ט"ז על חושן משפט צז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(סעיף ו) ויש להם דין כו' פי' מיד שסלקם מהמחובר ה"ל מטלטלין ואפי' שליח ב"ד אסור למשכנם. כדין כלי אוכל נפש ועוד ה"ל מטלטלין דצריך להחזיר בשעת מלאכ' וזה אף בכלי שאין אוכל נפש כמבואר בסעיף שאח"ז:
(סעיף י"ב בהגה) וא"צ להחזיר ואע"ג דקי"ל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני שאני הכא דאמר רחמנא השב תשיב רבתה התור' השבות הרבה ולא משכחת לה אלא דמחזיר כלי יום ביום וכלי לילה בלילה ומהכא נפקא לן דקני הכי אמרינן בתמור' דף ו':
(סעיף י"ד) אלמנה בין שהיא צ"ל דה"ה כל פנויי' גרושה ובתולה אלא שדבר הכתוב בהוה שדרך אלמנ' להיות בעלת משא ומתן ואין זה מדרכן של בתולות ויש לו הוכחה ממתני' דהמקבל אלמנ' בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה ר"ש אומר עשירה ממשכני' אותה עניה אין ממשכנין אותה מפני שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותי' פי' של זנות וא"כ כל פנוי' בכלל. רש"א אומר אין ממשכנין אותה וא"כ כשתאמר לת"ק דוקא אלמנה לחוד יש איסור יש כאן ב' פלוגתא וסברות הפוכות דלת"ק שהוא מחמיר בעשירות מקיל בגרושה ובתולה ולא מחייב רק באלמנה ור"ש דמקיל בעשירה יחמיר בגרושה ובתולה ובמתני' לא שנינו רק פלוגתא אחת והוכחה כזו מצינו בדברי המ"מ בפ"ג דמלוה אמ"ש הרמב"ם דאיסור חובל הוא באלמנה אפי' בשעת הלואה והקשה הוא עליו דא"כ לר"ש אמאי אוסר בענייה משום שם רע הא חובל בשעת הלואה א"צ להחזיר וכ"ת דבהא נמי פליגי דלר"ש חייב להחזיר אפי' בחובל בשעת הלואה ולת"ק א"צ להחזיר בחובל בשעת הלואה א"כ קשה היה להם לחלוק בתרתי ולא מצינו מחלוקת אלא בעשירה לבד עכ"ל וא"כ קשה מק"ו היכא דהוה סברות הפוכות בפלוגתייהו היה להם לחלוק בפירוש בתרתי אלא העיקר דלת"ק נמי אין חילוק בין אלמנה ושאר
(סעיף כ"ד אצ"ל שלא תטול) פי' שאין פוסקין לה ליטול אלא אפי' תפיסתה לא מהני להבא ולא מיירי לשעבר והסמ"ע ס"ק נ"ו דחק עצמו בחנם:
(ע"ש מיהו אם מעות נדונייתה) לפי מ"ש הסמ"ע סקנ"ח דלהבא משמע ומש"ה ניחא כו' תמהני דלא תיקן כלום דעכ"פ מה שמותר על המזונות יגבה הב"ח כמ"ש בא"ע סימן נ"ג והמותר ליורשים ודכוותה כאן לב"ח וזה סותר מ"ש אח"כ דאינו גובה כלל מהנדוניא ונראה לפע"ד דכוונת רמ"א דאף לדעה דס"ל דב"ח גובה ממעות נדוניא שכ' המחבר בסעיף כ"ו ומ"מ מודה לענין מזונות שתוכל לתפוס ממעות נדוניא שברשותה רק המותר לב"ח ואח"כ בסעיף כ"ו הביא דעת י"א דאינו גובה כלל מעות נדוניא כנ"ל שהכריע רמ"א בפי' הדיעות האלו ומש"ה לא כתב כאן הי"א כמ"ש בסוף אלא דכאן הוא אליבא דכ"ע ואם הכניסה לו בית בנדונייתא לכ"ע אין ב"ח שלו גובה מבית זה דהא בא"ע סימן כ"א בסי"ד יש דעות במכירת צ"ב במטלטלין משמע דבקרקע כ"ע מודים דמכרו בטל וכ"כ בא"ע סימן קי"ח בשם תשובת הרא"ש ונ"ל דאי חשבינן להך קרקע שהיה ממושכן לשמעון כו' כאלו הכניסה לבעלה בנדונייתה הרי לא חל שעבוד עליו כדרך שלא יוכל למכרו עכ"ל:
(בטור סי"ח) אבל אית ליה תרי משמע שאע"פ שעושה מלאכה בתרווייהו מ"מ שרי למשקל חד דליכא למימר דלא עביד אינש אלא בחד מדאמר ברישא דוקא דלית ליה אלא חד וע"כ דעביד ביה עובדא דאל"כ פשיטא דשרי למשקל מניה אע"ג דעביד ביה ע"ז אמר אבל אית ליה כו' משמע נמי דעביד בתרוייהו וכן מוכח אח"כ דקאמר ודוקא כו' אבל כלי אומנות והיינו ידעביד בתרווייהו דהא גבי סידור ג"כ פשוט דאין מסדרין לו באותו שמונח בטל אצלו ומ"ש דלא עביד עבידתא דמתזן מאגרא נמי מיירי דעביד בתרווייהו אלא דלא מתזין מאגרא ואפ"ה שרי למשקל חד וא"כ קשה מהתוספתא שהביא המ"מ שהעתיק הב"י שהיה לו ה' ראיות אינו רשאי לחבול ואפי' א' מהם ואם נאמר דהתוספתא מיירי דכל הראיות הם לצורך ספיקו קשה הא די אם נניח לו ב':
(ע"ש פרות המרכסות) פי' להסיר הקליפה מן התבואה שנתייבשה:
(בסכ"ה בית הערב) וכל אלו כצ"ל ואח"כ שם דין הערב ולהנך [ואנך] כדין הלוה כנ"ל:
סל"ה [סכ"ד] ואח"כ נאמן לומר פרעתי הוצרך לזה דלא תקשה אי מלוה בשטר הוא הא אף אם לא יחזיר לו מ"מ יוכל לתבוע אותו בשטר מאי אמרת שמא יטעון במשכון שהחזיר א"כ אף בעדים נחוש כן ואם מלוה ע"פ הוא הא ודאי מעיקרא מהימניה ללוה בע"פ את המעות ואמאי לא יאמין לו עכשיו ע"כ כ' רבינו דאף אם יש לו שטר מ"מ יכול זה לומר פרעתי השטר כו':
סמ"ח [ס"נ] כדרך שאחד מכל אלו אינה בכלל השבת העבוט כו' ט"ס הוא דאמאי פשוט לו השבת העבוט טפי מסידור וצ"ל בכלל לא תבא אל ביתו וזהו פשוט בגמ' וכן הוא בסה"ת שמביא וגם מדברי הרמ"ה דהשבת העבוט שוה לסידור:
(בשם מהרש"ק (בסימן צ"ו) בב"י ד"ה ומ"ש אם תובעין לקטן כו' עד כז"ה בהגדיל הקטן ודלא כמשמע מפרש"י בהגוזל דף צ"ח בהא דאכפיה רפרם לרב אשי כו' ובכתובות פרש"י בעצמו בע"א והוא עיקר וכך מוכח בהגוזל דקי"ב גבי קטנים מי מחייבי וע' בסוף ש"ת ר"מ מפאדווא ע"כ):
בטור מצות עשה להלוות וגדולה הוא יותר מן הצדקה פי' אם יש לפניו ב' מצות האחד לתת לעני מתנה ב' להשאיל לעני יעסוק תחלה בהלואה לעני דאותו שנצרך לקבל מתנה כבר הורגל בכך ומשתדל לו בקלות משא"כ זה שאין דרכו לקבל מתנות אלא להלוות:
(סעיף ד' ואפי' עשיר) קשה למה אמר כאן לפי שעה ולא אמר סתם כמו בריש הסימן ותו מאי שייכות יש למ"ש ולההנותו אף בדברים מאי שייכות לזה כאן ונראה דיש לו ב' דיוקים בקרא דאם כסף תלוה את העני וגו' דסמוך העני לב' דברים אלו משמע דגם לעשיר יש מצוה מה שאין נוגע לב' דברים אלו דהיינו אם כסף דוקא כסף יש לעני ביחוד מצוה משא"כ לההנותו בדברים וליעצו כראוי יש מצוה אף לעשיר תו יש דיוק דדוקא סתם הלואה שהיא ל' יום העני קודם משא"כ הלואה לפי שעה יש בה מצוה אפי' לעשיר וע"כ אמר מצוה להלותו לפ"ש כלומר ולא בסתם שהיא ל' יום:
(ס"ז שלא לצורך) ונראה פי' דאם מוציאה לאותו הענין ששאלה מן השואל אפי' הוא מאבד אין כאן איסור כי ע"ד כן הלוהו ואם מוציאה שלא על אותה הענין שהלוהו ואינו נאבד ג"כ אין איסור כי לא הלוהו דוקא על עסק זה אלא היה סבר דמסתמא יעשה לאותו עסק שגילה לו וכל שיש לו קיום להמעות לא איכפת למלוה אף אם ישנה מה שאמר בפניו אין איסור אלא אם ישנה מן הצורך שהלוהו לכך והוא מאבדה באותו עסק. אבל בבית הערב מותר למשכנו ק"ל כיון דאמרי' בס"פ ג"פ ומביא לקמן סי' צ"ח ואין יורדים לנכסי הלוה עד שיתבעו והטעם בגמ' כיון דנכסוהי דבר אינש אינון ערבאין ואין הערב משלם אלא שיתבע ללוה תחלה ושם ודאי אין חילוק בין קרקע למטלטלי דמטלטלין ודאי ג"כ אין לדיין להוריד למלוה קודם שיתבע דאל"כ היה לחלק בזה שם וא"כ קשה מנ"ל למדרש מקרא לביתו ולא לבית הערב כיון שראינו שכבר אסרה התורה למשכן לנכסים והם ג"כ ערבים וכ"ת יתורא לא מצינו למדרש אלא בערב קשה הא אמרי' בגמ' לצד שני לביתו ולא לשכר כתף ולשכר גמל כו' ונ"ל לתרץ דיש ב' יתורים בההוא קרא תיבה דלביתו דהל"ל לבית ע"כ צריך לנו ב' דרשות הא' בענין ההלואה עצמה שיש ג"כ היתר דהיינו גבי ערב והשנית שלא מעסק הלואה כלל שזכר הכתוב משאת מאומה אלא מידי אחרינא דהיינו שכר כתף וע"כ אמר בברייתא לצד שני ולא אמר ד"א כדרכו של תנא בשאר דוכתא אלא נתכוין שיש דרוש אחר שלא מענין הא' כלל דהיינו הלואה דבגווה משתעי קרא ובהא ניחא עוד מה שהקשה בברייתא למה לא כלל היתר דערב עם שכר כתף אלא עשה ממנו שני צדדים בשני בבית:
(סל"ד) וא"כ נאמן לומר פרעתיך בהיסת במגו דהחזרתי [ק"ל] עכשיו נמי שמחזיר לו המשכון למלוה למה לא יהא נאמן לומר פרעתיך דהא לא נתן המשכון שלא יהא הלוה נ"ל פרעתיך אלא בשביל שימצא לגבות חובו ובמה נתבטל ממנו הזכות הראשון שיהא נאמן לומר פרעתי דהא כאן מיירי בחוב ע"פ דאי בכתב פשיטא שאינו נאמן לומר פרעתי בכל גווני מטעם דשטרך בידי מאי בעי ונראה דדעת הר"י ברצולי בזה מדאמר לו אל תחזיר לי המשכון אלא בעדים והוא בכלל זה גם לא ישלם לו המעות אלא בעדים דהא משכון במקום מעות קאי עכשיו:
(בסוף הסימן וקשה לדבריו כיון שצריך להניח כו') לפי תי' ב"י קשה עדיין דחזינן דהרמב"ם ס"ל דמצע לאו היינו כסות לילה דהא במצע פסק שיניחנו ובכלי לילה כתב שיכול למשכנו רק שיחזירנו בלילה אלא ודאי דמצע צריך לו אפי' ביום וק' דבמתני' אמרי' ומחזיר לו הכר בלילה ומצע היינו כר כמשמעות כל הפוסקים:
(ע"ש סי' צ"ח) אם החייב מודה פי' לאפוקי דבכתובה דאמרי' בפ' הנושא דף ק"ד שאם שהתה כ"ה שנים ולא תבעה אמרי' דאחולי אחלו ובעי לאפלוגי שם דהיינו שאין הכתובה יוצא מתחת ידיה אבל אם הכתובה יוצאה מתחת ידיה גובה לעולם אבל בב"ח אינו כן אלא גובה שלא בהזכרה פי' שלא זכר לתובעו אפי' הכי גובה לעולם אפי' אין ש"ח יוצא מתחת ידי רק שהחייב מודה מ"מ אין כאן הוכחה שמחל לו וכל זמן שלא אמר בפי' שמחל לו לא הפסידו אא"כ אם הלוה טוען שמלוה מחל לו בפי' ואין הש"ח יוצא מתחת ידו ואין לו דין ודברים עליו וכ"ה לשון רבינו שכתב ולא אמרי' שמחל וכו' שאנן לא אמרי' כן מצד הוכחה שלא זכר לתובעו משא"כ אם טוען שבפי' מחל לו בודאי נאמן וזה פשוט לענ"ד אלא שהסמ"ע סק"ב כתב ואם טוען שמחל לו דלא מהני וכן ראיתי עוד למוחז"ל שכ"כ מטעם דאין מגו דפרעתי וקרעתי השטר שמא יוציא הלה השטר ויהי' שקרן אומר אני דלא דקו כלל בהאי מילתא דמי היה מכריחו לומר פרעתי וקרעתי השטר הא ודאי הוי סגי לומר פרעתי לחוד והי' נאמן כיון שאין השטר לפנינו ה"נ בטען מחלת לי בפי' ובכל טענה שבעולם שאפשר לו להפטר ודאי מהימן כל שאין השטר לפנינו אפי' יוצא מתחת ידי אחר ולית דין צריך בשש דלא איירי כאן כלל מהכחשה אם מחלו בפי' או לא אלא באומדן דעת מדלא תבעו זמן הרבה אמרי' שבודאי מחל לו החוב בלב כמו גבי כתובת אשה שמסתמא מחלה אף שלא אמרה כן בפי' מ"מ בב"ח אינו כן זה הנלע"ד פשוט ושגגה יצא מלפני השליטים ולא דקדקו לעיין במקור דין כל הצורך ומ"ה סמך רבינו לזה עוד דין דכתב כל נכסים כו' דגם שם יש חילוק בין כתובה לש"ח ועל הכל סיים רבינו וכ' דלא אמרי' הכי אלא בכתובה: