טור אבן העזר לט
<< | טור · אבן העזר · סימן לט (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור[עריכה]
קדשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצא עליה אחת מג' נדרים אלו: שלא תאכל בשר, או שלא תשתה יין, או שלא תתקשט בבגדי צבעונין - אינן קדושין ואינה צריכה גט. אבל אם נמצאו עליה שאר נדרים, הוו קדושין אפילו אם הוא אומר שמקפיד.
במה דברים אמורים שהתנה סתם על מנת שאין עליה נדרים, אבל אם אמר לה על מנת שלא יהא עליה שום נדר - אפילו נמצא עליה נדר כל שהוא, כגון שנדרה שלא לאכול חרובין, אינה מקודשת.
היו עליה נדרים והלכה אצל חכם והתירה - מקודשת, אפילו אם היא אשה חשובה צריכה גט, ולא אמרינן לא ניחא ליה דליהוי קדושין כדי שלא ייאסר בקרובותיה. במה דברים אמורים שהתירה חכם קודם שנודעו לבעל, אבל אם נודע לבעל קודם שהתירה, מיד נתבטלו הקדושין.
ואם קדש על תנאי ובעל סתם ויש עדים על היחוד - צריכה גט מספק, אפילו בעל לאלתר לאחר הקדושין, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין, אבל כתובה אין לה, ואם ניסת לאחר צריכה גט משניהם.
וכן נמי בלא בעל, אם לא התנה בשעת קידושין ונמצא עליה נדרים, צריכה גט מספק ואין לה כתובה.
וכן אם קדשה סתם ונמצא עליה מומין, צריכה גט מספק.
אבל קדשה על מנת שאין עליה מומין ונמצאו עליה אחד מכל מומין הפוסלים בכהנים - אינה מקודשת.
ויתר על מומין הפוסלים בכהנים, כגון זיעה, וריח הפה, וקול עבה, ודדין גסים עבים טפח מחברותיה, וטפח בין דד לדד, ונשיכת כלב ונעשה מקומו צלקת, שכל אלו מבטלים הקדושין אף על פי שאין פוסלים בכהנים.
ואם יש בה שומא שיש בה שער אפילו היא קטנה הרבה, או גדולה כאיסר אפילו אין בה שער, בכל מקום שהיא בגופה הרי זה מום. ואם היא קטנה מכאיסר ואין בה שער ועומדת בפדחתה תחת כיפה שבראשה פעמים נראית ופעמים אינה נראית, הרי זה מום. ואם עומדת במקום אחר, אינו מום.
ואם בכל פעם נראית, סבר וקביל, שאין מומין מבטלין הקידושין אלא אם כן הם במקום סתר שיכול לומר לא ידעתים, אבל אם הוא במקום גלוי אין מבטלין הקדושין.
ואם יש מרחץ בעיר, אפילו מומין שבסתר אין מבטלין. וכתבו הגאונים אפילו הוא גר שאין לו קרובות בעיר, אי אפשר שלא יהא לו ריעים ומיודעים ובודק על ידי נשותיהן. והרמב"ם כתב דוקא שיש לו קרובים שאין מוציא מה שבלבו מאלו הדברים אלא לקרוביו ועוד שאין דעתו סומכת אלא לדברי קרוביו. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כדברי הגאונים.
במה דברים אמורים שדרך הבנות לילך למרחץ בגלוי, אבל במקום שאין דרכן לצאת ואף למרחץ אינן הולכות אלא בלילה בהחבא, אפילו מומין שבגלוי מבטלין.
נכפה - אם הוא לזמן ידוע, הוי מום שבסתר. ואם אינו לזמן ידוע, הוי מום שבגלוי.
נמצאו בה מומין לאחר שנתארסה והיא עדיין בבית אביה, והאב טוען שלאחר שנתארסה נולדו ומזלו גרם - עליו להביא ראיה, ואם אין לו ראיה תצא בלא כתובה, ואפילו הקידושין צריכה להחזיר.
ואם לא נמצאו עד אחר שכנסה - אז האב נאמן ועל הבעל להביא ראיה שהיו בה קודם שנתארסה, אבל אם הביא ראיה שהיו בה המומין בבית אביה לאחר שנתארסה, לא מהני ליה.
במה דברים אמורים שעל האב להביא ראיה בנערה, אבל בוגרת אפילו היא בבית אביה על הבעל להביא ראיה.
נמצאו בה מומין שבודאי היו קודם, כגון אצבע יתירה וכיוצא בו - על האב להביא ראיה שידע בהן הבעל ונתרצה, או שחזקתו שידע בהן הבעל, ואם לא תצא בלא כתובה.
כתב הרמב"ם: בא עליה ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לו עד עתה, אפילו הוא בתוך הקמטים או בכף הרגל, אין שומעין לו חזקה אין אדם שותה בכוס פגום אלא אם כן בודקו יפה וחזקתו שידע ונתרצה.
נמצאו בה מומין והלכה אצל רופא וריפא אותה - אינה מקודשת. אבל נתקדשה לו על מנת שלא יהא בה מומין ונמצאו בה מומין ורפאן הרופא, הרי זו מקודשת.
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
קדשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצא עליה אחד מג' נדרים אלו וכו' אינם קדושין ואינה צריכה גט בפרק המדיר (דף עג:) תנן המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת כנסה סתם ואח"כ נמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה ובגמרא (שם) א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונים ותניא נמי בברייתא הכי הוי בה רב פפא אהייא אילימא ארישא כיון דקא קפיד אפילו כל מילי נמי אלא אסיפא רב אשי אמר לעולם ארישא ומידי דקפדי אינשי ביה הוי קפידיה קפידא ומידי דלא קפדי ביה אינשי לא הוי קפידיה קפידא וידוע דכרב אשי נקטינן וכתב הרא"ש ואע"פ שאמר על מנת שאין עליה נדרים בסתם והוא אומר שמקפיד על כל נדרים ורוצה להוציאה בלא כתובה לא צייתינן ליה דדוקא נדר עינוי נפש דדרך בני אדם להקפיד עליהם כגון אכילת בשר ושתיית יין ובגדי צבעונין הוי קפידא אבל דברים שאין בהם עינוי נפש כגון קליות ואגוזים שאין דרך בני אדם להקפיד עליהם אינה יוצאה בלא כתובה ואע"ג דקפיד איהו כיון דלא קפדי אינשי לא הוו קפידיה קפידא וכ"כ הרי"ף ז"ל וכתב עליו הר"ן (פרק המדיר דף תק"ד ע"ב) לפי פשט הגמרא אקדושין קאי לומר דצריכה גט אבל כתב כן ללמדנו דבשאר נדרים אפילו כתובה יש לה. ומ"ש אבל נדרים שאין בהם עינוי נפש כגון קליות ואגוזים וכיוצא בהם אינו מדוקדק דודאי אם נדרה תחתיו מצי מיפר משום נדר עינוי נפש אלא ר"ל דכיון שאין בהם עינוי נפש כ"כ לא קפדי בהו אינשי ויש שחולקין על הרי"ף ואמרו דלאו דוקא הני אלא ה"ה לכל נדר עינוי נפש והני דנקט היינו משום דאורתא דתלמודא לאדכורינהו בנדרי עינוי נפש וראיה לדבר דלאו דוקא הני דהא אמרינן בסמוך מ"ש כתובה דלא בעיא משום דאמר אי איפשי באשה נדרנית והאי טעמא ודאי בכולהו נדרי עינוי נפש שייך ועוד דהא אמרינן לעיל דהמדיר את אשתו שלא לטעום אחד מכל מיני הפירות יוציא ויתן כתובה ואוקימנא לה בגמ' בנדרה היא וקיים לה הוא ומשום דהוא נתן אצבע בין שיניה הא למ"ד היא נתנה אצבע בין שיניה תצא שלא בכתובה דיכול לומר אי איפשי באשה נדרנית אלמא לאו דוקא הני אלא ה"ה לכל אחת מכל מיני פירות ולדידי מהא לא איריא דהתם לעיל בשנדרה תחתיו ומש"ה מצי קפיד בכל נדר שיש בו עינוי נפש או שבינו לבינה לפי שאינו בדין שתהא נודרת באלו תחתיו שלא מדעתו אבל הכא שנדרה קודם שתבא לרשותו אינו מקפיד אלא בנדרים הללו שהיא מתענה בהן הרבה ומתגנה עליו והכי מוכח בירושלמי וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מה"א האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין עליך נדרים ונמצא עליה אחד משלשה נדרים אלו שלא תאכל בשר וכו' אינה מקודשת ע"כ ומיהו ע"כ ג' נדרים אלו לאו דוקא דה"ה בדברים שבינו לבינה בכלל שדרך בני אדם להקפיד בהם דמי איכא למימר שאם נדרה שתהא נטולה מן היהודים דלא הוי קפידיה קפידא הא ודאי לא הילכך ע"כ ה"ה לנדרים שבינו לבינה שדרך רוב בני אדם להקפיד בהם עכ"ל "ב"ה ודע שכתב הרמב"ם בפ' כ"ה מה' אישות גבי שלא תתקשט בבגדי צבעונין שה"ה לשאר המינים שדרך בני אדם להתקשט בהם:
בד"א שהתנה סתם על מנת שאין עליה נדרים אבל אם אמר על מנת שאין עליה שום נדר אפילו נמצא עליה נדר כל שהו וכו' ירושלמי כתבוהו הרא"ש והר"ן בפרק המדיר והרמב"ם בפ"ז:
היו עליה נדרים והלכה אצל חכם והתירה מקודשת ואפילו אם היא אשה חשובה צריכה גט וכו' בד"א שהתירה חכם קודם שנודע לבעל וכו' בפרק המדיר (דף עה:) ת"ר הלכה אצל חכם והתירה מקודשת והתניא אינה מקודשת אמר רבה ל"ק הא ר"מ דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין הא רבי אליעזר דאמר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין וכתב הרא"ש והלכה כר"מ דאין אדם חש על ביזוי זה שתוכל להביא ג' הדיוטות לביתה ויתירו לה הילכך לרבה הלכה אצל חכם והתיר לה מקודשת רבא אמר הכא באשה חשובה עסקינן דאמר לא ניחא לי דאיתסר בקרובותיה ופרש"י באשה חשובה. בת גדולים דאפילו למ"ד רוצה אדם שתתבזה אשתו בב"ד הכא אמראי איפשי באשה נדרנית וגט לא ניחא לי למיתבא לה דאיתסר באמה ואחותה ולא ניחא לי דליהוו קדושין וכתב הרא"ש מצאתי כתוב שנסתפקו הגאונים היכא דפליגי רבה ורבא הלכתא כמאן משום דקי"ל דמאביי ורבא ואילך הלכתא כבתראי אף אם היא כנגד רבה שהיה רבם או לא והילכך יש להחמיר ולהצריכה גט אף באשה חשובה וא"ת והא במתניתין תנן אינה מקודשת ולא מיפלגא מידי בין הותר הנדר ללא הותר וי"ל דהא דאמרינן הכא מקודשת היינו כשהותר הנדר קודם ידיעת הבעל וכיון שלא נודע לו אינו מקפיד על מה שהיה עליה אבל היכא שנודע לו בתחלה מיד כשנודע לו רוצה שיתבטלו הקידושין שמא לא ימצא לה פתח להתירה עכ"ל. והר"ן כתב הרמב"ם בפ"ו פסק כרבה שלא חולק בין אשה חשובה לשאינה חשובה אבל הרמב"ן ז"ל כתב דכיון דלא אתברר מילתא בין הגאונים ברבה ורבא כמאן מינייהו פסקינן מסתברא הכא דחיישינן הילכך הלכה אצל חכם והתירה מקודשת ואם אשה חשובה היא אינה מקודשת גמורה אבל ספק מקודשת היא ע"כ וגם הרב המגיד כתב שהרמב"ם פסק כרבה שלא חילק בין אשה חשובה לשאינה חשובה והטעם משום דמקשינן לרבא ואיצטריך לשנויי ולרבה לא אקשי מידי הילכך לא סמכינן אשינויא דרבא וכתב עוד העלה הרשב"א שהיא מותרת לינשא ואין חוששין שמא תלך אצל חכם ויתיר את הנדר ונמצאו קדושין ראשונים חלין למפרע לפי שאינה עשויה לקלקל את עצמה ואת בניה שהיו לה מן השני ודבר זה הוא מחלוקת בירושלמי ופסק הוא ז"ל כן עכ"ל והר"ן כתב על מה שכתבו בתוס' דדוקא הלכה אצל חכם והתירה קודם ידיעת הבעל הוא דמקודשת אבל לאחר ידיעת הבעל אין ההיתר מועיל לה אבל בירושלמי נראה בהפך שאמרו שם עלה דמתניתין דתנן ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת אית תנאי תני מותרת לינשא בלא גט ואית תנאי תני אסורה לינשא בלא גט מאן דאמר מותרת שמתוך שהיא יודעת שאם תלך אצל חכם והוא מתיר את נדרה יהיו בניה ממזרים אינה הולכת לפום כן מותרת לינשא בלא גט ומ"ד אסור שמא תלך אצל חכם ויתיר את נדרה וקדושיה חלין עליה למפרע ונמצאו בניה באים לידי ממזרות לפום כן אסורה לינשא בלא גט ואע"ג דמשמע דקי"ל כמ"ד מותרת לינשא בלא גט דלא חיישינן שמא תקלקל עצמה כדמוכח בפרק המגרש אעפ"כ למדנו מן הירושלמי שאם הלכה אצל חכם והתירה אתר שנשאת חוששין לה שאע"פ שאפשר שגמרתינו אינה סוברת כן אלא כדברי התוספות שכתבתי אעפ"כ צריך לחוש לדבר עכ"ל והרא"ש ז"ל כתב כסברת התוספות ואח"כ כתב הירושלמי הזה ונראה שכתבו לומר שהירושלמי חולק על סברא זו. כתב רבינו ירוחם מוכח ביבמות פרק ב"ש (קז:) דאין תנאי בנשואין שאם קדשה בלא תנאי ובעל בתנאי לא הוי תנאי וכ"כ הרמ"ה עכ"ל:
ואם קדש על תנאי ובעל סתם ויש עדים על הייחוד צריכה גט מספק אפי' בעל לאלתר אחר הקידושין שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין אבל כתובה לית להואם נישאת לאחר צריכה גט משניהם שם (דף עב:) איתמר קידשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה הימנו גט ושמואל אמר אינה צריכה הימנו גט תנן כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה כתובה הוא דלית לה הא גיטא בעיא מאי לאו קידש על תנאי וכנסה סתם תיובתא דשמואל לא קידשה סתם וכנסה סתם כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא ומ"ש כתובה הוא דלא בעיא דאמ' אי איפשי באשה נדרנית א"ה גט נמי לא תיבעי אמר רבא צריכה גט מדבריהם רבא אמר תנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא וכתב הרא"ש פרש"י דהאי סוגיא אליבא דשמואל הוא דלרב דמוקי מתני' בקדשה ע"ת ניחא דבעיא גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובועל לשם קידושין אף אם אין התנאי קיים כי היכי דלא ליהוי ביאת איסור ולענין כתובה עומד בתנאו כי היכי דאם נודע אח"כ שנדרה תצא שלא בכתובה אבל לשמואל דאית ליה אדם עושה בעילתו בעילת זנות פריך שפיר גט נמי לא תיבעי ומיהו גם לרב נמי דינא הכי דהא אפילו בקדשת ע"ת אמר רב דמוחל על תנאו כדי שלא יהא בעילת זנות כ"ש בקידשה סתם וכנסה סתם שרוצה שתהיה אשתו אף אם ימצאו עליה נדרים ומומין לענין להצריכה גט עכ"ל וז"ל הר"ן הרי"ף הביא פירוקיה דרבא ורבה בהלכות ותמהו עליו דהני פירוקי אליבא דשמואל אפריקו אבל לרב צריך גט גמור מדאורייתא מטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א"כ היאך כתב גט מדבריהם אי נמי מספיקא ולדידי לא קשיא דאה"נ דהשתא לטעמיה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לרב כל שבעל צריכה גט גמור מדאורייתא אבל למסקנא דסוגיין לא קאי האי טעמא דמשום בעילת זנות ליכא דדעתיה אתנאה וטעמיה דרב דאמר צריכה הימנו גט משום טעמא דאחולי אחיל הוא ואין לנו לומר אחולי אחיל אלא בודאי אלא דילמא אחולי אחיל וכי קאמר צריכה הימנו גט דוקא בספק ע"כ וגרסינן תו בגמרא אמר רבה מחלוקת דרב ושמואל בטעות ב' נשים אבל בטעות אשה ארת ד"ה אינה צריכה הימנו גט א"ל אביי והא מתני' דכטעות אשה אחת דמי וקא מותבינן תיובתא אלא אמר רבה מחלוקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים אבל בטעות אשה אחת גרידתא ד"ה אינה צריכה הימנו גט ופירש הרי"ף טעות אשה אחת כעין ב' נשים כגון שקדשה ע"ת ואח"כ כנסה סתם וטעות אשה גרידתא היינו שקדשה ע"ת ובעל לאלתר לא מצי למימר אחולי אחליה לתנאי דכיון דבעל מיד אחר הקידושין כמאן דאתני בבעילה דמי וכתב עוד הרי"ף ולית הלכתא כרבא דהא אסיקנא א"ר כהנא משמיה דעולא המקדש ע"ת ובעל צריכה ממנו גט זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט כלומר וכל היכא דאמר המקדש על תנאי ובעל משמע שבעל לאלתר אחר הקידושין וכתב הרא"ש והא דקי"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובועל לשם קידושין משמע מתוך פירש"י ומתוך דברי התוספות דקידושין גמורים הם ואם קדשה אחר אינה צריכה גט משני וכן מסתבר דהא בקטנה שאין בעילתו בעילת זנות ממש דהא אשתו היא ואפ"ה א"ר דבועל לשם קידושין גמורים ואינה צריכה גט משני כ"ש הכא דהוי ביאת זנות ממש שבועל לשם קידושין גמורים דצריכה גט וראיתי מן הגדולים שדקדקו מדאמרינן המקדש על תנאי ובעל צריכה גט משמע שצריכה גט להוציאה מן הספק וכן מדקאמר ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט משמע שנסתפקו בדבר ומספק לא רצו להתירה וראוי להחמיר להצריכה גט משניהם ובקטנה אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום ומיד כשגדלה הוא בועל לשם קידושין גמורים אבל הכא הוי ספיקא שמא היה סבור שתנאו קיים ולא נזכר לבעול לשם קידושין והא דאמרי' דבועל לשם קידושין היינו בדאיכא עידי יחוד דאמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה עכ"ל וז"ל הר"ן (פרק המדיר) נמצא עכשיו דרבא לא ס"ל כאביי דאתי לה מטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא מטעמא דאחולי אחיל אתי לה ובודאי רבה גופיה אית ליה מפשטא דמתניתין דכתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא ולית ליה בהני טעמא אחרינא אלא או גט מדבריהם או ספוקי מספקא ליה דאיהו לא מצי אמר כטעמיה דאביי המוזכר למעלה ומשמע דנקטינן כרבה במקום אביי דתלמיד במקום הרב הוא ועוד דבסמוך אמרינן המקדש על תנאי ובעל זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט דמשמע בחומרא בעלמא ונתברר עכשיו דלמסקנא צריכה גט דאמר רבה היינו מן הספק ולא מן הודאי ולפיכך יפה כתב הרי"ף בהלכות להנהו פירוקי דגט מדבריהם ותנא ספוקי מספקא ליה דרב נמי צריך להו אליבא דרבה דקיימא לן כוותיה וכתב הרי"ף דלית הלכתא כרבה דהא אסיקנא המקדש על תנאי ובעל צריכה גט פשט דבריו דאפילו במקדש על תנאי וכנס ולא בעל נמי אמרינן הכי וכ"כ הרמב"ם בפרק ז' המקדש על תנאי וכנס סתם או בעל סתם ה"ז צריכה גט אע"פ שלא נתקיים התנאי שמא ביטל התנאי כשבעל או כשכנס ועל הדרך שפירשתי לא נראה לי כן משום דבקידש על תנאי וכנס סתם ולא בעל בין לאביי בין לרבה אינה צריכה גט ובבעל דוקא הוא שאמרו זה היה מעשה ואעפ"כ ראוי להחמיר כדבריהם ז"ל ונמצינו למדין דלא שנא קידש ע"ת ובעל סתם ולא שנא קידש סתם וכנס סתם צריכה גט מספק אבל בקידש סתם ולא כנס ולא בעל לא אשכחן בגמרא מידי אלא שהרמב"ם כתב בפ"ז ה"ז מקודשת מספק ונראה לי שחשש הרב ז"ל דדילמא כי אמרינן קידשה סתם וכנסה סתם דבעי' גיטא הוא הדין לקידש סתם בלבד דכי נקטינן לה בכנסה סתם לרבותא דאין לה כתובה עבדי אבל אה"נ דבקידש סתם בלחוד צריכה גט ולפיכך החמיר וכתב ה"ז מקודשת מספק עכ"ל וז"ל הרמב"ם בפ"ז המקדש אשה סתם ונמצא עליה אחד מן המומין הפוסלים בכשים או נמצא עליה אחד מג' נדרים ה"ז מקודשת מספק עכ"ל וכך הם דברי רבינו שכתב וכן נמי בלא בעל אם לא התנה בשעת קידושין ונמצאו עליה נדרים צריכה גט מספק ואין לה כתובה וכן אם קידשה סתם ונמצאו עליה מומין צריכה גט מספק ומ"מ יש לתמוה על רבינו שכתב ואם קידש על התנאי ובעל סתם צריכה גט מספק דמשמע דדוקא בבעל הוא דצריכה גט אבל בכנס ולא בעל לא ובסימן שקודם זה כתב דברי הרמב"ם דקידש על תנאי וכנס סתם צריכה גט ולא נחלק עליו כבר ביארתי טעמו של הרמב"ם בסימן שקודם זה:
ומ"ש אבל קדשה ע"מ שאין עליה מומין ונמצא עליה אחד מכל המומין הפוסלים בכהנים אינה מקודשת משנה בפרק המדיר (עב:) מומין הפוסלין בכהנים נתבאר בגמרא דבכורות פרק ז' ובדברי הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש פ"ח:
ומ"ש ויתר על מומין הפוסלין בכהנים כגון זיעה וריח הפה וכו' בפרק המדיר (דף עה.) תנא הוסיפו עליהם זיעה ושומא וריח הפה האי שומא ה"ד אי דאית בה שער הכא והכא פסלה אי דלית בה שער אי שומא גדולה היא הכא והכא פסלה אי שומא קטנה היא הכא והכא לא פסלה דתניא שומא שיש בה שער ה"ז מום אין בה שער גדולה ה"ז מום קטנה אין זה מום ואיזו היא גדולה פירש רשב"ג עד כאיסר האיטלקי א"ר יוסי בר חנינא בעומדת על פדחתה פדחתה ראה ונתפייס הוא אמר רב פפא בעומדת לה תחת כפה של ראשה וזימנין דמתחזיא וזימנין דלא מתחזיא א"ר חסדא הא מילתא מגברא רבה שמיע לי ומנו רב שילא נשכה כלב ונעשה מקומו צלקת ה"ז מום אמר ר"ח קול עבה באשה ה"ז מום שנאמר כי קולך ערב תני ר' נתן ביראה בין דדי אשה טפח ה"ז מום תניא רבי נתן אומר כל אשה שדדיה גסין משל חבירותיה ה"ז מום וכמה טפח ופרש"י זיעה זועה תמיד: שומא. ורוא"ה: בעומדת על פדחתה. ולעולם כשאין בה שער ובקטנה: ונעשה מקומו צלקת. שנשאר שם רושם משחיתה המכה ע"כ ומשמע לרבינו דשומא שיש בה שער או גדולה כאיסר בכל מקום שהיא בגוף הוי מום אבל הרמב"ם בפ"ז מהלכות אישות כתב כלשון הזה ושומא שעל הפדחת אפילו היא קטנה ביותר ואפי' קרובה לשער ראשה (ואע"פ שאין בה שיער) וזו היא השומא שיתירה אשה על הכהנים אבל אם היתה שומא שיש בה שער בשאר הפנים או שומא גדולה כאיסר ואע"פ שאין בה שער ה"ז מום בין בכהנים בין בנשים ובפ"ח מהלכות ביאת מקדש אצל מומי הכהנים כתב ג"כ מי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה שער אע"פ שאינה כאיסר אלא כל שהוא מי שהיתה בעור פניו שומא כאיסר או יותר ויש לתמוה דהא משמע דסוגיא דגמרא פרק המדיר דשומא גדולה או שיש בה שער הויא טענת מום באשה אע"פ שאין בפניה דקאמר האי שומא ה"ד אי דאית בה שער הכא והכא פסלה וכו' א"ר יוסי ברבי חנינא בעומדת על פדחתה פדחתה ראה ונתפייס הוא ואם איתא דשומא לא פסלה אלא בפניה לא הל"ל הכא והכא פסלה אלא הכי ה"ל למיפרך שומא ראה ונתפייס הוא כי היכי דפריך גבי עומדת על פדחתה וכתב הר"ן לא ידעתי למה לא הזכיר הרמב"ם ז"ל הא דאוקימנא בעומדת תחת כיפה של ראשה דזימנין מתחזיא זימנין לא מתחזיא והרב המגיד כתב וז"ל ורבינו שכתב אפילו קרובה לשער ראשה ומשמע וכ"ש רחוקה הוא מפני שסמך לו על מה שיתבאר פרק כ"ה שאם היה יודע המומין שאינו יכול לטעון טענת מומין וכשאמרו בגמרא והא ראה ונתפייס הוא לענין כתובה זה נראה לדעתו ז"ל עכ"ל ואיני יודע למה הוצרך לידחק ולומר שמה שאמרו והא ראה ונתפייס הוא לענין כתובה דהא לענין קדושין נמי איכא לאוקמא גם לדעתו ז"ל ואע"פ שבפרק כ"ה לא מיירי אלא לענין כתובה משם נלמוד לענין קדושין שאם הוא במקום שנוהגות הנשים לילך בשוק ופניהם מגולות ראה ונתפייס הוא ואם במקום שדרך הנשים להטמן אפילו אם השומא בפניה אינה מקודשת. ומ"ש אפילו קרובה לשער ראשה היינו מאי דאמר רב פפא בעומדת לה תחת כיפה של ראשה דזמנין מתחזיא וזמנין לא מתחזיא והרי"ף לא כתב אלא ברייתא דשומא שיש בה שער או שהיא גדולה כאיסר הרי זה מום והשמיט הא דאמרינן בעומדת על פדתתה ותחת כיפה של ראשה זמנין מתחזיא וזימנין לא מתחזיא ויש לתמוה למה השמיטו ואם כך היה בנוסחת הר"ן יש לתמוה עליו למה לא תמה על הרי"ף בזה: ומ"ש רבינו כגון זיעה וכו' האי כגון טעות הוא וצריך למוחקו דכיון דאין מומין באשה יתר על של כהנים אלא אלו לא שייך לומר כגון: כתב המרדכי בפרק המדיר ריח החוטם בנשים אינו מום שהאיש הוא חזק יכול לסבול יותר מהאשה והר"מ אומר דאדרבה מדתנן האיש שנולדו בו מומין אין כופין להוציא ש"מ דאשה יכולה לסבול מה שאין האיש יכול לסבול וא"ת למה לא קתני ריח החוטם גבי הוסיפו עליהם וי"ל כיון דתנא ריח הפה כ"ש ריח החוטם דקשה מריח הפה דאיפשר דנקיט פלפלין בפומיה עכ"ל:
ומ"ש שאין מומין מבטלין הקדושין אא"כ הם במקום סתר שיכול לומר לא ידעתים אבל אם הוא במקום גלוי אין מבטלים הקדושין ואם יש מרחץ בעיר אפילו מומין שבסתר אין מבטלין משנה בפ' המדיר (שם) "ב"ה לענין שאינו יכול לטעון טענת מומין ומשמע לרבינו דה"ה לענין שאין מבטלין הקידושין יש לגמגם בדבר שאין דברים הללו אמורים אלא לענין אם תצא בלא כתובה אבל לא לענין ביטול הקידושין וכ"נ מדברי הרמב"ם שדיני ביטול הקידושין מפני מומין כתב בפ"ז וחילק בין מומין שבגלוי למומין שבסתר כתב בפרק כ"ה לענין אם תצא בלא כתובה ומ"מ מ"ש נמצאו בה מומין לאחר שנתארסה וכו' עד שידע ונתרצה אינו ענין לסי' זה ובסי' קי"ו ראוי ליכתב:
ומ"ש בשם הגאונים שאפילו הוא גר וכו' כן כתב שם הרא"ש בשמם:
ומ"ש בשם הרמב"ם דדוקא שיש לו קרובים וכו' בפרק כ"ה כתב דברי הגאונים וכתב עליהם ולא יראה להם דין זה שאין כל אדם מוציא כל מה שיש בלבו מדברים אלו לכל אלא לקרוביו וכו':
ומ"ש בד"א במקום שדרך הבנות לילך למרחץ בגלוי אבל במקום שאין דרכן לצאת וכו' כן כתב הרא"ש בפרק המדיר והרמב"ם בפרק כ"ה וכתוב במישרים נכ"ג ח"ח בשם התוספות שאפילו התנה עמה ע"מ שאין עליה מומין ונמצאו בה מומין שבגלוי או מומין שיש להם בדיקה במרחץ במקום שיש שם מרחץ יש לה כתובה שלא התנה אלא על ידוע:
ומ"ש נכפה אם הוא לזמן ידוע הוי מום שבסתר ואם אינו לזמן ידוע הוי מום שבגלוי שם (דף עו:) ואמר רב נחמן ונכפה כמומין שבסתר דמי וה"מ דקביע ליה זמן אבל לא קביע ליה זמן כמומין שבגלוי דמי ופרש"י כמומין שבסתר דמי. לפי שנזהרת ביום זמנה לצאת בין הבריות ובסוף סימן קי"ז אכתוב תשובת הרא"ש על אשה נכפה אם כופין אותה לקבל גט: כתב הר"ש בר צמח בתשובה על הטוען על אשתו שיש בה מום שהיא משתנת במטה בשעת השינה אין זה מומין הפוסלים בנשים שלא נזכר בגמרא כלל ולא תימא דדמי לריח רע וזיעה דהנך שאני שהם דבקים בה בשעת תשמיש ואין האשה משועבדת לבעלה שתשכב אצלו כל הלילה אלא בשעת תשמיש ואפילו לאותם שהיו דנים שזהו מום כיון שאשה זו גדלה עם אחות בעלה כמה שנים ה"ל בדוקה ביד קרובותיו ואפילו אמרה עתה מום זה היה בה אינה נאמנת ואפילו היתה מודה האשה עצמה אינה מפסדת כתובתה כיון שגדלה עם אחותו מסתמא ידע ונתפייס ואילו היינו דנים אותו במום יותר היה ראוי לדונו במומין שבגלוי לפי מה שהעידו שהיתה ישנה פעמים רבות עם השכנות פעם כאן ופעם כאן וא"כ אפילו לא היו קרובות בעיר אינו יכול לטעון כ"ש שעברו עליו ה' חדשים בנשואין דידע ונתפייס והאריך עוד בזה ולענין מ"ש שאין זה מום אין דבריו נראין בעיני דמום גדול זה ומה שטען דלא דמי לזיעה משום דזיעה דבקה בה בשעת תשמיש לאו מילתא שהרי יכולה לנגב עצמה מזיעה בשעת תשמיש וזה דבר פשוט כתב ה"ר שלמה בנו הטוען מום באשתו שהיא מצורעת וטמאה היא מי הגיד לו או מי הסגירה וגם אם היתה טמאה מאי איכפת ליה הלא כולנו טמאי מתים והמצורעת אינה אסורה בתשמיש המטה עכ"ל ודברי תימא הם דאין מום גדול מזה אי משום דמאיסה ואי מפני שהוא חולי המדבק "ב"ה ועוד שאפילו האיש אם הוא מצורע כופין אותו דאהא דתנן בס"פ המדיר ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ופי' הרמב"ם דהיינו מצורע: ואיפשר דלפי דבריו שלא טען אלא מטעם טומאה קאמר כתוב במישרים נכ"ג ח"ח נכפה אין חילוק בין מרחץ בעיר בין אין מרחץ דאין לו בדיקה וכן הדין בריח הפה:
נמצאו בה מומין לאחר שנתארסה עדיין והיא בבית אביה וכו' בפ' המדיר (דף עה.) תנן היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה נולדו בה מומין האלו ונסתחפה שדהו נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היה בה המומין האלו והיה מקחו מקח טעות ובגמרא (שם:)טעמא דמייתי האב ראיה הא לא מייתי האב ראיה בעל מהימן מני רבי יהושע היא דאמר לא מפיה אנו חיין אימא סיפא נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה טעמא דמייתי הבעל ראיה הא לא מייתי הבעל ראיה אב מהימן אתאן לר"ג דאמר נאמנת א"ר אלעזר תברא מי ששנה זו לא שנה זו רבא אמר רישא כאן נמצאו וכאן היו סיפא כאן נמצאו וכאן היו רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך ופירש"י רבא מהדר לאוקמא כולה כר"ג דהלכתא כוותיה לעולם חזקה דגופא עדיפא ורישא טעמא משום דבבית אביה נמצאו המומין אתרע חזקה דאב דאיכא למימר כאן היו קודם אירוסין רב אשי מהדר לאוקמה נמי כולה כר"ג דחזקה דגופא עדיפא ורישא להכי לא מהני חזקה דגופא לפי שאין הטענה שלה אלא של אביה שכתובת אירוסין לאב וה"ל מנה לאבא בידך וגבי אב לא אמרינן בגוף שלה דתהני חזקתה וכתב הרא"ש הרי"ף לא הביא כל הני אוקימתות לפי שסובר שאין נפקותא בין שינויא דרבא לשינויא דרב אשי והר"מ כתב דלרב אשי אם היא בוגרת אפילו עודה בבית אביה על הבעל להביא ראיה דמנה לי בידך הוא ולרבא בוגרת נמי כל זמן שלא נכנסה לרשות הבעל כיון שנמצא בבית אביה אמרינן כאן נמצאו וכאן היו ועליה להביא ראיה וכיון דפליגי הלכתא כרב אשי דהוא בתרא ואני אומר דאף רבא מודה בבוגרת דאף בבית אביה על הבעל להביא ראיה דלא שייך למימר כאן נמצאו וכאן היו אלא בנערה דכתובתה לאביה והיא עצמה ברשות האב לכל מילי הלכך איתרע חזקתה ברשות האב ועל האב להביא ראיה ואע"ג דמן הדין מיד כשנתארסה היא ברשות הבעל ולענין מומין דכל מומין שיולדו בה אמרינן נסתחפה שדהו כאילו נכנסה לרשות הבעל מ"מ כיון שהיא ברשות האב לכל מילי והכתובה שלו אמרינן כאן נמצאו וכאן היו קודם אירוסין אבל בוגרת כיון שיוצאת מרשות אביה ואינה נקראת עוד על שם בית אביה כך לי עומדת בבית אביה כאילו עומדת בבית איניש דעלמא וחשיבה כאילו נכנסה לרשות הבעל ולכן לא הביא הרי"ף כל הני אוקימתות וכן מוכח מן התוספות עכ"ל. והר"ן הקשה על פרש"י וכתב לפיכך נ"ל דרבא ה"ק לאו כדקס"ד דמתניתין שייכא בפלוגתייהו דר"ג ורבי יהושע דאינהו פליגי בברי ושמא ומתני' בשמא ושמא כגון שאינה בקיאה בהם מתי נולדו וטעמא דרישא וסיפא משום כאן נמצאו וכאן היו והיינו טעמא דלא סגי ליה לבעל להביא עדים משנתארסה משום דאיכא תרי חזקות כדאיתא בגמרא הא לאו הכי הוי סגי ליה מטעמא דכאן נמצאו וכאן היו ועל פירש"י בדרב אשי כתב משמע מלשונו שאפילו האב טוען ברי חזקה דגופא דידה עדיף לא מהניא ליה ואין זה מחוור דאמאי לא לפיכך נראה דה"ק רישא מנה לאבא בידך כלומר טענה דידה שטוענת ברי אינו אלא מנה לאבא בידך והאב אינו טוען ברי אלא שמא ומש"ה אמרינן דעל האב להביא ראיה אבל סיפא כיון שהיא טוענת ברי והממון שלה ה"ל מנה לי בידך ומשום הכי אמרינן דעל הבעל להביא רמיה וכר"ג והרי"ף הביא משנתינו כצורתה ונראה שסמך לו על אוקימתא דרבא דפשטא דמתניתין משמע שאין אחד מהם טוען מתי נולדו וכמו שפירש' וכל היכא דה"ל שמא ושמא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו ואוקימתיה דרב אשי אע"ג דקושטא היא לא הוצרך להביאה דמדר"ג ילפינן דכל ברי ושמא במנה לי בידך היא נאמנת משום חזקה דגופה ובמנה לאבא בידך על הדרך שפירשתי פשיטא דאינה נאמנת שאין ברי דידה מועיל לגבי האב שהוא בעל הממון התובע בשמא וכן הרמב"ם ז"ל הביא משנתינו כצורתה בפכ"ה ולא הזכיר שיהיה אתד מהם טוען כלום עכ"ל וה"ה כתב פסק רבינו כאוקימתא דרבא וכן נראה מן ההלכות שהביאו משנה כפשטה ויש שם אוקימתא אחרת רב אשי רישא מנה לאבא בידך וכו' ופירשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דרב אשי מוקי לרישא בנערה ובשאין האב טוען ברי ואע"פ שהיא טוענת ברי אין טענתה מועלת לאביה שהרי בעודה ארוסה והיא נערה או קטנה כתובתה לאביה והוא אינו טוען ברי אבל סיפא כיון שנשאת הרי כתובתה לעצמה והיא טוענת ברי וה"ל כמנה לי בידך ופסק הרשב"א כרב אשי דהוא בתרא ואמר דאפי' בנמצאו ברשות האב אם היתה היא בוגרת שכתובתה לעצמה או שהיה האב טוען ברי שמשנתארסה נולדו על הבעל להביא ראיה אלו דבריו ז"ל עכ"ל: ומ"ש רבינו ברישא ואם אין לו ראיה תצא בלא כתובה ואפילו הקידושין צריכה להחזיר: ומ"ש בסיפא אבל אם הביא ראיה שהיו בה מומין בבית אביה לאחר שנתארס' לא מהני ליה הכי דייק בגמ' פרק המדיר אמתני' דכנסה לרשות הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארכה היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות:
ומ"ש נמצאו בה מומין שבודאי היו קודם וכו' על האב להביא ראיה שידע בהן הבעל ונתרצה כ"כ הרמב"ם בפ' הנזכר ופשוט הוא וכן מתבאר בגמרא פרק המדיר (דף עו). דגרסינן התם איתיביה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מודה ר"מ במומין הראויים לבא עמה מבית אביה שעל האב להביא ראיה ואמאי מנה לי בידך הוא הב"ע ביתרת יתרת מאי ראיה מייתי ראיה דראה ונתפייס הוא: ומ"ש או שחזקתו שידע בהן הבעל כ"כ הרמב"ם בפ' הנזכר והענין לומר שאם היה המום בפנים חזקה הוא שידע בו וכיון ששתק אז ודאי נתפייס ואינו נאמן לומר שעצם עיניו או השפילם ולא הכיר באותו מום עד עתה וכן מבואר בגמרא גבי שומא דכי אוקמוה בעומדת על פדחתה פריך פדחתה ראה ונתפייס הוא: כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ד סי' א' דהא דאמרינן שאם משנתארסה היו בה מומין הללו נסתחפה שדהו היינו משנקדשה אבל משודכת בלבד היינו לא נתארסה ופשוט הוא: וכתב במישרים נכ"ג ח"ח בשם התוספות הא דאמרינן שאם היא בבית אביה על האב להביא ראיה לאו דוקא בביתו אלא אפילו יצאה מבית אביה והיא עומדת בבית הארוס כל זמן שלא נכנסה לחופה על האב להביא ראיה כי אין רשות המקום גורם אלא רשות בעל הממון וכן נכנסה לחופה אפילו היא בבית אביה על הבעל להביא ראיה עכ"ל:
כתב הרמב"ם בא עליה ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לו עד עתה וכו' אין שומעין לו וכו' בפרק הנזכר כתב כן וכתב ה"ה זה בראה שלמד רבינו ממה שאמרו ונתבאר פי"א בטענת בתולים שאינו יכול לטעון אותה לאחר זמן אף כאן כל שחזקתו שידע ולא טען אינו יכול לחזור ולטעון ובירושלמי פ"ק דכתובות השוו בתולין למומין בשאר דברים ולפי דבריו הסוגיא שבפרק המדיר גבי אוקימתא דרבא שמשמע בביאור שא"א חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו להוציא מן הבעל כתובה כל זמן שהוא מביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה המומין מפרש רבינו שהוא דוקא בשלא בעל או שלא שהה אלא שכנס אותה לחופה אבל אם בעל ושהה ולא טען חזקה ידע ונתרצה ושוב אינו יכול לטעון זה נראה לדעריו עד כאן לשונו :
נמצאו בה מומין והלכה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת ארישא קאי שכתב קדשה על מנת שאין בה מומין ומש"ה קאמר דאף על פי שנתרפאו אינה מקודשת דכיון שהיו בה מומיו בשעה שקדשה בטלו הקדושין וכי נתרפאו בתר הכי מאי הוי דעל מנת שאין בה מומין בשעה שהוא מקדשה משמע אבל על מנת שלא יהיו בה מומין ע"מ שלא יהיו בה בתר הכי משמע ומ"ה אם רפאן הרופא אח"כ הרי זו מקודשת למפרע ודע דבפרק המדיר (דף עד) ת"ר הלכה אצל חכם והתירה מקודשת אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת מה בין חכם לרופא חכם עוקר הנדר מעיקרו ורופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא וכתבו התוספות על זה אין לפרש דבלשון תליא מלתא שהרי קדשה ע"מ שאין בה מומין והיו בה מומי דא"כ הלך הוא אצל הרופא וריפאו אמאי אמרינן לקמן דמקודשת אלא בקפידת המומין תלוי הטעם שאף עתה לאחר שנתרפאה היא נמאסה בעיניו כשזוכר שהיה בה מומין וכ"כ הרא"ש והר"ן ז"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם שאכתוב בסמוך וזה שלא כדברי רבינו ויש לתמוה עליו למה פסק סתם דלא ככל הני רבוותא" "ב"ה ואפשר שלא כתבו שאין הדבר תלוי בלשון אלא לענין אומר שאין בה מומין משום דקשיא להו מה שאומר שהלך אצל רופא ורפאו ולפיכך הוצרכו לתת טעם לחלק ביניהם אבל אומר שלא יהא בה שפיר דייקינן הלשון לומר שאינו מקפיד אלא שלא יהיו בה אח"כ אבל אם ימצאו בה ויתרפאו אינו חושש: כתב הרמב"ם בפ"ז קדשה על מנת שאין עליה נדרים והיו עליה נדרים והלכה אצל חכם והתיר לה ה"ז מקודשת קדשה על מנת שאין בה מומין והיו בה מומין והלכה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת אבל אם התנה האיש שאין עליו נדרים ושאין בו מומין והיו עליו נדרים והיו בו מומין והלך אצל תכם והתירו ואצל רופא וריפא הרי זו מקודשת שאין גנאי לאיש במומין שכבר נרפאו והאשה אינה מקפדת על זה עכ"ל והוא ברייתא בפרק המדיר אבל הוא שהלך אצל חכם והתירו אצל רופא וריפא אותו מקודשת ויהיב טעמא בגמרא משום דאיתתא בכל דהו ניחא לה עיין בתשובת מהרי"ק שורש ק"ה ושורש ק"ז:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
קדשה ע"מ שאין עליה נדרים וכו' נראה וכו' בפרק המדיר ונראה דלאו דוקא אלו הג' דה"ה בדברים שבינו לבינה כגון נטולה אני מן היהודים שדרך בני אדם להקפיד בהם כדכתב הר"ן הביאו ב"י ולא נקט אלו ג' אלא לאשמועינן דאפילו בנדרי עינוי נפש לא מצי למימר דמקפיד אלא דומיא דג' אלו דדרך בני אדם להקפיד הא לאו הכי כגון קליות ואגוזים אע"ג דאית בהו נמי קצת עינוי נפש לא קפיד: ומ"ש כגון שנדרה שלא לאכול חרובין כ"כ הרמב"ם בפ"ז וכתב הרא"ש שם דה"א בירושלמי ונראה דנקט חרובים דאע"ג דראוי לנדור עליהם שלא תאכל אותם כדאמרינן למה נקרא שמם חרובים שקשים לגוף כחרבות אפ"ה מקפיד שלא תהא נדרנית:
היו עליה נדרים והלכה אצל חכם והתירה מקודשת מפרש בגמרא לשם שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו ונמצא כמי שלא היה עליה נדר בשעת קידושין ואנדרי עינוי נפש קאי ומכאן יש להוכיח הא דאמר דבעל מיפר נדרי עינוי נפש לאו לאפקועי כח החכם קאמר דלעולם החכם עדיף ויכול להתיר כ"כ המרדכי לשם וע"ל בסי' י"ב:
ומ"ש ואפילו אם היא אשה חשובה וכו' פי' ל"מ באינה חשובה דלא איכפת ליה במה שהתיר לה החכם ושהיא מקודשת דאם אינו חפץ בה לפי שהיא אשה נדרנית מגרש לה אלא אפילו היא אשה חשובה דלא ניחא ליה בהתרת חכם ודליהוו קידושין ויגרש לה כדי שלא יאסר בקרובותיה קמ"ל ומשמע בדברי רא"ש להדיא דמאי דמצריך גט באשה חשובה אינו אלא חומרא ע"ש:
ואם קידש ע"ת ובעל וכו' פירוש שבעל מיד אחר קידושין ולא נכנסה לחופה וכך היא מסקנת הרא"ש לשם דאינו אלא ספק קידושין דאע"ג דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין מ"מ לא אחליה לתנאיה אלא סבר אם ימצאו עליה נדרים אגרשנה ואינני חייב ליתן לה כתובתה וכ"כ בהגהת אשיר"י לשם וז"ל המקדש ע"ת אעפ"י שהתנה בשעת ביאה אפ"ה צריכה גט ממנו ומסתמא התנאי לא היה רק משום הכתובה וכו' עכ"ל. וב"י הקשה למה כתב רבינו כאן קידש ע"ת ובעל דמשמע דוקא בעל ובסוף סי' ל"ח כתב דברי הרמב"ם דאפילו קידש ע"ת וכנס סתם אפילו לא בעל נמי צריכה גט ולא נחלקו עליו עכ"ל ול"ק מידי דדין מקדש ע"ת ובעל דכל הפוסקים הסכימו לפסוק כר"א דצריכה גט כתבו רבינו כאן בסתם אבל מקדש ע"ת וכנס סתם ולא בעל דאינה הלכה פסוקה אלא משמע דבין לאביי ובין לרבה אינה צריכה גט וכמו שכתב הר"ן לפי דרכו אלא דהרמב"ם פסק כך כתבו רבינו על שמו בסוף סימן ל"ח כשהביא תחלת דבריו בדין קידש על תנאי וביטלו דבטל אפילו ביטלו בינו לבינה הביא כל דבריו גם בקידש על תנאי ובעל או כנס סתם:
ומ"ש ויש עדים על היחוד וכו' כ"כ הרא"ש לשם דאם אין שם ב' עדים על היחוד אינה צריכה גט כלל דאפי' המקדש בפירוש בעד א' אין חוששין לקידושין ומיירי אפי' במקדש בביאה והויא בעילתו בעילת זנות דלא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא כשיכול לבעול אותה למצוה כגון דאיכא שתי עדים שמתייחד עמה בפניהם אבל אם אין שם ב' עדים בעל כרחינו בועל בעילת זנות וכ"כ המרדכי בפרק המדיר ובפרק האומר בקידושין ע"ש ר"ב:
ומ"ש אבל כתובה אין לה לכאורה משמע דוקא במקדש ע"ת ובעל סתם או כנס סתם וליתא אלא אפילו קידשה סתם וכינסה סתם או בעל סתם אם נמצאו עליה אחד משלשה נדרים אלו אין לה כתובה כדלקמן סוף סי' קי"ז וכן במומין וכ"כ הרמב"ם להדיא בפכ"ה מאישות ולא כתב רבינו כאן במקדש ע"ת דכתובה אין לה אלא כדי ליתן טעם על מ"ש דצריכה גט אפילו בעל לאלתר משום דאמרינן דבעל לשם קידושין אפילו יהא עליה נדרים דא"כ קשה לאיזה צורך התנה עמה עכשיו שלא יהא עליה נדרים ואמר דהתנה עמה כדי שלא יהא חייב ליתן לה כתובה אבל גט ודאי צריכה דאע"ג דלא בטליה לתנאיה ולא אחליה מ"מ כיון דיכול לבעול לשם מצוה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם לא יחפוץ בה יגרשה וכדפרישית בסמוך דה"א בהגהת אשיר"י ולא כתב רבינו כאן אם הוא ספק דאורייתא או ספק מדבריהם ובגמרא פליגי בה רבה ורבא בקדשה סתם וכנסה סתם וה"ה בלא בעל ולא כנסה אלא קידשה סתם נמי צריכה גט מספק וכ"כ הרא"ש ומשמע מדבריו לשם דמסתפק אם צריכה גט מספק דאורייתא או מדבריהם וזה דעת רבינו שכ' בסתם צריכה גט מספק ולא פירש:
אבל אם הוא במקום גלוי אין מבטלין הקידושין מדברי רבינו משמע דאפילו היא בבית אביה דמסתמא ראה ונתפייס אבל במרדכי כתב בשם ר"י דדוקא בנכנסה לרשות הבעל דתנן בסיפא קאמר דראה ונתפייס אבל ארישא דעודה בבית אביה יכול להיות שלא הכיר במומין אפילו הם בגלוי וכן כשיש מרחץ בעיר וכו' לא קאי אלא אנכנסה ברשות בעל אבל כשהיא ארוסה בבית אביה אפילו יש מרחץ בעיר אינה מקודשת דאין רגילות שיבדקנה קודם האירוסין בקרוביו וכ"כ בהגהת אשיר"י ונ"ל דכיון דשאר פוסקים לא חילקו בכך ה"ל ספק קידושין ואם קידשה אחר צריכה משניהם:
נמצאו בה מומין לאחר שנתארסה והיא עדיין בבית אביה כו' תצא בלא כתובה משנה שם ובגמרא קאמר להדיא דאי לא מייתי האב ראייה ל"מ כתובה דלא מפיק מבעל אלא אפילו הקידושין שמחזיק בידו צריך להחזיר ול"ת אליבא דמ"ד קידושין לאו לטבועין ניתנו אלא אפילו למ"ד קידושין לטבועין ביתנו ה"מ קידושי ודאי אבל קידושי טעות אי מייתי ראיה אין אי לא לא ואע"פ דהדר ביה תלמודא מהך אוקימתא מטעמי אחרינא הדר ביה אבל הא מילתא דאי לא מייתי האב ראיה דאפילו הקידושין צריך להחזיר הילכתא היא דהך אוקימתא קאמר ליה תלמודא אליבא דרב אשי דהילכתא כוותיה דמתרץ רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך לפי פר"ת בתוס' דלא כפירש"י (ע"ש בדף ע"ו) וע"ל ריש סימן כ' וכתב רבינו תצא בלא כתובה מע"ג דהאי לישנא לא תנא ליה הכא לא במשנה ולא בברייתא אפ"ה כתבה רבינו לאורויי דכתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא כדדייק תלמודא (בדף כג) אמתני' דכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה ופשוט הוא דאע"ג דלגבי ממונא על האב להביא ראייה מ"מ כיון דספק הוא שמא נולדו בה לאחר שנתארסה ונסתחפה שדהו ואין כאן קידושי טעות צריכה גט:
ומ"ש אבל בוגרת אפי' היא בבית אביה על הבעל להביא ראייה כ"כ הרא"ש ע"ש הרמ"ה דלרב אשי אם היא בוגרת אפי' עודה בבית אביה על הבעל להביא ראיה דמנה לי בידך הוא והלכת' כרב אשי דהוא בתרא ואני אומר דאף רבא מודה בבוגרת וכו' עכ"ל הרא"ש וכ"כ ה"ה בפכ"ה מאישות שכך פירשו הרמב"ן והרשב"א ושהרשב"א פסקו דבנערה נמי דוק' כשהאב טוען שמא אבל אם האב טוען ברי שמשנתארסה נולדו בה המומין על הבעל להביא ראיה וכ"נ מדברי הר"ן הביאו ב"י:
כתב הרמב"ם בא עליה ושהה כמה ימים וכו' פכ"ה דאישות ומשמע דאפילו לא בא עליה אלא פעם אחת נמי דינא הכי וכן פירש ה"ה:
ומ"ש ושהה כמה ימים פירוש ששהה אחר שבעל כמה ימים כגון ב' וג' ימים דכיון דלא בא לב"ד מיד אחר שבעל ודאי ידע ונתרצה ודוקא היכא שבית דין מצוי כל שעה וכדין טענת בתולים לקמן בס"ס ס"ח דמשם נלמד לטענת מומים כמ"ש הרב המגיד אלא דלשם אם נסתרה עמו צריך לטעון מיד ואם לא טען מיד אינו נאמן כמ"ש הרמב"ם בפי"ג מאישות וגבי מומין משמע מדבריו דדוקא בשהה כמה ימים לא מצי טעין אבל בו ביום או למחר מצי טעין אף על גב שאינו טוען מיד לאחר שבעל אבל אם טען שלא בעל אלא עתה פלוגתא דר"מ ור"י והלכה כר' יוסי דלא מוקי איניש אנפשיה כלל ועיין בתשובת מהרי"ק שורש כ"ה ושורש ק"ז:
נמצאו בה מומין והלכה אצל רופא וכו' ברייתא שם מה בין חכם לרופא חכם עוקר הנדר מעיקרו ורופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא ופירוש רש"י עוקר הנדר מעיקרו נמצא כמי שלא היו עליה נדרים בשעת קידושין ורופא מכאן ולהבא אבל עד עכשיו היו עליה נמצא שבשעת תנאי הקידושין הטעתו עכ"ל:
ומ"ש אבל נתקדשה לו על מנת שלא יהא בה מומין ונמצאו בה מומין וריפאן הרופא ה"ז מקודשת נראה דרבינו מחלק בין קדשה ע"מ שאין עליה מומין דבלשון זה אינה מקודשת אפילו ריפאן הרופא שהרי היו עליה אבל אם אמר ע"מ שאין עליה מומין בלשון זה מקודשת דכיון שרפאן הרופא הרי לא יהא בה מומין ותימא דזו מניין הוא לו דלא רמיזא לא במשנה ולא בברייתא ולא בגמ' ותו דעיקר התנאי הוא על שעת הקידושין שלא יהא בה מומין עכשיו ותו דמפני מה השמיט רבינו סיפא דברייתא דכשהתנה היא עמו שלא יהא בו מומין והלך ורפאן הרופא דמקודשת וכתבה הרמב"ם בפכ"ז וקבלתי דט"ס הוא בדברי רבינו וצריך להגיה בו במקום בה והכי משמע להדיא מלישנא דכתב רבינו אבל נתקדשה לו וכו' דלנוסחת הספרים ה"ל לומר אבל קדשה ע"מ שלא יהא בה מומין כמ"ש תחלה קדשה ע"מ שאין עליה נדרים קידשה ע"מ שאין עליה מומין אלא ודאי דכשמדבר שהבעל מתנה עם האשה קאמר קדשה על מנת כך וכך אבל כאן שמדבר שהאשה מתנה עם הבעל קאמר אבל נתקדשה לו ע"מ שלא יהא בו מומין שהאשה לא הסכימה להתקדש לו אלא ע"מ שלא יהא בו מומין ויתיישב שכתב רבינו הדין השנוי בסיפא דברייתא וכמ"ש הרמב"ם ודבר ברור הוא כדפי' ושרי ליה מאריה לב"י שכתב בש"ע דין זה כמו שהוא בספרי רבינו והוא טעות גמור:
דרכי משה[עריכה]
(א) וכן נראה דעת רבינו בעל הטור דכתב באשה חשובה צריכה גט ובאינה חשובה מקודשת:
(ב) ובהגהות אלפסי החדשות ע"א דף תק"ה פ' המדיר משמע דאף בקידש ובעל ע"ת הוי מקודשת מספק ול"נ כן מדברי הר"ן ושאר הפוסקים:
(ג) ואע"פ שפשוט למר לדידי מיבעיא לי דל"ד לזיעה כלל דאף אם מנגכת עצמה אינה יכולה להעביר כל הזיעה ממנה בלא רחיצה ואפשר דאף בשעת תשמיש תחזור ותזיע משא"כ במשתנת בשעת השינה דאם תעמוד ממטתה הרי עבר ממנה לגמרי בעת התשמיש דהא כל אשה בלא משתנת מלא' צואה אלא שהכל רצין אחריה ולא מקרי מום ומה לו לבעל אם משתנת במטה בעת השינה מאחר שאינו עמה אז במטה מאחר שאינה משועבדת לו לזה ע"כ נראה דל"ד לזיעה אבל מ"מ נראה דמום גדול הוא מה שלא תשכב עמו במטה דאע"ג דאינה משועבדת לו מ"מ לא יהא אלא כנדר שבינו לבינה דמבטלין קדושין כמו שנתבאר ריש סי' זה ומיהו אפשר דנדר שבינו לבינה אינו מבטל הקידושין אלא בדבר שמשועבדת לו כמו בנדרה בטולה אני מן היהודים וצ"ע:
(ד) וכתב מהרי"ק שורש ק"ה דלאחר ל' יום אינו נאמן לומר שלא בא עליה דכולי האי לא מוקים איניש אנפשיה עכ"ל ועוד האריך וע"ש: