ט"ז על חושן משפט רמה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(סעיף א') הכותב בשטר נתתי עיין בר"ן פרק השולח בפשט המשחרר ב' עבדים כאחד דמי שנותן חצי נכסיו לאדם א' א"צ שיתן בכל כלי וכלי החצי אלא שמין את הנכסים והעתקתיו בי"ד סימן רס"ז סנ"ט:
(סעיף ד') אין בעל חוב של הנותן. ק"ל ל"ל נקיט רבינו שאם המקבל רוצה עכשיו לקבל השדה ואמר כבר הודית שנתת לי והנותן אינו רוצה לתת עכשיו שהדין עם המקבל וכן כתב רש"י ועוד קשה הא דכתב כ"ז שישאר ביד הנותן כו' דמשמע לענין זה מהני הא אפילו אם לא הודה מעולם לא היה בעל חוב יכול ליקח השדה זו כיון שיש למלוה מידי אחרינא לשלם וא"ל [שהית'] שדה זו אפותיקי לאותו ב"ח דא"כ וודחי ההודאה לאו כלום לקלקל שעבודו של זה ונ"ל דודאי כשהגיע זמן הפרעון ובא זה והודה ואומר נתתי לפלוני שדה זו שהיא בינונית ושעבוד בעל חוב פשיטא דאינו נאמן אלא דמיירי שכבר הודה קודם זמן הפרעון ובזה יש חילוק דכל שיש לו עכשיו נכסים אחרים לפרוע אף שהם זבורית מהני ההודאה שהודה כבר ואינה גובה מבינונית דהא בשעה שהודה כן אם היה הלוה רוצה למוכרה היה הב"ח מוכרח לקבל זבורית דאין נפרעין ממשועבדים במקום שיש ב"ח ה"ה נמי שמועלת ההודאה ההיא אבל אם אין לו עכשיו נכסים אחרים לא מהני אותה ההודאה הקדומה דהא אף אם הי' מוכרה היה מוכרה היה ב"ח טורפ' עכשיו ולרבותא זו לא נקט הנ"מ של רש"י שזכרתי כנ"ל נכון ולקמן בס"ז יתבאר דאם המקבל מהרב מלזכות באותה המתנה דבטלה והכא לא מיירי מזה שעיקר החלוק אם זכה מעולם או לא אבל עכשיו אין מהרב בזיכוי אם נעשה באמת:
(סעיף ו') אבל אם לא היה בסמ"ע סקי"א הקשה פשיטא ונ"ל דקמ"ל אע"פ שאמר ששמע מאביו שלא קיבל אותה מתנה אפ"ה אמרינן שמא לא ידע גם הוא ממה שזיכה לו ע"י אחר
(סעיף ז') נשבע היסת הקשה רבינו ע"ז מה ענין שבועה לכאן וכתב הב"י והמ"מ נ"מ לענין ב"ח ונרא' לדקדק עוד לאיזה צורך הביא רבינו סיפא דרמב"ם טען הנותן כו' כמ"ש המחבר ס"ה שהוא דבר פשוט אלא מש"ה מביאו רבינו לדחות תי' זה דנ"מ לענין ב"ח דהא ע"כ סיפא דטען מיירי שהחזיק המקבל שני חזקה וכמ"ש המ"מ דאל"כ לא היה נאמן וא"כ גם הרישא מיירי מזה שהחזיק שני חזקה ופשיטא דבזה ב"ח גובה ממנו כיון שמוחזק בה שהיא שלו והנותן כבר הודה שנתנו לו ודאי גובה ממנו ולא מהני שבועה אלא ודאי דלא מיירי מבע"ח כלל ע"כ הקשה רבינו שפיר על הרמב"ם ובד"מ כתב על דברי הרמב"ם ונ"ל דאינו נאמן אפילו בשבועה מאחר שבא לחוב לבע"ח מיהו אפשר דבכה"ג נאמן בשבוע' מאחר שידענו בו שדבר זה לאו שלו היה מעיקרא וכמש"ר לדעת רש"י ובסמ"ע:
(סעיף י' בהג"ה) ב"ח גובה ממנו עסמ"ע סקי"ח פי' דמיירי בשטר ולע"ד דה"ה במלוה ע"פ כיון שאין לו במה לשלם רק מזה אין בידו להפקירו ולהזיק בידים לחבירו ויש הוכחה לזה ממה דקי"ל דאין אדם נאמן לומר על מה שתחת ידו שהוא של אחרים כמ"ש סי' צ"ט ואי יכול להפקירו יהיה נאמן במיגו דהיה עכשיו מפקירו שיוכלו אותן אחרים לזכות בהם אלא ע"כ דאין לו כח להפקירו:
(סעיף י"א) ואם חזרו הבעלים בדברי הסמ"ע סקכ"א תמהתי מאוד לפי סברתו דמוקמינן בחזקת בעלים הא' לא מהני כלל תפיסת שום אדם ומ"ש אח"כ בשחזרו בעלים הא' ותפסום שיהי' יפה כחם מחמת שהם בעלים הראשונים ממה שהיה בתחלה ג"כ בחזקתם אע"פ שלא היה בידם בדין חזקת מרא קמא דאיתא בפרק השואל במחליף פרה בחמור דהוי כאלו הוא ממש בידם כל שהוא באגם וקושיא מעיקרא ליתא דדוקא בההוא ארבא דדינא הוא כל דאלים גבר מצד תקנת חכמים לא פסקו שכל א' ישבע ויטול החצי כמ"ש התוס' והרא"ש ריש ב"מ והטעם דחכמים ידעו שלא יתקוף כי אם אותו שהדין עמו דהב' חושב בדעתו למה אטריח עצמי לתקטף היום או מחר יביא זה עדים ויוציא ממני מש"ה לא מהני אח"כ מה שיתפוס שני כי יש סברא שהא' תפס בדין כיון שהוא נתאמץ יותר מן הב' בתחלה משא"כ כאן שהספק הוא ספיקא דדינא וס"ל להרמב"ם שלא עשו כאן תקנה דאין שייך כאן כל אחד ישבע ויטול החצי גם כל דאלים גבר לא שייך בזה דהטעם דשם אין שייך כאן ע"כ הניחו אותו על הדין דמי שהוא מוחזק הדין עמו ומשום הכי כל מי שבא להחזיקבעצמו הדין עמו יהי' מי שיהיה בין הבעלים הא' הן אדם אחר וה"ה בכל ספיקיז דדינא הוה כן לרמב"ם כמובא בהרבה מקומות ולא הוצרך הרמב"ם לכתוב כאן שהב' יכול ג"כ ולתפוס אלא ללמדינו שמה שמועלת התפיסה אצלם לא קאי על המקבל דלדידיה לא מהני תפיסה דממ"נ לית ליה זכות בזה אלא דבעלים הא' עם אותו אחר מהני כל מי שיכול להחזיק כמ"ש:
(ע"ש) וי"א שאם היתה כו' נ"ל דהך י"א מקומו בס"י אחר שכתב אלא הרי הוא הפקר וכל הקודם זכה בה וע"ז קאי האי וי"א: