ט"ז על אורח חיים רב

►| ט"ז • על שולחן ערוך אורח חיים רב |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) ואם הרוב שכר כו'. משמע דלא אזלינן בתר הטעם אלא אחר הרוב וק"ל מ"ש מחלה דאי' בי"ד סי' שכ"ד העושה עיסה מחיטה ואורז אם יש טעם דגן חייבת בחלה אע"פ שרובה אורז וה"נ יברך על מה שנהנ' מטעם יין ומה מהני רוב שכר. וא"ל דדגן הוא מה' המינים שיש להם מעל' יתירה כדאי' ר"ס ר"ח לא אזלינן בהו בתר רובא דא"כ ל"ל טעם הא לענין במ"מ אי' ר"ס ר"ח אפי' אם עירב עמהם דבש הרבה כו' נמצא דלא אזלי' בתר טעמא אלא נ"ל דשם יש מין חיוב ומין פטור ואין כח בפטור לפטור את החיוב משא"כ כאן שיש חיוב ברכה לשכר ויש חיוב ברכה ליין ע"כ אזלינן בתר העיקר כדקי"ל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר הטפילה ומטעם זה בכל תבשיל שנותנין בו שומן אפי' הרבה מ"מ אין מברכין על השומן אע"ג דיהב טעמ' הרבה:

סעיף ד

(ב) ואם שתאו מעורב.
בגמ' מוקמי לה הא דמברכין על שמן זית בחושש בגרונו, דרפואתו דנותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע. פירש"י: "וצריך לתת בו שמן הרבה דה"ל שמן עיקר ואניגרון טפל". ופרכינן: "פשיט'! מהו דתימ': כיון דלרפואה קא מכוון לא ליברוך עלייהו כלל, קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי". פירש"י: שיש הנאת אכילה לבד מהרפואה.
וכתב בטור: "ופי' הר"ר יוסף: לאו דוקא חושש בגרונו, אלא אורחא דמילתא נקט, וה"ה נמי אם אינו חושש בגרונו, אם נותן שמן הרבה לתוך אניגרון מברך עליו שהרי נהנה ממנו. אבל בה"ג כתב שאין לו לברך אלא אי כיבין ליה חיניכיה דמיכוון לרפואה ומתהני מיניה, אבל אי ליכא רפואה - אפי' נותן שמן הרבה הוה אניגרון עיקר ואין לו לברך על השמן". ומסיק הטור ע"ז דיותר נר' כהר"ר יוסף לברך אף כשאינו חושש, "דכיון שהוא נהנה - למה לא יברך? אדרבה, יותר פשוט הוא שצריך לברך עליו כשאינו לרפואה מכשהוא לרפואה", עכ"ל.
מבואר כונת הטור דפליגי בהא, דודאי כל שיש עיקר וטפל אין מברכין רק על העיקר, אלא דפליגי מה הוא העיקר: דהר"ר יוסף סובר דהשמן עיקר, וע"כ נקט בגמרא בחושש בגרונו, דאז ודאי נותן שמן הרבה שעיקר הרפואה היא בזה, ממיל' אם בלאו רפואה הוא נותן שמן הרבה הוה גם כן דינא הכי. ובה"ג ס"ל דבתר המחשבה אזלינן - אם הוא לרפואה אז עיקר המחשבה על השמן, ואם אינו לרפואה עיקר המחשבה על האניגרון ממילא מברך על האינגרון ופוטר השמן. ופסק כאן כה"ג.
ולי תמוה בדעת רבינו הטור, דהיאך נאמר שהשמן הוא עיקר נגד האניגרון שהוא הרוב? ובמה יהיה פטור ברכה ששייכה על האניגרון שהוא מי שלקות ויש לו ברכת שהכל ולא יהיה פטור מחמת ברכת השמן שהיא בפה"ע? והא דאמרינן בגמרא בשותה אניגרון וחושש בגרונו שצריך ברכה כיון שנהנה - ע"כ הוא באופן שא"צ לברך על האניגרון דהוא מי שלקות, כגון שאינו נהנה מהאי שלקות כלל ואינם רק לרפואה עם השמן שלא יזיק, או שכבר בירך על אותו המין שהם מי שלקות אלו ונמצ' שעכשיו אינו חסר כי אם ברכת השמן, בזה אמר דצריך ברכ' על השמן כיון שהוא נהנה עכ"פ ממנו. וא"כ אין כאן מחלוקת כלל בין הר"ר יוסף לבה"ג, דהרר"י מיירי בענין שא"צ ברכה רק על השמן שנתערב בין משקה האניגרון, בזה אמר שאם יש שמן הרבה הן ע"י רפואה הן בלא רפואה צריך ברכה על ההנאה, וע"כ אמר הרר"י מברך עליו, שהרי נהנה ממנה, ולא אמר שנהנה ממנו טפי מן אניגרון, אלא ודאי דלא משגיחינן באניגרון שא"צ ברכה רק מברכת השמן איירי, אבל בס"ג מיירי שצריך ברכה על האניגרון ג"כ, ואז אזלינן בתר העיקר, וזה תלוי במחשב', דהיינו אם הוא לרפואה.
ונר' דרבינו הטור לא ניחא ליה לומר כן, דא"כ לא היה להרר"י לומר דגמרא אורחא דמלתא נקט בחושש בגרונו, אלא היה לומר דדוקא הוא דהיינו באם צריך ברכה גם על האניגרון, אלא ודאי דגם בצריך ברכה עליו הוה השמן עיקר, בזה פליגי על בה"ג. ונ"ל עעמו דאם יש שמן הרבה באניגרון אע"פ שיש באניגרון רוב כנגד השמן - מ"מ השמן עיקר, כיון שיש ממנו ג"כ סך חשוב אז האניגרון טפל לו אע"פ שהוא רב ממנו, ובה"ג ס"ל דמ"מ אזלינן בתר רובא, ובזה אזלא הכרעת רבינו הטור במ"ש שיותר טוב מה שהוא אינו לרפואה ממה שהוא לרפואה, וכבר כ"כ הרשב"א שמביא ב"י דאזלינן בתר כוונתו.
ומו"ח ז"ל האריך לפלפל בכאן, ומסיק להגיה בדברי הטור תיבת הרבה, ובאמת הכל נכון כאשר זכרנו:

סעיף ו

(ג) קפריסין. הוא קליפת הפרי כמו קליפת אגוזים ועמ"ש סי' ר"ד סי"א בקליפת מרנצי"ן:

סעיף ז

(ד) אבל אם בירך בפה"ע יצא כי כן נר' עיקר. האי עיקר הוא עיקר ברור ואין מקום אתי ליישב שלא לברך בפה"ע כי מ"ש מהרא"י בת"ה סי' כ"ט דכיון שכת' רש"י טרימא מברך בפה"ע היינו כתוש קצת ואין מרוסק לגמרי משמע דבמרוסק לגמרי אמרי' שהכל כבר השיג עליו ב"י סוף סי' ר"ד ממ"ש הרמב"ם דאפי' מיעכן ועשאן כעיסה מברך בפה"ע ועוד הביא ראיה מדברי הטור סי' ר"ד במחלוקתו עם חביריו שהכל מודים כשממשו של פרי קיים דפרי עיקר כו' ועוד ראייה ממ"ש הטור סי' ר"ה דאפי' נחתך לחתיכות דקות לא הפסיד הברכ'. וגם כאן כתב הטור בהדיא שהר"י מודה לדברי הרמב"ם בזה והדקדוק של ת"ה מפרש"י שזכרנו תמוה לי אדרבה נידוק מן הגמ' איפכא דאמרי' א"ר אסי האי תמרי של תרומה מותר לעשות מהן טרימא ואסור לעשות מהן שכר ואי ס"ד דמרוסק הרבה אין דינו כטרימא לא ה"ל לרב אסי לאסור בעשיית שכר שהוא כבר כלה כל ממשות התמרים ואין שם אלא טעם בעלמ' כמ"ש התוס' בפ' כ"מ דף ל"ח ד"ה האי דובש' והיה לו' רבותא דאפי' יש עדיין ממשות אלא שהוא מרוסק הרבה דאסור וזה ודאי הוכחה גדולה דכל שיש עדיין הממשו' שם הוא עיקר הפרי עדיין ומדברי רש"י אין נר' לדקדק לאסור חדא דהא גם הטור כ"כ תמרי' שכתשן קצת כו' ואח"כ מסיק כרמב"ם דעשה מהן עיס' דמברכין בפ"הע והא דנקט רש"י כתשן קצת נר' דבא לפ' פי' התיבה של טרימא למה קורין אותו כך ופי' בזה שכותשין אותו קצת ולא לגמרי כ"ה ביאור של תיבת טרימא ונר' שהוא כעין טרגיס שזכר בפרק כ"מ דף ל"ז פירש"י שהוא באם נחתך חדא לתלת וכ"ה בל' יון קורין לשלש' טר"י וכן מבואר כונת רש"י שכ' ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק לגמרי עכ"ל משמע שדרך כלל פי' לשון טרימא בכ"מ ותלמוד' דנקט כאן טרימ' היינו משום דהיו רגילין לעשות מאכל באופן זה מן התמרי' ואורח' דמלת' נקט ואה"נ דבמרוסק היטב הוה דינא הכי ותו דגם בנדרי' סי' רי"ז אמרינן הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים משמע דבכתישי תמרים ודאי אסור כל שיש ממשות התמרים עדיין וה"נ כ"ה ותו דבסמוך מביא אפי' במי בישול הפירות דלהרא"ש מברך בפ"הע אם יש בהם טעם הפרי ואע"ג דכ' שם לשון ואפשר כו' מ"מ כאן ביש ממשות של הפרי פשיטא דפשיטא הוא ע"כ נלפע"ד דהמברך לכתחלה בפה"ע על הפאוידל"א של פלומי"ן או של קירש"ן אין עליו חשש כלל ושפיר עביד כיון שברכת בפה"ע יש לה מעלה על ברכת שהכל כיון שהיא ברכה מבוררת כדלקמן ועוד ראייה ממ"ש בסי"ג בשמים שחוקים ומעורבים עם סוק"ר הבשמים עיקר ומברכים עליהם כדין ברכת אותן בשמים עכ"ל הרי דאפי' שחוקים לגמרי לא הפסידו ברכתן ובכל יום אנו נוהגין כשמבשלין תפוחים עד שנתרסקו לגמרי שמברכים עליהם בפ"הע וכמ"ש בסי"ב בין מבושלים כו' דודאי הוין מרוסקים ע"י הבישול ולית כאן בית מיחוש ברכה לבטלה כנלע"ד:

סעיף ח

(ה) דבש הזב מהתמרי'. ב"י כת' בשם הרא"ש שכ' על ה"ג ואפשר דטעם הגאון משום דבקרא כתי' דבש ולא כתי' תמרים וא"כ קרא איירי בדבש הזב מאליו מהתמרים ובכלל ז' המינים הוא ומברך עליו בפה"ע ול"ד ליוצא מרמונים ותפוחים דהני יוצאים ע"י כתישה וסחיטה אבל דבש הזב מאליו מהתמרים היינו דבש האמור בתורה עכ"ל לכאורה משמע דיש חילוק בתמרים בין היוצא ע"י עצמו ליוצא ע"י כתישה וסחיטה וכן הבין הרב"י ע"כ כת' ונר' שדייק רבינו לכתוב ועל דבש הזב מהם שהכל לומר דאפי' בזב מאליו מברך שהכל וכ"ש ביוצא ע"י כתישה עכ"ל. ובאמת הוא מילתא דתמיה דודאי יוצא טפי ע"י סחיטה וכ"ש ע"י כתישה ממה שיצא ע"י זיבה מאליו דשם לא הוה אלא זיעה בעלמא משא"כ בכתישה וסחיטה דיוצא גוף הפרי ממנו ונראה דהרא"ש לא נתכוין אלא להוכיח דדבש האמור בתור' היא של תמרים דבתמרים יוצא ע"י זיבה ובדבש כתוב בתורה לשון זבת חלב ודבש משא"כ בשאר דברים כגון תאנים ורמונים שאין יוצא מעצמו אלא ע"י כתישה וסחיטה וזה אינה בכלל זיבה הנאמרת אצל דבש והטור נקט כאן היותר פשוט דהיינו זיבה מאיליו וסחיטה כת' בסימן ר"ה עמ"ש ס"ג:

סעיף ט

(ו) סופי ענבים כו'. הטור כת' שהר"מ מרוטנבורק כת' שמברכין עליו ועל היוצא ממנו שהכל נ"ל שמברכין עליו בפ"הא כמו על הבוסר עכ"ל ופסק כאן כהר"מ ונ"ל להביא ראיה ברורה לזה ממה דאמרינן ביבמות דף פ' אמר אביי מקטנותה יצא' לבגר דהיינו לר' מאיר חשבינן איילונית בקטנות' כאלו היא גדולה כיון שלא תביא הסימנין וה"נ כיון שאלו הענבים סופן כתחילתן ולא יהיו מתבשלים לעולם הנה הדין כמו לאחר שיהיו גדולים ואין עליהם ברכת ענבים כלל ואין כאן אלא ברכת שהכל דהא עתיד להיות חומץ:

(ז) וכן על הנובלות. עמ"ש סי' ר"ד ס"א:

סעיף י

(ח) אע"פ שנכנס טעם הפירות כו'. זהו דעת רשב"א בב"י וכת' שם הטעם כיון דדרכם לאכול אותם בעין לא לשלקם ולא לסחטם אבל מידי דדרכו לשלקו או לסחוט מימיו הוי מימיו כמוהו וא"כ פלומי"ן יבשים יש לברך בפ"הע על המרק דדרכן בשליקה:

(ט) והרא"ש כ' דאפשר כו'. ז"ל הרא"ש אף על פי שאין בו כי אם המרק וטעם הירקות מברך עליהם כמו שמברך על הירקות עצמם ול"ד למי פירות דאמרי' דזיעה בעלמא הוא לפי שמשקה אין לו טעם הפרי ואפשר שאם בישל הפרי ונכנס טעם הפרי במים מברך עליה' בפ"הע ע"כ וסיים ב"י דהא דמיא דשלקי כשלקי בין שבישלה במים בין ששראם במים ולא בישלם אם נתנו טעם במים מברך עליהם בפ"הע ומדאמר לשון אפשר משמע לכאורה שיש ספק בדבר וא"כ היה לנו לו' לצאת ידי הספק ולברך שהכל וקשה דהטור כתב בסי' ר"ס דברים אלו בפסק ברור שבמים שבישלו בהם ירקות מברך כמו בירקות עצמן כו' ע"כ נר' לדעת הטור דגם כאן אין ספק ואע"ג דכתב הרא"ש לשון אפשר לו' לא נתכוין לספק ויש לי ליישב למה כתב זה שהוא אזיל בתר שיטת התו' שכתבו וז"ל מיא דסילק' כסילקא ומברכין עליה בפה"א אע"פ שאין בה אלא מים וטעם הירקות מברך עליהם כאשר יברך על הירקות אע"ג דאמרי' לעיל דמי פירות זיעה בעלמא היא שמא יש לחלק עכ"ל ולא פירשו מהו החילוק בזה כ' הרא"ש שמא זהו החילוק אבל בעצם הדין אין כאן ספק דודאי מי סלקא כסלקא דהיינו מי פירות כמו הפירות עצמן ולהלכה יש לברך שהכל באותם שאין דרך לבשלם או לשוחקם אבל במידי דדרך לבשלם בפ"הע וא"ל על מ"ש בסי' זה דלא אזלי' בתר טעמא רק בתר הרוב דהכא מיא בעלמא הוא ואין שם חשיבות נגד הטעם של פירות כנ"ל עד"ז ועמ"ש סי' ר"ס ס"ב:

סעיף יא

(י) יש להסתפק. פי' בצמוקים ותאנים יש ברכה לאחריהם מעין ג' ויש ספק במימיהן אם נפסוק כהרשב"א ולברך אחריהם בנ"ר כי מימיהן אינן כמוהם דאין דרכם לסחוט או לשלוק או לפסוק כהרא"ש דכל שיש בו טעם הפרי הוה כמו הפרי ולברך מעין ג' אחריהם ותמיה לי דהא צמוקים דרכם לשרותם במים ולהוציא מימיהם ולעשות יין כמ"ש אחר כך ואם כן גם לרשב"א הוה ברכה שלאחריה מעין ג' כמו הפרי ותו דמה שחילק בין אם משך מהם דהוה יין ואם לא משך לא הוה יין כדאיתא בי"ד סי' קכ"ג בלא משך היין מן החרצנים דלא הוה יין ובאמת יש חילוק בין יין צימוקים לסתם יין כמ"ש מהר"ל חביב בתשובה סי' מ"א הבאתי בחבורי על הי"ד סי' קכ"ג דכל שכותשים הצמוקים ונותנים עליהם מים ותוסס נק' יין אע"פ שהצמוקים היבשים בתוך המים אחר שנשתהו ג' ימים במים דדוקא ביין הנדרך בגת דאין דרך להניח שם הענבים עם היין הוא דבעינן המשכה משא"כ בזה שדרך הוא להניח הצמוקים היבשים בחבית ושם נעשה יין גמור לא בעינן המשכה עכ"ל ע"כ נר' דמה שהזכיר כאן מי צמוקים ביש להסתפק אין זה עיקר אלא אחר שהם ג' ימים במים ויש בהם לחלוחית הוה יין גמור ונאסר במגע עכו"ם אף שלא משך המים אבל במי תאנים הוי שפיר ספק כנלע"ד ברור וציר של פירות שנכבשו כגון קשואים שקורין אוגרק"ס או קומפ"ש אין לברך רק שהכל דהא לא נכבשו להוציא מימיהן:

סעיף יג

(יא) אגוז גמור כו'. ולפי שהאגוז עיקר לא הדבש דהדבש אינו בא רק למתקו:

סעיף יד

(יב) אגוז רך. קודם הטיגון אינו ראוי לאכילה דמר הוא ולא נטעי אינשי אדעתא דהכי כ"כ ב"י ואיני מבין מ"ש רמ"א וכן אותם אגוזים כו' דגם אגוז רך מיירי בענין זה וכדמשמע בב"י סי' ר"ד:

סעיף טו

(יג) על הסוק"ר כו'. דיש לדמותו לדבש היוצא מהתמרים דהסוקר נמי יוצא ע"י שסוחטין אותם קנים ומבשלים מימיהם עד שיהיו קפוים וידמו למלח וכ"כ הרמב"ם והטור הקשה ע"ז דל"ד לדבש תמרים שהתמרים הם פרי כו' אבל אלו הקנים שאין ראוים לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש ודאי זה פריין ומברכין עליהם בפ"הע עכ"ל ובכ"מ פ"ח דברכות כתב וז"ל אלו היה קנים אלו נמצאות בארצו של הטור לא היה טוען כן שבמקום שנמצאות מוכרין מהם לרבבות למצות אותן והרי המים היוצאים מהם כשאר מי פירות עכ"ל והנה אדרבה מזה להטור סיוע גדול דכיון דנטעי להכי זה פריין ובב"י קילס דברי הטור אלא שמ"מ מספק יברך שהכל ונרא' פשוט שאם יש לפניו פרי אחר שיברך עליו ויצא גם על הצוק"ר דדעת הטור עיקר:

סעיף יח

(יד) על פלפל. בטור כתוב בפ"הע אלא שב"י כתב בשם פוסקים אחרים דכיון דלא נטעי אינשי אדעתא לאוכלם כשהם רטובים אלא שיתייבשו ע"כ יברך שהכל ומטעם זה תמוה למה יברכו על אגוז מושקא"ט בפה"ע דעינינו רואות דלא יפה לאכילה בלא תערובות ובודאי לא נטעי אינשי אותו ע"ד לאכלו בפ"ע וצ"ע: