טור ברקת/תלח
שולחן ערוך
[עריכה]- סימן תל"ח - עכבר שנכנס למקום בדוק וככר בפיו - ובו ב' סעיפים
- עכבר שנכנס לבית בדוק וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין - אפילו כדי כל הככר - צריך לחזור לבדוק הבית אחר הככר שהכניס לפי שאין דרכו של עכבר לפרר. והני פירורין מעלמא אתו, ולא מאותו ככר. אבל אם תינוק נכנס לבית בדוק וככר בידו ונכנס אחריו ומצא פירורין - אינו צריך לחזור ולבדוק שחזקתו שאכלה. ואלו הפירורין שנפלו ממנו בשעת אכילה שדרך התינוק לפרר. זאת אומרת שאם אין בפירורין כדי כל הככר צריך לחזור ולבדוק.
- כזית חמץ למעלה על הקורה מחייבין אותו להביא סולם להורידו מפני שפעמים יפול מהקורה. אבל אם היה חמץ בבור - אין מחייבין אותו להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו.
טור ברקת
[עריכה]להבין דינים הללו צריך להקדים הקדמה אחת, כי הלא לך לדעת כי השמונה שרצים הכתובים בתורה הם הפיסולת של שמונה מלכים שמלכו בארץ אדום. ולכן שמונה שרצים אלו יש להם עורות כאשר הובא במקומו. ואמנם אלה המלכים - כולם הם מסטרא דנוקבא כדאיתא באדרא רבה דף קמ"ב (ח"ג קמב, א) וזה לשונו: "המלכים אשר מלכו בארץ אדום - אתר דכל דינין משתכחין תמן, ואינון תיקוני אתתא. "אשר היו" לא כתיב אלא "אשר מלכו"", עכ"ל.
והנה הדבר מבואר שלכן הם נקראים 'מלכים' מפני כי היו מסטרא דמלכות שמים. ולכן העכבר והדומים לו - מזונות שלהם הם הוא בקרקעות וכמו שאמרו חז"ל "חולדה זו שהיא דרה בעיקרי בתים". ולכן יאמר "עכבר שנכנס לבית בדוק" - כלומר דאע"ג כי בית זה אף על גב שהוא בדוק ואין שם קליפה וסטרא אחרא - מכל מקום איפשר להכנס שם ביעכבר(?) שהוא טומאה חמורה וזה על ידי ש"ככר בפיו" שהוא ענין חמץ על דרך "כי ציד בפיו", והוא העון של מעשה התחתונים. ולכן אם נכנס אחריו האדם לעשות ביעור מן העונות שבידו ומצא "פירורין" - דברים דקים כגון מנהגים רעים שמורגל בהם, "אפילו כדי כל הככר" - עדיין אין זה נחשב לביעור לומר כי עשה תשובה. צריך לבדוק במעשיו אחר הככר שהכניס שהוא עון פלילי.
והטעם מפני "כי אין דרכו של עכבר לפרר" - כלומר אין דרכו של עכבר לחזור אחר פירורין שהם דברים דקים, אלא הוא מחזר על עונות גדולים על דרך "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם". ועל ידי כן הוא עולה אל הקדושה ליינק משם. ולכן אלו הפירורין שמצא אדם זה שבדק ופשפש במעשיו - מעלמא אתו - הם דברים אחרים שלא מעין הככר שהוא העון שהכניס העכבר. ולכן עדיין צריך לבדוק במעשיו. ולכן אמרו חז"ל "המזלזל בפירורין דנהמא - עניות קא רדיף אבתריה" (כדאיתא פרשת פנחס עיין שם), מפני כי הפירורין אוכל אותם העכבר ואינו מניח אותם ואפילו שהם דברים דקים וקלים, ולפי כן מתחייב להיות עני מפני כי זה גר' שיהיה גם כן מתעורר סטרא אחרא ופנה למעלה ומתאחז בשורשו (בסוד מה שאמרו חז"ל "בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא"). וכל זה מפני כי אכל העכבר אותם הפירורין שמרי(?) ברכה מן השולחן אשר לפני ה'.
ולכן אלו הפירורין שמצא הם חוץ מן הקליפה - שום כד(?) של עון בבית זה הבדוק הטהור מפני כי אלו הפירורין מעלמא אתו מאחר כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.
אבל "אם תינוק נכנס בבית הבדוק וככר בידו וכו'" - הנה נתבאר כי התינוק הרמז שלו הוא דמט"ט הנקרא 'תינוק' כדאיתא בזוהר בסוד "תינוק יונק משדי אמו - הוא מט"ט דיניק משדי אמיה בגין לדכאה להו". והנה זה התינוק הוא "נכנס לבית הבדוק" - הוא סוד מתיבתא דרקיעא, "וככר בידו" - היינו הלכה אחת. ואמנם הוא מפרר פירורין מאותה הלכה - כי הוא מלמד לתלמידי חכמים אשר שם כדאיתא פרשת לשח לך "הכי פריש רב מתיבתא". וכן נמי הוא נכנס בשאר בתי ישראל - הם הישיבות וחתים אורייתא מפומייהו דרבנן כנ"ל. ולכן "אם נכנס אדם אחריו אין צריך לבדוק" מפני כי זה הוא מסטרא דקדושה ואינו דומה לככר שהוא בפיו של עכבר.
עוד תשוב ותראה מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ד (ח"ג רמד, א) וזה לשונו: "אמר רעיא מהימנא מאן דמזלזל בפירורין דנהמא וזריק לון באתר דלא אצטריך - האי כ"ש מאן דמזלזל בפירורין דמוחא דאינון טיפין דזרע דזריק לון בארעא ואמכ(?) כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, או דזריק לון בנדה או בבת אל נכר וכו' כל שכן וכל שכן מאן דמזלזל בפירורין דנהמא דאורייתא וכו' כל שכן מאן דמסר רזין דאורייתא וכו' לאנשים דלאו אינון הגונים דשליט עלייהו יצר הרע אשה זונה דאתמר עלה כי בעד אשה זונה עד ככר לחם - ולית לחם אלא כ"ב אתוון דאורייתא, ולית ככר אלא הלכה אחת וכו'".
הנה נלמד מזה המאמר דבר והפכו. כי הנה ככר זה הוא הלכה אחת מן התורה אשר אותו תינוק לומד מן הקב"ה אותה הלכה שמחדש בישיבה של מעלה כמו שאמרו חז"ל בפסוק "והגא מפי יצא". ואותה הלכה הוא מלמה אותה מפני כי הוא ראש הישיבה והיינו הפירורין שהוא מפרר. ולכן "אין צריך בדיקה במקום שהוא נכנס".
אמנם מפני כי האדם מזלזל בעניינים אלו הנזכרים במאמר באחד מן הדרכים - לכן העכבר בא ונוטל אותו הככר שהוא בסוד "אשה זונה עד ככר לחם" וכדי לתת רמז אל הענין תמצא כי כן והעכבר עולה בגימטריא אשה - כי כך כתוב בתורה "החולד והעכבר" בגימטריא ש"ט עם האותיות. וכן אשה עם האותיות בגימטריא ש"ט. ולכן פלימו ע"ה נתן שיעור לסתירת הטומאה (סוטה ד, א) כדי שתפשוט ידה לתוך הסל ליטול ככר ונתן זכר לדבר שנאמר "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם".
עוד הנני מודיעך כי בית זה הבדוק הוא על דרך הנ"ל שהיא סוד הבדיקה שתעשה האשה כשפוסק ממנה דם נדות ואחר כך בימי הליבון נקראת 'בית בדוק', כי כן צריכה לבדוק אח"כ בימי הליבון ז' נקיים ואז אפשר ליכנס עכבר לבית זה הבדוק וככר בפיו - הוא סוד מ"ש בזוהר פרשת בלק דף קצ"ז (ח"ג קצז, א) וזה לשונו: "רבי אבא פתח אם לא תדעי לך היפה בנשים וכו' ואוליפנא מגו בוצינא קדישא דבשעתא דאיהי סליקת למלקט עינוגין וכיסופין, ומומא אשתכח בהו בישראל לתתא - כדין מטיל גבה טיפה כחרדל ומיד אתעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין וכדין יודעין לעילא דמומא אשתכח בהו בישראל ואתער שמאלא וכו' כדין אתערו דסמאל בקל תקיף לאתערא על עלמא וכו'".
והיינו העכבר הנזכר. והככר שנטל בפיו הוא העון הנמצא בישראל שלכן משטין מפיו על אותם הדברים הנ"ל. ולכן צריך בדיקה אחריו בכל הימים של הליבון. אמנם ההפך הוא כאשר אותו התינוק הקדוש הוא נכנס לבית זה הבדוק וככר בפיו - הוא אותה הלכה - הוא מה שאמר הכתוב "וכל בניך למודי ה'". וכאשר נכנס אדם עליון אחריו ומצא פירורין - אין צריך בדיקת הבית מפני "כי כן דרכו של תינוק זה לפרר" - היינו הפירורין הנזכר שם במאמר, כי הוא גורם להיות שם פירורין אלו בבית זה העליון הבדוק כאשר נכנס לשם כמו שאמרו חז"ל "תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה". והבן כל זה.
ולכן בא אל נכון מה שכתב אחר כך: "ויש אומרים אם אין בפירורים כדי כל הככר צריך לחזור ולבדוק" - כי הענין צודק בשני הפירושים האמורים. ראשונה בענין של הלימוד - מאחר שהנחנו כי הככר הוא ההלכה והפירורין הוא שמלמד תורה לתלמידי חכמים ומחלק להם לכל אחד. ולכן אם אין שיעור באותם הפירורין באותו הלימוד כדאי של ההלכה עצמה - אינו מועיל לדחות סטרא אחרא, ולכן צריך לחזור ולבדוק הבית כדי לדחות הקליפה כנזכר.
וגם על דרך זה של הייחוד צריך שיהיה שיעור הפירורין כדי הככר - כי הפירורין הם תשעה שיעו' ההלכה, והבן. אמנם פירו' ראשון עוק'(?) כי בלי ספק שאכל הככר הוא ההלכה ולמד אותה לעצמו, ואלו הפירורין הוא מה שמלמד בענין הפלפול. ולכן נמי לענין הייחוד הוא אוכל הככר בסוד "הלחם אשר הוא אוכל", והפירורין הם הטיפות הנמשכים משם. וההפך הוא מובן מפני כי העכבר אין דרכו לפרר מפני כי "אל אחר אסתרס" כדאיתא פרשת בלק בפסוק "אשר הלך חשכים - דשארי בחיבורא וסיים בפירודא".
(סעיף ב') "כזית חמץ בשמי קורה וכו'" - הנה החמץ (שהוא הקליפה כנ"ל) אינה נכנסת בבית העליון אלא למטה. וכמ"ש בעכבר הנמצא בעיקרי הבית. וכן החולדה. כי אפילו בזמן שנתאחז הקליפה ביעקב - לא יכול לו, ואז "ויגע בכף ירכו".
אמנם בזמן החרבן שגבר העון - אז נאמר "היו צריה לראש", כלומר הגיע סטרא אחרא עד הראש של הקדושה. ולכן יאמר אם יהיה כזית חמץ מן הקליפה עד הקורה - מחייבים אותו להביא סולם להורידו. והנה סולם זה הוא בסוד מט"ט כדאיתא פרשת ויצא דף קמ"ט (ח"א קמט, א) וזה לשונו: "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וכו' - ז"ל חמא מט"ט סבא דביתא דשליט בכל דיליה דאיהו קאים בשולטנו על האי עלמא וכו'". ולכן על ידי מט"ט יכול להוריד החמץ - הוא סטרא אחרא. וכנ"ל שהוא נלחם עם סמאל ומכניע אותו.
וז"ש מפני שפעמים נפל משמי קורה ויכנע מפני כי כן מתחילה הפילו הקב"ה ממקום קדושתו כשהחטיא לאדם הראשון כדאיתא בפרקי אליעזר. ולכן על כל פנים יביא סולם זה להורידו עתה גם כן לפי כי גם בגשמי צריך להביא סולם להורידו מפני שפעמים יפול לארץ ויבא לאכול אותו, לפי שהוא מתעה את הבריות.
אבל "אם היה חמץ בבור אין מחייבין אותו להעלותו" - דהיינו אם סטרא אחרא היא נאחזת למטה בסוף הקדושה - אין מחייבים אותו להעלותו לדחות אותו לחוץ מפני כי בדבר קל הוא נדחה ויוצא לחוץ. ולכן בביטול בעלמא סגי. כי הנה נתבאר למעלה כי דבר תורה הוא זה שנאמר "תשביתו שאר מבתיכם" - הם הבתים הנ"ל - ולכן ביטול זה אע"ג כי אין אומר מפיו כלום, רק מבטל בלבו כנ"ל - מספיק.
עוד ירצה מ"ש שם פרשת ויצא דף קמ"ט (ח"א קמט, א) וזה לשונו: "חמא מט"ט סבא דביתא וכו' דאיהו קאים בשולטנו על האי עלמא שדי וכו' וראשו רשם שדי איהו יו"ד ודא מגיע השמימה וכו'". ולכן "כשהחמץ" שהוא הקליפה, "בשמי קורה" - סוד תפארת ישראל כמחז"ל בפסוק "וישראל מקוראי" כאשר נתעלה ביותר. מביא סולם זה להורידו לפי כי כאשר נתקן סולם זה ומתעלה - אז סטרא אחרא שמתאחזת ממנו יורדת למטה וחיישינן שלא יאכל ממנה שנאמר בה "אכלה ומחתה פיה וכו'" והיא מפתה לאדם שנאמר "וחלק משמן חיכה". ולכן מבער אותה.
אבל אם החמץ בבור שהוא דוגמא לקליפה שנאמר(?) "בארות נשברים" (ירמיהו ב, יג) -- אין מחייבים להעלותו ולבערו מאחר שאין הבור בגבול הקדושה רק הוא מארבע אבות נזיקין - "בארות נשברים" כנזכר.