ט"ז על אורח חיים צה
(א) להדמות למלאכים - בטור הביא הירושלמי דיש פלוגתא דחד ס"ל ככהנים והוקשה לב"י למה מביאו ונ"ל דיליף משם לפרש דברי התרגום שמפרש ישרה לשון כוונין מהו הכון אם זה אצל זה או זה אצל עקב זה ע"כ מביא הירושלמי דמ"ד כמלאכים הוא זה אצל זה וזה פי' ישרה של מלאכים א"כ גם כוונת התרגום כן שהרי בא לפרש מלת רגל ישרה ועמ"ש בסימן צ"ח עוד בס"ד:
(ב) שיהיו עיניו למטה - והא דפירש"י בפרק אין עומדין הביאו הטור סימן צ' שצריך שיהיו חלונות בבה"כ שיהא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע קשה דהא צריך כאן שיהיו עיניו למטה תירץ בשם אבוהב דאין הכוונה שיסתכל כלפי שמים כ"ז התפלה אלא שעל דרך העברה אם יסתכל כלפי שמים יכנע לבו:
(ג) הימנית על השמאלית - רמז להכנעת היצה"ר שהוא נרמז בצד שמאל (ב"י) ומ"ש בגמרא דרב אשי בעידן צערא בעלמא הוה פכר ידיה אינו ענין לכאן בהנחת ימין על שמאל ומסברא דנפשיה כ"כ הרמב"ם דא"כ הי' לו לכאן לחלק בין צערא בעלמא לשלמא בעלמא אלא פכר ידיה הוא ענין אחר מענין צער ב"מ כאדם ששובר אצבעותיו אבל הנחה שזכר כאן הוא דרך הכנעה בעלמא ע"כ יעשה כן תמיד ובב"י לא נחית לזה ע"כ כ' מה שכ' בזה דהיינו שצריך לפכר ידיו אפילו בעת שלום וראייתו מדלא אמר בעת שלום שלא הי' פכר ידו אלא לביש ומכסא ואין זה הוכחה כלל דכל שלא היה שום שינוי לא הוצרך להזכיר שלא היה משנה ולא זכר אלא מה שהיה משנה כגון בעת זעם פכר ידיו ובעת שלום שינה מלבושיו לכבוד וחלילה לפכר ידיו בעת שלום כי הוא מוריד דין על עצמו בזה ח"ו כידוע: