התורה והמצוה ויקרא טו כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

ספרא | מלבי"ם על פרשת מצורע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם


סימן קעז[עריכה]


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ז:

[א] "ואם שכב ישכב"-- לרבות שתי שכיבות. "ואם שכב ישכב"-- לרבות למערה.


ואם שכב ישכב איש אותה: הנה מבואר בכל הספר שכל מקום שכפל המקור על הפעל מורה אף שיעשה הפעל בכל אופן, וכן במ"ש "שכב ישכב" היינו בכל אופן שישכב, אף שלא כדרכה. וממה שלא נאמר פה כמו למעלה "כי ישכב איש אותה שכבת זרע" מבואר שאף שהערה בה לבד וסמכוהו גם כן על כפל "שכב ישכב"-- בכל אופן שישכב.

סימן קעח[עריכה]

ויקרא טו כד:
וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ז:

"איש"-- פרט לקטן. או יכול שאני מוציא בן ט' שנים ויום אחד?... ת"ל "ואם שכב ישכב"


ואם שכב ישכב איש: הנה בארתי (ויקרא סימן י) ההבדל בין "אדם" ובין "איש" ששם "איש" מורה על הגדלות ומורה על המין-- איש ולא קטן, איש ולא אשה. אולם, לפעמים בא שם "איש" להוראת הכללות ופירושו כל איש שיהיה ואז אינו מוציא אשה וקטן. ושם בארתי כמה סימנים שנכיר מתי בא שם "איש" להוראת הכללות, עיי"ש.

ואחר העיון במקרא מצאתי שכל מקום שבא שם "איש" אחר מלת "אם" מורה תמיד על הכללות, לא על מובנו המדויק, איש זכר וגדול, רק פירושו כל איש ובא לרוב על ענין שולל-- "אם יראה איש באנשים האלה" (במדבר), "אם ילין איש אתך הלילה" (שמואל ב יט), "אם אמר איש כי יבולע" (איוב לז), "אם יהלך איש על הגחלים" (משלי ו), "אם יסתר איש במסתרים" (ירמיהו כג) שפירושו כל איש ונמצא   וכן מ"ש "אם יחטא איש במסתרים" (ד"ה ז כב" שבא על שם הכללות כמ"ש (קדושים סימן כה) שכל מקום שכתב "איש לרעהו" יבוא על הכללות עיי"ש. וכן מ"ש "אם בהמה אם איש, לא יחיה" פירושו כל איש כמ"ש במכילתא (פר' יתרו) אשה מנין ת"ל אם איש, שמלת "אם" מעיד שבא על הכללות.

ולכן במה שכתב פה "אם שכב ישכב איש" מרבה קטן כי מלת "איש" שאחר מלת "אם" בא על הכללות ואינו מורה על הגדלות (ומה שנאמר בן ט' שנים ויום א' הוא מהלכה למשה מסיני כנזכר למעלה סימן קנח), וכן בספרא בחוקתי (פי"ב משנה י) על "אם גאל יגאל איש ממעשרו" מרבה אשה וקטן ממלת "אם" מטעם הנזכר.

סימן קעט[עריכה]


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ז:

[ב] "אותה"-- פרט למצורעת. והלא דין הוא! מה הנדה שאינה מטמאה בביאה-- מטמאה את בועלה, מצורעת שהיא מטמאה בביאה אינו דין שתטמא את בועלה?! ת"ל "אותה"-- פרט למצורעת.


ישכב איש אותה: כבר בארנו למעלה (סימן קסו) שיש הבדל בין לשון "שכב עמה" ובין לשון "שכב אותה", ש"שכב עמה" כולל שלא כדרכה ו"שכב אותה" מורה דוקא כדרכה. וכיון שפה ריבה מן "שכב ישכב" שכיבה שלא כדרכה (כנ"ל סימן קעז) היה לו לומר "ושכב עמה".

ומשיב שבא מלת "אותה" למעט זולתה, והיא המצורעת, אף שחמורה מזבה שמטמאה בבואה לבית, בכל זאת אינה מטמאה את בועלה וכבר הבאתי (בסימן קסו) כדרוש כזה בספרי נשא עיי"ש באורך.

סימן קפ[עריכה]


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ז:

"ותהי נדתה עליו"-- יכול יעלה לרגלה? ת"ל וטמא שבעת ימים".

יאמר "וטמא שבעת ימים" ומה ת"ל "ותהי נדתה עליו"? יכול לא יטמא אדם וכלי חרש? ת"ל "ותהי נדתה עליו"-- מה היא מטמא אדם וכלי חרש אף הוא יטמא אדם וכלי חרש. אי מה היא מטמאה משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים אף הוא יטמא משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים... ת"ל "ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא"-- שאין ת"ל, אלא שנתקו הכתוב מטומאה חמורה והביאו לטומאה קלה שלא יטמא אלא אוכלין ומשקין.   נמצאת אתה אומר משכבו כמגעו. מה מגעו לטמא אחד ולפסול אחד, אף משכבו לטמא אחד ולפסול אחד.   [ה] נמצאת אתה אומר, ככר של תרומה שהיא כרוכה במפה ונתונה בין כר לחברו, אם כנגדו נתונה-- טמאה, שאם נטמאה המפה נטמאה הככר. ושלא כנגדו-- טהורה, שאין מגעו מטמא בגדים.


ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים וכולי: מ"ש "ותהי נדתה עליו" הוא לענין איכות הטומאה שמטמא אדם וכלי חרש כמוה.

[ולדעת רש"י נדה (דף לג) והרמב"ם (פ"ג מהלכ' מטמא משכב ומושב) מטמא אדם לטמא בגדים. ולדעת הר"ש (בפ"ק דכלים משנה ג) אינו אלא ולד ואף שלא פירש אינו מטמא אלא אוכלים ומשקים ופירש במשנה למלך הטעם שההיקש של "ותהי נדתה עליו" הוא רק שיטמא בועל נדה כמו שתטמא הנדה אבל בפעולות נשתנה דינו שהנדה תעשה את האדם אב, וכן המשכב, אבל בועל נדה לא יעשה אלא ולד כשרץ דומיא דמשכבו, ולכן יטמא במגע ובמשא ובהיסט מטמא משכב שכל זה נלמד מן "ותהי נדתה עליו" אבל בכולם נעשים ולד שזה נלמד ממשכב, ועיין בקרבן אהרן האריך בזה.]

ומ"ש "וטמא שבעת ימים" הוא לענין כמות ימי הטומאה, שמן "ותהי נדתה" הייתי אומר שאם נגע בה ביום האחרון לא יטמא רק יום ההוא בלבד וז"ש יכול יעלה לרגלה. והוסיף "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" שהוא מיותר שכבר נכלל במ"ש "ותהי נדתה עליו" ועל כרחנו שבא ללמד שהמשכב יטמא טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקים בלבד, לא לטמא אדם ובגדים כמשכב נדה עצמה. ובזה אומר במשנה ד שמשכבו כמגעו לטמא (ומה שקשה מזה על דעת הסוברים שמטמא בגדים עיין בקרבן אהרן שהאריך בזה).

וממש שמשכבו אינו מטמא מטעם משכב, רק מטעם מגע, אמר במשנה ה' שככר של תרומה הכרוך במפה ותנון בין כר לחבירו אם הוא תחת ראשו נטמא המפה מטעם משכב ומטמא הככר ואם אינו תחת ראשו אין המפה מקבל טומאה מהכר כי מגעו אין מטמא בגדים, והככר טהור.

ובנדה (דף לג) פריך רב אחאי אימא נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה דלא לטמא אדם ובגדים אבל אדם או הגדים מטמא? אמר ר' אסי, "יִטְמָא"-- טומאה קלה משמע. רצונו לומר שבכל מקום שכתוב "יטמא" בדרך הפעל, הוא ראשון לטומאה, לא אב הטומאה. אם לא כשבאר טומאתו בפירוש כמו "יכבס בגדיו" או "יטמא שבעת ימים" או שיבאר שמטמא אחרים כמ"ש "וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא" באר אחר כך "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא". ורק כשאמר "טמא הוא" בדרך השם, הוא לפעמים אב ולפעמים אינו מטמא אחרים כלל כמו שכתבנו בפר' שמיני (סימן קלא). ושפיר אמר "יטמא" טומאה קלה משמע.

עוד הקשה שם ואימא ותהי נדתה עליו כלל, וכל המשכב פרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט (רצונו לומר שנאמר שמה שכתוב "וכל המשכב" הוא ביאור הקודם שמה שכתוב "ותהי נדתה עליו" היינו לענין שיטמא משכבו כמוה) אמר אביי "שבעת ימים" הפסיק הענין, והוא כלל ופרט המרוחקים זה מזה ואין דנין אותם בכלל ופרט (ר"ל שאם כן היה לו לכתבם סמוכים זה לזה). רבא אמר לעולם דנים, "וכל"-- ריבוי הוא. (נראה פירושו כי הפרט המפרש את הכלל יבא תמיד בלא וי"ו וממ"ש "וכל" בוי"ו מבואר שאינו ביאור הקודם רק הוא דבר אחר.)

סימן קפא[עריכה]


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ז:

[ו] "וטמא שבעת ימים"-- שיספור שבעה לביאה אחרונה. הלא דין הוא! מיטמא במת ומיטמא בנדה. מה מצינו כשהוא מיטמא במת אינו סופר שבעה אלא לטומאה אחרונה, אף כשהוא מיטמא בנדה לא יספור שבעה אלא לביאה אחרונה.   או כלך לדרך זה: היא מיטמאה ומטמאה את בועלה. מה היא אינה סופרת שבעה אלא לראיה הראשונה אף כשהוא מיטמא בה לא יספור שבעה אלא לביאה ראשונה...   נראה למי דומה-- דנים טומאה שהיא ממקום אחר מטומאה שהיא ממקום אחר, ואל יוכיחו דמים שהם מגופה, או כלך לדרך זה: דנים טומאה שהיא מחמת דמים מטומאה שהיא מחמת דמים ואל תוכיח טומאת המת שאין מחמת דמים ת"ל "וטמא שבעת ימים"-- שיספור שבעה לביאה אחרונה.


וטמא שבעת ימים: היה לו לומר "וטמא שבעת ימים כמוה" ובזה הייתי יודע כמות ימי הטומאה-- שיהיה שבעת ימים, ואיכות הטומאה-- שיהיה כמוה. ולא היה צריך להאריך.

והשיבו חז"ל שאז הייתי טועה שהוא כמוה שיספור הז' ימים מביאה ראשונה כמו שהיא סופרת מראייה ראשונה כיון ששניהם דומים שהם טומאה מחמת דמים. לכן אמר סתם "וטמא שבעת ימים" שבכל מקום שאומר כן פירושו מנגיעה האחרונה כמו שהוא במת שכתוב "הנוגע במת...וטמא שבעת ימים" שפירושו מנגיעה אחרונה. וגם יש לפרש שדייקו מה שלא אמר "ותהי נדתה עליו שבעת ימים" ומלת "טמא" מיותר.

סימן קפב[עריכה]


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ז:

[ט] "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא"-- יכול יטמא משכב שאינו מיוחד לשכיבה ומושב שאינו מיוחד לישיבה? לא! מה היא אינה מטמאה אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה, אף הוא לא יטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה.  [י] יכול היא והוא לא יטמאו טומאה חמורה אבל היא והוא יטמאו טומאה קלה? ת"ל "המשכב". אין לי אלא משכב, מרכב מנין? ת"ל "וכל". אין לי אלא בזמן שהוא שוכב עליו ונוגע בו. מנין למשכבות עשרה זו על גב זו? על גב אבן מסמא? ת"ל "וכל".

"המשכב אשר ישכב עליו"-- עד שינשא רובו עליו.


כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא: כבר באר למעלה (סימן קכח) גבי זב שהוצרך לכפול "המשכב אשר ישכב" משום שאם היה אומר "אשר ישכב עליו" לבד הייתי אומר אף משכב הבלתי מיוחד לשכיבה. ולכן אמר "המשכב" דהיינו המיוחד לכך. ומטעם זה הוצרך לומר זה גם כאן משום דיש לטעות שלכן יטמא פה טומאה קלה מפני שמדבר באינו מיוחד לשכיבה ונדון שהוא הדין שהנדה והזב תטמא באופן זה טומאה קלה. לכן צריך לומר "משכב" דהיינו המיוחד לכך. ועדיין יש לומר שהמרכב שקל ממשכב אינו מטמא כלל. והגם שאמר "ותהי נדתה עליו, דגם למ"ד שאינו מטמא אדם לטמא בגדים בכל זאת סבירא ליה שדברים שהנדה מטמאה גם הוא מטמא שרק בפעולות נשתנה דינו כמו שהבאנו (בסי' קפ) בשם המשנה למלך.

על זה י"ל כקושי' הגמרא בנדה שנאמר דמ"ש "וכל המשכב" הוא פרט שאחרי הכלל שמפ' מ"ש "ותהי נדתה עליו" הוא רק לענין משכב, לא לענין מרכב. ומשיב בספרא ת"ל "וכל", והוא כתירוץ רבא "וכל" ריבוא הוא רצונו לומר שעל ידי שכתוב בוי"ו מבואר שאינו פרט שאחרי הכלל שאין דרכו לבוא בוי"ו (וכמ"ש פי' בסימן הנ"ל).

ועדיין מלת "כל" מיותר (דאין לדרשו כמו שדרש מ"ש "כל המשכב" גבי זב כמ"ש בסי' הנ"ל שזה נלמד פה מזב שאינו אלא גילוי שזה הכלל משכב).   ומשיב שבא לרבות עשר משכבות זה על גבי זה וכמו שדרש כן גבי זב (סימן ??) ממ"ש "וכל המרכב".

ומ"ש "אשר ישכב עליו" פירושו שינשא רובו עליו כי מסתמא הלשון שוה אל מ"ש בזב "אשר ישכב עליו הזב" שפירושו כן מטעם ההכרח שבארתי למעלה (סימן קלא).