חפץ חיים על ספרא/מצורע זבים/פרק ז
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק ז[עריכה]
( א ) הכי גרסינן שכב ישכב לרבות שתי שכיבות: כדרכה ושלא כדרכה שבאיזה אופן שבא עליה תהי נדתה עליו.
אם שכב ישכב לרבות העראה: היינו דאם בא לרבות דאף שלא גמר ביאתו נטמא בטומאת הנדה.
תלמוד לומר ואם: היינו דוי"ו אתי לרבות ומרבינן בן ט' דכיון שהוא ראוי אז לשכיבה דביאתו ביאה קרינא ביה "ואם שכב ישכב".
( ב ) אותה פרט למצורעת: דלא מטמאה את בועלה דליהוי כמותה כנדה דלזה אמר "אותה" ולא אמר "ואם שכב ישכבנה".
והלא דין הוא: דתטמא ולזה הוצרך קרא למעטה.
מצורעת שמטמאה בביאה: בבואה אל הבית שכל שבבית טמא ואפילו אדם.
( ג ) יכול יעלה לרגלה: פי' אם שכב אותה ביום ג' לנדתה יכול ישלים עוד ד' ימים כמותה ויטבול ויטהר.
תלמוד לומר וטמא ז' ימים: ואפילו בא עליה בשביעי שלה.
מה היא מטמאה אדם: לטמא בגדים שעליו דאתי בקל וחומר ממשכבה, אף הוא מטמא אדם לטמא בגדים שעליו.
וכלי חרס: דשאר כלים פשיטא דכיון שהוא מטמא בגדים כולל בזה כל הכלים כדאיתא לעיל בתורת כהנים על מה שכתוב בתורה "יכבס בגדיו", אלא הרבותא הוא על כלי חרס דאף על גב דאין כלי חרס בעלמא מקבל טומאה אלא מאוירו, על ידי היסט זב וזבה מיהא מיטמא, ונדה שוה לזה וילפינן לבועל נדה בהיקשא מנדה לענין זה (רש"י בנדה לג.).
שאין תלמוד לומר: וכל המשכב וכו', שהרי כבר נאמר "ותהי נדתה עליו" ובדידה כתיב "וכל הנוגע במשכב יכבס בגדיו".
מטומאה חמורה: שלא יהא משכבו חמור כמשכבה לטמא אדם ובגדים שעליו.
אלא אוכלין ומשקין: ואפילו אדם אינו יכול לטמא דמשכבו הוא רק ראשון לטומאה לבד ד'יטמא' טומאה קלה משמע (גמרא שם). ומה דכתיב "ותהי נדתה עליו" אינו אלא לומר שיהא גופו כמו גופה לטמא אדם לטמא בגדים אבל לא לענין המשכב.
( ד ) משכבו כמגעו: פי' כנוגע בבועל נדה, מה נוגע בו דינו כראשון לטומאה (לאחר שפירש ממטמאיו) דאינו יכול לטמא רק לאחד ואותו האחד הוא שני ופוסל בתרומה, אף משכבו כן - מטמא אחד ופוסל אחד.
( ה ) נמצאת וכו': מזה שאמר שמשכבו אין לו טומאה רק מטעם שנגע בבועל נדה ולזה אינו מטמא אלא אחד ופוסל אחד אתה למד דין זה.
ככר של תרומה כרוך במפה ונתון בין כר לחבירו: במטה שבועל נדה שוכב עליה, אם המפה בככר הוא נתון כנגדו של בועל נדה באופן שהוא שוכב עליה הרי המפה טמאה משום משכב ומטמא הככר דמשכבו מטמא אוכלין ומשקין כנ"ל, ואף על פי שהכר מפסיק בינו למפה לית לן בה שזהו העיקר בטומאת משכב שטומאה יורדת לתחתון כעליון. אבל אם המפה שכרוך בה הככר היא שלא כנגדו הככר והמפה טהורין שהרי עכשיו אין המפה משכב לו ואם תבא להם שום טומאה הוא מן הכר שהוא משכבו של בועל נדה וזה אי אפשר שהרי המפה אינה מיטמאה מהכר שאין משכב בועל נדה מטמא בגדיו והככר לא יטמא מפני שאין המשכב נוגע בו שהמפה מפסקת בינו לכר ומצלת אותו.
שאין מגעו: כלומר שאין מגעו של משכב.
מטמא בגדים: שיתטמא המפה על ידי זה.
( ו ) שיספור שבעה לביאה אחרונה: שאם בא עליה היום והדר בא למחרתו וכן אחר כך לא יספור הז' ימים אלא לביאה אחרונה. דמתחלה אמר "שכב ישכב" דמשמע שכיבות רבות ואח"כ אמר "וטמא שבעת ימים" ומשמע דלאחר כל השכיבות יטמא ז' ימים.
והלא דין הוא: ולמה צריך קרא.
( ז ) אלא לראיה ראשונה: שאפילו ראתה אחר כך כל שבעה טובלת בשביעי לערב.
( ח ) הכי גרסינן או כלך.
( יא ) תלמוד לומר משכב: פי' דהול"ל "וכל אשר ישכב עליו", מאי "המשכב"? שמע מינה המיוחד לישיבה דאי לאו הכי טהור לגמרי.
אלא משכב: והוא הדין למושב דדינם שוה.
מרכב מנין: ולא יוכל ללמוד ממשכב שהוא חלוק מהם בדינו שחלוק מגעו ממשאו, מנין שמטמא אותו בועל נידה לטומאה קלה.
תלמוד לומר וכל: דוי"ו ד"וכל" מרבה אף המרכב.
אין לי אלא בזמן וכו': כלומר כיון דהקלנו במשכבו של בועל נדה שאינו מטמא אלא טומאה קלה, נקל בו גם כן שלא יטמא אלא מה שנוגע בו שכן משמע מאומר אשר ישכב עליו שהוא עליו ממש.
תלמוד לומר וכל המשכב. אשר ישכב. דמשמע כל המשכבות שיהיה הוא עליהם הכל טמאים אפילו עשר וכו' ומרכב הנ"ל לא ממלת "כל" מרבינן ליה אלא מהוי"ו שמרבה דבר אחר על המשכב.
עד שינשא רובו עליו: דאי לאו הכי אפילו טומאה קלה לא יטמא. ואין להקשות למה לי קרא ומי עדיף מזב ונדה עצמה דגם שם בעינן עד שינשא רובו על המשכב. יש לומר דגם שם הוה אמינא דאימעטו רק מטומאה חמורה וכמו שתירץ הברייתא מקודם בהלכה יו"ד.