפות בין עיניך". ונתבאר אצלי בפירושי על התורה כי באו ללמד חכמים ז"ל מייתור מלת "לך" דרשה זו - כלומר כי הפשט לא יופשט לעולם, כי המלחמה הגשמית היא נעשית בתחבולות ודאי, אבל גם כן מלחמה אחרת שהיא "לך" - פנימית בעצם אדם - היא נעשית גם כן בתחבולות. והכא במאי עסקינן כי לא יכול לעשות תשובה מפני כי נשרש בו העון.
והנה חז"ל אמרו "אם פגע בך מנוול זה" (מאמר) - ר"ל פגע בך על ידי העון כמה דאת אמר "לך פגע בו". "משכהו לבית המדרש וכו'". אם אינו נמשך - "וירא כי לא יכול לו" - אז על ידי תחבולות פנימיות יותר תעשה מלחמה עם היצר מפני כי אין אתה יכול לו מפני כי רבו העונות, ולכן עשה כנגדן חבילות של מצות ותנצל מפני כי כן שנינו "העושה עבירה קנה לו קטיגור אחד, והעושה מצות קנה לו סניגור אחד". לכן עתה מתגברים הפרקליטין על הקטיגורים והם נכנעים מפניהם. אמנם שפיל לסיפיה דקרא "ותשועה ברוב יועץ" - היא התשובה שמושיע כמו ששנינו "תשובה כתריס וכו'", כי בה נתייעץ הקב"ה וברא העולם כנזכר במקומו.
ולכן יאמר אם באמת כך היה שנמצא לאדם "תשעה צבורין של מצה" שהם רמז אל המצות שעשה חבילות חבילות, "וצבור אחד של חמץ" - היינו חבילה אחת של עבירות. "ובא עכבר" הוא הקליפה יצר סמוך, "ונטל אחד ולא נודע אם נטל חמץ או אם נטל מצה". והענין כי הספק אם נטל מצה שהוא המצוה מן החבילות שעשה הוא מפני דקים לן "עבירה מכבה מצוה", ונמצא זה שנטל מצה מפני כי אותיות מצה היינו מצוה עצמה, אבל מפני שעדיין חסר ממנו התורה כי לא משך היצר הרע לבית המדרש לתורה נקרא 'מצה' כי התורה מגינה ומצלה, לא כן המצוה וכנ"ל שנקרא 'מצה' מפני שהוא מסה ומריבה עם סטרא אחרא. ומה גם עם מה שביארתי יאות למצוה זו להקראת מצה ע"ש כי בתחבולות תעשה לך מלחמה עם היצר על ידי מצוה זו.
ולכן לא נודע אם נתגבר הקליפה, עכבר זה, ונטל אחת כאמור. גם יש ספק אם נטל חמץ. כיצד? על דרך "ואתן אדם תחתיך" - הוא אדום שנאמר "ונשא השעיר עליו", הוא סטרא אחרא, "את כל עונותם" - הם עונות ישראל כמו שאמרו חז"ל ואיתא בזוהר פרשת בשלח דף מ"ה (ח"ב מה, א) וזה לשונו: "ויקם פרעה לילה - לקטלא ולשיצאה אורחוי דכלבא כד מחיין ליה באבנא איהו אתי ונשיך לחבריה", עכ"ל.
אמנם זה ימצא על ידי התשובה. ובכן מספקא לן בכלל ובפרט אם ימצא כללות ישראל גם בשרידים ענין זה שנטל העכבר הקליפה חמץ או מצה. ונכנס לבית הבדוק - באחד מן הבתים של הלב - הרהור רע או בבתים העליונים כנ"ל. זה גורם לזה והבית הזה מן הכלל או מן הפרט. ונכנס להיות יונק מן השפע של סטרא דקדושה הנמצא בהם. ולכן צריך לחזור ולבדוק ולהוציא משם סטרא אחרא על ידי התשובה והחטרה. ולכן יהיה כח להוציא מן הבתים עליונים נמי סטרא אחרא ולהכניע אותה, שכל הקבוע כמחצה על מחצה מאחר כי העון הוא דבר מצוי קבוע שנאמר "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".
ומה גם כי כל המקומות של הבתים הנזכר נמצא בהם מום קבוע של סטרא אחרא - אין מקום נקי מהם שנאמר "כי אין בית אשר אין שם מת", בין בתי הלב בין בתים עליונים. ולכן צריך לחזור ולבדוק כדבר האמור.
"ואם פירש הככר ממקום קביעותו" - דהיינו אותה המצוה שלקח סטרא אחרא או ככר של חמץ של עון כבר לקח אותו ויצא ופירש הככר ממקום הבית הבדוק -- אז "אין צריך לחזור ולבדוק דכל דפריש מרובה פריש" - ר"ל אם נטל ככר מצה שהוא מצוה, כבר אין לו תקנה מאחר שכבר פירש. ואם לענין הבית עצמו - כבר יצא משם ולא ישוב עוד. ואם נאמר שנטל חמץ שהוא עבירה - לא ישוב עוד לביתו שהרי נדחה משם והלך לארץ גזרה כמו שאמר הכתוב "ונשא השעיר עליו וכו'". ולכן אין צריך לבדוק.
"שני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה וכו'" - הנה כבר נתבאר כי ענין זה יצדק באותו שעושה חבילות של מצות כנגד חבילות של עבירות שעשה. ולכן אם באולי ימצא כי כעת הם שני צבורין שהם חבילות חבילות, זה מקביל לזה, חבילה אחת של חמץ מן העונות וחבילה אחת של מצות שהם של מצה. ושני בתים, אחד בדוק ואחד שאינו בדוק - וכנ"ל - כי יש מקומות שאין צריך בדיקה על דרך מה שאמרו "כל מקום שאין היד שולטת בו", ויש מקום שהוא צריך בדיקה להוציא סטרא אחרא מאותו הבית.
ובאו שני עכברים - הם שני קליפות - כי כבר נתבאר מן התיקונים כי הם עשר כתרין דמסאבותא. אז יהיה השני עכברים בסוד זכר ונקבה שבקליפה כנ"ל - כי לכן הצריכו חז"ל בדיקה בלילה וביום כנ"ל. ולכן נכנסו שני עכברים. "זה שנטל חמץ" היא הנוקבא שבקליפה הנאחזת בענין העון שהוא חמור. "וזה נטל מצה" - הוא הדכורא שבקליפה כי מפני שהוא נאחז יותר בסטרא דדכיו כדאיתא בזוהר פרשת פנחס - לכן הוא הנוטל מצה, הוא המצוה כאמור, כדאיתא פרשת ויקהל. כי בתוך התפילין צריך שיהיה שער של עגל כדי לתת לו אחיזה.
"ואין ידוע לאיזה בית נכנס זה שנטל חמץ" - שמא נכנס לבית הבדוק בעבור העון.
וכן נמי "שני בתים בדוקים" בכלל ובפרט של רבים ושל יחיד. אחד של חמץ - מצד העון. ובא עכבר אחד שבקליפה ונטל אותו עון. ולכן נכנס ואין ידוע לאיזה בית נכנס, או שידע שנכנס לאחד מהם כאשר הרגיש בעצמו ענין העון ונכנס אחריו ובדק ולא מצא כלום - מקיים מה שאמרו חז"ל "יפשפש אדם במעשיו ופשפש ולא מצא כלום". או שבדק קצת מהבית ומצא ככר שר"ל פשפש ומצא איזה עון - אינו צריך לחזור ולבדוק כנראה כי לא נמצא אתו יותר, או ששכח אין מטריחין אותו פעם אחרת.
"הניח תשעה ככרות" - הנה כאשר האדם הזה היה עושה חבילות של מצות כנגד חבילות של עבירות, והניח תשעה ככרות של חמץ - היינו חבילו(?) תשעה עונות כך היה מחשב בדעתו שהיה בידו אלו בלבד. אמנם אחר העיון והפשפוש מצא עשרה עונות - "צריך לבדוק אחר כל התשעה" מאחר כי זה האדם לא פשפש כראוי לו מעיקרא לא דק, ולכן אע"ג שמצא תשעה בלי ספק כי נמצא אתו עונות אחרים שלא בדק אותם מעיקרא.
וכן "אם הניח תשע ומצא עשר" - כלומר כך עשה הנחה בדעתו וסברתו שנמצא אתו תשעה עונות ואחר כך אחרי החיפוש מצאם עשר מפני שפשפש במעשיו. צריך לבדוק אחר העשרה כולם בדיקה אחרת "מפני שאנו אומרים מה שהניח נטל ואלו אחרים הם" - כלומר בלי ספק כי מה שהניח בדעתו שהיה בידו מן העונות כבר נטל אותם על ידי חבילות של מצות שעשה, אמנם אלו העבירות הם אחרות שעשה אותם מחדש, או עונות שהיו בידו מתחילה ולא נתן אל לבו באחד מהם.
"ויש אומרים דהני מילי כאשר הם קשורים יחד" - כלומר כאשר זה החטיא את הזולת והיה עמהם יחד וכו' מפני אותה התקנה אשר יעשה האדם על ידי חבילות של מצות הוא מועיל לדחות הקליפה מצד העונות שלו שעשה. ובכן לא יוכל להכנס החמץ, הוא הקליפה, בבית שלו. אמנם אם החטיא את הזולת - אין בם מועיל המצות שלו לדחות הקליפה מן הבתים העליונים, ואף אם הבית זה הוא של עצמו הנה נכנס שם אותו המשחית אשר נעשה על ידי עון הזולת שנעשה יחד עמו, ומכל שכן אם הבית זה הוא אשר קנה מאותו חלק של חבירות כנ"ל מ"ש חכמים ז"ל "זכה אדם נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן". לא יוכל לזכות בבית זה מפני כי האדם חטא על ידו איך יזכה בבית זה. אבל אם אינם קשורים יחד רק כי חטא זה הוא חטא לעצמו ולא נתחבר עם הזולת באותו עון - אין צריך לבדוק רק אשר עון האחד שידוע שהוא שלו וידחה אותו לחוץ.
"הניח חמץ בזוית זו ומצא בזוית אחרת" -- הענין הוא כי כאשר אדם זה היה מפשפש במעשיו הרעים ועשה כנגדן חבילות של מצות - אז הניח בדעתו מסקנא לעשות מצוה כנגד עבירה שעשה במקום פלוני. אמנם אחר כך מצא בזוית אחרת כאשר נתן אל לבו נזכר כי עשה עבירה במקום אחר בזוית בד"א ואצל כל פנה תארוב וכו' - צריך לחזור ולבדוק מפני כי כך אומרים חז"ל "היכי דמי בעל תשובה גמורה? באותו מקום באותה שעה".
עוד אשכילך ואורך בדרך זו תלך בדינים הללו בדרך ישרה על דרך האמור למעלה בענין הטיקלא דעשיקת נשמתין מפני העון של התחתונים. אמנם עוד יש סוג נשמות אחרות שהם עשוקים מצד עון אחר שהוא עתיד לחטא על דרך מ"ש חז"ל "הן בעבדיו לא יאמין". וכן חנוך נסתלק קודם שיחטא. ואיתא בזוהר פרשת משפטים בפסוק "אם רעה בעיני אדוניה" שלכן אתמסרת בידה דההיא אמה ועשיקת לה קודם שתחמיץ. ובכן ימצא חילוק בזה. כי הנשמה שהיא נעשקת מצד מעשה התחתונים מצד העון נקרא 'מצה' מפני כי טהורה היא מצד עצמה. אמנם הנשמה הנעשקת מעצמה קודם שתחטא תקרא 'חמץ' על צד העון הנדבק בה. או איפכא - כי הנשמה העשוקה מפני מעשה התחתונים נקרא 'חמץ' מפני כי נגע בה הפגם של מעשה התחתונים ועשה בה רושם שלכן נעשקת מן הטיקלא דעשיקת נשמתין. אמנם הנשמה הנעשקת קודם שתחטא ראוי לקראתה 'מצה' מפני כי עדיין לא היה עון אשר חטא.
ולכן יאמר כי כאשר ימצא "תשעה צבורין של מצה" - הם הנשמות של קדושה שאין בהם עון ונעשקו. "וצבור אחד של חמץ" - הם הנשמות שהם עתידים לחטא. "ובא עכבר" - הוא הקליפה, ונטל ולא ידענו "אם נטל חמץ אם נטל מצה" - כי מי עלה שמים וירד להגיד לנו מה היה לו, "ונכנס לבית בדוק" - והענין כי הנה נתבאר כי בכל עולם נמצא סטרא אחרא מן היכלות הטומאה אשר שם. אך בלי ספק אין כל הקליפה של כל העולמות בהשוואה אחת, לא ראי זה כראי זה. ולכן כאשר ידענו בדעתנו לאיזה בית נכנס - אף על גב שהיה בדוק - צריך לחזור ולבדוק.
והענין כי הנה נתבאר בזוהר פרשת משפטים כי אותם נשמות כאשר הם מכניסים אותם בבית של הקליפה הוא בסוד מה שאמר הכתוב "עת אשר שלט האדם באדם" וכמ"ש בעלי התוספות כי מלת "האדם" משמע לעע"ז אך "אדם" אלו ישראל שנאמר "אדם אתם". ולכן אמר הכתוב "עת אשר שלט האדם" דסטרא אחרא הנקרא 'אדם בליעל', "באדם" של הקדושה, הוא "לרע לו" מפני כי אח"כ הם יוצאים אותם הנשמות מתוך הקליפה ומוצאים עמהם מתוך הקליפה איזה נשמות מחסידי של א"ה. ולכן הדין הוא דאע"ג כי הבית שהלכו אלו הנשמות לשם לתוך ס"א, והבית הזה כבר היה בדוק מפני כי כבר נבדק על ידי נשמות אחרות אשר בצאתם משם הם בדקו והוציאו אותם נשמות של חסידי א"ה -- עדיין צריך לחזור ולבדוק כי להוצי' משם פעם אחרת איזו נשמה משם. כך אמרו חז"ל בפסוק "ואבדיל אתכם מן העמים": "אילו נאמר ואבדיל העמים מכם - לא היתה תקומה, אבל אמר ואבדיל אתכם מן העמים - כזה שהוא בורר וחוזר ובורר".
ולכן נמי צריך לחזור ולבדוק בעולם הגשמי זה אע"ג שהוא בדוק הבית הזה לפי שכל הקבוע כמחצה על מחצה כי מאחר שהוחזק הקליפה לעשוק הנשמות משם ולהוליך אותם לבית שלו - גם הוחזק בית של הקליפה שנמצא שם איזה נשמות מן האומות שיש בהם ברירה. ולכן צריך לחזור ולבדוק כדי להוציא משם איזה חסיד היותר מבורר מהם להוליך אותו אל הקדושה.
"ואם פירש הככר" - אותה הנשמה, "ממקום קביעותה" - הוא הבית אשר היה שם בתחילה בתוך הקליפה, "ונטלו העכבר" סטרא אחרא לאחר שיצא משם, "אין צריך לחזור ולבדוק דכל דפריש מרובא פריש" ושמא לא נותר עוד בתוך הקליפה שום נשמה להוליך אותה, או אין עוד בו כח להוציא שום דבר.
"שני צבורין אחד של חמץ" היינו אותה הנשמה שעשקה הטיקלא מפני מעשה התחתונים, "ואחד של מצה" - הוא הנשמה הקדושה שנעשקה מפני שהיא עתידה לחטא כנזכר. "ושני בתים" שהם בסטרא אחרא. "האחד בדוק" מפני כי כבר הוציאו הנשמה היותר קרובה להטה', "ובית אחד אינו בדוק" כי לא יצא משם שום נשמה להתקן. "ובאו שני עכברים" של סטרא אחרא. "זה נטל חמץ וזה נטל מצה" כי האחד מן הקליפות עשק נשמה אחת של הטיקלא הנזכר מפני עון התחתונים, ועכבר אחד נטל אותה נשמה של אותו שעתיד לחטא שהוא ילד כנזכר במשפטים. "ואין ידוע לאיזה בית נכנס זה שנטל החמץ" שהיא הנשמה שהיא עתידה לחטא.
"וכן שני בתים" שהם של סטרא אחרא, "שהם בדוקים" - שכבר נבדקו להוציא משם איזה נשמות מן המתוקנות קצת כנזכר. "וצבור אחד של חמץ" מאותם הנשמות שהם עתידים לחטא. "ובא עכבר" של הקליפה ונטל אותה נשמה, "ואינו יודע לאיזה בית נכנס או שידע לאיזה בית נכנס לאחד מהם ונכנס אחריו" ובדק האדם ולא מצא כלום מן העון בידו, זה יורה מפני כי אותו הככר היינו אותה השנמה הלכה לה ולא תראה עוד בבית של הקליפה. וז"ש בזוהר פרשת משפטים דף צ"ז (ח"ב צז, א) וזה לשונו: "אם רעה בעיניך אדוניה וכו' מאי והפדה - פריק לה קב"ה השתא דסלקא ריחא עד לא תחמיץ וסליק לה ברומי מרומים במתיבת דיליה וכו'. ואי תימא דהאי סטרא אחרא אעילת לה בההוא ינוקא - לאו הכי אלא נטלת לה וחדאת בהדא ופרחת מן ידהא ועאלת בההוא אתר וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי זאת הנשמה הנעשקת מסטרא אחרא פרחא מן ידהא ולכן נכנס האדם אחר העכבר של סטרא אחרא ולא מצא כלום מפני כי זהו אות שהלכה הנשמה זו מיד הקליפה, ולכן אין צריך לחזור ולבדוק כי במה יבדוק הבית של סטרא אחרא מאחר כי הנשמה הקדושה שעל ידה נעשית הבדיקה להוציא ולברר מסטרא אחרא, חסיד מאומות העולם, כבר הלכה לה. או בדק קצת מן הבית של סטרא אחרא ומצא שם ככר אין צריך לבדוק מפני כי זה מורה שהנשמה למעלה היא תעשה בדיקה כאשר תצא משם כאמור לעיל.
"הניח תשעה ככרות של חמץ ומצה עשרה וכו'" -- הלא לך לדעת כי בדרך זה אשר אני הולך עליה שמדבר בענין הנשמות - הנה הבודק בזה יהיה כח אלהיי מאת הקב"ה - הוא הגורם הראשון להציל הנשמה הנעשקת מן הקליפה או מסטרא אחרא או מן הטיקלא, והוא הנותן כח באותה הנשמה לבדוק באותו הבית של סטרא אחרא ולברר ולהוציא משם ניצוצות של קדושה. והם מאותם מלכין קדמאין דמיתו. ומה גם מנשמות של חסידי האומות כדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף צ"ה צ"ו (ח"ב צה, א) וזה לשונו:
- "ובת כהן כי תהיה לאיש זר - דא נשמתא קדישא וכו' אם רעה בעיני אדוניה וכו' והפדה - מאי והפדה? פריק לה קדוש ברוך הוא".
ומאחר שלמדנו כי הקדוש ברוך הוא - הוא הפודה אותה, היינו מה שאמר הכתוב "פודה נפש עבדיו", מסטרא אחרא ולא יאשמו כל החוסים בו, ר"ל לא יעשה בהם פגם העון של התחתונים להיות נעשקים מן הטיקלא לפי שהם חוסים בו, ולכן מפני כי ענין של הבדיקה זו היא נעשית על ידו - מזה תלמד לכל הדברים האמורים למעלה, גם למה שיבא לקמן כי אין הרצון אלא לקצר בכל האפשר. ולכן יאמר "הניח תשעה ככרות של חמץ ומצא עשרה" - איך יתכן להיות הדבר הזה?
אמנם יתבאר הענין בסוד מה שאמר הכתוב "ויש נספה בלא משפט" כדאיתא בזוהר כי ענין זה נאמר על החוטא ולא מלאו הימים שלו למספר כ' שנה כי אז עדיין אין לו חטא משפט מות מפני כי אין מענישין בבית דין של מעלה עד עשרים שנה. אמנם זה החוטא עליו נאמר "עונותיו ילכדונו את הרשע" ונספה בלא משפט בעידן רתחא ח"ו מפני כי עת רעה היא. ואיתא בזוהר פרשת משפטים מן המאמר הקודם זה לשונו: "לעם נכרי לא ימשול למכרה - ודאי בבגדו בה דעשיק לה בעשיקו דגלגולא דטיקלא וכו' ואי תימא דהאי סטרא אעיל לה בהאי ינוקא - לאו הכי, אלא נטלת לה ופרחת מן ידהא ועאלת בההוא אתר וכו' עד דלבתר נטיל קב"ה נשמתאה והיא לגופ' לבתר ולאו איהו ברשות דקב"ה", עכ"ל.
והנה מבואר מזה המאמר כי סוג נשמה זו היא נעתקת מסטרא אחרא מבלתי רשות הקב"ה. ולכן ימצא כי שני מיני סוגי נשמות הם: יש קצת מהם שעושקת סטרא אחרא אותם ברשות הקב"ה כפי המתחייב בדין. ויש נשמות שעושקת אותם סטרא אחרא שלא ברשות שנאמר "ויש נספה בלא משפט". ולכן יאמר "אם הניח" הקב"ה "תשעה ככרות", הם נשמות, "של חמץ" אשר נמצא בהם עון מצד עצמן או מפני מעשה התחתונים. "ומצא עשרה" כי אותה נשמה אחרת היא שנטלה בלא משפט. "צריך לבדוק אחר כל התשעה" כאשר מוציא אותם משם כדי להוציא עמהם הניצוצות של הקדושה כאמור.
וכן "אם הניח עשר ומצא תשע" - כי האחת הלכה משם צריך לבדוק אחר כל העשרה ואע"ג כי אין יוצאים הנשמות כולם כאחד - צריך לבדוק אחר כל העשרה אע"ג כי נעשה בדיקה אחר כל אחד מהם כאמור, כי בכל פעם שיוצא משם נשמה אחת נעשה בירור אחרת. אמנם צריך לבדוק אחר העשרה מפני שאנו אומרים "מה שהניח נטל ואלו אחרים הם" - כלומר אנו בני אדם הגשמיים מפני מה צריכים לעשות בדיקה אחר כל העשרה יחדיו, לפי כי אין אנו יודעים מעשה ה' ולכן אנו אומרים מה שהניח הקב"ה נטל ואלו אחרים הם, כי מאחר כי יש נשמות שלוקח סטרא אחרא שלא ברשות ולא הניח אותם הקב"ה שם -- אם כן יש להסתפק אם אלו הם אחרים, ולכן צריך לבדוק בגשמי.
"ויש אומרים דהני מילי בקשורים יחד אותם עשרה" - כלומר כאשר הם יוצאים יחד מן הקליפה - אז צריך בדיקה למטה. אבל אם אינם קשורים - שהדוגמא שלהם הוא שיוצא אחד אחד מן הקליפה - אז אין צריך לבדוק זולת אחר האחד כי כן הוא למעלה כשיוצא הנשמה מוציאה משם אותם הניצוצות כאמור.
"הניח חמץ בזוית זו וכו'" - הדוגמא לזה הוא אם הניח הקב"ה הנשמה באותו בית דסטרא אחרא - הוא חמץ - מצד העון הניח אותו בזוית אחת של אותו הבית. כי הנה נתבאר כי יש בעולמות כמה היכלות לסטרא אחרא וגם בכל היכל והיכל כמה מקומות משונים זה מזה כדאיתא פרשת פקודי וגם בברייתא דריב"ל. ולכן אם הניח חמץ היא אותה הנשמה בזוית של הבית של סטרא אחרא, ומצא בזוית אחרת נשמה של חמץ מצד העון - צריך לחזור ולבדוק ממה נפשך. אם היא אותה נשמה הראשונה עצמה שיצאה מזוית זו והלכה לזוית אחרת לסיבות רבות - צריך לבדוק גם כן באותו זוית כדי להוציא ניצוצות אחרים משם מן הקליפה. ומכל שכן אם היא נשמה אחרת היינו ככר אחר הנמצא שם - צריך לבער ולהוציא ניצוצות משם כדבר האמור.