חפץ חיים/הלכות לשון הרע/י ה
<< · חפץ חיים - הלכות לשון הרע י · ה · >>
לוח יומי: שנה פשוטה - ט"ז כסלו, ט"ז ניסן, ט"ז אב. שנה מעוברת - כ"א כסלו, א' ניסן, י"א אב.
וְאִם הוּא רוֹאֶה, (כ) שֶׁאֶחָד מְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל חֲבֵרוֹ, גַּם זֶה הוּא מִכְּלַל הָעֲוֹנוֹת, שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. וְלָכֵן, אִם יִשְׁלְמוּ בּוֹ כָּל הַפְּרָטִים הַנַּ"ל, מִתָּר לְפַרְסֵם גֹּדֶל גְּנוּת הַמְסַפֵּר הַזֶּה לִבְנֵי אָדָם. וְכָל זֶה אֵינוֹ מוֹעִיל רַק אִם בְּלָאו הָכִי גַּם כֵּן כְּבָר נִתְגַּלָּה הַדָּבָר לְהָאִישׁ, שֶׁסִפֵּר עָלָיו. אֲבָל אִם עֲדַיִן לֹא נִתְגַּלָּה הַדָּבָר, אָסוּר לְסַפֵּר הַדָּבָר, אַף לַאֲחֵרִים, דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵה, וּמִמֵּילָא יִתְגַּלֶּה הַדָּבָר גַּם לוֹ, וּבִכְלַל רְכִילוּת הוּא, וּכְמוֹ שֶׁנִּכְתֹּב, אִם יִרְצֶה ה"לְקַמָּן בְּהִלְכוֹת רְכִילוּת. וְכָל שֶׁכֵּן, שֶׁאָסוּר לְגַלּוֹת הַדָּבָר לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי גּוּפָא, שֶׁדִּבֵּר עָלָיו, אַף שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְקַּנִּא לָאֱמֶת, דְּזֶה הוּא רְכִילוּת גְּמוּרָה, אֲפִלּוּ אִם אֶחָד מִן הַפְּחוּתִים מְלַגְלֵג מִן הֶחָשׁוּב שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, וְהוּא אָבִיו אוֹ רַבּוֹ.(כ) שאחד מספר כו'. כן מוכח מר' יונה במאמר רכ"ח שכתב ומבאיש ומחפיר מספר לה"ר וכו'. ומ"ש רק אם בלא"ה וכו', ובאופן זה יהיה מיירי ר"י מה שהתיר לספר גודל העולה של המספר לשה"ר דאל"ה רכילות מיקרי וכמו שנכתוב לקמן בשם הרמב"ם ושאר פוסקים דלספר לאחד מה שפלוני דיבר על פלוני בכלל רכילות הוא כיון דבזה הסעיף איירינן שלא יבוא מזה תועלת ממש להנידון רק לגנות עושי עול לפני בני אדם וכמו שכתבנו לעיל בס"ק י"ח ודין זה וכן הדין דסעיף ו' שוים בכל חלקיהם להסעיף ד' וההגה"ה שבתוכו דהיכא דיש תועלת ממש אפילו לא נתגלה הדבר עדיין מותר לספר עליו ובלא"ה אסור אפילו אם יושלמו בכל הפרטים.
ומה שכתבתי וכ"ש שאסור וכו' דלא התיר ר"י רק אם כבר נתגלה לו הדבר ולענין לספר לאחרים ולא לגלות להנידון בעצמו ודוק בלשונו בסימן רכ"א שכתב יכול לספר הדברים לבני אדם כדי לעזור לאשר אשם לו וכו' הרי דמיירי לספר לאחרים.
ומ"ש אפילו אם המלגלג וכו' דרק לנדותו היה צריך, כמבואר ביו"ד סימן של"ד דמי ששומע שאחד מבזה לתלמיד חכם אפילו שלא בפניו וכו', ואין לו לחוש פן יתגלה עי"ז להנידון, אבל לגלות להנידון אפילו הוא תלמיד חכם ביותר אסור.
וראיה מוכרחת לזה מהא דאמרינן במו"ק (ט"ז ע"א) ומנלן דאי מתפקר בשליחא דבי דינא ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה, ולפי גירסת הרא"ש והר"ן שם דקאי על רכילות דהיינו מה שהשלוחא דבי דינא סיפר למשה רבנו ע"ה מה שאמרו עליו דתן ואבירם העיני האנשים ההם תנקר, והרי דתן ואבירם היו הפחותים שבישראל כי בעודם במצרים הלשינו על משה רבנו ע"ה, והם שיצאו בשבת ללקוט והותירו המן, ואמרו למשה רבנו ע"ה ולאהרן ומדוע תתנשאו על קהל ה'. ומשה רבנו ע"ה היה אדון הנביאים רבן של כל ישראל וכבודו חמור מכבוד אביו, אפ"ה סבירא לה להגמרא דאסור לגלות דבר זה למשה רבנו ע"ה, אם לא מחמת שלוחא דבי דינא, ולא מועיל מה שברצון השליח היה לקנא לאמת.
ולענין לגלות לאחרים, אם הוא רואה שתבוא עי"ז תועלת, שיקנאו עבור כבוד התלמיד חכם, מותר, אך באופן שיושלמו הפרטים שנכתבו לעיל בסעיף ב'. ועיין במה שנכתוב בסוף ס"ק כ"א דלפעמים משתנה זה הדין. (באר מים חיים)