טור אורח חיים שט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן שט | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

נוטל אדם את בנו שיש לו גיעגועין עליו עם אבן שבידו, אבל אם אין לו גיעגועין עליו, או אפילו יש לו גיעגועין עליו ומטבע בידו, לא יטלנו.

כלכלה שהיתה נקובה וסתמה באבן, מותר לטלטלה שהרי נעשה האבן דופנה. וכן דלעת שתולין בה אבן כדי להכביד למלאות בה, אם הוא קשור יפה שאינו נופל, מותר למלאות בה שהוא כמו הדלעת עצמה שהוא בטל אגבה, ואם לאו אסור למלאות בה.

כלכלה מלאה פירות ואבן בתוכו, אם הם פירות רטובים כגון תאנים וענבים, יטול אותה כמות שהיא, שאם ינער הפירות מתוכה יפסדו. אבל אם הם פירות שאינן נפסדין, ינערם וינער גם האבן עמהם ולא יטלנה עמה.

שכח אבן על פי החבית או מעות ע"פ הכר, מטה החבית על צדה ומנער הכר והן נופלות. ואם הניחה עליהם מדעתו, אסור להטות ולנער. ופירוש 'מניח', כשהניחם על דעת שישארו שם בכניסת השבת. ופירוש 'אם שכח', שהיה דעתו ליטלה מבעוד יום בשעה שהניחה שם ושכח שם. אבל בעל התרומות כתב אפילו הניח אדעתא שישאר שם בכניסת שבת לא מקרי מניח, אלא כשהניח על דעת שישארו שם כל אותה השבת, אבל אם הניחם במזיד כדי שיטלם בשבת, מותר לנער למחר החבית והכר והם נופלות, כדתנן טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד עושה מנער הקדרה והן נופלות.

ואם החבית בין החביות בענין שאינו יכול להטות אותה במקומה ושכח עליה אבן, יכול להגביהה כמו שהיא עם האבן למקום אחר להטותה שם כדי שיפול מעליה. וכל זה מיירי בצריך לגוף החבית ויספיק לו בהטייתה שע"י זה תפול האבן, אבל אם צריך למקום החבית ולא תספיק לו ההטיה, יכול לטלטלה עם האבן שעליה לפנות מקומה.

בית יוסף[עריכה]

נוטל אדם את בנו שיש לו גיעגועין עליו וכו' ר"פ נוטל אדם את בנו והאבן בידו (קמא:) ופירש"י בחצר ולא אמרינן דמטלטל לאבן ואוקמוה בגמרא שם בתינוק שיש לו גיעגועין עליו ופירש"י שאם לא יטלנו יחלה לא העמידו טילטול שלא בידים במקום סכנת חולי ופריך א"ה מאי איריא אבן אפילו דינר נמי אלמה אמר רבא ל"ש אלא אבן אבל דינר אסור ומשני אבן אי נפלה לא אתי אבוה לאיתויי דינר אי נפיל אתי אבוה לאיתויי. ופירש"י אתי לאיתויי. וטעמא לאו. משום טלטול הוא דאפילו לאוחזו בידו והתינוק מהלך ברגליו אסר ליה רבא דלמא נפלה ואתי לאיתויי וכיון דלאו סכנת נפש היא לא שרי בה טלטול: וכתב הר"ן אבל הרמב"ן חולק בדבר דמי גזרינן שלא יראה אדם תינוק מטלטל דינר ושלא יעמוד בקרוב לו ד"א הא ודאי לא והאוחז בידו נמי לאו מידי עביד בזה אלא הכי קאמרינן דאי שרינן ליה איסור טלטול דהיינו כי נקיט ליה תינוק כמאן דנקיט ליה אבוה בידיה דמי אף הוא מתוך שהוא חס על אותו דינר אתי למעבד טלטול בידים אבל כי לא שרית ליה מידי ליכא למיגזר כלל עכ"ל:

כלכלה שהיתה נקובה וסתמה באבן מותר לטלטלה וכו' שם נוטל אדם את בנו והאבן בידו וכלכלה והאבן בתוכה ובגמ' (קמב.) ואמאי תהוי כלכלה בסיס לדבר האסור ואוקמה רב חייא בר אשי אמר רב בכלכלה פחותה דאבן גופא נעשית דופן לכלכלה ופירש"י פחותה. שנפחת דופנה או שוליה:

וכן דלעת שתולין בה אבן כדי להכביד וכו' משנה בפ' כל הכלים (קכה.) האבן שבקרויה אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאין בה ואם לאו אין ממלאין בה. ופירש"י קרויה. דלעת יבשה: אם ממלאין בה ואינה נופלת. שקשורה יפה לפי הקרויה שויא כלי: ואם לאו. הרי היא כשאר אבנים ואין מטלטל הקרויה דשויא בסיס לאבן: ואמרינן בגמרא כיון דהדקה שויא דופן:

כלכלה מלאה פירות ואבן בתוכה אמתניתין דנוטל אדם את בנו והאבן בידו וכלכלה והאבן בתוכה שכתבתי בסמוך כי פריך בגמ' (קמב.) ואמאי תהוי כלכלה בסיס לדבר האסור משני ר' יוחנן בכלכלה מלאה פירות עסקינן ופריך ונשדינהו לפרי ונשדינהו לאבן ונקטינהו ומשני בפירות המיטנפים ופירש"י בפירות המיטנפים. פירות מבושלים ורכים מאד כגון תאינים תותים וענבים שאם ישליכם לארץ יטנפו והדר פריך ולנערנהו נעורי ופירש"י ולנערנהו נעורי. עד שיסתלקו הפירות מן האבן לתוך הכלכלה לצדדין וישליך האבן לבדה בנעירתה אלא א"ר חייא בר אשי א"ר הכא בכלכלה פחותה עסקינן וכו' ולפ"ז לא שרינן לטלטולי כלכלה עם האבן שבתוכה אלא דוקא כשהיא פחותה וכו' אבל אם היא שלימה אע"פ שיש בתוכה פירות המיטנפים אין מטלטלין אותה עם האבן שבתוכה וכ"נ מדברי הר"ן אבל הרמב"ם כתב בפרק כ"ה שאם יש בה פירות המיטנפים מטלטלין אותה עם האבן שבתוכה דבמקום הפסד לא גזרו: וכתב ה"ה על כרחך לומר שאין בגרסתו ולינערינהו נעורי ורב חייא בר אשי בשם רב עושה אוקימתא אחריתי ושתיהן אמת וה"ג ר"ח בר אשי בשם רב אמר וזהו שלא הזכירו בהא דרב אלא עכ"ל ומדבריו נראה שגם הוא לא היה גורס אלא ודברי רבינו כדברי הרמב"ם והרי"ף השמיט כ"ז וכתב שם הר"ן שלא ידע למה וגם הרא"ש השמיטו ונראה לי דאפשר דהוו גרסי כגירסא דידן דאידחיא לה אוקימתא דרבי יוחנן וקמה לה אוקימתא דרב דאמר בכלכלה פחותה עסקינן דאבן עצמה נעשית דופן לכלכלה וזה לא הוצרכו לכותבו דמדין האבן שבקרויה שמעינן לה: ודע שבפירוש המשנה כתב הרמב"ם דבעינן שיהו בכלכלה פירות המיטנפים ושתהיה הכלכלה פחותה והאבן בנקב לסתמו ולפ"ז נראה שהיה מפרש דאוקימתא דרב על מאי דאוקי בפירות המיטנפים היא הא לאו הכי אסור לטלטלה וא"א לומר כן דמאחר שהאבן סותמת הנקב הרי היא כדופן הכלכלה ואפילו אין בה פירות כלל מותר לטלטלה כדין אבן שבקירויה וכבר חזר בו בחיבור וכתב בפרק כ"ה כלכלה שהיתה נקובה וסתם נקב שלה באבן מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן.

ומשמע בגמרא דהא דבעינן שיהו פירות המיטנפים ואם הם פירות שאינם מיטנפים אסור לטלטל הכלכלה דוקא כשהוא צריך לפירות או הכלכלה דאז כשינערנה במקומה יוכל ליטול הפירות או הכלכלה אבל אם צריך למקום הכלכלה מטלטלה כמות שהיא כדין אבן שעל פי החבית שבסמוך

ומשמע לי דאפילו במניח האבן מדעת שרי לטלטלה מפני שנעשית בסיס לדבר האסור ולדבר המותר וכמו שיתבאר בסימן ש"י וכן נראה מדברי התוספות בס"פ כירה (מז.) גבי מטלטלין כנונא אגב קיטמא ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים וכן כתב שם רש"י בהדיא:

שכח אבן ע"פ החבית או מעות על גבי הכר וכו' משנה בפ' נוטל שם (קמב:) האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת מאליה מעות שעל הכר נוער את הכר והם נופלים ובגמ' (שם) ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור כלומר אסור להטות החבית ולנער הכר שאף הם מוקצים ובס"פ במה טומנין (נא.) גבי טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל אם היה מקצתו מגולה נוטל ומחזיר ואם לאו אינו נוטל ומחזיר כתב רש"י אם אין מקצת פיה מגולה לא יטול דאין לו במה יאחזנה וא"ת יפנה סביביה הואיל ודבר הניטל הוא ויאחזנה בדופניה ויטנה על צדה ויפול הכיסוי כדתנן האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת הא אוקימנא התם בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור והיכא דמגולה מקצתו אין זה טלטול שמצדדו והכיסוי נופל מאליו והקשו התוספות עליו. מדתנן (שם מט.) טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוער את הכיסוי והן נופלות וע"כ אומר ר"ת דלא חשיב כמניח כיון שדעתו ליטלו בשבת משמע בהדיא מדברי רש"י דכל שהניח על דעת שישארו שם בכניסת השבת אף על פי שדעתו ליטלו בשבת מיקרי מניח דהא הטמנה על דעת ליטלה בשבת עבידא ליה ואפ"ה קרי לה מניח ומה שהקשו עליו מדתנן נוער את הכיסוי נ"ל שהוא ז"ל נזהר בזה שכתב נוטל כיסוי של קדרה שיש תורת כלי עליה ואע"ג שהן עליה לא איכפת לן דלא נעשה בסיס להם שאין עשוי אלא לכסות קדרה עכ"ל כלומר דגיזין הללו לא להניחם על כיסוי הקדרה נתכוון אלא להטמין הקדרה הילכך ליכא למימר בהו נעשה בסיס לדבר האסור כדשייך למימר בהניח אבן ע"פ חבית ומעות על הכר ומ"מ דעת בעה"ת כדברי ר"ת וכ"כ הגהות בפכ"ה בשם סמ"ג:

וכתוב בכתבי מה"ר ישראל סימן קצ"ג דלא מיקרי מניח אלא כשמניח בע"ש אבל אם הניח קודם לכן שרי משום דבע"ש נעשה שוכח ודקדק כן מדברי הרמב"ם שכתב בפכ"ה אבל הניח מעות על הכר בע"ש אסור ואין נ"ל משם ראיה דאיכא למימר דכל קמי שבתא ע"ש קרי ליה אלא שהביא עוד ראיה ממאי דפירש"י לא שנו אלא בשוכח ששכח האבן עליו בין השמשות ולא מדעתו וזו ראיה טובה אלא שלפ"ז אפילו בהניח ע"ש כל ששכח בין השמשות הו"ל למשרי.

וכתוב עו"ש שהיה מי שעלה על דעתו להביא ראיה מדברי רש"י לומר דלא נעשה שום דבר בסיס אא"כ הניח על דבר מוקצה בשביל שיהא מתיישב עליו בטוב אבל מה שמניח בדרך אקראי כמו שרגילין לשום בתיבה חפצים אלו על אלו מפני שאין לו ריוח לא חשיב מניח והוא ז"ל דחה דבריו.

וכתב הרמב"ם בפכ"ה אפילו נטלו המעות והאבן אסור לטלטלן ופשוט הא דמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא וכמו שיתבאר בסימן שאח"ז ומינה שאם לא היו שם בין השמשות אלא בשבת הונחו שם אם נטלו משם בשבת חזר להתירו כמו שיתבאר בסימן ש"י דאין מוקצה לחצי שבת וכ"כ הכלבו :

ואם החבית בין החביות וכו' ג"ז שם במשנה דהאבן שע"פ החבית ודבר פשוט הוא דהא נמי בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ואפי' להטותה אסור כדבסמוך:

וכל זה בצריך לגוף החבית וכו' אבל אם צריך למקום החבית וכו' יכול לטלטלה עם האבן שעליה לפנות מקומה שם א"ר יוחנן ל"ש אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלן ועודן עליו וכן תני רבי חייא בר רב. ופירש"י ל"ש. שמנערה ואינו מטלטלה בעודן עליהן: אלא שצריך לגופו. של כר לשכב עליו הילכך בניעור סגי: אבל צריך למקומו. של כר מטלטלו עם המעות למקום אחר וגם זה פשוט דלא קאי אלא אשוכח ולא אמניח אלא שראיתי לר"י שכתב בחי"ג וז"ל מטה שיש עליה מעות כל בין השמשות אסור לטלטלה פי' ודוקא במניח דנעשה בסיס לדבר האסור אבל שוכח מנער המטה והמעות נופלים והא דאמרינן דאסור לטלטלה דוקא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מותר עכ"ל נראה מדבריו דלצורך מקומו אפילו במניח שרי לטלטל להדיא ועוד דהרי פירש"י ל"ש שמנערה וכו' משמע בהדיא דאשוכח קאי דביה אמרינן מנערה דאילו מניח אסור הוא לנער וצ"ל דאשוכח קאי וה"ק והא דאמרינן דבשוכח מנער ואינו מטלטל להדיא דוקא לצורך גופו דסגי ליה בניעור אבל לצורך מקומו דלא סגי ליה בניעור מותר לטלטלה להדיא:

כתב ר"י בחי"ג מעות שעל הכר אם חושש שמא יגנבו כתבו המפרשים דאסור לטלטל הכר ועודן עליו וכתב עו"ש מעות בתוך הכיס ושכח מע"ש מתיר כיסו ומניחו ליפול ואפילו יש בתוכו כתבי הקודש וכן אם הם בכנף חלוקו מתיר ונופלים לארץ כ"כ רמ"ה לא יאמר לנכרי להצניע מעותיו כי כל האסור לעשות אסור לאומרו לנכרי :

כתוב בת"ה שהשוכח מעות במתג המטרון דשרי לטלטלו ולהניחו על הראש כיון שאין המעות על עיקר הכלי והביא ראיה לדבר ומכאן יש ללמוד לשוכח מעות בכיס שעושין בצידי המלבוש שנקרא פאלד"יקירא אם אינה תפורה לארכה במלבוש אלא שפיה לבד תפור בחור שבמלבוש והיא כולה תלויה דשרי לטלטל המלבוש אך ללבשו נראה שאסור שמא ישכח ויצא בו לר"ה וכעין שכתבו המפרשים במפתח התלוי לו בחגורו כמו שכתבתי בסימן ש"א.

מצאתי כתוב בשם ספר אגודה בפ"ק דביצה בצריך למקומו אגב זה מטלטלו לכסות הביצה מכאן מתירין לאדם ששכח כיסו עליו בע"ש והוא בביתו יכול לילך בחדרו במקום המוצנע ויתירנו שם עם חגורו אבל אם הוא בשוק או ברחוב שאין שם עירוב לא יביאנו בביתו אך יתיר חגורו במקום שנזכר שם ואם הם בשפת חלוקו יתיר ויניחנו ליפול ויכול לומר לנכרי לשמרם ואם יביאם לא יחוש:

כתוב בתשב"ץ אם יש לאדם כיס בקוטא שלו מתוקן כמו שעושים בצרפת הן מעור הן מבגד או אפילו מן הקוטא עצמה אסור ללבשה בשבת עכ"ל ואפשר דבשוכח בתוכה מעות היא וכמ"ש בסמוך א"נ איפשר דאפי' באין בתוכה מעות מיירי וע"פ דעת ר"ת במטה שייחדה למעות שיתבאר בסימן ש"י: דין נר ששכחו או הניחו ע"ג טבלא כתב רבינו סימן רע"ז והוא שוה לדין מעות שעל הכר ואבן שעל פי החבית:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

נוטל אדם את בנו שיש לו געגועין עליו וכו' משנה ?ר"ע נוטל ? מותר לאדם לישא את בנו על ידו בחצר אע"פ דהו"ל כאילו נקט ליה איהו לאבן בידו וכדאמר רבא הוציא תינוק חי לר"ה וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס מכל מקום הכא דליכא הוצאה אלא משום מוקצה דקמטלטל לאבן בחצר או בבית והתנוק יש לו געגועין על אביו שאם לא יטלנו יחלה לא העמידו חכמים דבריהם במקום סכנת חולי אע"ג דליכא סכנת נפש אבל אם מטבע ביד התנוק חיישינן אי נפל אתא אבוה לאתויי לדינר בידיה וכיון דלאו סכנת נפש הוא לא שרו בה טלטול ופרש"י דבדינר ביד התינוק אפילו אינו נושא את התנוק אלא אוחזו בידו והתנוק מהלך ברגליו נמי אסור דילמא נפיל ואתא לאתויי אבל הרמב"ן פי' דלא אסרו בדינר אלא כשנושאו עם דינר בידו דכי שרית לנושאו דכמאן דנקיט ליה איהו דמי אתא למיעבד נמי טלטול בידי' אי נפיל אבל כי לא שרית לי' לנושאו עם דינר שבידו לא גזרינן ולפיכך מותר לאחוז התינוק בידו והתינוק מהלך ברגליו ולא חיישינן דילמא נפיל ואתא לאתויי ושני הפירושים הביא בש"ע ונקטינן לחומרא כפרש"י. וכתב בסה"ת סי' רנ"ד הלכך בסתם תינוק אם יש בידו אבן או שום דבר איסור אסור לטלטל את התינוק דהא ביש לו געגועין דוקא שרי עכ"ל:

כלכלה שהיתה נקובה וכו' משנה שם נוטל אדם כלכלה והאבן בתוכה ובגמר' ואמאי תהוי כלכלה בסיס לדבר האיסור ואוקמא רב בכלכלה פחותה שנפחת דופנה או שוליה דאבן גופה נעשית דופן לכלכלה ומותר לטלטלה אפי' אין פירות בתוכה. וכן דלעת וכו' משנה פ' כל הכלים:

כלכלה מלאה פירות וכו' שם אהך קושיא תהוי כלכלה בסיס לדבר האיסור קאמר תלמודא מעיקרא ארבב"ח א"ר יוחנן הכא בכלכלה מלאה פירות עסקינן ופרש"י דעיקרה נעשית בסיס לפירות הילכך אבן מיטלטלת אגב פירות ואקשי לישדנהו לפירי ונשדי לאבן וניקטינהו פרש"י ילקטם מעל הארץ בידיו ויחזירם לכלכלה ויטלטלם ולמה התירו אבן לטלטל אגב פירות וכלי ופרקינן בפירות המיטנפים פרש"י פירות המבושלים ורכים מאד שאם ישליכם לארץ יטנפו ומקשי' ולנערינהו נעורי פרש"י שינער הפירות בתוך הכלכלה עצמה עד שהאבן יהא למעלה ואח"כ ינער לאבן לחוץ לבדה אלא אמר רב הכא בכלי פחותה עסקינן וכו' ואיכא להקשות דלפ"ז משמע דאפי' בפירות המיטנפי אין מטלטלים אלא ינער בכלכלה עצמה וכו' וא"כ היאך מחלק רבינו בין פירות המיטנפי ללא מיטנפי וגם על הרמב"ם ק' שפסק כך וה' המגיד תירץ דהרמב"ם לא גריס הך קושיא ולנערינהו נעורי אלא רב עושה אוקימתא אחריתא ומביאי ב"י אלא דק' דבפי' המשניות משמע להדיא דהיה גורס ולנערינהו נעורי אלא שלא היה גורס אלא אמר רב דלא הדר ביה משינויא קמא וגריס אמר רב הכא בכלכלה פחותה כו' ומצריך ג' תנאים מיהו בחבורו חזר בו ממה שפי' במשניות אבל מ"מ משמע דהיה גורס הך קושיא ולערינהו נעורי ולפיכך נלע"ד ליישב לדעת הרמב"ם בחבורו דהוא העיקר ורבינו נמשך אחריו דלא היה מפרש בהך קושיא כפרש"י אלא ה"פ תינח דלא מצי למישדינהו לארץ דמיטנפי בעפר אבל אכתי ק' ינערה בכלי אחר או ע"ג סודר וטבלא ולא הוה פריך שינער ע"י זריקה דא"כ בטמאה למעלה נמי ק' ינערנו בזריקה מכלי אל כלי אלא פשיטא דע"י זריקה איכא לחוש שיפלו לארץ ויתטנפו אלא ינער בידיו שיטלם ויניחם בכלי אחר או על גבי טבלא וקושיא זו הקשו התוס' אהא דמשני בפירות המיטנפי ולדעת הרמב"ם ורבינו תלמודא קא מקשה הך קושיא בהך דקאמר ולנערינהו נעורי וקאמר אלא אמר רב הכא בכלכלה פחותה וכו' והשתא ?לפ"ז היכא דלית ליה כלי אחר לא שרי אלא בפירות דמיטנפי דאם ישליכם לארץ יפסדו ובמקום הפסד לא גזרו כדכתב הרמב"ם אבל בדלא מיטנפי ישליכם לארץ ולא יטלטלם לאבן אגב כלי ופירות והיכא דאית ליה כלי אחר אפי' פירות דמיטנפי נמי אסור אלא ינערם בידיו מכלי אל כלי ואח"כ ינער האבן לחוץ. ובגמרא לא מצי לשנויי אהך קושיא דולנערינהו נעורי בדלית ליה כלי אחר דהא בע"כ בסיפא גבי תרומה צריך לומר דאית ליה דאי לית ליה בטהורה למעלה היכא מצי שקיל לה ותו דא"כ איכפל תנא לאשמעינן בגברא ערטילאי דלית ליה כלי אחר אלא הך כלכלה וכדפריך תלמודא בפרק הזהב (דף מ"ו) אבל הרמב"ם משמע להדיא מדבריו דמיירי באין לו שום דבר לנער עליהם הפירות אלא צריך להשליכם לארץ אבל אם היה לו כלי אחר לנער עליהם אסור לטלטל הכלכלה עם האבן אלא צריך ליטול הפירות בידו ולהניחם בכלי אחר והכי אמר רב חסדא גבי מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה וכו':

שכח אבן ע"פ החבית וכו' משנה בפ' נוטל וע"פ פרש"י דמניח היינו שדעתו היה ע"ד שישארו שם בכניסת שבת דאסור להטות חבית ולנער הכף שאף הם נעשו מוקצים ב"ה ומגו דאתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא אבל בעל התרומות בסי' רנ"ד כתב כר"ת דלא חשיב כמניח כיון שדעתו ליטלו בשבת עיין בתוס' ס"פ במה טומנין בד"ה או שטמן ועיין בב"י מ"ש ליישב פרש"י והא דתני תרתי אבן ע"פ החבית ומעות שע"ג הכר לא זו אף זו נקט דלא מבעיא אבן דשרי בשכח שנראה טפי ככסוי חבית אלא אפי' מעות שע"ג כר נמי שרי תוס' פרק נוטל:

דרכי משה[עריכה]

(א) עיין סימן רס"ה מדין ניעור וטלטול כלים:

(ב) כתב בא"ז אם אדם הניח דבר אסור על של חבירו לא אמרינן ביה דנעשה בסיס לדבר האסור דאין אדם אוסר על של חבירו שלא מדעתו:

(ג) ע"ל סימן רס"ז נתבאר: