טור אורח חיים תריח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תריח | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי שאומר אם לא יתנו לו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פיו, ואין צריך שיאמר שמא ימות.

ואם אין שם רופא מאכילין אותו על פיו, שמאחר שהודיעוהו שהוא י"ה והוא שואל לאכול אין צריך לדקדק עליו יותר.

ואם הוא אומר שצריך, ואפילו מאה רופאים אומרים שאינו צריך, יתנו לו. ואם רופא אחד אומר שצריך, אפילו הוא אומר שאינו צריך, יתנו לו.

ואם הוא ורופא אחד עמו אומרים שאינו צריך ורופא אחד אומר שצריך, או שהוא אינו אומר כלום ורופא אחד אומר שצריך ושנים אומרים אינו צריך, לא יתנו לו עד שיהו שנים כנגד שנים.

אם הוא ואחד עמו אומרים צריך, או שנים אומרים צריך, אפילו מאה אומרים שאינו צריך, ואפילו הוא אומר עמהם שאינו צריך, נותנין לו, שאין הולכין בסכנות נפשות אחר רוב דיעות, אלא כיון ששנים אומרים צריך יתנו לו.

ואם חולה אומר איני צריך והרופא מסופק, יתנו לו. אבל אם הרופא אומר אינו צריך והחולה מסופק, לא יתנו לו.

איכא מאן דאמר מדקתני מאכילין אותו על פי בקיאין, שמע מינה יחיד מומחה ומוחזק בבקיאות ורופאים שאינן חכמים ומומחין כל כך הולכין אחר הבקיאות. ואינו נראה להרמב"ן, אלא כיון שכולם רופאים ויודעים במלאכה, אין דבריו של אחד במקום שנים. ומ"מ במופלג מהם בחכמה חוששין לדבריו אם אומר שצריך אפילו במקום שנים. ומדברי הרמב"ם ז"ל יראה שהולך אחר רוב דיעות ואחר בקיאות הרופאים, שכתב: מקצתן אומרים צריך ומקצתן אומרים אינו צריך והוא שותק, הולכין אחר הרוב או אחר הבקיאים. ולא נהירא אלא כדפירשתי.

לא שנא עוברה שהריחה, או חולה שמאכילין אותו, אם יספיק להם שיתנו לו מעט מעט פחות מכשיעור בהפסק כדי שלא יצטרף ככותבת בכדי אכילת פרס, נותנין להם מעט מעט כדי להקל האיסור מעליהן. אבל אם רואין שצריכין לכשיעור ביחד, יתנו להן מיד.

מי שאחזו בולמוס - והוא חולי שבא מחמת רעבון וסימנו שעיניו כהות ואינו יכול לראות, מאכילין אותו עד שיאורו עיניו. ואפילו דבר איסור מאכילין אותו, אם אין כאן של היתר. ואם יש כאן שני מיני איסורין אחד חמור מחבירו, מאכילין אותו הקל תחילה.

חולה שאכל בי"ה ונתיישב דעתו בענין שיכול לברך, היה אומר אדוני אבי הרא"ש ז"ל שצריך להזכיר של י"ה בברכת המזון, שאומר יעלה ויבוא בבונה ירושלים.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

חולה שצריך לאכול אם יש שם רופא בקי וכו' משנה בפ' בתרא דיומא (פב.) חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאין אם אין שם בקיאין מאכילין אותו ע"פ עצמו עד שיאמר די וכתב הרא"ש וז"ל כתבו התוס' הא דקאמר תלמודא חולה אומר צריך אני היינו שאומר שהוא ירא שאם לא יאכל שיכביד ויהיה מסוכן למות וי"ס דגרסי בהך מלתא דרבי ינאי פשיטא ספק נפשות להקל מהו דתימא האי דקאמר חולה צריך אני בעותי הוא דקא מבעית סבר אי לא אכילנא מייתנא קמ"ל אלמא דוקא משום ספק מיתה מאכילין אותו ע"כ ונ"ל דחומרא גדולה היא זאת בספק נפשות דאין לך רופא שיאמר אם לא יאכל שמא ימות אלא הרופא דרכו לומר אם לא יאכל אפשר שיכביד עליו החולי ויסתכן ואפי' לספרים שכתוב בהן אי לא אכילנא מייתנא אין ללמוד מזה דדוקא על ספק מיתה מאכילין דלישנא דמייתנא לאו דוקא אלא שדרך החולה לומר כן מחמת פחד מיתה עכ"ל וכ"כ בהגה' מיימון פ"ב משביתת עשור גבי חולה אומר צריך אני והרופאים אומרים א"צ מאכילין אותו וז"ל יש גאונים שפסקו דה"מ כשאומר אסתכן אם לא אוכל אבל אם אמר לא אסתכן אם לא אוכל אסור להאכילו וכן פר"י אבל ר"ת נחלק על זה והורה הלכה למעשה להיתר וכי החולים נביאים הם או בקיאין הם אך כיון שיודע החולה שי"ה הוא או שבת ואומר אני צריך ואיני יכול לסבול מחמת החולי מאכילין אותו אפי' סבורים החולים שאינם מסוכנים וכן האשה שהיכן מצינו סכנה לנשיכת כלב שוטה למתאוה וכה"ג ולישנא דמיית אל יטעך שכן לשון התלמוד אלא האי מיית שמתירא לחלות או לקלקל כי דאבון אחד מחסרון האוכל מכאיב הלב ומתעלפה לפעמים ואפי' דאבון אחד מאבריו אני קורא סכנה ומחללין עליו את השבת כדאמרינן ע"ג (כח.) במכה של חלל אע"פ שרובן אינן מתים בכך וכן מעוברות המריחות וכו' ונפלא ראבי"ה על שפירש אפי' דאבון אחד מאיבריו כי קשה עליו מעין שמרדה (שם:) שלא התירו אלא משום דשורייקי דעינא בליבא תלוי ולא משום הפסד העין וכ"ז כתב ג"כ בהגהות מרדכי דשבת פי"ז ובסמ"ק כתב פר"י וז"ל כשהחולה שואל לאכול אומרים י"ה הוא ואם אומר אעפ"כ תנו לי לאכול מאכילין אותו דכה"ג חולה אומר צריך קרינן ביה אפי' אינו אומר שצריך משום סכנה עכ"ל. וכ"כ הכלבו וכתב עוד ירושל' ר' חנינא הוה יתיב קמי דרבי חגאי בי"ה א"ל צחינא טובא א"ל זיל שתי בתר שעתא אשכחיה א"ל מהו צחותא עברא א"ל מכיון דשרת לי אזלת לה שמעינן מינה שאין היצר תאב אלא בדבר האסור לו הלכך ש"ד למעבד הכי ודוגמת זה היו עושין למשלח השעיר (יומא סז.) שהיו עושין סוכות בדרך ומזמנין לו שם מזון ואומרים הרי פת ומים ומפרש טעמא לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו ואמרינן נמי (שם) שמעולם לא הוצרך אדם לכך עכ"ל:

ואם הוא אומר שצריך אפי' ק' רופאים אומרים שא"צ יתנו לו פשוט שם בגמרא (דף פג) טעמא משום דלב יודע מרת נפשו וא"ת ממה שכתב ואם אין שם רופא מאכילין אותו על פיו משמע שאם יש שם רופא אין מאכילין אותו אלא ע"פ הרופא וא"כ איך כתב אחר כך אם הוא אומר שצריך אפילו ק' רופאים אומרים שאינו צריך מאכילין אותו ויש לומר שמה שכתב אם אין שם רופא מאכילין אותו על פיו ארישא קאי שכתב שאם יש שם רופא מאכילין אותו ע"פ רופא אפי' אין החולה אומר כלום ואפי' אם אומר א"צ וכדלקמן בסמוך ואם אין שם רופא אז צריך שיאמר החולה צריך אני וכשהוא אומר צריך אני אפי' ק' רופאים אומרים שא"צ שומעין לחולה:

ומ"ש אם רופא אחד אומר שצריך ואפי' הוא אומר שא"צ יתנו לו. ג"ז פשוט שם וטעמא משום דאמרינן דהאי דאמר א"צ תונבא הוא דנקיט ליה כלומר מחמת ביעות חוליו הוא אומר כן. ומשום דספק נפשות להקל תלינן הכי דכי אמר צריך לא מחמת ביעתותא קאמר אלא קים ליה בגויה טפי ולב יודע מרת נפשו וכי אמר לא צריך תלינן דמחמת תונבא הוא דאמר הכי. וכתב הרמב"ם והוא שיהיה רופא בקי וכ' הרב המגיד שטעמו לפי ששנו במשנה מאכילין אותו ע"פ בקיאין:

ומ"ש ואם הוא ורופא אחד עמו אומרים שא"צ ורופא אחד אומר שצריך שם תנן חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאין ע"פ בקיאין אין ע"פ עצמו לא ע"פ בקיאין אין ע"פ בקי אחד לא הב"ע דאמר לא צריכנא וליספו ליה ע"פ בקי לא צריכנא דאיכא אחרינא בהדיה דאמר לא צריך:

ומ"ש או שהוא אינו אומר כלום ורופא אחד אומר צריך וב' אומרים א"צ לא יתנו לו עד שיהיו ב' כנגד שנים הכי משמע ממה שנתבאר בסמוך דכי אמר איהו לא צריכנא ואיכא אחרינא בהדיה דאמר לא צריך מאכילין אותו ע"פ בקיאין אבל ע"פ בקי אחד לא משום דאין דבריו של אחד במקום ב' ואין לומר שאני התם דחולה גופיה הוא בהדי אידך דאמר א"צ הא לא"ה לא' האומר צריך שומעין ולא לשנים האומרים א"צ דבשלמא כשהחולה אומר צריך אני איכא למימר דעדיף טפי מכמה בקיאין משום דלב יודע מרת נפשו אבל כשאומר א"צ ודאי לא עדיף מאיניש דעלמא :

ומ"ש אם הוא ואחר עמו אומרים צריך אפי' ק' אומרים שא"צ וכו' שם אהא דאוקמינא מתניתין בדאיכא אחרינא בהדיה דאמר לא צריך פריך מאכילין אותו ע"פ בקיאין פשיטא ספק נפשות הוא וספק נפשות להקל לא צריכא דאיכא תרי אחריני בהדיה דאמרי לא צריך ואע"ג דאמר רב ספרא תרי כק' ומאה כתרי ה"מ לענין עדות אבל לענין אומדנא בתר דיעות אזלינן וה"מ לענין אומדנא דממונא אבל הכא ספק נפשות הוא והא מדקתני סיפא ואם אין שם בקיאין מאכילין אותו ע"פ עצמו מכלל דרישא דאמר צריך חסורי מחסרא והכי קתני בד"א דאמר לא צריך אני אבל אמר צריך אני אין שם בקיאין תרי אלא חד דאמר לא צריך מאכילין אותו ע"פ עצמו מר בר רב אשי אמר כל היכא דאמר צריך אני אפי' איכא ק' דאמרי לא צריך לדידיה שמעינן שנאמר לב יודע מרת נפשו תנן אם אין שם בקיאין מאכילין אותו ע"פ עצמו טעמא דליכא בקיאין הא איכא בקיאין לא הכי קאמר בד"א דאמר לא צריך אני אבל אמר צריך אני אין שם בקיאין כלל מאכילין אותו ע"פ עצמו ופירש רש"י ואע"ג דאמר רב ספרא דהא דאמרי רבנן תרי כמאה ומאה כתרי לענין עדות הוא דאמרו אבל לענין אומדנא בתר דיעות אזלינן אשמעינן מתני' דכי אמרי' זיל בתר דיעות באומדנא דממונא כגון שומא ששמין לב"ח אבל באומדנא דחולה אף ע"ג דרובא אמרי לא צריך כיון דאיכא תרי דאמרי צריך ספק נפשות להקל: מכלל דרישא דאמר צריך. ואפ"ה קתני מתניתין ע"פ בקיאין אין ע"פ עצמו לא: בד"א דמאכילין אותו ע"פ בקיאין. כלומר דבעינן בקיאין דאמר לא צריך ואמרי בקיאין צריך מאכילין אותו אבל אמר צריך אני אם אין שם בקיאין תרי דאמרי לא צריך אלא חד מאכילין אותו ע"פ עצמו: מר בר רב אשי אמר. הך סיפא לא תפרש הכי דמשמע דהיכא דאמר צריך אני ואפי' איכא תרי דאמרי לא צריך לא צייתינן ליה הא אמרינן דהיכא דאמר צריך אני אפי' איכא ק' דאמרי לא צריך צייתינן ליה מ"ט לב יודע מרת נפשו: ה"ק בד"א דאמר לא צריך אבל אמר צריך אני אין שם בקיאין כלל מאכילין אותו וכו' אין שם בקיאין. כלומר אין בקיאותן כלום: וכתב הרא"ש וז"ל אי אמר איהו ואחרינא צריכנא וב' רופאין ואפי' הם ק' אומרים לא צריך תרי כק' ומאכילין אותו ואע"ג דאמר רב ספרא הא דאמר תרי כק' ומאה כתרי ה"מ לענין צירוף אבל לענין אומדנא בתר רוב דיעות אזלינן ה"מ אומדנא דממונא אבל הכא ספק נפשות להקל אמר איהו צריך וב' בקיאין אומרים א"צ אין דבריו כלום במקום ב' דהכי מפרשה מתני' חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאין בד"א דאמר לא צריך אבל אם אמר צריך אם אין שם ב' בקיאין מאכילין אותו ע"פ עצמו מ"ט לב יודע מרת נפשו ומהימן כלפי חד כלפי ב' לא מהימן מר בר רב אשי אמר היכא דאמר צריך אני אפי' אי איכא ק' דאמרי לא צריך עליה דידיה סמכינן מ"ט לב יודע מרת נפשו והלכתא כמר בר רב אשי דבתרא הוא ועוד שבתשובת הגאונים כתב דבכולא תלמודא הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה ואודיתא ובשאלתות דרב אחאי כתב דאזלינן בתר רוב דעות וכן דעת רש"י שהרי פירש לקמן אבל מצטרפין לדעת אחרת כגון שנים אומרים צריך וג' אומרים אין צריך ואשה או כותי אומרים צריך מצטרפין למהוי פלגא ופלגא דספק נפשות להקל וכתב הרמב"ן ואע"ג דאמרינן בהדיא כי אזלינן בתר רוב דיעות באומדנא ה"מ בממונא הני רבוותא סברי דהך אוקימתא ליתא דהא משום דאקשינן ע"פ בקיאין תרי פשיטא תרי ותרי נינהו הוא דאיתוקם הכי וכיון דאתא מר בר רב אשי ואמר דכל היכא דאמר חולה צריך אני אפי' איכא ק' דאמרי לא צריך לדידיה שמעינן קמה לה מתני' כדמעיקרא דאיכא אחרינא בהדי חולה דאמר לא צריך מאכילין אותו ע"פ בקיאין תרי דסד"א כשם שהחולה אומר צריך אני שומעין לו ואפי' כנגד ק' בקיאין כך כשהוא אומר א"צ נשמע להו דהכא והכא לב יודע מרת נפשו הוא קמ"ל דלהקל אמרינן אבל להחמיר כחד בקי בעלמא הוא ולא כתרי הלכך היכא דאיכא אחרינא בהדיה לתרי דאמרי צריך שמעינן לחד לא שמעינן ולא אמרינן תונבא בעלמא הוא דנקיט ליה אלא חד מנינן ליה תרי לא מנינן ליה ומיהו כיון דאיתמר בהדיא בגמ' דלא אזלינן בתר רוב דיעות לא דחינא סוגיא בפירכא ותפסינן סברא בעלמא עד כאן וכן נ"ל כיון דאיכא פלוגתא דרבוואתא אזלינן לקולא בספק נפשות עכ"ל. וכ"כ הרי"ף ג"כ דלא אזלינן בתר רוב דיעות באומדנא דחולה ואע"פ שאין דבריו מבוארין כך פירשה הר"ן וכתב עוד הר"ן מיהו איכא מ"ד דבמסקנא דסוגיין לא סליק הכי אלא אפי' באומדנא דחולה הולכין אחר רוב דיעות וכן דעת רב אחא משבחא וכן דעת רש"י ולא נהירא דכיון דבגמ' חזינא בהדיא דבאומדנא דספק נפשות אין הולכין אחר רוב דיעות לא דחינא ליה בסברא בעלמא וכן דעת הרמב"ם בפ"ב מה' שביתת עשור עכ"ל ויש לתמוה עליו היאך כת' כן בשם הרמב"ם שהרי דברי הרמב"ם מבוארין בפר' ההוא דאזלינן בתר רוב דיעות וכ"כ רבינו בסמוך שדעת הרמב"ם דאזלינן בתר רוב דיעות כך פירש הרב המגיד וגם סמ"ק פסק דאזלינן בתר רוב דיעות ורבי' כתב כדברי הרא"ש דלגבי אומדנא דחולה לא אזלינן בתר רוב דיעות אלא כיון דתרי אמרי צריך אפי' ק' אומרים א"צ מאכילין אותו ואע"פ שקודם לכן כתב שאם הוא אומר צריך אפי' ק' רופאים אומרים שא"צ יתנו לו ולפ"ז לא הו"ל לכתוב אם הוא ואחר עמו אומרים צריך אפי' ק' אומרים שא"צ נותנין לו דמאי איריא אחר עמו אפי' אין אחר עמו נמי נותנין לו מ"מ לא נמנע מלכתוב כן לפי שנמשך אחר לשון הרא"ש שכ' ואי אמר איהו ואחרינא בהדיה צריכנא ושני רופאים ואפי' הם ק' אומרים לא צריך תרי כמאה ומאכילין אותו וכדי שלא נטעה לומר דטעמא דמאכילין אותו הוא מפני שהחולה הוא אחד מהשנים שאומרים צריך הא לאו הכי אזלינן בתר רוב דיעות כתב או שנים אומרים צריך אפי' ק' אומרים שא"צ ואפי' הוא אומר עמהם שא"צ נותנין לו כלומר דהיכא דב' אומרים צריך דבריהם קיימים ואפי' ק' אינם יכולים לבטלן ואפי' החולה עצמו אומר א"צ כמו שאומרים הק' אין שומעין לו דלא אמרו שומעין לדברי החולה אלא להקל אבל לא להחמיר. הרא"ש דנקט ההוא לישנא דאמר איהו ואחרינא בהדיה צריכנא היינו מש ם דאליבא דמאן דפליג עליה דמר בר רב אשי קאי דלא חשיבא ליה אמירת חולה צריכנא טפי מחד בקי דאילו למר בר רב אשי הכי הול"ל ואי אמרי תרי צריך ותרי ואפי' ק' אמרי לא צריך תרי כק' ומאכילין אותו ורבי' נמשך אחר לשונו ותקן אותו כמו שכתבתי ובשם הגאון מהר"י אבוהב ז"ל מצאתי שתירץ דברי רבי' דהוא ואחר עמו אצטריך לאשמעינן שסד"א כשהחולה לבדו אומר צריכנא הוא דאמרינן דאפי' ק' אומרים אינו צריך מאכילין אותו משום דאיכא למימר לב יודע מרת נפשו אבל כשהחולה ואחר עמו אומרים שצריך איכא למימר דמשום דאיכא מ"ד צריך קאמר הכי ולאו משום דיודע מרת נפשו הוא קמ"ל דאפ"ה מאכילין אותו: כתב רבי' ירוחם בענין מחלוקת הפוסקים באומדנא דחולה אי אזלינן ביה בתר רוב דיעות דלדידן לא נפקא לן מידי דאפי' יהיה מחלוקת פוסקים אם היה בא מעשה לידינו היינו מאכילין אותו דספק נפשות להקל:

ומ"ש ואם חולה אומר איני צריך והרופא מסופק יתנו לו אבל אם הרופא אומר אין צריך והחולה מסופק לא יתנו לו שם כתבו הרא"ש והר"ן וה"ה ירושלמי חולה אומר יכולני לצום ורופא אומר איני יודע ר' אבהו בשם ר' יוחנן נעשה ספק נפשות וספק נפשות להקל וכתב הרמב"ן ומסתברא וה"מ בחולה דא' יכולני דשכיח ביה תונבא אבל רופא אומר יכול וחולה אמר איני יודע שומעין לרופא דאיני יודע דחולה לאו כלום הוא דאיהו מנא ידע רובן של חולים אינם יודעין ובקיאין בחולי שלהם הלכך לרופא שומעין שאומר יודע אני: כתב מהר"י קולון בשורש קנ"ט בענין אכילת חולה בי"ה שמעשים בכל יום שאנו סומכין על דברי רופאים עו"ג להאכילו:

איכא מ"ד מדקתני מאכילין אותו ע"פ בקיאין ש"מ יחיד מומחה ומוחזק בבקיאות וכו' הרמב"ן כתב סברא זו בתחלת ספר תה"א וכתב עליה ואינו נראה שלא שמענו בסנהדרין שהולכין אחר רוב חכמה אלא אחר רוב מניין ודאי אשכחן לענין הנשאל לחכמים דאמרי' היו שנים א' מטמא וא' מטהר א' מתיר וא' אוסר אם היה א' מהם גדול בחכמה הלך אחריו הלכך במנין שוה דרופאים הולכין אחר חכמה ובקיאות ואע"ג דליתא הכי בדין סנהדרין התם דיינים הם וכולם צריכים לאותו הדין ומדינא לא היה ראוי להיות דין עד שיסכימו כל הצריכין לדעת א' אלא דרחמנא אמר אחרי רבים להטות אבל הכא שומעין לחכם והשני אינו ראוי להיות נשאל בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובטל הוא מיהו א' במקום שנים כיון שכולם רופאים וידועים במלאכה זו אין דבריו של יחיד במקום שנים מ"מ במופלג מהם בחכמה חוששין לדבריו להחמיר אפי' במקום שנים דאשכחן לענין מחלוקת ב"ש וב"ה דאתמר כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו אבל הכא ב"ש מחדדין טפי הלכך חוששין לרוב חכמה ובקיאות להחמיר ומאי חומרא דהכא לנהוג בספק נפשות להקל ולהתעסק בחולה בכל צרכיו עכ"ל והר"ן כתב כסברא הראשונה וז"ל מדקתני ע"פ בקיאין ש"מ שהולכין ע"פ בקיאין והלכך יחיד מומחה שנחלק עם שנים אחרים שאינם מומחין אין הולכים אחר השנים כדאשכחן לענין הנשאל לחכם דאמרינן היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר וכו' אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו דאלמא בעינן תרתי חכמה ומנין ולענין מחלוקת ב"ש וב"ה בפ"ק דיבמות אמרינן כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו אבל הכא ב"ש מחדדי טפי ולפיכך אם הדבר ברור אצלנו שבקיאותו מכריע רוב המנין של אחרים הולכין אחריו בין להקל בין להחמיר ואם הדבר ספק מאכילין אותו דספק נפשות להקל זה מה שנ"ל בזה והרמב"ן לא כתב כך בספר תה"א עכ"ל והרמב"ם כתב וז"ל אמר החולה איני צריך והרופא אמר צריך מאכילין אותו על פיו והוא שיהיה רופא בקי מקצת הרופאים אומרים צריך ומקצתם אומרים אינו צריך הולכים אחר הרוב או אחר הבקיאים וכתב ה"ה כבר כתבתי שדעת רבינו שהולכים אחר רוב דיעות וכ"כ בשאלתות ומ"ש רבי' אחר הרוב או אחר הבקיאים נ"ל פי' דבריו או אם שוין במנין הולכין אחר הבקיאין אחר שאינם שווין בבקיאות בין להחמיר בין להקל וכתב זה לפי שאמרו ע"פ בקיאים ולא אמרו ע"פ רופאים אלמא בשווין הבקיאות מכריע וכ"כ הרמב"ן אבל כשאין המנינים שוין הולכים אחר הרוב אלא שהרמב"ן כתב שאם היה יחיד מופלג אומר צריך ורופאים שאינם חכמים כ"כ ומומחין אומרים א"צ או שהיו שנים אומרים צריך אפי' ק' אומרים אינו צריך הולכים ע"פ המקילים כיון שהם שנים תרי כק' וק' כתרי וכן פסקו מקצת הגאונים ז"ל וכן הסכימו מן האחרונים וכל זה שלא כדעת רבי' עכ"ל: כתב רבי' ירוחם נ"ל שכל רופא שיאמר דאינו מכיר אותו חולי שאינו מעלה ולא מוריד בכל מה שכתבנו לא להאכיל ולא שלא להאכיל ואינו נקרא רופא כלל בזה החולי כי הכרת החולי עיקר כי מה שכתבתי על שאינם בקיאין כ"כ מיירי שהרופא בעצמו אומר שמכיר החולי אבל אנו יודעים שאינו רופא מומחה כ"כ אבל אם הרופא בעצמו אומר שאינו מכיר החולי זה הרי הוא כאדם דעלמא :

לא שנא עוברה שהריחה או חולי שמאכילים אותו אם יספיק להם שיתנו לו מעט וכו' וכ"כ הרא"ש בפרק בתרא דיומא וז"ל גרסינן בכריתות פ' אמרו לו (יג.) התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור מפני הסכנה ופריך מפני הסכנה ואפי' טובא נמי תיכול א"ר פפא ה"ק התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור כדי שלא יצטרך לכזית בכדי אכילת פרס וכ"כ בעל ההלכות ונראה שאף בחולה עושין כך כדי להקל מעליו מאיסור כרת ומלקות לאיסור בלבד ע"כ ונ"ל דבחולה אין עושין כן אלא על פי רופא אם אומר שיספיק לו להאכילו ממנו מעט מעט וכן בעוברה נמי אם אין דעתה מיושבת בכך צריך להאכילה כשיעור עכ"ל וכן כתב הר"ן וה"ה וכבר נתבארו משפטי צירוף אכילות ושתיות ושיעוריהן בסימן תרי"ב. וכתב הגה"מ בשם סמ"ק יען כי אין אנו בקיאין יפה באומד הדבר טוב להאכילו מעט מעט שלא יהא ככותבת בכדי אכילת פרס כדאשכחן פ' אמרו לו ובשתייה מלא לוגמיו דהיינו חצי רביעית שלא יבא לידי איסור כרת אמנם צריך ליזהר שלא יפשעו בנפש שאם אין יכול לסבול ולעמוד בכך יאכילוהו וישקוהו להדיא עד כאן: וכתב הר"ן ונמצינו למידים בשיעורים שמאכילין את החולה בי"ה כיון דשיעור אכילה ככותבת הגסה שהיא פחותה מעט מכביצה כמ"ש למעלה כל שהאכילוהו שני שלישי ביצה בינוניות אין כאן איסור כרת ומלקות וצריך שישהא בין אכילה לאכילה כשיעור ד' ביצים לחוש לדברי רש"י שהוא סובר כן ולענין שתייה כיון דשיעורא כדי שיסלקנו לצד א' ויראה מלא לוגמיו והכל לפי מה שהוא אדם טוב הדבר לבדוק בחולה עצמו כמה הוא וישקוהו פחות מאותו שיעור וכשר הדבר לעשות כן שכבר כתבתי דאף ע"ג דסוגיין מוכחא דשיעור כמלא לוגמיו באדם בינוני פחות מרביעית לא קאמינא שפיר האי בציר מרביעית כמה הוו וכבר כתבתי שלדברי הרמב"ם א"צ לשהות בין פחות מכשיעור של שתיה לפחות מכשיעור אחר אלא שיעור שתיית רביעית ויש לחוש ולהחמיר מההיא דכריכות ולפיכך ראוי שיהיה בין שתייה לשתייה כדי אכילת פרס אבל בין אכילה לשתייה א"צ לשהות דהא תנן האוכל והשותה אינם מצטרפין ומיהו אם אמדוהו שאין השיעורין הללו מספיקין לו או שהחולה אומר כן או שנסתפקו בדבר מאכילין ומשקין אותו כ"צ עכ"ל:

מי שאחזו בולמוס והיא חולי שבא מחמת רעבון וכו' מאכילין אותו עד שיאורו עיניו משנה בפ' בתרא דיומא :

מ"ש ואפי' דבר איסור מאכילין אותו וכו' עד שמאכילין אותו הקל תחלה ברייתא שם:

חולה שאכל בי"ה וכו' היה אומר הרא"ש שצריך להזכיר של י"ה בברכת המזון וכו' כ"כ הגה"מ בפ"א מה' ברכות וכן מצאתי בתשובת הר"מ וז"ל חולה שיש בו סכנה ואוכל בי"ה אומר מעין המאורע בברכת המזון ודבר פשוט הוא דבהיתר אכיל ואדרבא מצוה קא עביד הוי לדידיה י"ה כמו לדידן שאר ימים טובים ואע"פ שמדברי הרשב"א בתשובה נראה דמדמי ליה לאוכל טבל דלדעת הרמב"ם אין מברכין עליו כבר נחלק הוא ז"ל עליו והסכים לדעת האומרים דאוכל טבל נמי מברכין עליו:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

  • חולה שצריך לאכול אם יש שם רופא בקי וכו' משנה בפ' בתרא דיומא חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאין אם אין שם בקיאין מאכילין אותו ע"פ עצמו עד שיאמר די ודקדק רבי' לומר חולה שצריך לאכול להורות דלאו בחולה שיש בו סכנה דוקא קאמר וכמו שכתב הרמב"ם חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול דמשמע אבל באין לו סכנה לעולם אין מאכילין אותו ועל כן כתב חולה שצריך לאכול כלומר אפי' בחולה שאין בו סכנה והוא צריך לאכול שלא יכבד עליו החולי ויסתכן נמי מאכילין אותו וז"ש אם יש שם רופא בקי שאומר אם לא יתנו לו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן וא"צ שיאמר שמא ימות וכ"כ הרא"ש שלא כדעת התוס' והיינו שאין כאן סכנה עדיין אלא אפשר שיסתכן ונראה בעיני אע"פ שאינו אומר רק אפשר שיכבד עליו החולי ואינו אומר ויסתכן אפ"ה מאכילין אותו דכל שאפשר שיכבד עליו החולי אנו חוששין שמא יסתכן דכבר אפשר נמי שיסתכן וכן מצאתי בדרשות מהר"ש שכתב וז"ל רק שאומר שחליו מתגבר עליו אם אין נותנין לו נותנין לו ע"כ ואפשר לפרש ג"כ שמ"ש הרא"ש ורבינו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן האי אפשר אויסתכן נמי קאי כלומר אפשר שיכבד ואפשר שיסתכן:
  • ומ"ש שמאחר שהודיעוהו שהוא יה"כ והוא שואל לאכול א"צ לדקדק עליו יותר כונתו בזה לומר שכשהחולה שואל לאכול ולשתות אומרים לו יה"כ הוא ומאחר שהודיעוהו שהוא יה"כ חוזר ושואל ואומר אעפ"כ תנו לי לאכול או חוזר ואומר איני יכול לסבול מחמת החולי וכיוצא בזה מאכילין אותו דכה"ג חולה אומר צריך קרינן ביה אע"פ שאינו אומר בהדיא שצריך משום סכנה אלא סבור החולי שאינו מסוכן אפילו הכי מאכילין אותו ומשמע דלאו דוקא כששואל לאכול תחלה והודיעוהו שהוא יה"כ וכו' אלא אפי' נמי כשיודע שהיום יה"כ והוא שואל לאכול מאכילין אותו עיין בהג"ה מיימוניות פ"ב מה' שביתת העשור ובהג"ה סמ"ק סי' רכ"א:
  • ומ"ש ואם הוא אומר שצריך וכו' כבר נתבאר בסמוך בהודיעוהו שהוא יה"כ והוא שואל לאכול אומר צריך אני קרינן בזה ואפי' ק' רופאים אומרים א"צ יתנו לו והיא מסקנא דמר בר רב אשי לשם וכן פסקו כל המחברים וטעמא משום דלב יודע מרת נפשו:
  • ומ"ש ואם רופא אחד אומר שצריך ואפי' הוא אומר אין צריך יתנו לו מימרא דר' ינאי לשם ודקדק רבי' לומר ואפי' הוא אומר אין צריך להורות דלא מיבעיא ברופא אחד אומר צריך ורופא אחד אומר אינו צריך והחולה אינו אומר כלום דפשיטא דיתנו לו דספק נפשות להקל אלא אפי' אם הוא עצמו אומר א"צ וסד"א דלימא הכא לב יודע מרת נפשו קמ"ל דלהקל דוקא אמרי' הכי אבל לא להחמיר ותלינן דהאי דאמר אין צריך תונבא הוא דנקט ליה פי' שטות או טירדא או מחמת ביעתות חליו אומר כך והכי מפרש התם בגמרא לפי גירסת הרא"ש:
  • ואם הוא ורופא אחד עמו אומר שא"צ כו' אוקימתא דגמ' לשם וטעמא שאין דבריו של אחד במקום שנים ומזה למד רבי' דה"ה נמי ברופא אחד אומר צריך וב' אומרים א"צ והחולה אינו אומר כלום דאין נותנין דאין דבריו של א' במקום שנים ולא היה צריך לבאר גם כן בהפך היכא דרופא א' אומר א"צ וב' אומרים צריך והחולה אינו אומר כלום דנותנין לו דאין דבריו של א' במקום שנים דהתם לאו מהאי טעמא דאין דבריו של א' במקום ב' נותנין לו דאפי' בחד לגבי חד נמי נותנין לו דספק נפשות להקל כמו שנתבאר בסמוך:
  • אם הוא ואחד עמו אומרים צריך כו' שאין הולכין בסכנת נפשות אחר רוב דעות אלא כיון שב' אומרים צריך יתנו לו כך הוא מפורש בסוגיא באוקימתא קמא לשם דלא אזלינן בתר רוב דעות אלא כיון שב' אומרים צריך יתנו לו ואע"ג דלמסקנא דמר בר רב אשי אם הוא אומר צריך אפילו איכא ק' דאמרי ל"צ לדידיה שמעינן וכמו שפסק בסמוך וא"כ למה כתב ואם הוא ואחר עמו אומרים שצריך וכו' דמאי איריא א עמו אפילו אין אחר עמו נמי נותנין לו אפשר ליישב דמאחר דלאוקימתא קמא בעינן הוא ואחר עמו אע"ג דלמסקנא לא בעינן ליה אפ"ה לא נמנע מלכתוב כן לרבותא כי היכי דלא תימא דלמסקנא דוקא באומר הוא לבד צריך התם הוא דשומעין לו משום לב יודע וגומר אבל בשיש אחד עמו וסייעו אין שייך לומר לב יודע וגומר אלא שמאמין הוא לדברי הרופא האומר צריך קמ"ל דלא וכה"ג כתב ב"י בשם מהר"י אבוה"ב וכן פירש מהר"ש לורי"א ובהגהת ש"ע:
  • ואם חולה אומר איניצריך והרופא מסופק וכו' ירושל' הביאו הרא"ש והר"ן וע"פ פירושו של הרמב"ן וברור הוא דמ"ש והרופ' מסופק היינו שמכיר את החולי אלא שמסופק אם יכבד כשלא יאכל אבל אם הוא מסופק בחולי שאינו מכיר אותו אם הוא בעינן שיכבד חליו אם לא יאכל בזה ודאי לא יתנו לו דרופא זה ה"ה כאדם דעלמא ועיין ברבינו ירוחם:
  • איכא מ"ד מדקתני מאכילין אותו ע"פ בקיאין כו' הולכין אחר הבקיאין פי' אפי' יחיד כנגד רבים הולכין אחר היחיד בין להקל ובין להחמיר וכך פסק הר"ן ולדידי' צריך לפרש דמאי דמשמע בסוגיא דאין דבריו של א' במקום שנים היינו דוקא בשוין בבקיאות ואינו נראה להרמב"ן כו' פי' דעת הרמב"ן שאם הבקי אומר א"צ והב' האחרים שאינן בקיאין כמוהו אומרי' צריך הרוב עדיף ומאכילין אותו דכיון שכולם רופאים ויודעין במלאכה אין דבריו של אחד במקום שנים להחמיר ומ"מ במופלג בחכמה חוששין לדבריו אם אומר צריך ומאכילין אותו אפי' במקום ב' שאומרים א"צ דחכמה עדיף מרובא להקל בספק נפשות וממילא משמע דחד לגבי חד שומעין לבקי בין להקל ובין להחמיר וכן מפורש בספר תורת האדם וז"ל והילכך במנין שוה דרופאים הולכין אחר חכמה ובקיאות וראיה ברורה ממה ששנינו הנשאל לחכם היו ב' א' מטמא ואחד מטהר אם היה א' מהן גדול בחכמה הלך אחריו וכתב הר' ירוחם דה"ה ב' בקיאים לגבי ב' שאינן בקיאין וחולה אינו אומר כלום דשומעין לבקיאין בין להקל ובין להחמיר ע"כ ומ"מ מבואר בדברי הרמב"ן דבשוין בבקיאות וב' אומרים צריך אפי' ק' אומרים א"צ נותנין לו דכיון דב' אומרים צריך תרי כק' והולכין אחר המקילים וכך פירש ה"ה לדעת הרמב"ן:
  • ומ"ש ומדברי הרמב"ם יראה שהולך אחר רוב דעות ואחר בקיאות כו' פירוש הרמב"ם תופס סברא שלישי דבשוין במנין הולכין אחר הבקיאות בין להקל ובין להחמיר וכדעת הרמב"ן אבל בשאינן שוין במנין הולכין אחר הרוב בין להקל ובין להחמיר ואע"פ שהמיעוט בקיאין יותר אזלינן בתר רובא:
  • ומ"ש ולא נהירא אלא כדפי' היינו כמ"ש למעלה והיא סברא רביעית שלא חילק כל עיקר בין בקיאין לשאינן בקיאין גם לא אזלינן כל עיקר בתר רוב דעות אלא כל היכא ששנים אומרים צריך מאכילין אותו אפי' מאה אומרים אין צריך אפי' הן בקיאין יותר וכשאחד אומר צריך ואחד אומר א"צ נמי מאכילין אותו אע"פ שאותו שאומר א"צ הוא מופלג בחכמה ובקיאות. וכן נראה מדעת הרא"ש בפסקיו שלא חילק בכך כל עיקר ואיכא לתמוה על מה שנחלקו הרא"ש ורבינו על דין זה ומקילין היכא דאחד אומר צריך ואחד אומר אינו צריך והוא מופלג ממנו בחכמה דבזה שוין האיכא מ"ד שהזכיר רבי' וגם הרמב"ן והרמב"ם והר"ן סוברים כמוהו דהולכין אחר בקיאות ואין נותנים וראייתם ברורה מהא דנשאל לחכמים היו ב' א' מטמא ואחד מטהר וכו' הלכך לענין מעשה אין להקל נגד רוב הגאונים ודלא כמ"ש בהגהת ש"ע באחד נגד אחד או ב' כנגד ב' דמאכילין אותן אפי' קצתן יותר בקיאין מקצתן וכדברי הרא"ש ורבי' אלא כדעת רוב הגאונים עיקר ואצ"ל היכא דאינן שוון לא בבקיאות ולא במנין כגון ששנים אומרי' צריך ומאה בקיאין ומופלגין אומרים דאין צריך דפשיטא דאין נותנין דלא כדמשמע מדעת הרא"ש ורבי' דס"ל דאף בזה נותנין. ולענין רוב דעות היכא דשוין בבקיאות נראה אף שהשאלתות ורמב"ם והסמ"ג וסמ"ק הולכין בשיטת רש"י דאזלינן בתר רוב דעות בין להקל ובין להחמיר אנן מספק נפשות אזלינן לקולא ותופסין עיקר כרי"ף ורמב"ם והר"ן והרא"ש ורבינו וכתב ה"ה שכן פסקו הגאונים וכן הסכימו מן האחרונים וכ"כ ה"ר ירוחם שאם היה בא מעשה לידינו היינו מאכילין אותו דספק נפשות להקל ומה שנראה מסדור לשונו של הר"ן דלהרמב"ם נמי לא אזלינן בתר רוב דיעות נראה בעיני דט"ס הוא והגירסא מהופכת וכצ"ל בדברי הר"ן וכן דעת ר' אחא משבחא וכן דעת רש"י וכן דעת הרמב"ם בפ"ב מה' שביתת העשור ולא נהירא וכו' ובזה נסתלקה תלונת הב"י:
  • לא שנא עוברה שהריחה וכו' כ"כ הרמב"ן בספר תורת האדם ור"ל דאף בחולה ואפי' צריך לכשיעור מאכילין אותו פחות פחות מכשיעור ומה שהעתיק רבינו למעלה בשם הרמב"ן דנבילה מאכילין אותו מתחלה כדי הצריך לו ע"פ בקיאין דמשמע דאין מאכילין אותו פחות פחות מכשיעור היינו דוקא כשהרופא אינו אומר שיספיק לו להאכילו ממנו מעט מעט וז"ש על פי בקיאין וכאן איירי כשהרופא אומר שיספיק לו להאכילו ממנו מעט מעט כמו שאמר אם יספיק להם שיתנו לו מעט מעט כו' והיינו שידוע שיספיק להם ע"פ הרופא ועיין באשיר"י מבואר כן. ולענין הלכה אנו נוהגין כדרשות הר"ש מאוסטרייך שכתב וז"ל י"א שאין נותנין לו השיעור בבת אחת אבל לא נהגינן הכי ואמרינן ספק נפשות להקל ונותנין לפניו ואומרי' לו יה"כ היום ואם יאכל הרשות בידו ע"כ וכן ביולדת לאחר ג' ותוך שבעה כן עושין. וכתב עוד מהר"ש דוקא רופא מומחה אבל שאין מומחה או נשים לא מהימנינן להו אכן גבי יולדת מהימנינן להו משום דאינהו בקיאין בהן ע"כ. וכתב בהג"ה ש"ע אם נחלש הרבה עד שנראה לרוב בני אדם שאצלו שהוא מסוכן אם לא יאכל מאכילין אותו ע"כ והוא מספר א"ו הארוך: כתב במהרי"ל אם מאכילין חולה מחמת אונס אז מאכילין אותו חשובי גדולי העיר משום דאין הכל בקיאין ודילמא יפשעו בנפש וסבורים שאינו צריך וימות ע"כ:

דרכי משה[עריכה]

(א) הקשה מהרר"א בהגהותיו דזהו דבר פשוט דהרי אפילו אם החולה לבדו אומר צריך אפילו ק' אומרים א"צ מאכילין אותו משום דלב יודע מרת נפשו דא"כ כ"ש כשרופא מסייעו דנותנין לו ומאי למימרא ותירוץ בתירוץ דחוק מאוד ול"נ דל"ק כלל אדרבא כשרופא מסייעו היה לנו לחוש שמא לאו משום מרירת לב הוא ועביד רק שמאמין לדברי רופא זה שאמר שצריך קמ"ל דלא חיישינן להכי וכ"כ מהרי"א:

(ב) ונראה דדעת הרמב"ם כדעת הר"ן דהולכים אחר הבקיאים וכ"נ שהביא בעל הטור דברי הרמב"ם אבל המ"מ פ"א די"ב כתב דדעת הרמב"ם כדעת הרמב"ן ולא כתב דאזלי' בתר בקיאות אלא כשהן שוה בשוה דהיינו שאחד אומר צריך והשני א"צ או שהן ב' נגד ב' אז אזלינן אחר הבקיאות ובזה אפי' הרמב"ן מודה וכ"כ תא"ו נ"ז חלק א' דאף הרמב"ן מודה בהא אבל לא נראה כן מדברי הטור מיהו לענין הלכתא נראה דנקטי' כדברי המקילין דספק נפשות להקל:

(ג) ע"ל סימן שב"ח דנתבאר דלא בעינן דופא מומהה דכל ב"א חשובים מומחה קצת וספק נפשות להקל כו' ע"ש וב"כ בעל או"ה דחולה שנחלש ער שנראה לרוב ב"א שאצלו שיכבד עליו חוליו אם לא יאכילוהו מאכילין אותו וכ"נ דלא כמהרי"ל שכתב בשם הר"ש דוקא שרופא מומחה אומר צריך אבל רופא שאינו מומחה או נשים לא מהימנינן להו אבל גבי יולדות מהימנינן לנשים דאינהו בקיאי עכ"ל.