ט"ז על אבן העזר ל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ט"ז על שולחן ערוך אבן העזר ל |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

או לתוך חצרה זו לשון הרמב"ם ובטור או לתוך חצרה המשתמרת לדעתה ומבואר בגמ' שמביא ב"י לדעת הרא"ש שיש ג' דינים חלוקים לענין חצר דחצר יש לו דין שליח גבי גט דחוב הוא לה אין החצר נעשה לה שליח אפילו בחצר המשתמר והיא עומדת בתוכו וגבי מציאה שזכות הוא לא בעינן תרתי אלא או חצר המשתמר ואע"פ שאינה בתוכו או אפילו אינה משתמרת אלא שעומדת בתוכו או אצלו ובמתנה שיש ג"כ זכות ויש עוד מעלה שדעת אחרת מקנה אותה לא בעינן כלל וקנה אפילו באינו משתמר ואינו עומד בתוכו וכתב ב"י לענין קידושין דדמי למתנה דהא דעת אחרת מקנה אותה וא"כ אפילו אינה משתמר ואינה עומדת בצדו מקודשת וא"כ ק' על הטור למה פסק כאן שבעיני משתמר לדעתו וזה דלא כהרא"ש ועוד דאפילו להרי"ף לא בעי אלא שתהא משתמרת ואפילו של לדעתה ולמה הצריכה שתה' משתמרת לדעתה עכ"ל: ואני אומר דאין עיקר לימוד זה שקידושין שוה למתנה בזה דגבי הקידושין בעינן שתה' האשה סומכה דעתה שכסף של הקידושין יהיה בבירור ביד' דהא מקדש במלוה לא מתקדשה משום טעם זה כדלעיל ומ"ה לא שוה לקידושין בזה דבמתנה לא בעינן סמכה דעתיה דמקבל אלא הנותן קנה כ"ז שלא יהיה נאבד ויבא לידו אזי יקח המתנה מצד שהיתה בחצרו בשעת נתינה ואדעתה דהכי נתן לו הנותן שאם לא תהיה נאבד משם וילך ויקח ואם תהיה נאבד אין לו עליו כלום משא"כ בקידושין צריך שיהיה בטוח וראוי לסמוך אז דוק' תתקדש וכאן אין דעתה סומכת ע"ז אע"פ שרצונה להתקדש בדרך זה מ"מ לא מהני כמו במקדש במלוה דלא מהני מה שרצונה להתקדש במלוה. ע"כ צריך כאן חצר המשתמר וגם צריך לדעתה לאפוקי אם נותן עבדה הניעור שיתבאר אח"ז דאז אין לבה בטוח ג"כ דשמא יעבד האבד אותו ע"כ אין מתקדשת בזה דאין סומכת בבירור אלא דמ"מ יש מעלה בקידושין טפי מגט לענין שאין צריכה לעמוד בצד החצר כיון דזכות הוא לה כנ"ל נכון לדעת הטור ולשון הסעיף זה שהוא הרמב"ם שאמר סתם לתוך חצרה מ"מ אין להבין ממנו שמועיל אפילו אינה משתמרת ואין עומדת אצלו אלא כאן שהיה עומדת אצלו בעסק הזה וזורק הקידושין בפניה לחצרה דהא לא ממעט תחלה אלא שא"צ ליתן לידה דוקא אבל מ"מ היא שם ורואה הזריקה ולאיזה מקום שזורק והיא שומרת הקידושין ומ"ה מקודשת שפיר דזה הוי משתמר לדעתה כנ"ל ובחנם טרח הב"י ליישב דבר הרמב"ם אלו ומ"ש כיון שנתרצית שיזרוק לה כו' עמ"ש בסי' מ"ב סעיף א' והאי משתמר לדעתה שזכר הטור הוא בגמ' ופרש"י ע"פ צוויה לאפוקי אם נותן ליד עבדה הניעור אינו משתמר לדעתה אלא העבד הוא השומר והרמב"ם לא הוצרך להזכיר האי לדעתה כיון דלא נקיט כאן אלא חצר ושדה ולא זכר עבדה ממילא ידענו דלא מהני בעב' ונמצא דעת הרמב"ם כמו דעת הטור כנ"ל ועיין מה שכתבתי לקמן סימן ק"ל בפירוש דמשתמר לדעתה האיך הוא:

אלא אשתוקה האי מלת' אין לה שחר דודאי מיירי כאן שאמר לה לשון קידושין דכן משמע ל' זרק קידושין ותו דאל"כ פשיטא דאין כאן בית מיחוש אלא פשוט דאמר לשון קידושין והיא שותקת וא"כ ודאי קדושין גמורין יש כאן אלא פשוט שיש כאן ט"ס וצ"ל אלא שדתינהו והוא דברי תשובת מהר"מ בהג"ה והביאו ב"י סימן מ"ב דדוקא אם היה מדבר עמה תחלה מקדושין ונתרצית לא מהני מה שזרק' הקידושין מחיק' אבל אי לא אתרצאי מעיקר' אין כאן קידושין אי השליכ' מחיק' כמבואר ג"כ בתשובת הרא"ש שמבי' ב"י ס"ס זה ובלבוש העתיק כמו שכתב כאן בש"ע והיא שגגה גדולה:
דברי המגיה כתב ב"ש בס"ק י"א אלא אישתק' כו' לכאורה נר' שהוא דעת רמ"ה שהביא הטור בסימן כ"ח וס"ל אם לא גלתה דעתה דניח' לה לא הוי קידושין אם זרק לה הקידושין אפילו לא ניער' ובט"ז כתב דהיינו דברי הג"מ שהביא ב"י בסימן מ"ב כו' ומגיה במקום אישת' שדתינהו ואין זה כדאי לשנות כל הספרים גם מבואר ברס"ז כל דלא ארצויי קמיה מעיקר' לא מהני אם זרק לה הקידושין וכ"כ בסי' כ"ח ס"ק י"ב דמוכח כן ממה שהקשה לעצמו מזרק לה קידושין ע"ש עכ"ל וכ"כ הח"מ בסי' מ"ב סק"ב על מה שכתב שם בהגהות ש"ע אם נתן ליד האשה בחזקה שלא ברצונה וקדשה והיא לא זרקה הקידושין הוה מקוד' וכ' הוא שם דהג"ה זו שהוא מדברי הג"מ חולק של שהבי' הטור דברי רמ"ה בסי' ל' והב"י בש"ע שם בסעיף ו' פסק כדברי הרמ"ה אף שלא ניער' בגדי' אינם קידושין והיינו דמפ' ג"כ כב"ש ודוחה דברי הב"ח שכתב דברי רמ"ה מיירי לאחר שזרק לתוך חיק' ניער' בגדים כדי שלא תקשה דברי הרמ"ה על דברי הג"מ וכתב הוא דלשון תשובת הריב"ש סי' ק"ע שכתב כיון דלא עבדא מעשה דמוכח דניחא לה אין זה קידושין והא דלא מחאי משום דלא איכפת לה כו' וכ"כ בסי' כ"ח ס"ק י"ב דמדברי תשובת הריב"ש שכתב והיא פושטת ידה ולקחה הטבעת משמע דצריך שתעשה דבר דמוכח דניחא לה וכ' שם דמ"מ ספק קידושין הוה דריב"ש דלא חש כלל לקידוש מיירי שהשליכה מיד אבל בלא השליכה מיד הוי ספק כו' ע"ש ובב"ש בסי' מ"ב כתב דהג"מ מיירי שהיה תחלה רצונה להתקדש לו ואח"כ קידש אותה בחזקה ובזה אמרינן דהוי קידושין כיון דלא זרקה ואשתק' כו' עכ"ל ואל עשה בזה כלום דהרי כתב כאן זרק לה קידושין וכן בסי' כ"ח בטור בשם הרמ"ה כתב ג"כ שזרק לה קידושין ובודאי אמר לה כן שלקדושין הן בשעת זריק' דלכך מיקרי קידושין בשעת זריקה וכן מדייק הט"ז וזהו בודאי עדיף מדיבר תחלה עמה מקידושין שכתב רמ"א בסי' מ"ב וכיון דאישתק' אחר זריקה ולא ניערה מבגדיה ולא הי' שם אונס כלל ודאי זה עדיף ממה שכ' בהג"ה שם ואין כאן ראיה דלא היה רצונה תחלה כי אדרב' דנר' מזד מתחלה ועד סוף היה רצונ' לקידושין וא"כ יהיה דברי רמ"א סותרים אהדדי כקושית המ"ח ונלע"ד שלא להטיל מחלוקת בין רמ"ה להג"מ דמה שכתבו החמ"ח והב"ש דרמ"ה מיירי אפי' בשלא ניער' דברי' אלו א"א לאומרם דודאי כשלא ניער' ושתקה בשעת זריקה ואח"כ נטלת' ג"כ אין לך רצוי גדולה מזו ודומה ממש כמו שקבל' ושתקה שכתב דהוי קידושין מה לי אם קבלה תכף ושתק' או הניחא אצל' ושתקה ואח"כ נטלה דאף שכתבו התו' והרא"ש באם אמרה הניח על הסלע ואחר כך נתן לתוך חיקה אינ' מקודשת אך בנטלה גם כן הא כתבו הטעם והובא בטור דכיון שאמרה תנו על הסלע הוי כאלו אמרה איני חפץ בקידושך ואפילונטלה אח"כ כשזרק לחיק' יכולה לומר בתורת מתנה קבלתי כיון דגלת' דעתה שאינה חפצ' בקידושין ואעפ"כ נתן לה בודאי נתן לה לשם מתנ' אבל כאן שלא אמרה דבר ולא היה שום גילוי דעת שאינ' חפצה בו וגם אח"כ נטלה ג"כ בוודאי לא נחשדת ליקח בגזילה כיון דאין כאן שום גילוי דעת דנתן לה לשם מתנ' כי אדרב' היה סומך עצמו שהוא קידושין כיון דלא זרקה מחיקה ועוד דהקשה מהא דתנן זרק לה קידושיה קרוב לה מקודשת ושם מיירי שלא הגיע ליד' הקידושין כלל כמ"ש בש"ע ואם היה מחצה ע"מ או ספק קרוב לו או לה ונאבדו קודם שהגיע לידה הרי זו ספק מקודשת משמע דבודאי קרוב לה אף שנאבדו קודם שהגיע ליד' מקודשת ולפ"ד דמיירי כאן בשלא ניערה אינו דומה כלל לזרק לה כו' וא"ל דבדרך כ"ש הקשה דכ"ש הוא כאן דהקידוש אצל' דהדין נותן שתהיה מקודשת א"כ ק' מאי מחלק דהתם מיירי בארצאי מעיקרא דלמא התם דלא הגיע לידה הקידושין בעי' דארצאי מעיקרא אבל כאן שהקידושין אצלה לא בעי' ריצוי מעיקרא דזהו ריצוי שלה מה שלא זרקה מחיקה וגם מל' רמ"ה שכתב אבל זרק לה קידושין אפי' לתוך חיק' ולא שקלתינהו אלא אישתק' ואזל' לעלמא האי אזלא לעלמא הוא מיותר דלא הל"ל אלא סתם ולא שקלתינהו אלא אשתקה א"ו דקאי אולא שקלתינהו דר"ל דלא שקלת הוא ואזל' לעלמא דהיינו אפי' אחר שאזלה לעלמא לא שקלתינ' ג"כ אלא זרקה מחיק' ואי לא הוי כתב זה ה"א דהיא אישתק' והוא אזל לעלמא והניח אצל' ובזה באמת הוי קידושין כיון דלא גלתה דעתה דלא ניחא לה בקידושין כיון דלא זרקה מחיקה לכן כתב דהיא אזל' לעלמא וקאי על ולא שקלתינ' וכזה דוקא לא הוי קידושין כיון שניער' מחיק' ולא שקלתינ' ובב"ש כתב דמוכח ממה שהקשה לעצמו מזרק לה קידושין ודברים אלו ק' לאמרם ולהבינם א"א דאדרב' אם מיירי בשניער' מקשה שפיר מזרק לה קידושין דגם שם מיירי בשלא נטלה כמ"ש וכ"כ הב"ח וגם אין שם מעשה דמוכה דניחא לה ואת"ל דכך הם דבריהם דלא ניער' מיד אבל אח"כ ניערה ולא נטל' א"כ כ"ש הוא דהוי מקודשת כיון דלא ניער' מיד ש"מ דתחלה היתה רצונה להתקדש ואח"כ הדר' בה כמ"ש הב"י בסי' מ"ב בשם הג"מ אפי' אם השליכה תוך כ"ד חיישינן דשמא מהדר קא הדרה בה ומכ"ש כשלא השליכ' מחיק' אלא לאח"ז דחיישי' לזה ועוד דאם תרצה לפרש דברי רמ"ה דלא ניער' לא תשמע מיניה דאח"כ ניער' ולא נטלה כי לא הזכיר שם שום דבר עוד ומאין תבוא לפ' דלא ניערה בתחלה וניער' בסוף ועוד אף לו יהי' כדבריהם דמיירי כשלא ניער' א"א להיות מה שכתב בסעיף זה שהוא דעת רמ"ה דרמ"ה מיירי שאמר תחלה לשם פקדון וחזר ואמר לשם קידושין א"כ אף כשל' ניער' נוכל לומר דנטלתו לפקדון וגם היתה סבורה אי תשדינהו ומתברי יאמר לשם פקדון נתן ותתחייב בהו דדוקא אם קבלה בעצמו אז היא מקודשת דכיון דשמע' שהוא אומר אח"כ לשם קידושין לא הי' לה לקבלה ומדקבלה מוכח שנתרצית אבל אם זרק לה אין כאן הוכחה אבל כאן שזרק לשם קידושין מתחלה היה לה לזרוק מחיקה ומדלא זרקה ש"מ דניחא לה ואף שכתבו הם דדברי רמ"ה הם אפי' בשלא אמר תחלה לשם פקדון לא משמע כן בטור דהרי הטור כ' תחלה א"ל כנסי סלע זה בפקדון כו' כיון דשתק וקבלה איכא הוכחה שנתרצית וע"ז כתב וכ' הרמ"ה כו' דמשמע דאיירי בפקדון דאל"כ דרמ"ה איירי בלא אמר לשם פקדון אינה מוכח מדברי רמ"ה דדלמא שם דוקא הוי קידושין בשתקה וקבלה אבל כאן דאפשר לומר בתורת פקדון שאמר לה תחלה קבלה לא הוי קידושין מוכרחים המה לומר דהטור לא הביא דברי רמ"ה על דבריו שכתב תחלה אלא נתכוין על סיפא דרמ"ה באם לא שקלתינהו כו' א"כ ק' למה הביא הטור רישא דרמ"ה כלל לא הי' ליה להטור לכתוב רק ורמ"ה כ' אם זרק לה קידושין כו' ועוד גם אח"ז סיים הטור ואם אחר שנתן לידה בתורת פקדון כו' הרי דעירב דברי רמ"ה בין ב' החלוקות דפקדון משמע דגם רמ"ה מיירי בפקדון וכ"כ רמ"א בהג"ה שם בסק"ד ואיני כדאי לחלוק על רמ"א בפי' דברי הרמ"ה ואף אם יאמרו דרמ"א לא כיון ג"כ דוקא בפקדון יקשה למה הביא רמ"א הג"ה זו כיון דהב"י כתב זה בש"ע סימן זה א"ו דרמ"א מיירי בפקדון וזהו מדברי הרמ"ה ולא מ"ש הב"י בש"ע שהוא מהג"מ וכן מפרש הט"ז בסי' מ"ב דרמ"ה מיירי בפקדון דכתב שם וראיה עוד ממ"ש הטור בשם רמ"ה באומר כנסי סלע זה לפקדון כו' ומה שכתבו דמוכח כן מתשובת הריב"ש סימן ק"פ המעיין שם יראה שהחזיקו את עצמם בדבר שאין בו ממש דשם הי' השאלה בא' שזרק לאבי הנערה א' טבעת א' ואחר כך אמר שיהיו לקדושי בתו ותכף זרק אבי' מחיקו והשיב דלא הוי קידושין כיון דבשע' זריק' לא אמר כלם וז"ל דבשלמ' בל' הקידושין נאמר לאשה בשעת נתינ' והיא פושטת ידה ולקחה הטבעת אז היא מקודשת בשתיקה שקבלתה הכסף או הטבעת קידושין הוי הודאה כיון שכבר שמעה שנתן לשם קידושין אבל אם כשקבל' הכסף לא שמע' ל' קידושין אלא קבלת' הכסף אין שתיקת' כלום כיון דלא עבד' מעשה דניח' לה והא דלא מחאי משום דלא איכפ' לה לא כתב שם והי' פושטת ידה רק לפי מנהגו של עולם בכל הקידושין דמתקדשת בהכי וכתב דקבלת הכסף הוי הודא' ולא כמו שהבינו הם דמיירי אלו הי' כך דוקא אז היתה מקודשת דאינו כן דה"ה אם זרק לה וקבלה אח"כ היתה מתקדשת ולא כ"כ רק לפי מנהגו ש"ע בכל קידושין כדרך שמקדש איש את אשה ועוד דאפי' לפ"ד אפשר לפרש דברי הריב"ש שפושטת ידה לאח"ז ואע"פ כן היא מתקדשת דהוי הודא' דמוכח דניח' לה דהרי לא כתב שם דהיא פושטת ידה יד ותכף ואם תרצה לדייק מהתשו' הנ"ל גם איפכא נוכל לדייק ממה שכתב אבל כשקבל' הכסף לא שמעה לשון הקידושין אין שתיקת' כלום כיון דלא עבד' מעשה דניחא לה נוכל לדייק ג"כ אבל אם אמר מקודם ל' הקידושין וזרק לה ולא השליכה הקידושין מחיק' גילתה דעתה דניחא לה דדוקא כשלא אמר מקודם לשון קידושין אין כאן גילוי דעת דניחא לה דהא דלא מחאי משום דלא איכפת לה כמו שהבי' שם ראיה מרש"י דקידושין דף י"ג אבל כאן לא שייך זה והוי גילוי דעת דניח' לה ומכ"ש אם נדייק ממ"ש בסוף התשובה דכ"ש בנדון זה שהי' בזריקה ולא היה שם שום דיבור קידושין כו' א"כ נוכל לדייק דאם הי' שם דיבור קידושין ה"ל קידושין וכן יש שם הרבה דיוקים כזה ואין להאריך בה וגם סיים שם אפילו א"ל בשעת נתינה ונטלתו וזרקתו אין כאן קידושין משמע דוקא בזרקתו אבל לא בהחזיק' בה א"כ אין זה דעת רמ"ה ויפה הגי' הט"ז במקום אשתיק' שדתינהו אבל בלא ניער' מחיק' מקודשת אפי' לא נתרצית מתחלה רק החילוק באם שתקה וקבל' אף אם זרקה תכ"ד מידה מקודשת כמ"ש הב"י בסי' מ"ב כמ"ש אבל בלא שקלתינהו ואשתקה אינה מקודשת בזרקה מחיקה תכ"ד ואין כאן מחלוקת בין הרמ"ה להג"מ עכד"ה):

ואצ"ל אם זרקתו בגמרא אמרינן לא מבעי שדתינהו קמיה דלא הוי קדושין אבל זרק' לים אימ' כיון דאחייבת לשלם קדש' נפשה וחא דעבד' הכי סברא איבדקיה להאי גברא אי דתחנ' הוא או לא קמ"ל:

תנהו לאבא כולי פירש"י ואינו דומה לתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דהתם איהו אמרה מעיקרא אבל כאן משט' היא כלו' תן מעותיך לאחרים וכן כתב הגמרא דף ח' והפוסקים והתו':

הניחהו על הסלע כו' כדי לברר דין זה בס"ד נעתיק הגמרא דף ח' והפוסקים בקיצור ת"ר תנם על הסלע אינה מקודשת ואם היה הסלע שלה מקודשת פירש"י שחצרו של אדם קונה לו והרי הוא כאלו קבלתו והתו' הקשו ע"ז דמאי איבעי' אח"ז סלע של שניהם מהו פשיטא דאין קונה כיון שהוא חצר של שניהם כו' ונראה לפרש דהכא אין הטעם תלוי בקנין חצרה אלא כשהסלע שלה סמכ' דעתה וכשאינו שלה לא סמכה דעתה ובעי' בסלע של שניהם אי סמכה דעתו או לא עכ"ל וק' דמה לנו לסמיכות דעת' בסלע שלה הא פשיטא דמקודשת גמורה כיון שאמרה שיתן הקידושין לחצרה אין לך קידושין מעולה מזו דחצרה כידה אלא נר' דהתוס' מפרשים שהסלע שלה דכאן אין לו דין חצר לענין קנין דלענין קנין צריך שיהא משתמ' כדאי' ריש הסי' וכאן לא מיירי מזה דסתמא משמע שהיא אינה אצל הסלע (רק שאמרה תנו אצל סלע) שלי או סלע פלו' כמו שיתבאר אח"ז וא"כ אין כאן דין חצר דלענין קנין אלא דמיירי שבלאו הכי מקדש אותה בזרקה לחיקה אלא דאם הסלע של אחר לא מהני הקידושין כי האמירה שלה מבטלת אותה משא"כ בשלה דאין כאן ביטול וכ"כ הרא"ש וז"ל ונ"ל דאין הדבר תלוי בקנין שתהא קונה ע"י הסלע דמיירי הכ' בבעי' אפי' זרק המנה לחיקה והא דתנא בבריי' ע"ג סלע אינה מקודשת מיירי אפילו זרקו לתוך חיקה וקבלתו דכאן דאמרה תנם ע"ג סלע הוה כאמירה אינה חפץ בקידושין ואפי' זרקו לחיקה ושתקה מאחר שכבר גילתה אדעתה שאינה רוצה להתקדש לו יכול' לו' במתנה קבלתים אבל בסלע שלה מקודשת שזה הלשון מורה שהיא חפצה בקידושין ומבעיא לרב ביבי בחצר של שניהם מה יש לדון בלשון זה ונ"מ אם זרקו לחיק' ושתקה ועד"ז י"ל גם תנהו לכלב או לעני עכ"ל מבואר ג"כ דאין הסלע הזה קונה בתורת קנין דיש קנין בלאו הכי כדין כל קידושין דהיינו בחיקה או בחצרה אלא דכאן אין הסלע הזה בתורת חצר כמו שזכרנו ואפ"ה מועיל מה שהו' שלה דחפיצ' בקדושין שתקבל אח"כ כדין הקידושין ואה"נ אם יהי' הסלע משתמ' כדין חצר דהוי קידושין וא"צ להיק' וזהו פשוט וא"צ להזכירו דמ"ל אם אומרת תנהו לחיקי או לסלע שלי שהוא חצר' אלא דכאן קמ"ל אפי' באין קנין מצד חצרה וה"א דדבר זה שאמרה ליתן על הסלע הוי גלוי דעת במה שיתן לחיקה והיא שותקת דבמתנה בעלמ' היא מקבלת הכסף קמ"ל כיון דשלה הוא אין כאן ביטול קידושין ושתיקת' מהני אח"כ נמצא דלענין דין התוספות חולקין על רש"י דאם היה הסלע שלה כדין חצר המשתמר דודאי פשיט' דקידושין יש כאן והוכרחו לפרש דסלע שלה מיירי שלא בתורת קנין דא"כ לא הוי סיפא דומיא דרישא דהא איש' מיירי בענין ביטול קידושין שנותן לחיק' וסיפ' מיירי מענין שבאות' דיבור עצמה מקדשה ולא נתן לחיק' ואין זה דבר והפוכו:
דברי המגיה ובזה מסולק פי' החמ"ח שכ' דהרא"ש מיירי בהנח בסלע שלי בלא חיקה ומקודשת ולפ"ד ק' עליו דאין הסיפא דומי' דריש' ומוכרח לפי' הט"ז עכד"ה):

והב"י כ' והיכי דאמר סלע סתם וזרק' לחיק' בשתיקה לא נתבאר בדעת הרמ"ה אם הוא כדעת התו' והרא"ש שיכולה לומר במתנה קבלתים או אמרי' כיון ששתקה ודאי סמכה אדבריו הראשונות שאמר התקדשי לי וזה נרא' יותר עכ"ל ונראה דמה שהכריע דמהני בזה היינו מדאמר הרמ"ה דאם אמר סלע סתם אפי' הניחו על שלה דאינה מקודשת ולא כתב רבות' דאפי' לחיק' לא מהני אלא ודאי דבזה מהני וראיתי בד"מ שחלק על הכרעות ב"י כי הרמ"ה לא בא אלא לפר' דברי הגמ' במה שאמרו בסלע שלה מקודשת ולא דיבר כלום אם מיירי בנותן לתוך חיקה וכמו שהתו' מפרשים הגמ' דמיירי שנותן אח"כ לחיקה נוכל לפרש גם דברי הרמ"ה ואין כאן מחלוקת וכן נראה לשון הטור שכ' ומפרשים התוס' כו' אחר דברי הרמ"ה ולא כתב והתוספות מפרשים אלא ודאי דלא פליגי ומר אמר חדא כו' עכ"ל ולפי דברינו בזה ברור ופשוט שאין מחלוקת בין הרמ"ה ובין התו' דלהרמ"ה מיירי בסלע כראוי לקנין חצר דהיינו משתמר וכמוזכר בש"ס זה ואפ"ה אין מקודשת אפילו בסלע שלה אם לא יחד' אותו ממיל' וכ"ש בסלע של אחר דלא מהני אם נותן לחיק' דהיינו ממש סלע שלה אלא להתוספות מיירי בסלע שלה שאין לו דין חצר לפיכך הוצרכו להזכיר לחיק'. והנה ראיתי לבעל הפרישה שהאריך מאד לפלפל בדברי התוס' ובדברי הטור וכתב דמ"ש הטור בסלע שלה זרקו לחיק' לאו דוקא כו' ודחק מאד בזה ולא נחית לפרש כמו שזכרנו דסלע שלה שהוא משמר היינו ממש חיקה ואין צריך לכל הפלפול שלו בזה לפי דברינו גם מו"ח ז"ל לא נחית לזה וכתב שיש מחלוקת בין הרמ"ה להתו' והרא"ש דלהרמ"ה בסלע שלה מקודשת ולהתו' אינה מקודשת אלא א"כ זרק בחיק' ומשמי' אנהירנהו לעיינין לפ' כראוי שאין מחלוקת ואין חילוק בין סלע שלה אם הוא ראוי לקנין חצר ובין לתוך חיקה ודברי מפריד בין הדבקים האלו דבריו מרפסן איגר' ואין ממש כלל לחלק ביניהם כנלע"ד:

וי"א דוקא ביחדו הוא הרמ"ה והאי ל' וי"א אינו מתוקן דהא מ"ש הש"ע קודם לזה הוא לשון גמר' והרמ"ה מפרש הגמ' כן ומה שייך לומר י"א על לשון גמר' עכ"פ שהוי"ו היא בטעות וצ"ל י"א ולא בא לחלק על הקודם:

על סלע פלוני בב"י מוכיח כן דאל"כ ק' דיוק' דריש' אדיוק' דסיפא פי' דבריו אם תחלק לומר בסלע שלה (מהני) דוקא יחוד סלע פלוני ולא סלע שלי למה אמר ברישא דסלע סתם דוקא לא תיפוק לי' דאפילו בסלע שלה לא מהני ביחוד סלע שלי אבל אם כל היחודים מהני אין כאן קושיות הדיוקים אהדדי דריש' אמר בסלע סתם לא מהני והיינו אפי' בסלע שלה לא מהני סיפ' קמ"ל דכל היחודים מהני בסלע שלה וממילא מה דמבעי' אח"כ בסלע של שניהם מאי היינו נמי אפי' אמרה תנם על סלע של שנינו וא"ל בזה יש וודאי קידושין דאי לא סמכ' דעתה הי' לה לומר ע"ג סלע סתם די"ל דהי' רוצה לברר דבריה טפי שאינ' חפצ' בו וע"כ אמרה שיניח באותו סלע שיש לו חלק בו ממילא לא יצא הכסף מרשותו כלל ומו"ח ז"ל הקשה על הב"י דא"ת שאמרה על סלע של שנינו ודאי מקודשת כיון דלא אמרה על סלע סתם ומכח זה חלק על הב"י ולא נהירא לע"ד:

ובסלע שלה כו' פי' דבזה מהני בסלע שלה אם זרק לחיקה אח"כ כבר כתבתי דבסלע שלה כל שהוא מהני מדין חצר אז הוי הניח לסלע ממש כמניח לחיקה וא"צ להזכירו כלל:

הסמוך עלי' דיכולה לומר כי היכא דמחייבנ' בי' אהא מחייבת בי' את:

וגם זה מיירי כו' פי' והי' שותקת ואפ"ה אינה מקודשת דהדיבור שאמרה תנהו מבטל הנתינה שאח"כ דמורה שאינה חפצה בקידושין וכן אח"כ בתנהו לכלב וזה מוכרח מבעי' ראשונה דמיירי ע"כ בתנהו לחיק' מכח קושיות התוס' שזכרנו בסמוך וכל הסוגיא לא מיירי בקנין דבכול' אין קנין אלא דבלא"ה מקדשת קידושין גמורים לתך חיק' והיא שותקת ובזה אזל' הסוגיא אימתי יש כח בדבור' לבטל הקידושין אח"כ מלבד בכלב הסמוך אח"ז:

אם היה הכלב שלה בזה לא מיירי בנותן לחיק' כי בהנאה זו שהוא נותן לכלב' מקודשת והא דכתב רמ"א וגם זה מיירי כו' היינו דהרישא בכלב דעלמא דאינה מקודשת ממילא הוה ביטול הקידושין שעושה אח"כ משא"כ בסיפא דיש לה הנאה מתקדשת באות' (נתינה) לכלבה והכלל הוא כל שאין באותו ענין עצמו קידושין נעשה ביטול על הקידושין שאח"כ ואין זה דומה לסלע שלה דהוכרחו לפרש דמיירי בנותן לחיק' ולא מיירי בסלע שיש בו תורת חצר כדעיל דהתם לא הוי דבר והיפוכו כמו שזכרתי לעיל מה שאין כן כאן בכלב הוי שפיר דבר והיפוכו דרישא קמ"ל דבכלב דעלמא לא הוי לה הנאה אע"פ שניחא לה בכך מ"מ לא נחשב זה לקידושין אלא אדרב' ביטול קידושין שאח"כ ובסיפא קאמר דבכלב שלה הוי הנאה ולא צריך לדבר אחר ומקדשת בזה אם נותן לכלב שלה כנלע"ד:

באמר' תן דינר לפלוני כו' דהיינו שמקודשת מדין ערב כדלעיל אלא שיש לומר דשאני גבי ערב דאע"ג דלא מטיא הנאה לידיה מ"מ יש הנאה לאחר וגמר ומשעב' נפשיה אבל הבא דלא מטיא הנאה לשום אדם לא דמי לערב והא דקפי' שתה' אמירתה מתחלה משמע מזה דאי אמרה בסוף אחר שאמר ה"א מקודשת לי בנתינה זו לכלבך ואמרה הוא תן לכלבי ואתקדש אני לך אינה מקודשת דגם זה הוה דרך שחוק דכונתה דרך תמיה וכי אתקדש במה שתתן לכלבי: