טור אורח חיים שיא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן שיא | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

מת שמוטל במקום שירא עליו מפני הדליקה, רש"י מתיר לטלטלו טלטול גמור, ולרב אלפס דווקא טלטול מן הצד, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הסכים לדעת רש"י.

ואם הוא מוטל בחמה או בבזיון, כגון שהוא מסריח, אם יש לו ככר או תנוק, מניחו עליו ומטלטלו על ידו אפילו מרה"י לכרמלית. והרמב"ן ז"ל כתב שמוטב להוציאו לכרמלית בלא ככר ותינוק מעל ידם כדי למעט ההוצאה, שלא אמרו ע"י ככר ותינוק אלא ברה"י מחמה לצל. וכתב עוד שנראה שמותר להוציאו אפילו לרה"ר על ידי תינוק אבל לא ע"י ככר שאינו טפל למת, אלא שר"ח אסר.

אבל כל שאר דברים האסורין לטלטל, לא התירו ע"י ככר או תינוק. הלכך אותם שמטלטלין מנורה שהדליקו עליה בשבת ע"י ככר או תינוק, לא יפה הם עושים.

ואם אין לו ככר או תינוק, לא יטלטלנו כלל אפילו להפכו ממטה למטה, שטלטול מן הצד לצורך דבר האסור אסור.

היה מוטל בחמה ואין לו מקום לפנותו, אינו רשאי לעשות לו אהל להציל, אלא באים שני בני אדם ויושבין בצדו, חם להם מלמטה מביא כל אחד מיטה ויושב עליה, חם להם מלמעלה מביא כל אחד מחצלת ופורס על גבו, וזוקף כל אחד מטתו ונשמט והולך לו בענין שתיעשה המחיצה מאיליה שנראה כאילו עשו לצורך החי, שאין מחללין השבת לצורך מת אפילו באיסור דרבנן.

אבל התירו לסוכו ולהדיחו ולשמטו מעל הכר, ובלבד שלא יזיז בו לא ידו ולא רגלו ולא שום אבר. ואם היה פיו הולך ונפתח, קושר לחיו העליון שלא יפתח יותר, אבל לא יורידנה לסוגרו שא"כ היה מזיז בו אבר. ואין מעצמין עיניו כדי שיסגרו, דהוה ליה מזיז אבר.

טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, מותר. הלכך, מעות ששכח על הכר, נוער את הכר והן נופלות. וכן צנון שטמן בארץ ומקצת עליו מגולין, נוטלו אף ע"פ שבנטילתה מזיז עפר ממקומו.

וטלטול בגופו, אפילו לצורך דבר האסור מותר. הלכך, קש שעל גבי המטה והוא מוקצה, מנענע בגופו. ואם הניח עליו מבעוד יום כר או כסת, מנענע אפילו בידו, שהרי הכינו מבע"י לשכוב עליו.

פירות הטמונין בתבן או בקש המוקצה, אפילו כולן מכוסין, יכול לתחוב בהן מחט כדי שינער הקש מעליהם ויטלם.

בית יוסף[עריכה]

מת שמוטל במקום שירא עליו מפני הדליקה וכו' בפ' כירה (מג:) אין מצילין את המת מפני הדליקה א"ר יהודה בן לקיש שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה ופסק שם ר"י הלכה כר' יהודה בן לקיש ונראה מדברי הרי"ף דלא שרי רבי יהודה בן לקיש אלא בטלטול מן הצד דוקא וכתבו הרא"ש והר"ן שכן דעת הר"י אבל מדברי רש"י נראה דאפילו להדיא נמי מטלטלין ליה וכ"נ מדברי הרמב"ם פכ"ו ולזה נוטה דעת הר"ן וכן דעת הרא"ש אלא שנראה מדבריו דה"מ כשאין לו אלא מטה אחת אבל אם יש לו ב' מטות הופכו ממטה למטה ולא יטלטלנו להדיא והרמב"ם כתב בפכ"ו שאם יש ככר או תינוק מטלטלו על ידיהם ונראה מדבריהם דכל היכא דאפשר לטלטל המת שלא באיסור כגון ע"י ככר או תינוק או בטלטול מן הצד אין מטלטלין אותו להדיא דלא התירו לטלטלו להדיא מפני הדליקה אלא בדלית ליה ככר או תינוק וגם אין לו מטה אחרת שא"א לו לטלטלו מן הצד:

ואם הוא מוטל בחמה או בבזיון וכו' שם איתמר מת המוטל בחמה אמר רב יהודה אמר שמואל הופכו ממטה למטה רב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו היכא דאיכא ככר או תינוק כ"ע ל"פ דשרי כ"פ דלית ליה מ"ס טלטול מן הצד שמיה טלטול ומ"ס לאו שמיה טלטול ופסקו התוספות (שם) והרי"ף והרא"ש כמ"ד טלטול מן הצד שמיה טלטול וכ"כ הרמב"ם בפכ"ו. וגרסינן בהמצניע (צד:) ההוא שכבא דהוה בדרוקרת שרא ר"נ בר יצחק לאפוקי לכרמלית משום דגדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה כלומר לאו דלא תסור. ופירש"י לאפוקי לכרמלית. שהיה מוטל בבזיון או בדליקה או בחמה ואי משום טלטול מניח עליו ככר או תינוק וכתב הר"ן שכן דעת הראשונים וטעמא דהוצאה כיון דלא אפשר בלאו הכי משום כבוד הבריות שריא אבל טלטול כיון דאפשר לתקוני מתקנינן ולא שריא אלא ע"י ככר או תינוק אבל הרמב"ן כתב דכי מפקינן ליה לכרמלית ודאי בלא ככר ובלא תינוק מפקינן ליה דכל מה שאתה משביח בתיקון הטלטול אתה פוגם בהוצאת הככר שלא לצורך והוצאת המת בלבד היא שמותרין מפני כבוד הבריות והוא ז"ל הכריע כדברי הראשונים וכתב ה"ה בפכ"ו שכן דעת הרשב"א ודע שכתב הרמב"ן בספר תורת האדם שכדבריו נראה שהוא דעת הרמב"ם ומשמע שטעמו מדסתם דבריו בדין זה פכ"ו ולא הזכיר ככר או תינוק ואי מהא לא איריא שהרמב"ם העתיק לשון הגמרא כמנהגו ואין בו הכרע:

ומשמע מדברי רבינו שאף על פי שלא הסריח עדיין מכיון שסופו להסריח ע"י שמוטל בחמה שרי לאפוקי לכרמלית כדי שלא יסריח ולא יתבזה וכ"נ מדברי רש"י והר"ן ובכה"ג הוי מת המוטל בחמה דפ' כירה אלא דהתם כשיש להם מקום באותו רשות יכולין לפנותו שם אבל הרמב"ם כתב בפכ"ו מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו מותר להוציאו לכרמלית דגדול כבוד הבריות וכו' ואם היה להן מקום לצאת בו אין מוציאים אותו אלא מניחים אותו במקומו ויוצאים הם עכ"ל נראה שהוא מפרש דשכבא דפרק המצניע (שם) בשכבר הסריח ומפני כך התירו להוציאו לכרמלית אבל אם לא הסריח עדיין אע"פ שמוטל בחמה אסור להוציאו לרשות אחרת ובכה"ג הוא דאפליגי רב ושמואל בפרק כירה (מג:) כשמטלטלו באותו רשות ממקום למקום אי בעי ככר או תינוק או אם מטלטלו מן הצד בלא ככר ותינוק:

וכתב עוד שנראה שמותר להוציאו אפי' לר"ה וכו' בספר תורת האדם כתב על ההוא עובדא דההוא שכבא דהוה בדרוקרת איכא למידק אשמעתין דאמר הוצאת המת אפילו לר"ה איסורא דרבנן היא דמלאכה שא"צ לגופה היא במוטל בחמה יהא מותר להוציאו לר"ה דומיא דכרמלית לרבי יהודה וי"ל שהוא מותר ע"י תינוק ור"נ דשרא לכרמלית משום דמעשה שהיה לכרמלית היה הא אילו היו צריכין להוציאו לר"ה היו מתירין כדברי ר"ש ודוקא ע"י תינוק אבל ע"י ככר אסור דהא ככר אינו טפל למת ואיכא איסורא דאורייתא בככר ומדברי ר"ח יראה שהוא אוסר והטעם שלא התיר כבוד הבריות הזה אלא דבר שעיקרו מד"ס כגון כרמלית הא ר"ה לא עכ"ל והר"ן בפרק המצניע כתב כמ"ש הרמב"ן לדעת ר"ח:

כתב המרדכי בפ' כירה בשם ה"ר אביגדור דמה שצריך ככר או תינוק דוקא למת ערום אבל מת בכסותו מטלטלין אותו אגב כסותו וראיה מפ"ב דביצה (כא:) מטלטלין להו אגב כסא עכ"ל ומשמע לי שאין כן דעת רש"י והפוסקים דא"כ הו"ל לפרושי וראייתו יש לדחות דשאני התם דאין לומר שהכוס יהא בטל לגבי שיורין אבל הכא הכסות בטל לגבי המת ואע"פ שכתב הרמב"ן בספר תורת האדם יכול ליתן עליו ככר או תינוק או אחד מהכלים שהוא לבוש וכיוצא בהם י"ל דאע"פ שכלי שהוא נתן עליו אינו בטל לגביה כסותו ממש בטל הוא לגביה :

כתבו הגהות בפ' כ"ו בשם הר"מ דמוטל בחמה ל"ד דה"ה אם מוטל על כרים וכסתות וירא פן יסריח עכ"ל וכ"כ הכלבו בהל' י"ט וצ"ל דמיירי כשהוא בענין שא"א לשמוט הכר מתחתיו דאל"כ אסור לטלטלו אלא שומט הכר מתחתיו כדתנן בפרק שואל (קנא:):

כתב המרדכי פרק כירה בשם ראבי"ה שנ"ל שאם חוששין שמא יתקשה ואז לא יוכל לפשטו ואז יהיה בזיון למת מניח עליו ככר או תינוק עד שיפשיטו אבריו עכ"ל :

וכתבו עוד הגהות ודוקא לצורך המת אבל לצורך הכהנים או דבר אחר אין מטלטלין ע"י ככר או תינוק :

כתב ר"י בנכ"ח ח"א דהא דאסרי' טלטול מן הצד דוקא בשצריך לטלטל המת מחמה לצל אבל אם א"צ לכך אלא למקומו או לדבר שהמת מונח עליו מותר לטלטלו מן הצד דהיינו שהופכו ממטה למטה כיון דלצורך דבר המותר הוא אע"פ שמטלטל דבר האסור עמו שרי כיון שאינו מטלטלו אלא מן הצד ודבריו נכונים כמו שיתבאר בס"ס זה דלצורך דבר המותר שרי טלטול מן הצד :

כתב המרדכי בפ' כירה שמעשה היה והביאו מת בספינה והיה המקום צר לבא אליו וגם הנכרים היו מתאספים שם עד שהיה המת מוטל בבזיון קצת ופסק הרא"ם להוציאו מן הספינה ע"י נכרי ולהביאו בבית קרוביו וראיה מההוא שכבא דהמצניע דשרא ר"נ להוציאו לכרמלית ע"י ישראל ואם התירו שבות דאית בו מעשה כלומר שישראל עצמו עושה ק"ו באמירה לנכרי שבות ודן לפניו רבינו ברוך ממגנצא עד שאתה מדמהו לעובדא דהמצניע תדמהו לההוא דפרק כירה (מג:) דאיתמר מת המוטל בחמה וכו' ומשמע התם דטלטול מן הצד שמיה טלטול ולדברי הכל אסור לטלטלו מחמה לצל הלכך נראה לפרש דההיא דהמצניע דוקא משום דליקה התירו ולא כפירש"י שהיה מוטל בבזיון ועוד הקשה לו מדאמרינן בפ"ק די"ט מת בי"ט ראשון יתעסקו בו נכרים מאי איריא בי"ט אפי' בשבת נמי והשיב רא"ם ה"נ ומשום דבעינן למימר בי"ט שני יתעסקו בו ישראל מש"ה נקט בי"ט ראשון אכן ר"ב הקשה דא"כ י"כ שחל להיות סמוך לשבת אמאי מעברינן משום מתים הא איכא תקנתא ע"י נכרים עכ"ל ונראה מדבריו דשפיר קאמר ר"ב ולא קי"ל כרא"ם אבל בהגה"מ פ"ו כתב סתם כדברי רא"ם וכ"נ לע"ד דמאחר שפירש"י דשכבא דהמצניע היה מוטל בבזיון מי ישמע לר"ב להניח דברי רש"י ולשמוע לו שמפרש דדוקא מפני הדליקה התירו ומה שהקשה מדאמרינן בפ' כירה דטלטול מן הצד אסור מחמה לצל י"ל דשאני טלטול כיון דאפשר ע"י תינוק או ככר לא התירו בענין אחר וכמ"ש התוס' בפרק המצניע (צד.) ומה שהקשה ממת בי"ט ראשון יתעסקו בו נכרים מאי איריא י"ט אפילו שבת נמי י"ל דיתעסקו בו נכרים לקברו קאמר ודוקא בי"ט אבל בשבת וי"ה לא אבל להוציאו ממקום הבזיון אפי' בשבת שרי כנ"ל וכ"כ בשבלי הלקט מסתברא דאם היה המת מוטל בר"ה או במקום מפולת שמותר להוליכו ע"י נכרים ואם היה בכרמלית אפי' ע"י ישראל מפני כבוד הבריות עכ"ל:

ומ"ש רבינו אבל כל שאר דברים האסורים לטלטל לא התירו ע"י ככר או תינוק הכי אסיק רב אשי בפ' נוטל (קמב.) לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד וכבר כתבתי בסימן ש"ח טעם למה התירו לטלטל גרעיני תמרה אגב ריפתא ולמה י"א דכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו מחמה לצל ע"י ככר או תינוק:

ומ"ש הלכך אותם שמטלטלים מנורה שהדליקו עליה בשבת וכו' כ"כ שם הרא"ש בשם רבינו ניסים וכבר נתבאר משפטם בסימן רע"ט:

היה מוטל בחמה ואין לו מקום לפנותו אינו רשאי לעשות לו אהל להציל אלא באים שני ב"א ויושבים בצדו חם להם מלמטה מביא כ"א מטה ויושב עליה וכו' בפרק כירה (מג:) מת המוטל בחמה באים שני ב"א בצדו וכו'. ופירש"י מת המוטל בחמה. ויש לחוש שמא ימהר להסריח: ויושבין בצדו. ע"ג הקרקע כדי שיצטערו מחום הקרקע ויצטרכו להביא מטות לישב עליהם והמטות יהיו למחיצה כדמסיים ואזיל: חם להם מלמטה. מן הקרקע שרתחו חמה: ופורסים. על ראשם לצל: זה זוקף מטתו. שתהא המחצלת מונחת עליה וכן זה נמצאת מחיצה עשויה מאליה ולכשירצו נשמטין והולכין להם ודוקא נקיט חם להם מלמטה ברישא שיבואו המטות לישיבה ברישא והדר מחצלת לפרוס עליהם ואוחזים אותם בידיהם עד לאחר שעה שיזקפום וישמטו דהו"ל כי ההוא דאמרי' (עירובין קא. ביצה לב:) האי מדורתא מלמעלה למטה שרי אבל לאיתויי מעיקרא מטות לצורך האהל לא דהו"ל מלמטה למעלה כדרך בנין וקי"ל (שבת קכה:) אין עושין אהל עראי בתחלה בשבת עכ"ל וכתבו התוס' (שבת מג:) תימה בלא שום חום מאי איסור איכא שיביאו כ"א מטה לישב עליה ותו אמאי מייתי ברישא מטה לישב והדר מחצלת ימתינו עד שיחום להם גם למעלה ויביאו המטות ומחצלאות גם יחד ונראה דאמור רבנן למיעבד היכרא שהוא לצורך חי כל מאי דאפשר למיעבד עכ"ל: והרמב"ם כתב דין זה בפכ"ו וז"ל היה מוטל בחמה ואין להם מקום לטלטלו או שלא רצו להזיזו ממקומו באים ב' בני אדם יושבים משני צדדיו חם להם מלמטה זה מביא מטתו ויושב עליה וזה מביא מטתו ויושב עליה חם להם מלמעלה זה מביא מחצלת ופורס על גביו וזה מביא מחצלת ופורס על גביו זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו ונמצאת מחיצה עשויה מאליה שהרי מחצלת זה ומחצלת זה יהי' לשני קצותיהם על הקרקע משני צדי המת עכ"ל. נראה מדבריו שאין שם אהל אלא מהמחצלאות בלבד וזוקף מטתו דקאמר לא להיות עומדת זקופה והמחצלת עליה כדפירש"י אלא לומר שזוקפה ומסיר משם אם ירצה לפי שאינה צריכה לו עוד ולפ"ז מאי דמצרכינן שישבו תחלה עד שיחם להם ואז יביאו מטות וישבו עליהם אע"פ שאין למטות צורך לאוהל היינו כדי שיהא נראה דפריסת מחצלאות לא כדי לעשות אהל בחבור שתיהם היתה אלא כדי לפרוס כ"א על עצמו להגן מפני החמה שהרי גם כשחם להם מלמטה הביאו כ"א מטתו וישבו עליהם ואפשר שאם רצה להניח מחצלת על המטה אינו רשאי לדעת הרמב"ם ומש"ה אמרו שזוקף מטתו כלומר ולא יניחנה שם כי היכי דתיהוי היכרא שלא נתכוון בפריסת המחצלת לעשות אהל משתיהן אלא להגן עליהם מפני החמה שהרי כשחם לו מלמטה הביא מטה וישב עליה וכשעמד זקפה משם והלך לו: ומכל מקום יש לדקדק למה פסקו דבאים ב' ב"א ויושבים בצדו וכו' הא בלא"ה יכול לעשות כן דהא בגמרא (שם) איתא למימרא זו אמאי דאמר ר' יצחק אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ואמר להו רב ששת פוקו ואמרו לר' יצחק כבר תרגמא רב הונא לשמעתך בבבל דאמר רב הונא עושין מחיצה למת בשביל חי ואין עושין מחיצה למת בשביל מת מאי היא דאמר רב שמואל בר יהודה וכן תני שילא מרי מת המוטל בחמה באין ב' ב"א ויושבים בצדו חם להם מלמטה זה מביא מטה ויושב וכו' משמע דלמ"ד כלי ניטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל עושין מחיצה למת בשביל מת וא"כ א"צ ב' ב"א לישב בצדו אלא להדיא מותר לעשות בשביל מת כדרך שמותר לעשות בשביל חי וכיון דקי"ל כמ"ד כלי ניטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל כמו שנתבאר בסימן ש"י תו לא ה"ל למיפסק כהאי מימרא ואפשר שמטעם זה השמיטוהו הרי"ף והרא"ש וא"כ יש לתמוה על הרמב"ם ועל רבינו שכתבוהו ואפשר דס"ל דנהי דרב ששת סבר דטעמא דבעי' שיבואו שני ב"א וישבו בצדו הוא משום טילטול הכלים שיהיו נטלים לצורך החי ולא לצורך המת וכדרבי יצחק מיהו אנן דלא קי"ל כוותיה מפרשינן דטעמא לאו משום כלים הוא דלצורך המת נמי ניטלין אלא טעמא כדי שתהא המחיצה נעשית מאליה דאין עושין אהל עראי ובשביל צער החי התירו לעשותה בשינוי כזה אבל מפני המת לבד לא התירו וזהו שכתב רבינו באים ב' ב"א וכו' בענין שתיעשה המחיצה מאיליה שנראה כאילו עשה לצורך החי שאין מחללין את השבת לצורך מת אפי' באיסור דרבנן הרי שתלה הדבר בעשיית המחיצה ולא בטילטול הכלי ואפשר דרב הונא נמי משום עשיית מחיצה קאמר וכדדייקא לישניה ולא לענין טילטול כלים ורב ששת הוא שרצה לפרש דבריו משום טילטול וכדר' יצחק וליתא ובהכי א"ש מה שהכריע הרי"ף בפרק מי שהחשיך דליתא לדרב יצחק מדאמר רב הונא (שבת קנד:) היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית וכו' ודוקא בשליפי זוטרי וכתב הר"ן שהקשה עליו הרז"ה דהא רב הונא אית ליה דר' יצחק וכדאמרינן פוקו אמרו לר' יצחק כבר תרגמא רב הונא לשמעתיך וכיון שכן אפי' תימא דלא קי"ל כרבי יצחק מ"מ ה"ל לאקשויי מינה לרב הונא דס"ל הכי ובמה שכתבתי נתיישב דלא ה"מ לאקשויי ליה מדר' יצחק כיון דלפום קושטא לא ס"ל כוותיה ולפ"ז מה שהשמיטוהו הרי"ף והרא"ש לאו משום דלא סברי הכי אלא משום דמשמע להו שדבר פשוט הוא שאין מותר לעשות אהל עראי אלא לצורך החי:

ומ"ש אבל התירו לסוכו ולהדיחו וכו' עד דה"ל מזיז אבר משנה בפרק שואל (קנא.):

טלטול מן הצד לצורך דבר המותר מותר בפרק כירה (מג:) אהא דאמרינן גבי מת דטלטול מן הצד שמיה טלטול הקשו התוס' והרי"ף והרא"ש מכמה דוכתי דאשכחן דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול ותירצו דתרי גווני טלטול מן הצד נינהו דכל שעיקר טלטולו משום דבר המותר ודבר המותר הוא שמיטלטל אלא שא"א לו לטלטל אותו דבר המותר אא"כ יטלטל עמו דבר האסור בכה"ג שרי אבל כשעיקר טלטולו בשביל דבר האסור אע"פ שמטלטל אותו מן הצד כי הכא שהוא צריך לטלטל המת מחמת עצמו שלא יסריח בחמה אסור וכ"כ הרמב"ם בפכ"ה וכ"כ ה"ה בשם המפרשים וכתב הרא"ש שה"ר יונה הקשה על זה מדין קש שעל המטה שמנענעו בגופו והרי שם דלקש שהוא מוקצה הוא צריך לטלטל ושרי ליה לטלטלו בגופו משום דהוי טלטול מן הצד כדאיתא בגמרא וכתב הרא"ש דל"ק דהתם אף טלטול אין כאן שהרי אינו מטלטלו בידו אלא בגופו כלאחר יד הלכך אע"ג דלקש שהוא מוקצה הוא צריך מדמה ליה לטלטול מן הצד שהוא צורך לדבר המותר והר"ן תירץ דהתם נמי אינו מטלטל את הקש מפני שצריך לו אלא מפני שצריך למטה וא"א לו בלא טלטול הקש ומש"ה כיון דלא מטלטל ליה בהדיא אלא כלאחר יד שרי ורבינו כתב וטלטול בגופו אפילו לצורך דבר האסור מותר וכדברי הרא"ש:

הלכך מעות ששכח על הכר נוער את הכר והן נופלות כבר נתבאר בסימן ש"ט:

וכן צנון שטמן בארץ וכו' בפרק במה טומנין (נ:) אמר רב הונא האי סליקוסתא דצה שלפה והדר דצה שרי ואי לא אסור ופירש"י סליקוסתא עשב שהוא נאה למראה ולהריח וממלאין כד עפר לח ותוחבין אותו לתוכו ונותנו לפני שרים וכשהוא רוצה נוטלו ומריח בו ומחזירו למקומו ואי מבע"י דצה לתוך העפר ושלפה והדר דצה ש"ד ליטלה למחר ולהחזירה שהרי הורחב מקום מושבה והוחלק מבע"י ואינו מזיז עפר ואותבינן עליה מדתניא הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולים אינו חושש לא משום כלאים וכו' וניטלים בשבת ופירש"י הא דנקט מקצת עליו מגולים משום שבת נקט לה ולא משום מידי אחרינא דאי אין מקצת עליו מגולים אין לו במה לאוחזה אא"כ מזיז העפר בידים וכתב ה"ה בפכ"ה דלא שרי ע"י שיתחוב בו כוש או כרכר כמו בפירות הטמונים בתבן דבסמוך משום דכיון שהגומא מכוסה אם תוחב בהם כוש או כרכר מיחזי כעושה גומא אבל בתבן וקש אין בהם משום גומא וגרסינן בפרק תולין (קמא.) אמר רב נחמן האי פוגלא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור ופירש"י צנון שטומנין בקרקע להתקיים כשבא לחלצו מלמעלה למטה שרי אם היה ראשה מלמעלה ועוקצה מלמטה וחולצה מראשה העבה תחלה ועוקצה נמשך אחריה מותר לפי שהגומא רחבה מלמעלה ואין מזיז הקרקע כשהוא שומטה אבל אם חולצה מלמטה למעלה שהתחתונה נתון למעלה וראשה שהוא עב נתון למטה והוא שומטה מסופה לראשה אסור לפי שהגומא קצרה מלמעלה וכשהוא חולצה מזיז העפר ומטלטלו ואע"ג דטלטול מן הצד הוא שמיה טלטול ואסור ודחינן מימרא דרב נחמן מדתנן הקש שעל המטה לא ינענעו בידו אבל מנענעו בגופו ש"מ טלטול מן הצד לא שמיה טלטול ש"מ ובר"פ כל הכלים (קכג.) אמרינן דהדר ביה ר"נ מההיא וכתבו שם התוס' וא"ת האי פוגלא ה"ד אי במניח מ"ט שרי מלמטה למעלה הא אפילו ניעור אסור כ"ש טלטול מן הצד ואי בשכח מ"ט דמאן דאסר אפילו טלטול גמור שרי לצורך לטלטל אגב היתר במעות שעל הכר בצריך למקומו וי"ל דמניח ע"מ ליטלה איירי אע"ג דכשכח דמי משום דאין מניח לכל השבת מ"מ לא היה לו להניח בענין שיצטרך טלטול מן הצד ע"כ ולמדנו מדבריהם דאפילו לדידן דקי"ל טלטול מן הצד לצורך דבר היתר מותר היינו דוקא בשוכח או במניח ע"מ ליטול בשבת אבל מניח ליטול אחר השבת מלמטה למעלה אסור במכ"ש דניעור :

וכתבו התוס' והר"ן בפרק כירה דבשלא השרישו עסקינן דאי השרישו אינן ניטלין בשבת דהוי עוקר דבר מגידולו ונראה מדברי התוס' שם שאע"פ שנתוספו מחמת לחות הקרקע שרי שאנו רואים שומים ובצלים מתוספים בחלון ודוקא נקט הטומן אבל במתכוין לזריעה חושש משום כולן ע"כ:

וטלטול בגופו אפילו לצורך דבר האסור מותר כבר נתבאר בסמוך ודין קש שעל המטה משנה בס"פ תולין (קמא.) ופירש"י דסתם קש מוקצה להסקה כלומר שאם היה מיוחד למאכל בהמה מותר לטלטלו:

ומ"ש ואם הניח עליו מבע"י כר או כסת וכו' שם במשנה:

פירות הטמונין בתבן או בקש המוקצה וכו' בר"פ כל הכלים (קכג.) ת"ר פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה ואם לאו אסור לטלטלה ר' אלעזר בן תדאי אומר תוחבן בכוש או בכרכר והן מנערות מאליהן אר"נ הלכה כר' אלעזר בן תדאי וכתבו התוספות דמיירי כשהניחם שם ע"מ ליטלם אבל אם הניחם שם לכל השבת הוי בסיס לדבר האסור כדאמרינן באבן שע"פ החבית וכ"כ הרא"ש בתשובה וכתב עוד אי נמי אפילו במניח ושאני הכא שלא נעשית החררה בסיס אלא לצורך האפייה ולסלקה עכ"ל וטענה זו אפשר דמהני גם לפגה שטמנה בתבן שלא נעשית הפגה בסיס לתבן אלא לצורך שתתבשל בתבן ולסלקה אח"כ ואפשר שדעת הפוסקים כן ומש"ה סתמו דבריהם ולא חילקו בדין זה בין שוכח למניח ואע"פ שאפשר לומר שסמכו על מ"ש באבן ע"פ חבית ומעות שעל הכר דדוקא בשוכח מותר ולא במניח וכ"ש לטלטל מן הצד דאסור במניח כיון דמוקצה דרבנן הוא ויש צד לומר שהפוסקים סוברים להקל הכי נקטינן:

וכתב ה"ה בפכ"ה שפירש"י בפרק חלון (עז:) והוא שכבו עכשיו הגחלים הא בשלא כבו לא דמתוך שנהפכין מכבה העליונות ומבעיר התחתונות וכ"כ הרשב"א עכ"ל ונראה דמש"ה השמיט רבינו דין חררה שטמנה בגחלים דכיון דבכבו מוקמינן לה לית בה רבותא טפי מבפירות הטמונין בתבן ולא רצה לכתבה ולהאריך להתנות דדוקא בכבו גחלים היא כיון דלית בה רבותא והרמב"ם כתב חררה שע"ג גחלים ולפי דבריו אפילו בלא כבו נמי מיתוקמא שפיר שמאחר שאינה טמונה אינו חותה גחלים בנטילת החררה אלא שמנענען דהוי טלטול מן הצד ושרי וברייתא דקתני שטמנה בגחלים לא טמנה קאמר אלא שהניחה ע"ג גחלים אלא דאיידי דנקט בפגה שטמנה נקט נמי בחררה שטמנה ול"ד א"נ איידי דבכבו שרי אפילו טמנה נקט טמנה אבל אין ה"נ דהיכא דלא כבו לא שרי אלא בהניחם ע"ג גחלים:

כתוב בשבלי הלקט כתב ה"ר בנימין מה שנהגו להצניע אתרוגים או פרישים בחול או בעפר נ"ל שמותר לגלותם ולהוציאם משם ואינו דומה לפגה שטמנה בתבן וכו' דהתם תבן דומיא דגחלים שהם מוקצים כגון תבן שהכניסו לאוצר אבל האי חול או עפר אינו מוקצה כדאמרי' ביצה: (ז.) מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו צרכיו והוא שייחד לו קרן זוית:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מת שמוטל במקום שירא עליו מפני הדליקה וכו' בפ' כירה (סוף דף מ"ג) אפליגו תנאי ת"ק ור' יהודא בן לקיש ופסק ר' יוחנן הלכה כר"י בן לקיש שמצילין המת מפני הדליקה ובפי' רש"י משמע דריב"ל מתיר לטלטלו טלטול גמור להדיא דמתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתא לכבויי ולרב אלפס דוקא טלטול מן הצד להפכו ממטה למטה הוא דשרי ואם אין לו ב' מטות אסור לטלטלו להדיא אפי' יהא נשרף ומיהו משמע דאפי' לרש"י אם יכול לטלטלו מן הצד כגון שיש לו ב' מטות הופכו ממטה למטה ולא יטלטלנו להדיא וכן אם יש לו ככר או תינוק מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו ולא יטלטלנו מן הצד אלא ע"י ככר או תינוק והכי משמע פשטא דסוגיא:

ואם הוא מוטל בחמה וכו' שם פליגי בה רב ושמואל ופסקו הפוסקי' כרב דהלכה כמותו באיסורי ואמר דאסור לטלטלו אפי' בטלטול מן הצד אא"כ דאיכא ככר ותינוק מניח עליו ככר ותינוק ומטלטלו ואי ליכא ככר ותינוק אפי' איכא ב' מטות אסור אלא יניחנו והא דנקט מוטל בחמה דבאו לטלטלו כדי שלא יסריח והדר נקט דמוטל בבזיון כגון שהסריח לא זו אף זו נקט לענין איסור טלטול מן הצד דל"מ דאסור אפילו מוטל בחמה דעדיין לא הסריח אלא אפילו מוטל בבזיון שכבר הסריח נמי אסור לטלטלו אפי' מן הצד אלא ע"י ככר ותינוק:

ומ"ש אפי' מרה"י לכרמלית בפ' המצניע (דף צד) ההוא שיכבא דהוה בדרוקרא שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקיה לכרמלית דגדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה פרש"י לאו דלא תסור אבל לר"ה לא ופרש"י שהיה מוטל בבזיון או בדליקה או בחמה ואי משום טלטול מניח עליו ככר או תינוק עכ"ל כלומר דלענין הוצאה לכרמלית שרי אפי' מוטל בחמה ואצ"ל במוטל בבזיון או בדליקה אבל לר"ה אסור אפילו בדליקה ובבזיון ואצ"ל במוטל בחמה ואי משום טלטול מניח עליו ככר או תינוק היכא דאיכא ככר ותינוק דאפילו בדליקה אסור אפי' טלטול מן הצד היכא דאפשר בככר ותינוק לכ"ע כדפי' בסמוך אבל אי ליכא ככר ותינוק ודאי שרי אפי' בדליקה בטלטול מן הצד היכא דאיכא ב' מטות ואי ליכא ב' מטות מותר אפילו בטלטול גמור לפרש"י ולרב אלפס אסור טלטול גמור כדלעיל ולפ"ז הא דכתב רבינו אפי' מרה"י לכרמלית שכתב ברישא נמי קאי דשרי לטלטלו לפרש"י כדאית ליה ולרב אלפס כדאית ליה מרה"י לכרמלית אבל לר"ה לא אפי' בדליקה וכמ"ש למה שפרש"י בפ' המצניע ולהרמב"ן אסור אפי' ע"י ככר ותינוק וכ"ש ע"י ב' מטות להוציאו לכרמלית כדי למעט ההוצאה אלא מטלטלו להדיא לכרמלית אבל לא לר"ה ואיני מבין מ"ש בש"ע בדליקה דוקא באותו רשות ובמוטל בבזיון מותר להוציאו לכרמלית דכיון דבמוטל בבזיון מותר לכרמלית כ"ש בדליקה ושוב איכא לתמוה על מ"ש בש"ע דיש מי שמתיר להוציאו אף לר"ה דהלא לא כתב הרמב"ן כן אלא דנראה לו כך להלכה אבל בסוף דבריו כתב דר"ח אוסר וכתב ג"כ טעמו ומשמע דלמעשה נקטינן כר"ח דדבריו דברי קבלה וכ"כ הר"ן בפרק המצניע כדברי ר"ח ע"ש וכתב בית יוסף דמדברי הרמב"ם ס"פ כ"ו משמע דלא התירו להוציאו מרה"י לכרמלית אלא דוקא במוטל בבזיון שהוא מסריח אבל מחמה לצל אסור מיהו לפע"ד כיון דרש"י מתיר וגם רבינו הסכים עמו וכך נראה מדברי הרמב"ן בס' תורת האדם שהביא ב"י וכ"כ הר"ן הכי נקטינן:

ומ"ש וכתב עוד וכו' כתב ב"י שכתב בספר תורת האדם דאף לר"ה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ולר"ש ליכא אלא איסורא דרבנן ובמוטל בחמה נמי מותר להוציאו לר"ה ודוקא ע"י תינוק דהתינוק חי נושא את עצמו אבל בככר איכא איסורא דאורייתא דאעפ"י דתנן בפרק המצניע המוציא את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו אבל הככר אינו טפל למת אלא שר"ח אסר לפי שלא התירו מפני כבוד הבריות אלא דבר שעיקרו מד"ס כגון כרמלית הא ר"ה לא והכי נקטינן לאיסורא מיהו שמעינן מדבריו דבמוטל בחמה נמי שרי לכרמלית כדפי' בסמוך:

ואם אין לו ככר או תינוק לא יטלטלנו כלל וכו' קאי על מה שאמר ואם הוא מוטל בחמה או בבית בבזיון אם יש לו ככר ותינוק מניחו עליו ומטלטלו וכו' וקאמר השתא ואם אין לו ככר ותינוק לא יטלטלו כלל וכו' דלא התירו טלטול מן הצד אלא לדליקה אבל לא במוטל בחמה או בבזיון כדפי' בסמוך:

היה מוטל בחמה ואין לו מקום לפנותו וכו' ה"א בפ' כירה דתני שילא מרי מת המוטל בחמה באין שני בני אדם וכו' עד ונמצאת המחיצה עשויה מאליה דמשמע דכדי שיהא נראה שעשו לצורך החי לעשות לו צל ולא להגן על המת שלא יסריח משום החמה צריך ב' בני אדם וכו'. והקשה בית יוסף דבגמרא קאמר רב ששת משמיה דרב הונא דאין עושין כן אלא משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל כר' יצחק וכיון דקי"ל דניטל אפי' לדבר שאינו ניטל כמ"ש רבינו בסימן ש"י יכול להביא כלים אלו בשביל המת כדי שלא יסריח ואין צורך לשני בני אדם וכו' עכ"ד בקוצר ותימה דאע"פ דטלטול כלים שרי בשביל המת דכלי ניטל אף לדבר שאינו ניטל מ"מ אסור לעשות מחיצה בשביל המת להיות לו צל שלא יסריח וכדמסיק בברייתא ונמצא המחיצה עשויה מאליה למת אלמא דלעשות מחיצה למת אסור והא דקאמר רב ששת משמיה דרב הונא דעושין כן לפי שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל היינו משום דקשה למה לא יביאו שני בני אדם מיד כל אחד מטה שלו לישב עליה בצד המת אלא ודאי כיון דאלו בני אדם מתחלה באים ויושבין בצדו לשמרו אם יביאו המטות מיד לישב עליהם א"כ מטלטלין המטות בשביל המת כדי שישבו עליה לשמרו ואין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ולפיכך באין שני בני אדם ויושבין בצדו לשמרו בלא מטה אלא דכשחם להם למטה זה מביא מטה שיושב עליה להצילו מחמימות וכו' ואע"ג דלמאי דקי"ל דכלי ניטל אף לדבר שאינו ניטל מותר להביא מיד המטה מ"מ כיון דתני שילא שלא יביא המטה מיד עבדינן הכי לכתחלה כנ"ל וב"י האריך ע"ש:

וכן צנון שטמן בארץ ומקצת עליו מגולין וכו' וא"ת אפי' אין מקצת עליו מגולין נתיר ע"י כוש או מחט כי היכי דשרינן בפירות הטמונין בתבן או בקש תירץ ה' המגיד דבצנון שטמן בארץ כיון שהגומא מכוסה אם תוחב בהם כוש או כרכר מיחזי כעושה גומא אבל בתבן וקש אין בהן משום גומא עכ"ל ומביאו בית יוסף:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכ"ה במרדכי דמ"ק (דף שצד.):

(ב) ובהגהת מרדכי שם דף קע"ט ע"ג הככר או ע"י תינוק דוקא אבל שאר כלי לא דלגבי כלי מיהא קי"ל דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל עכ"ל ודברי הגהות אלו אינן נכונין בטעם דהא קי"ל דכלי ניטל אף לדבר שאינו ניטל וכמש"ל סימן ש"י ומ"מ אפשר שראוי לחוש לדבריהם דהא מבואר לעיל דאע"ג דניטל לדבר שאינו ניטל מ"מ צריך שלא יגע בה:

(ג) אבל בהגהות שם דף קע"ט ע"ג משמע בשם ר"ב דאסור להזיז אבר ע"י ככר או תינוק:

(ד) ובתשובת מהרי"ל סימן ס"ה משמע קצת דשרי וע"ש וכתבתי דבריו בי"ד סי' שע"ב. ומשמע שם דע"י נכרי שרי לטלטלו משום כבוד כהנים:

(ה) כתב בהגהת אלפסי פרק כירה דשפיר דמי לזלף חומץ על בגדים שעל המת בשביל שלא יסריח למ"ש ויוכלו להתעסק בטהרתו דהא אין מטלטלין אותו אלא שנוגעים בו ואין איסור כנגיעת המוקצה אלא בטלטולו ובבגדים שעליו אין לגזור משום סחיטה עכ"ל:

(ו) ע"ל סי' רע"ט:

(ז) וכתב הר"ן בפרק שואל דף קפ"ז ע"א דטלטול במקצת שמיה טלטול ואפי' לא טלטל כל הכלי האסור לטלטל אלא הזיזו במקצת בראש אחד אסור אע"פ שראש השני עדיין מונח במקומו:

(ח) ובכלבו כתב ג"כ כן אבל כותב דיש שחולקין וס"ל דאין אוכלין נעשין בסיס לדבר האסור:

(ט) ע"ל סימן ש"ח דה"ה חושב לשכב עליו וכ"כ הר"ן ס"פ במה טומנין: