ט"ז על אורח חיים ז
סעיף א[עריכה]
(א) או להתפלל — דדווקא בשחר תקנו כן קודם התפילה, משום דרוב פעמים ידו נגע במקום מטונף, ולרשב"א משום דהוי כבריה חדשה.
סעיף ג[עריכה]
(ב) צריך לברך ב' פעמים וכו' — כן כתב בית יוסף בשם רבינו הגדול מה"ר יצחק אבוהב בשם אורחות חיים בשם גאון. ויליף לה מדמצינו בתפילה, טעה ולא התפלל שחרית, מתפלל מנחה שתים. ולכאורה קשה על זה, דשאני תפילה שהיא במקום קרבן, ושייך בו תשלומין; אבל אשר יצר, שהיא ברכת הודאה, יוצא בהודאה אחת על הרבה פעמים, מידי דהוה אאכל והסיח דעתו וחזר ואכל, דאין צריך רק פעם אחת ברכת המזון, כדאיתא בסימן קע"ח. ומכח קושיא זאת כתב מו"ח ז"ל, ששאל מה"ר שכנא ז"ל מלובלין ואמר על זה הפסק, לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי. ועל כן פסק דאין לפסוק כסעיף זה. ותמהתי מאד, היאך ראוי לחלוק על גאון? והא כתב הטור ח"מ סימן כ"ה שאין לחלוק על גאון, ובפרט שרבינו הגדול מהרי"א הביאו בשם א"ח, והב"י קבעו בשולחן ערוך. וקושיא הנ"ל נראה לי שאינה קושיא, דודאי שאני ברכת המזון שמברך פעם אחת, דממה נפשך סגי, אי כבר נתעכל המזון במעיו, דהיינו שהוא רעב לאכול פעם שנית, ודאי כבר חלף הלך לו החיוב של ברכת המזון של סעודה ראשונה ואין לזה תשלומין, והוה ליה כמו תפילת מוסף, דאפילו אם טעה ולא התפלל אותה, אין מתפלל מנחה שתים, כדאיתא ריש פרק תפילת השחר בתוס', משום דאותן פסוקים של תפילת מוסף הם במקום הקרבתו ואין לזה שייכות תשלומין. והכי נמי דכוותיה, דברכת המזון שייך להודות על מה שאכל, ואם כבר נתעכל, על מה יודה ויאמר ואכלת ושבעת, והוא כבר נעשה רעב? ועל כרחך לא שייך לומר שיברך ב' פעמים, אלא אם לא נתעכל עדיין. ובאמת אף בזה אין לעשות כן, דאין קבע לברכת המזון כל זמן שירצה קודם שיתעכל במעיו, ובדידיה תליא מלתא, דכל זמן שהוא רוצה לאכול, יכול לאכול, ואין עליו חיוב ברכת המזון עדיין אם ירצה עוד לאכול; על כן בשעה שמתחיל לאכול שנית, הוה ליה כאלו אכל הכל בפעם אחת, כיון דהשביעה של אכילה ראשונה עדיין קיימא, ולמה יברך ב' פעמים ברכת המזון? מה שאין כן באשר יצר, דתכף שגמר מלהטיל מים פעם אחת – חל עליו החיוב לומר אשר יצר, ולאו בדידיה תליא מילתא לומר: אטיל מים עוד, אם כן כל הטלת מים (לא) נחשב למעשה בפני עצמו, ולא שייך לומר דהכל יהיה נחשב לפעם אחת, דאין הדבר בבחירה שלו. וכן משמע להדיא בדברי הרא"ש, מביאו ב"י ביורה דעה סי' י"ט, דדוקא בברכת המזון שהיא שבח להקב"ה כו' סגי בהודאה א' על ב' אכילות, אבל מעשה הכיסוי הוא גמר השחיטה וצריך לגומרה קודם שיתחיל האחרת, עכ"ל. והכי נמי הוה גמר המעשה אחר הטלה הראשונה, ויש עליו אז חיוב ברכה, ואח"כ נתחייב שנית, ויש אפשר לשלם גם הראשונה, על כן חייב ב' פעמים לומר אשר יצר, ולא אמרינן דחד אשר יצר יעלה לכאן ולכאן כמו דאיתא בתפילה, דאין תפילה אחת עולה בשביל עצמה ובשביל התשלומין, הכי נמי באשר יצר, שאי אפשר שפעם א' יעלה לכאן ולכאן, כיון שיש שני חיובים מיוחדים עליו. כן נראה לי ברור ונכון כדברי השולחן ערוך.