טור אורח חיים תקלג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תקלג | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

מותר לטחון קמח לצורך המועד, ואפילו כיון מלאכתו במועד.

ולקוץ עצים מן המחובר.

ולהטיל שכר בין של תמרים בין של שעורים לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, ואם עשה לצורך המועד והותיר מותר. ואם יש לו שכר ישן ומערים לעשותו חדש, שאומר שחפץ יותר בחדש, כתב הרמב"ם ז"ל דמותר, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא הביא זה בפסקיו ונראה שדעתו לאסור, דפלוגתא דתנאי היא.

מותר לעקור פשתן, מפני שראוי לכסות בו את האוכלים. ולעקור כשות, שראוי להטיל בו שכר לצורך המועד. ולעקור שומשמין, שהיבשים שבו ראויין לאכול מיד.

פירות שנתבשלו קצת ונאכלין ע"י הדחק, מותר ללוקטן כדי לאוכלן. ואם לקטן לאכלן והותיר וחושש שמא יתליעו אם לא יכבשם להוציא ליחה שבהם, יכול לכבשם. אבל אסור ללוקחן תחילה כדי לכבשם.

וכן מותר לצוד דגים לאכלם ולכבוש אם הותיר מהם, אבל אסור לצודן או לקנותן כדי לכבשן, אלא א"כ יהו ראויין לאכול מהן במועד. ומיהו אפילו אינן ראויין אלא ע"י הדחק מותר.

וכן כל דבר, אסור לכבשו אלא א"כ יהא ראוי לאכול ממנו במועד, אבל אם הוא דבר שאינו נמצא אחר המועד, מותר לקנותו ולכבשו.

ציידי חיה ועוף צדין בצנעה לצורך המועד. וכן כותשי חטין לעשות דייסא, וטוחני פולין לעשות גרוסות, נעשין בצנעה לצורך המועד.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מותר לטחון קמח לצורך המועד וכו' בפרק מי שהפך (יב:) ת"ר טוחנים במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור ואם טחן והותיר ה"ז מותר קוצצים עצים במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור ואם קצץ והותיר ה"ז מותר מטילין שכר במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור ואם הטיל והותיר מותר ובלבד שלא יערים ורמינהי מטילין שכר במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואע"פ שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש תנאי היא דתניא אין מערימין בכך ר' יוסי בר יהודה אומר מערימין ופירש"י ובלבד שלא יערים שלא יעשה הרבה ויאמר לצורך המועד אני עושה ומתכוין כדי שתשתייר לאחר המועד: וכתבו הרא"ש והמרדכי הא דשרי הכא לצורך היינו אפי' כיון מלאכתו במועד דבצורך אוכל לא אסרו כיון מלאכתו והרי"ף והרא"ש לא הזכירו דין הערמה כלל משמע דס"ל כת"ק שלא התיר להערים. והרמב"ם בפ"ז מה' י"ט פסק שאע"פ שיש לו שכר ישן מערים ושותה מן החדש שאין הערמה זו נכרת לרואה וכן כל כיוצא בזה וכתב ה"ה בהשגות א"א הא דלא כהלכתא דר"י הוא דאמר הכי ופליגי רבנן עליה אבל בודאי אם החדש טוב לו מישן שלא בדרך הערמה מותר ע"כ ורבינו פוסק להקל בשל דבריהם אבל בהל' הרי"ץ גיאת פוסק כת"ק שאסר להערים עכ"ל וכיון דלא אשכחן מאן דשרי אלא הרמב"ם הו"ל יחידאה ולא נקטינן כוותיה בהא. כתוב בפסקי התוס' אין צריך לצמצם שלא יטחון יותר מכדי צרכו וכן להטיל שכר ולקוץ עצים ולא יערים לטחון בכוונה יותר מכדי צרכו וכן כתב המרדכי וז"ל א"צ לצמצם שלא יטחון יותר מכדי צורך אכילה אלא יטחון בהרווחה ואם יותיר יותיר ואסור להערים שלא יטחון יותר בכוונה או שיש לו קמח ויערים ויאמר מזה אני רוצה וכ"נ לר"ת [להחמיר] שלא להערים ע"כ כתב הרשב"א בתשובה דאפילו יש לו לחם מותר לטחון דפת חמה עדיף מן הצוננת: גרסינן בגמרא רב חצדו ליה חצדא בחולא דמועדא משום דלא היה לו מה יאכל וכתבו רבינו בסימן תקל"ז. גרסינן בגמרא אמר רב חננאל א"ר קוצץ אדם דקל במועד אע"פ שאינו צריך אלא לנסורת שלו לייט עלה אביי רב אשי הו"ל אבא בשלניו"א אזל למקציא בחולא דמועדא א"ל רב שילא משלניי"א לרב אשי מאי דעתיך דאמר רב חננאל אמר רב קוצץ אדם דקל במועד אע"פ שא"צ אלא לנסורת שלו הא לייט עלה אביי א"ל לא שמיע לי כלומר לא ס"ל אישתמיט נרגא בעא למפסקיה לשקיה שבקיה והדר אתא ומשמע דלא קי"ל כדרב חננאל כיון דרב אשי הדר ביה אבל בהג"א בשם א"ז כתב דנראה בעיניו דהלכה כרב חננאל ונראה דטעמא משום דרב אשי לא סבר לה לדאביי והא דאשתמיט נרגא ובעא למפסקיה לשקיה לאו משום דלית הלכתא כר"ח אלא מפני שזלזל בכבודו של אביי ואמר לא סבירא לי והלך לעשות מעשה כנגדו ונראה שלזה נתכוין רש"י שכתב אשתמיט נרגא בעא למפסקיה לשקיה דרב אשי משום דעבר אדאביי. ומ"מ הפוסקים שהשמיטו להו נראה שסוברים דלית הלכתא כרב חננאל:

מותר לעקור פשתן מפני שראוי לכסות בו את האוכלים וכו' שם רב יהודה שרא למעקר כיתנא ולמקטל כשותא ולמעקר שומשמי א"ל אביי לרב יוסף בשלמא כיתנא חזי לחפיפה כשותא חזי לשכרא אלא שומשמי למאי חזי חזי לנזיי דאית בהו: ופרש"י לחפיפה. לכסות בו מאכל כגון תאנים ותמרים לצורך המועד: לנזיי. גרעינין דאית בשומשמין דחזי למעבד בהו משחא וכתב רבינו ירוחם כל דבר שצריך לצורך המועד אפי' שלא יהיה לצורך אכילה כגון פשתן לחפיפה וכל כיוצא בזה מותר לעקור משמע מלשונו שאינו יכול לעקור אלא כדי מה שצריך אבל ה"ה כתב הר"א פי' לחפיפה לנוי הנשים לחוף בו הפנים ולפי שאין דרך הפשתן לעקרו לחצאין התירו לעקרו כולו כיון שצריך כמקצת עכ"ל וטעם זה צ"ל גם בעקירת כשותא ושומשמי:

פירות שנתבשלו קצת ונאכלין ע"י הדחק וכו' בספ"ק דמ"ק (י:) אמר רבא הני תוחלני מגזרינהו שרי מייצינהו אסור וכתב הרא"ש פי' תמרים שלא נתבשלו כל צרכן מותר ללקטן במועד לצורך אכילה והנותרים מאכילה אסור לכבשן כדי שתצא מהם הליחה שלא יתליעו רב פפא אמר כיון דאי שבקי להו מתלעי כפרקמטיא האבד דמי ושרי כלומר כיון שלקטן לאכילה ואם יניח מותר שאילו צריך לאכילה יתליעו ויופסדו הויא כפרקמטיא אבודה אם לא ימכרנה עתה שמותר למכרה במועד הלכך הני תוחלי נמי שרא למייצינהו כדי שלא יפסדו כיון דמתחלה לקטינהו לאכול עכ"ל ורש"י פי' בע"א והרמב"ם לא הזכיר דין זה:

ומ"ש וכן מותר לצוד דגים לאכלם ולכבוש וכו' שם (יא.) תנן כל כבשים שהוא יכול לאכול מהם במועד כובשן ופירש"י כבשים שכובשן במלח שיכול לאכלן במועד שלא יהא צריך להמתין באכילתן עד לאחר המועד שיהיו נכבשין מהר וראויין לאכול מיד ובגמרא בדיתא לבאי כוורי אזל כ"ע צודי אייתו כוורא שרי להו רבא לממלח מינייהו א"ל אביי והא תנן כבשין שהוא יכול לאכול מהן במועד כובשן א"ל כיון דמעיקרא אדעתא דאכילה אייתינהו ואי שביק להו פסדי כפרקמטיא האבד דמי ושרי ואיכא דאמרי שרי להו רבא מיצד מיזל אתויי מימלח א"ל אביי והא אנן כבשין שהוא יכול לאכול מהן כובשן תנן א"ל הני נמי מתאכלי אגב איצצא: ופירש"י בדיתא. שם נהר: לבאי. שם מקום: כוורי. הכי עשו דרך לנהר שיצא מימיו ונשתיירו שם דגים הרבה: לממלח הרבה. אף על גב שאין יכולים לאכלם במועד שהרי היו מלוחים הרבה: א"ל ה"נ. דמלחינהו: מתאכלי במועד אגב איצצא. שמושך המלח מהם: ובנ"י פירש איצצא דוחקא אם רוצה לדוחקן תחת המכבש ולסוחטן מן המלח יהיו ראויין לאכלם במועד והרמב"ם כתב בפ"ז מהלכות יו"ט צד אדם דגים כל שיכול לצוד ומולח הכל במועד שהרי אפשר שיאכל מהם במועד אם יסחוט אותם בידו פעמים רבות עד שיתרככו וכתב בנ"י שאע"פ שמלח הרבה יותר מהצריך הרי יכול לומר בכל א' בשעת הבאה ומליחה לזה נעשה איצצא וכן כשימלח חבירו והערמה כי האי שריא אפי' בי"ט וכ"ש בח"ה כדאמרי' בפ"ק דביצה (יא:) מערים ומלח גרמא גרמא:

ומ"ש רבי' אבל אם הוא דבר שאינו נמצא אחר המועד מותר לקנותו ולכבשו נראה שלמדו מדין השיירות שמותר לקנות מהן לפי שהוא דבר שאינו מצוי תמיד וכמו שיתבאר סימן תקל"ט וגם מדין מי שצריך לקנות יין בעת בציר לצורך שתייה כל השנה ואם יעבור המועד לא ימצא כמו שמצא עכשיו שנתבאר בסי' ההוא שמותר לקנותו: ציידי חיה ועוף צדין בצנעא וכו' משנה בספ"ב דמ"ק (יג:) הציידין והדשושות והגרוסות עושין בצנעא לצורך המועד ופירש"י והדשושות. שדשין וכותשין חטין לדייסא: והגרוסות. שטוחנין פולין לגריסין: בצנעא. שמא יאמר זה שלא לצורך המועד וז"ל הרמב"ם כל מלאכות לצורך המועד כשעושין אותן אומניהן עושין בצנעא כיצד הציידין והטוחנין והבוצרין למכור בשוק הרי אלו עושין בצנעה לצורך המועד וכתב ה"ה וז"ל כתב רבינו כשעושין אותן אומניהן לפי שא"צ לעשותן בצנעא אלא האומנין שעושין מלאכות לרבים וכ"כ הרמב"ן ועיקר עכ"ל והטעם מפני שהן צריכין לעשות הרבה ביחד ונראה כאילו עושין אותן לצורך חול: כתב המרדכי ציידי דגים שהדבר ניכר שהוא לצורך המועד היה נראה להתיר אף בפרהסיא מדאמרינן בפ"ק שרא למיזל ולמיצד משמע בפרהסיא ויש לדמותו לתבלין שניכר שהוא לצורך המועד ושרי בגמ' עכ"ל: כתוב בתה"ד סי' קנ"ג היתר פשוט דחולבין הבהמות בח"מ אפי' ע"י ישראל ונראה דאפי' שלא לצורך המועד קאמר משום דהוי דבר האבד:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

  • מותר לטחון קמח וכו' ברייתא בפרק מי שהפך דף י"ב וסוף הברייתא ובלבד שלא יערים ורבי' לא הביאו לפי דאסיקנא תנאי היא וסמך על מה שכתב אח"כ דהרמב"ם כתב לקולא ודעת הרא"ש להחמיר כרבנן ופירש"י שלא יערים שלא יעשה הרבה ויאמר לצורך המועד אני עושה ומתכוין כדי שישייר לאחר המועד עכ"ל ואכולהו תלתא בבי אקמח ועצים ושכר קאי וקאמר ובלבד שלא יערים ורמינן עלה מדתניא מטילין שכר במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואעפ"י שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש פי' רש"י שיכול לומר לצורך המועד הטילו ופרקינן תנאי היא דתניא אין מערימין בכך ר"י ב"ר יהודה אומר מערימין והרמב"ם פוסק להקל כר"י ב"ר יהודא דכל בדבריהם אזלינן להקל אבל הראב"ד בהשגות כתב דהלכה כרבנן דהם רבים וזו היא דעת רבינו שכתב שדעת הרא"ש לאסור הערמה כיון דפלוגתא דתנאי היא כלומר והלכה כרבים לגבי יחיד אבל אפשר ליישב דעת הרמב"ם דגם הוא פוסק כרבים לגבי יחיד אלא דמפרש דבמסקנא הערמה זו לשתות מן החדש אף רבנן מודו דשרי ולא פליגי אלא בהערמה לעשות שכר יותר מצורך המועד דמוכחא מילתא דהערמה ואסור לרבנן ומעיקרא דרמינן ברייתות אהדדי קס"ד דאין לחלק בין הערמה זו לזו ופרקינן תנאי היא הך ברייתא דמתיר בהערמה דתניא אין מערימין בכך דלישנא יתירא דקאמר בכך משמע בכך דוקא היינו במותיר הוא דאסור להערים אבל בשותה מן החדש מערימין ר"י בר יהודא אומר מערימין ואפי' במותיר וכ"ש בשותה מן החדש אלמא בשותה בהערמה הכל מודים דשרי ואחר כן כתב בסתם הציידין והטוחנין וכו' אם עשה לצורך המועד והותיר ה"ז מותר ולא כתב לפרש דאסור להערים ולהותיר דממילא משמע מדלא התיר אלא לשתות מן החדש בהערמה אלמא דלהותיר בהערמה אסור כרבנן דאמרי אין מערימין בכך וכדפי' מיהו פשטא דסוגיא משמע דאין חלוק בין מותר בהערמה ובין שותה בהערמה בכולהו לרבנן אסור אבל לשון הרמב"ם מורה כדפירש' וכ"כ במגדל עוז ופשיטא דלהרמב"ם ה"ה בטחינה ובצירה יכול להערים ולטחון ולבצור ולומר רוצה אני לאכול מן החדש או לאכול פת חמה וכל כיוצא בזה ולענין הלכה נקטינן ככל הפוסקים דכל הערמה דהכא אסור לרבנן שהם רבים כנגד ר"י ב"ר יהודא ועיין לעיל בסימן תקכ"ז בדין הערמה דע"ת הבאתי מ"ש הרא"ש בפ' תולין דאיכא חלוקים טובא בדין הערמה:
  • מותר לעקור פשתן וכו' שם שומשמין חזי לנזייתא דאית בהו פירש"י גרעינין דאית בהו בשומשמין דחזו למיעבד בהו משחא עכ"ל דהיינו לומר דחזו מיד דהו"ל לצורך המועד ורבינו כתב שיבשים שבו ראויין לאכול מיד משמע שהשומשמין עצמם ראויין לאכול מיד לא הגרעינין למעבד בהו משחא ביד: