חפץ חיים/הלכות לשון הרע/י ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

לוח יומי: שנה מעוברת - כ' כסלו, כ"ט אדר ב', י' אב.

הַפְּרָט הַחֲמִישִׁי, שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל, שֶׁיְּכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת, הוּא כְּמוֹ שֶׁנְּבָאֵר, דְּהַיְנוּ לָא מִבָּעֵי {לא זו בלבד} אִם הָאֲנָשִׁים, שֶׁהוּא מְסַפֵּר לִפְנֵיהֶם יְכוֹלִים הֵם (יד) לַעֲזֹר לַנִּגְזָל וְהַנֶּעֱשָׁק וְהַנִּזָּק וְהַ מִּתְבַּיֵּשׁ בְּעִנְיָנָם, בְּודַּאי נָכוֹן לַעֲשׂוֹת הדָּבָר כֵּן. וַאֲפִלּוּ אִם הַתּוֹעֶלֶת הַזֹּאת לֹא תּוּכַל לְהַגִּיעַ עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ, (טו) רַק שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן שֶׁיִּתְרַחֲקוּ בְּנֵי אָדָם מִדֶּרֶךְ רֶשַׁע כְּשֶׁיִּשְׁמְעוּ, שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְגַנּוֹת פּוֹעֲלֵי אָוֶן, וְאוּלַי הוּא בְּעַצְמוֹ יָשׁוּב עַל יְדֵי זֶה מִדְּרָכָיו הָרָעִים וִיתַקֵּן מַעֲשָׂיו, כְּשֶׁיִּשְׁמַע, שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְגַנּוֹת אוֹתוֹ עֲבוּר זֶה, גַּם זֶה אֵינֶנּוּ בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע, וּלְתוֹעֶלֶת יֵחָשֵׁב, (טז) כֵּיוָן שֶׁעַל כָּל פָּנִים אֵין מְכַוֵּן לֵהָנוֹת מֵהַפְּגָם הַהוּא שֶׁהוּא נוֹתֵן בַּחֲבֵרוֹ, רַק לְקַנִּא לָאֱמֶת, וְאוּלַי תָּבוֹא עַל יְדֵי זֶה תּוֹעֶלֶת עַל לְהַבָּא *. אֲבָל אִם הוּא מְשַׁעֵר, שֶׁבְּוַדַּאי לֹא תִּהְיֶה שׁוּם תּוֹעֶלֶת, כְּגוֹן, אִם הָאֲנָשִׁים שֶׁהוּא מְסַפֵּר לִפְנֵיהֶם גַּם הֵם בַּעֲלֵי הָרֶשַׁע, שֶׁגַּם הֵם עָשׂוּ כַּמָּה פְּעָמִים כְּהָרָעָה הַזֹּאת לַאֲנָשִׁים, וְלֹא נֶחְשַׁב בְּעֵינֵיהֶם לְעָוֹן כְּלָל, לַאֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְסַפֵּר כְּלָל עִנְיָן כָּזֶה. כִּי מִלְּבַד שֶׁלֹּא תָּבוֹא שׁוּם תּוֹעֶלֶת מִסִפּוּרוֹ, עוֹד יוּכַל לִצְּמֹחַ מִזֶּה קִלְקוּל גָּדוֹל, כִּי הֵם יֵלְכוּ וִיסַפְּרוּ דָּבָר זֶה לְהַגַּזְלָן וְהָעוֹשֵׁק וְהַמְבַיֵּשׁ וְיַעַבְרוּ עַל יְדֵי זֶה עַל הַלָּאו דְּ"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" וְגַם עַל יְדֵי זֶה רָגִּיל לָבוֹא אַחַר כָּךְ מַחְלוֹקוֹת גְּדוֹלוֹת, וּבִפְרָט אִם, חַס וְשָׁלוֹם, יוּכַל לָבוֹא עַל יְדֵי זֶה לְעִנְיַן מַלְשִׁינוּת, אֲפִלּוּ אִם יֻשְׁלְמוּ כָּל הַפְּרָטִים, גַּם כֵּן אָסוּר לְסַפֵּר שׁוּם דָּבָר. וְדַע, דְּאֵין חִלּוּק בְּכָל אֵלּוּ הַפְּרָטִים, בֵּין אִם בִּקֵּשׁ אוֹתוֹ הַנִּגְזָל וְהַנִּזָּק וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ, שֶׁיִּדְרושׁ עֲבוּרוֹ אֶת הֶזֵּקוֹ אוֹ עֶלְבּוֹנוֹ, אוֹ לֹא בִּקְּשׁוֹ. דִּבְאֹפֶן הַמֻּתָּר, הוּא אֲפִלּוּ לֹא בִּקֵּשׁ אוֹתוֹ. וְאֹפֶן הָאָסוּר, דְּהַיְנוּ, אִם לֹא נִשְׁלְמוּ הפְּרָטִים הַנַּ"ל, (יט) לֹא מְהַנִּי אֲפִלּוּ בִּקֵּשׁ אוֹתוֹ. וַאֲפִלּוּ הוּא קְרוֹבוֹ, גַּם כֵּן אָסוּר. (וּבָזֶה נִכְשָׁלִין כַּמָּה אֲנָשִׁים מְאֹד, שֶׁאִם נִשְׁמַע לָהֶם, שֶׁאֶחָד עָשָׂה לִקְרוֹבוֹ דְּבַר מָה, אַף שֶׁלֹּא נִתְבָּרֵר לָהֶם, אִם הוּא אֱמֶת אוֹ סִבַּת הַדָּבָר, הוֹלְכִין וְגוֹמְלִין לוֹ תֵּכֶף רָעָה עֲבוּר זֶה, בְּחָשְׁבָם, כִּי הֵם מְקַיְּמִין בָּזֶה מִצְּוַת (ישעיהו נ"ח, ז'): "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". וְטוֹעִין בָּזֶה טָעוּת גְּדוֹלָה, כִּי אֵין חִלּוּק בֵּין קָרוֹב לְרָחוֹק לְכָל הַדִּינִים הַנַּ"ל, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אִסוּר, חַס וְשָׁלוֹם).

* הגה"ה: (יז) ובאופן זה אינו מותר, רק אם כבר נתגלה הדבר להנגזל והנעשק והניזק, אבל אם לא נתגלה הדבר עדיין להם, נראה שאסור לספר לאחרים, וכפי מה שמבאר לקמן בהלכות רכילות בשם הפוסקים, דאיסור רכילות הוא אפילו אם מספר לאחד מה שפלוני דבר ועשה נגד פלוני, פן יודע להנדון, (יח) דחברך חברא אית ליה, {שחברך חבר יש לו}, ותכנס לו שנאה בלבו על זה, ועין בבאר מים חיים. (הגה"ה)

(יד) לעזור להנגזל וכו'. שזו כוונת ר' יונה במ"ש לעזור לאשר אשם לו. ומ"ש בפנים והמתבייש וכו', כן מוכח מר' יונה ג"כ, כי על הכל כתב כדי לעזור וכו' והכוונה שע"י שיספר הבושת שלו לאנשים וידעו הכל שפלוני גינהו בחנם על לא חמס בכפיו, יתמעט ממנו הצער והכלימה שנשאר לו בלבו ע"י הבושת הזו, בראותו עתה כי נחשב הוא בין האנשים שהכל מצטערים על צערו, או שכוונת רבינו יונה, כדי שהשומעים כשיתברר להם שהדבר אמת, יוכיחו בעצמם את המלבין על פניו על הבושת אשר בייש חבירו בחנם, ואולי על ידי זה תהיה סיבה שיכיר בעצמו את העולה אשר עשה ויפייס אותו על זה.

(טו) רק שהוא מתכוין וכו'. כן מוכח במש"כ בשיטה מקובצת בשם עליות הר"י ז"ל עי"ש שגם זה לתועלת יחשב.

ולא ישיג עלי המעיין דאמאי לא כתבתי דצריך בזה שיהיה באפי תלתא וכדמשמע בשיטה מקובצת שם, שמקור דברי אלו שבפנים נובעים ממנו. דזה אינו, דהכא הלא איירינן שהוכיח אותו מתחלה וכמו שכתבתי בסעיף ב' בפרט ג', וזה מוכח בש"ת מאמר רכ"ח דאם הוכיחו מתחלה בפניו ולא שמע לדבריו מותר לו לגלות אח"כ הדבר לבני אדם אפילו שלא באפי תלתא.

ואין לדחות דהר"י בשערי תשובה לא מיירי רק אם יוכל בסיפורו לעזור לאשר אשם לו, משא"כ בזה דאיירינן עתה שהתועלת הזו לא תהיה מזה, רק שיתרחקו הבריות מדרך רשע כשישמעו שאנשים מגנים פועלי און וגם אולי בעצמו ישוב עי"ז כמ"ש בפנים, וזה נראה לכאורה דאין שייך רק אם מספר באפי תלתא שנתפרסם גנות החוטא לפני אנשים רבים, משא"כ לפני אחד או שנים, כי כן משמע לכאורה בהטעם הראשון שהביא הש"מ שם על האי דינא דאפי תלתא. אבל גם זה אינו, דהרי מסיים שם הש"מ בסוף הענין בפירושו על האי מימרא דאפי מרא וז"ל: והמדה הזאת מוכחת על האדם שאינו מתכוין להנות בנתינת פגם בחבירו אלא מתכוין הוא שישמע עצה שהבריות מגנות אותו וכו', והרי שם מתיר ר' יונה אפילו שלא באפי תלתא באיש שהוא מוחזק לרבים שאיננו חונף ושקרן משום שהיה בודאי אומר לו ג"כ בפניו, כמו שמסיים שם באפי מרא או ברבים שיגידו לו משום האי סברא גופא שמתכוין הוא שישמע עצה שהבריות מגנות אותו וכו' וכדי לגנות המעשים הרעים, אלמא דסברא זו שייכה אפילו שלא באפי תלתא, וכ"ש בעניננו היכא דהוכיח אותו מתחלה בפניו ולא שמע לדבריו, דודאי אין לחשדו שכוונתו להנות מסיפור לשה"ר, וכוונת ר' יונה בטעם הא' היא כך: דהיכא שלא הוכיח אותו מתחלה בפניו, יהיה מסתברא יותר להשומעים שכוונתו כדי להנות מסיפור לשה"ר, ולא שיגיעו הדברים לאזניו, דזה אינו מצוי כ"כ כשמספר שלא בפרהסיא. אבל אם הוכיח אותו בפניו מתחלה על כרחך שכוונתו רק לתועלת הזו ולא להנות מסיפור לשה"ר וכל זה פשוט.

(טז) כיון שעכ"פ וכו'. וצ"ע באופן זה שאין תועלת להנידון בענין ממון, אפשר דאין להתיר לפרסם הדבר בין אנשים רק אם אין צד זכות עליו, אבל אם יש לחשוב עליו צד זכות, כגון שהוא אינו יודע שדבר זה הוא בכלל גזל או היזק וכי"ב, יאסר לספר עליו, ואפילו אם איזה יחידים אמרו לו שגם זה הוא בכלל גזל והיזק, אולי אינו רוצה להאמינם בזה כל זמן שלא שמע מפי בית דין, וכן משמע קצת בר' יונה שכתב על דבר אשר הזיד על רעהו וכו' משמע דוקא הזיד, אך יש לדחות דע"כ אין כוונת ר' יונה בדוקא, דהרי ר' יונה בשערי תשובה איירי במקום שיש תועלת בהסיפור לעזור לאשר אשם לו כמ"ש בהדיא, ובאופן זה בודאי אפילו שבר כליו של חבירו בשוגג, כיון שהמספר יודע שע"י שיספר את הדברים לבני אדם יהיה מוכרח אח"כ לשלם, בודאי מותר לספר כטעם ר' יונה דומיא דעד אחד, אלא ע"כ דגם זה הוא בכלל אשר הזיד על רעהו במה שאינו רוצה אח"כ לשלם את הגזילה או ההיזק לבעליו. וא"כ אין ראיה לעניננו מלשון ר' יונה, וצריך עיון.

(יז) ובאופן זה וכו'. פירוש שהוא משער שלא יהיה תועלת להנידון בממון.

(יח) דחברך חברא וכו'. ואינו דומה לדלעיל בסעיף א' שהתרנו אפילו אם לא נתגלה עדיין הדבר להנגזל והניזק, דהלא הטעם שם הוא כמו שכתבנו בשם ר"י דומיא דעד אחד דמותר בכל גווני להעיד, וזה אינו שייך רק אם הוא משער שתוכל לבוא מזה תועלת בענין ממון, לכך אין אנו חוששין שיתגלה לו דומיא דעד אחד, משא"כ בעניננו שמשער שלא תהיה ע"י השומעים תועלת בענין ממון, נהי דהאיסור לשה"ר והוא הגנות שמגנה אותו בפני בני אדם איננו בעניננו, כיון דעיקר כוונתו הוא כדי שיראו בני אדם שמגנים את פועלי און ועי"ז יתרחקו מלילך בדרכם הרעה, עכ"פ האיסור רכילות היכן הלך. ולפי הנראה בעו"ה הקלקול פן יתגלה לנידון ויסובב עי"ז מחלוקות רבות ועצומות וללא תועלת (כידוע דעיקר הטעם איסור רכילות הוא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל), קרוב יותר מהתיקון שיתרחקו בני אדם עי"ז מלילך בדרך רעה בראותם שהבריות מגנות פועלי און.

ואף שיש סברא קצת להתיר דאולי הוא בעצמו ישוב עי"ז מדרכיו הרעים וישיב הגזילה וההיזק לבעליו כשישמע שהבריות מגנות אותו מטעם זה וכמו שכתבתי בפנים, אעפ"כ נראה לי פשוט להחמיר, דמי יודע אם ישוב עי"ז, כיון דאיירינן שכבר הוכיח אותו וכמו שכתבתי בפנים בסעיף ב', או באיש שהוא יודע שלא יקבל תוכחתו, א"כ רחוקה מאוד התועלת הזו, ורכילות וקלקולין הרגילין לבוא ע"י רכילות דהיינו מחלוקת ואונאת דברים וכי"ב יותר קרוב שיבוא עי"ז, ע"כ נראה לי פשוט לאסור לפרסם גנותו באופן שללא תועלת יהיה, פן יתגלה לנידון.

אם לא שהוא משער שאם לבסוף יוודע להנגזל והניזק, יהיה יכול בעצמו להוציא את בלעו מפיו, דמותר. דהלא באופן זה מותר לגלות אפילו להנגזל והניזק בעצמו וכמו שיתבאר אי"ה לקמן בהלכות רכילות, אך צריך שלא יחסרו ג"כ בזה כל הפרטים המבוארים בסימן זה.

(יט) לא מהני אפילו אם ביקש אותו. עיין לקמן בהלכות רכילות כלל ט' ס"ח. ומ"ש כדי לעשות איסור ח"ו, אף שהוא דבר פשוט אראה לך ג"כ מקור לזה ברא"ש פ"ק דב"מ סימן מ"ח על ההיא מעשה דקריבתיה דר"נ עי"ש. (באר מים חיים)