נידה לג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אילימא תחתיו דזב (ויקרא טו, ה) מואיש אשר יגע במשכבו נפקא אלא הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו ומאי ניהו עליון של זב (והנושא נמי יטמא ומאי ניהו נישא מ"ט נתקו הכתוב מטומאה חמורה והביאו לידי טומאה קלה לומר לך שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין אימר נתקו הכתוב מטומאה חמורה דלא מטמא אדם לטמא בגדים אבל אדם או בגדים ליטמא אמר קרא יטמא טומאה קלה משמע ותחתונו של בועל נדה מנלן דתניא (ויקרא טו, כד) ותהי נדתה עליו יכול יעלה לרגלה ת"ל יטמא ז' ימים ומה ת"ל ותהי נדתה עליו שיכול לא יטמא אדם וכלי חרס ת"ל ותהי נדתה עליו מה היא מטמאה אדם וכלי חרס אף הוא מטמא אדם וכלי חרס אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים אף הוא עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים ת"ל וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא שאין ת"ל וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא ומה ת"ל וכל המשכב אשר וגו' נתקו הכתוב מטומאה חמורה והביאו לידי טומאה קלה לומר לך שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין פריך רב אחאי אימא נתקו הכתוב מטומאה חמורה והביאו לטומאה קלה דלא ליטמא אדם לטמויי בגדים אבל אדם ובגדים ליטמא אמר רב אסי יטמא טומאה קלה משמע אימא ותהי נדתה עליו כלל וכל המשכב פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט משכב ומושב אין מידי אחרינא לא אמר אביי יטמא ז' ימים מפסיק הענין הוי כלל ופרט המרוחקין זה מזה וכל כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט רבא אמר לעולם דנין וכל ריבויא הוא מתקיף לה רבי יעקב אימא כהיא מה היא לא חלקת בה בין מגעה למשכבה לטמא אדם ולטמא בגדים לחומרא אף הוא לא תחלוק בו בין מגעו למשכבו לטמא אדם ולטמא בגדים לקולא אמר רבא עליו להטעינו משמע:
מפני שהן בועלי נדות וכו':
אטו כולהו בועלי נדות נינהו א"ר יצחק מגדלאה בנשואות שנו:
והן יושבות על דם וכו':
תניא אר"מ אם הן יושבות על כל דם ודם תקנה גדולה היא להן אלא שרואות דם אדום ומשלימות אותו לדם ירוק דבר אחר יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה מתקיף לה רמי בר חמא ותספרנו ואנן נמי ניספריה דקיימא לן מקצת היום ככולו אמר רבא אם כן שכבת זרע דסתר בזיבה היכי משכחת לה והא מקצת היום ככולו אי דחזאי בפלגא דיומא ה"נ הכא במאי עסקינן דחזאי סמוך לשקיעת החמה וליקום ולימא ליה לקרא כי כתיבא סמוך לשקיעת החמה כתיבא אין על כרחך שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה בעי רמי בר חמא פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה רואה היתה וסותרת
רש"י
[עריכה]אילימא תחתיו דזב - דהוא מדרס הזב:
ומאי ניהו נישא - בגד הנישא על הזב מאי טעמא והנושא והנישא כתיב לא ידענא מאי היא ונראה בעיני שהוא פי' משובש:
נתקו הכתוב מטומאה חמורה - מדכתיב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא והנושא אותם יכבס בגדיו ומדלא ערבינהו ונכתוב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והנושא אותם יכבס בגדיו ואפסקינהו ביטמא מכלל דהאי יטמא לאו באדם ובגדים קמיירי אלא באוכלין ומשקין והנושא אותם נדרש בתורת כהנים לנושא משכבו ומושבו של זב:
אימא - להכי אפסקינהו קרא דלא יטמא אדם לטמא בגדים שעליו להכי כתב יטמא דאדם לחודיה טמא או אם נגעו בגדים יהו בגדים טמאים ולא הוא:
יעלה לרגלה - יעלה לסופה כגון בא עליה בששי שלה יטבול בליל המחרת כמותה:
ז' ימים - ואפילו בא עליה בשביעי:
מה היא מטמאה אדם לטמא בגדים - שעליו דאתי בקל וחומר ממשכבה אף הוא מטמא אדם לטמא בגדים שעליו:
וכלי חרס בהיסט - ואע"ג דאין כלי חרס מקבל טומאה אלא מאוירו בהיסט זב וזבה מיטמא כדכתיב (ויקרא טו, יב) (כל כלי) חרס אשר יגע בו הזב ואמרי' במכילתין איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו:
שאין ת"ל וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא - שהרי כבר נאמר ותהי נדתה עליו ובדידה כתיב וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו:
מטומאה חמורה - שלא יהיה משכבו חמור כמשכבה לטמא אדם ובגדים שעליו:
אבל אדם ובגדים - או אדם אם תגע בו או בגדים אם תגע בהם:
מידי אחרינא לא - כגון אדם וכלי חרס:
וכל המשכב - ריבויא הוא ולאו פרטא:
אימא כהיא - בועלה כמותה דהא אקשינהו קרא:
לחומרא - ששניהן מטמאין אדם לטמא בגדים:
אף הוא לא תחלוק בין מגעו למשכבו - ולקולא ששניהם לא יטמאו דהא במשכבו פשיטא לן שנתקו הכתוב הלכך במגעו נמי שאם נגע באדם לא יטמאנו לטמא בגדים דהא כתיב ותהי נדתה עליו דהוקשו הוא והיא בהאי קרא:
עליו - להחמיר משמע ולא להקל:
אטו כולהו בועלי נדות נינהו - והא איכא פנויים:
אם הן יושבות על כל דם ודם - שהן רואות בין טמא בין טהור יושבת עליו ז' ימי נדתה שהתחיל מנינה משנשתנה מראה דם ותמנה ז' ימים:
תקנה גדולה היא להם - אבל אינן עושות כן אינן מונות אלא מראיה ראשונה כשאר נשים וזהו קלקולה שרואה דם אדום ומשלימתו לדם ירוק כגון ראתה ירוק תחלה סבורה היא שהיא טמאה ומונה ממנו ז' ימים וכשרואה בחמישי שלה דם אדום אינה משמרת אלא שני ימים להשלים ז' לראייתה הראשונה והיא צריכה למנות מראייה שניה:
יום שפוסקת בו - כשהיא רואה ג' רצופים לאחר ז' ימי הנדה והויא זבה ופוסקת באמצע היום סופרת אותו קצת היום שעד הערב למנין שבעה נקיים ואנן ז' נקיים שלמים בעינן לזבה:
א"כ - דלענין נקיים מקצת היום ככולו זב שפסק והתחיל לספור וראה קרי וקיי"ל דסותר אותו היום ותו לא בהמפלת בשמעתא קמייתא (לעיל דף כב.) ואי מקצת היום ככולו מאי סותר הא איכא קצת היום לבא:
אי דחזאי בפלגא דיומא כו' - קושיא היא ומשני ולימא ליה לקרא כו' בתמיה:
וקא מהדר לאוקמי אתקפתיה אין על כרחיך שבקיה לקרא כו' - דכיון דקיי"ל בכל דוכתי מקצת היום ככולו איהו דחיק ומוקים אנפשיה בסמוך לשקיעת החמה:
פולטת - כגון ששמשה בזוב ופסקה והתחילה למנות ופלטה מהו שתסתור מניינה הא דקי"ל דפולטת טמאה משום רואה היא וסתרה:
תוספות
[עריכה]והנשא כתיב. חסר וי"ו. תימה דבמסורת הוא מלא מיהו מצינו שהמסורת הוא חולק על הש"ס במסכת שבת (דף נה:) גבי בני עלי מעבירם כתיב ובמקראות שלנו כתיב מעבירים מלא:
מה היא מטמאה אדם וכלי חרס. משום דבהשותפין (ב"ב ט:) גבי נושא נבלה ומדרס אע"ג דמטמא שאר בגדים שעליו אינו מטמא אדם וכלי חרס לכך נקטינהו הכא:
כלל ופרט המרוחקין זה מזה. מפורש בפ' החובל (ב"ק פה.):
תניא א"ר מאיר וכו'. לרבי יוחנן דאמר בפ' כל היד (לעיל יט:) ירד ר"מ לשיטת עקביא בן מהללאל וטימא דם ירוק יפרש דם ירוק דהכא לאו ירוק ממש כי ההיא דלעיל אלא דיהה ממנו וכן לעקביא מטמאה כותית דם ירוק דיהה מדם ירוק שהוא טמא ולעיל פי' בע"א:
סופרתו למנין ז'. וא"ת ודאמר בכיצד צולין. [ובמס' נזיר] (דף טו:) מקצת היום ככולו וזבה גדולה אמר התם דמשכחת אליביה ברואה בין השמשות וכי ככותים סובר דהכי פריך לקמן (דף סט.) לרב דאמר יום שפוסקת בו עולה למנין שבעה ורב ככותאי אמרה לשמעתיה וי"ל דר' יוסי לית ליה מקצת היום ככולו אלא בסוף ספירה כמו שומרת יום אבל בתחלה כמו שאומרים כותים מודה דלא אמרינן ומה שקשה מפ"ק דר"ה (דף י.) נפרש בסוף מכילתין בע"ה.:
דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה. אין האמת כן מדפריך בפ' בתרא (לקמן דף סט.) ורב ככותאי אמרה לשמעתיה:
רואה הויא וסתרה. אור"י דמשכחת בשמשה בהיתר שתסתור ע"י פליטה אחר ראיית ג' ימים רצופין דקי"ל כרבנן בפ' ר' עקיבא (שבת פו:) דבעינן שש עונות שלמות א"נ אחר ראייה אחת ואחר תיקון רבי זירא דסופרת שבעה נקיים על טיפת דם כחרדל דמסתמא צריך נמי נקיים מזרע דכעין דאורייתא תקון ומכאן אשה ששמשה וראתה מיד אין לה להתחיל לספור נקיים עד אחר יום ד' דבעינן ו' עונות שלמות וכן פסק ר"ח ואפילו רבא דפליג הכא ארמי בר חמא נראה דחזר בו מדלא
ראשונים נוספים
אלא וכל הנוגע בכל אשר יהיה זב תחתיו ומאי נינהו נישא יטמא נתקו הכתוב וכו'. זו היא גרסתו של רש"י ז"ל. ולשון יתר שבספרים מ"ט הנושא והנישא כתב נתקו וכו' כתב שהוא פי' משובש. אלא ה"ק מדכתיב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא והנושא אותם יכב' בגדיו ולא ערבינהו ונכתוב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והנושא אותם יכבס בגדיו ואפסקינהו ביטמא מכלל דהאי יטמא לאו באדם ובגדים קא מיירי אלא באוכלין ומשקין מאי והנושא אותם לא לעליונו של זב דסמיך ליה אלא נדרש הוא בת"כ לנושא משכבו ומושבו של זב. אלו דברי הרב ז"ל.
ואין פי' זה נכון דהא טמא עד הערב כחיב ואם אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין מאי עד הערב.
ואיכא למימר דהכי דריש דכתיב לעיל מינה וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא וסמיך ליה וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב ומפני שנתקו הכתוב מקרא נדרש לפניו דכתיב יטמא וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו נמי והוא עצמו כלומ' מה שהזב תחתיו יטמא עד הערב לומר שהוא מטמא כלים שיש בהן טומאת ערב לפי שיש להן טהרה במקוה.
והרב אב"ד ז"ל מפרש דהאי יטמא עד הערב אמרכב דלעיל ולא מסתברא דהא לא כתיב במשכב ומושב עד הערב.
ואיכא למידק, עליונו של זב מאי נינהו הסיטו הא מהכא נפקא מהתם נפקא וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר אי זהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסט ולקמן במכילתן בפ' יוצא דופץ אמרינן וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים זה היסטו של זב שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה. ואיכא למימר אי מהתם הוה אמינא עליונו של זב כתחתונו מטמא אדם ובגדים ואי מהכח ה"א כלי חרס שנטמא מאוירו לא קמ"ל וכלי חרס אשר יגע בו וכו' וכל אשר יגע מיבעי ליה למימרא דהיסט ונגיעה כידיו כדמפורש בפ' יוצא דופן.
וא"ת אי לא כתב עליונו של זב מנא לך לעשותו כתחתונו להחמירו הא ל"ק דה"א נושא ונישא כי הדדי נינהו דהא בכולה שמעתין להחמיר עליו ולעשות כיוצא בתחתונו אנו טורחין ויש שמתרצין אי מהתם ה"א ה"מ היסטו כולן א) בא הכתוב הזה וכל הנוגע בכל אשר יהיה זב תחתיו לטמא אף לטהור וזב שהסיטו.
וגרסת הספרים יש להעמידה אלא וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו ומאי נינהו נישא יטמא מ"ט כלומר מ"ט משמע לך יטמא טומאה קלה הנושא והנישא כתיבי בהדדי ולא ערבינהו רחמנא ואפסקינהו לומר לך נתקו כלשון רש"י ז"ל עצמו.
ובתוספות ראיתי שפי' רבינו שלמה ז"ל בתשובה ה"ג אלא וכל הנוגע בכל אתר יהיה תחתיו יטמא והנושא נמי יטמא ומאי נינהו נשא מ"ט והנישא כתיב נתקו הכתוב וה"פ וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו בא הכתוב ולימד על המרכב שיטמא במגע דהאי קרא אחר מרכב כתיב וחלק מגעו ממשאו שמגע מטמא אדם ולא בגדי' ומשאו מטמ' אדם לטמא בגדים והכי מוקי לה בת"כ דמרכב חלק הכתוב מגעו ממשאו ובמשכב לא חלק בין מגעו למשאו ומהאי קרא נפקא לן מגע מרכב. והאי דדרשינן דהא כתיב והנישא חסר וא"ו למדרש אנישא של זב דקריי ארישא דקרא דכתיב יטמא עד הערב טומאה קלה ונתקו הכתוב מטומאה חמורה של אחריו, וה"ק והנוגע במרכב הזב יטמא טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין וכן הנישא על הזב דע"כ דרשא דנישא אטומאה דרישא קאי ולא אטומאה דסיפא דטומאה דסיפא אותם כתיב ביה וגבי נישא לא שייך אותם אלא אותם אמקרא קאי דקרינן נושא ודרשא דמסורת ארישא קאי ע"כ תשובתו של ר"ש ז"ל.
והוקשה לו על גרסת הספרים שכתוב בהן בכל אשר יהי' תחתיו. ב) דהאי קרא במרכב מוקי לה בת"כ ועוד היכי מוקי לה באוכלין ומשקין הנוגעין בעליונו הא אין להם טהרה במקו' והכא כתיב וטמא עד הערב. כל זה הענין כתוב בתוספות. והעלו השמועה בשבוש ועמעום ועוד שאין זה נושא כתוב חסר בכל הספרים ובמסורת מלא ואין כאן יתור לדרוש בו מסורת ולשון ראשון של פי' רש"י ז"ל יותר נכוו הוא וכמו שכתבתיו למעלה.
ולי נראה ענין אחר שפירוש עליונו של זב זהו שהיו עשר מצעות עליו ונשאת התחתונה על ראשו כולן טמאי' כמו שעושה בתחתונה את הנוגעת בזב מדרס מרבוי הכתוב כך עושה בעליונו את כולן עליונו של זב ואלו מדין היסט תחתונה טמאה ועליונוח שהן נשאות על עליונו של זה היסט דהיסט הוא וטהורין ומ"מ כי"ו דין היסט הן ולא מצינו להן חבר בשאר טומאות ופי' נתקו הכתוב מטומאה חמורה שאמרו כאן משום דה"ל למיכתב וכל המרכב אשר ירכב עניו הזב יטמא וכל אשר יהיה תחתיו דזב יטמא למיכתב בטומאת עצמן והדר ליכתוב בתרווייהו וכל הנוגע וגו' והנושא אותם יכבס בגדיו כדכתיב במשכב ובמושב עצמן כל המשכב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא והדר בנגיעה דידהו ואיש אשר יגע במשכבו והיושב על הכלי. מדפלגינהו רחמנא ש"מ שאין עליונו של זב שוה למרכב הסמוך לו ולא למשכב ומושב דלעיל נתקו הכתוב מכולן שהן מטמאין אדם וזה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ולהכי רהיט קרא ונסיב נוגע לפי שאינו נעשה אב הטומאה אלא שיש בו שם טומאה לנוגע בו וקרי ביה וכל אשר יהיה זב תחתיו יטמא עד הערב כלומר עליונו של זב עצמו טמא טומאת ערב ודרש בת"כ דחמור עליונו של זב מתחתונו דאוכלין ומשקין אינן נעשין תחתיו מדף ונעשין על גביו מדף כלומר טומאה קלה דעליונו של זב. וכן מפורש במשניות דתנן האוכלין והמשקין והמדף מלמטה טהורין והאוכלין והמשקין והמשכב והמושב והמדף מלמעלה מטמאין א' ופוסלין אחד. כלומר שעושין ראשון ושני באוכלין.
ואפשר לפי זה הפירוש שתתקיים גרסת הספרים וה"ק מ"ט הנושא והנישא כתיבי כלומר מ"ט משתמע קרא הכי נימא דהיינו משכב ומרכב וכל שתחתיו ונישא דהיינו עליונו תרווייהו כתיבי הכא ונתקו הכתוב לנישא מנושא ופי' מעלמא הוא ולא מגופה דברייתא כדפרישו נמי מאי תחתיו וכו' דהאי לישנא דגמרא ואקשי' אימא נתקו הכתוב מטומאה חמורה שבמרכב דלא לטמא אדם ובגדים אפילו במשא ומפרקי' יטמא טומאה קלה משמע פי' משום דכל דלא מתפרש ביה מגע אחר לא משמע אלא שהוא טמא בעלמא דכל דמטמא אדם כתיב בהו ורחץ בשרו או יכבס בגדיו או והנוגע בהם יטמא כדכתיב במשכב ומושב הילכך הכא דלא כתיב אלא יטמא לחודיה טומאה קלה דלית ליה טהרה במקוה משמע מדלא כתיב ורחץ כדכתיב בכולהו נוגעים והיכא דלא כתיב ביה כגון בנדה דמפרש במשכב דידיה כתביה רחמנא סתם וכן לענין משכב דבועל נדה יטמא הוא עצמו משמע לומר שאינו מטמא אחרי' כשאר משכב ומושב דזב דמפרש בהו ואיש אשר יגע במשכבו ולדברי הרב אב"ד ז"ל חזר ופי' בו טומאת ערב במרכב.
מתקיף לה רמי בר חמא ותספרנו ואנן נמי ניספריה וכו'. פי' רמי בר חמא טעמא הוה בעי אבל ודאי ליכא דסליק אדעתיה דדינא הכי הני ספרה אנן כדמקשינן בפ' בתרא דמכילתן א"ל רב ששת לרב ירמיה רב ככותאי אמרה לשמעתיה דאמרי' יום שפוסקת בו סופרת למנין ז'.
ואי קשיא ההיא דגרסינן בפסחים פ' כיצד צולין (דף כא) ר' יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואח"כ ראתה אינה אוכלת ופטורה מלעשות פסח שני ומפרשינן טעמיה דקסבר מכאן ולהבא מיטמיא דמקצת היום ככולו ובעינן עלה אלא לר' יוסי זבה גמורה היכי משכחת לה בשופעת ואיבעית אימא בגון שראתה שני בין השמשו' אלמא אמרינן מקצת היום ככולו.
לאו מילתא היא דבסוף מנין אית ליה לר' יוסי מקצת תחלת היום ככולו בין זבה גדולה ובין בקטנה דשני שלה סוף מנין הוא דהא אנן נמי בזבה גדולה קי"ל כר"ש דאמר אחר מעשה תטהר אלא לדידן סותרת בכל היום ולר' יוסי לית ליה סתירה לאחר מקצת יום דהא שלימה היא טהרתה אבל בסוף יום ותחלת מנין דכ"ע לית להו מקצ' היום ככולו אלא לכותאי.
וראיתי מי שמקשה כאן מאותה שאמרו בפ"ק דר"ה (דף י) אמר רבא ק"ו ומה נדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה סוף היום עולה לה בתחלת שנה שיום א, עולה לה בתחלתה. וא"כ לר' יוסי נימא ק"ו ויהיה סוף היום עולה לה בתחלתה. וזה המקשה יכול להקשות כן בזבה גדולה לרבנן (ובין א) בקטנה דליכא בינייהו אלא סתירה ולפי דעתי שאין זו הקושיא דמקצת יום טמא ככולו טמא ומקצת יום טהור סוף היום כתחלתו בין בתחלתה בין בסופה הילכך לענין זיבה ביום נקי ליכא למיספריה אבל לענין נדה אפילו כולו נמי כימא סופרתו כנ"ל.
ומיהו מקצת היום שעולה בספירה דזבה דוקא ביום אבל לילה אינה עולה לספירה כלל כדאמרינן בפ' בתרא דמכילתן ושוין בטבילות לילה לזבה שאינה טבילה ותנן נמי במס' מגילה דאינה טובלת עד הנץ החמה.
וההיא דאמרינן מפ' כיצד צולין דמוקי לדר' יוסי לרואה בין השמשות וכן נמי איתא במס' נזיר (דף כז) וגרסי' בה הכי בנוסחי לדר' יוסי מכדי קסבר מקצת היום ככולו זבה גמורה דמייתי קרבן היכי משכח' לה כגון דחזאי פלגיה דיומא אידך פלגא דלמפרע סליק ליה שימור פי' דלמפרע היינו פלגא דיומא בתחלתו שעבר עליה בטהרה ומתרצי איבעית אימא דקא שפעא ג' יומי בהדי הדדי ואיבעית אימא דחזאי תלתא יום סמוך לשקיעת התמה דלא הוה שהות סליק ליה למנינא. ההיא לרוחא דמילתא איתמר דלא בעי לאתויי עלה התם קרא דמגלה דאמרינן כיון דבעי ספירה ספירה ביממא היא ואוקמוה בסוף היום ותחלתו דליכא שהות דספירה בין ראיה לראיה כלל.
וי"מ דלא בעיא לאוקמי זבה גדולה בלילואתא דוקא משום דקראי ביממא כתיבי דכתיב ימים רבים כל ימי זובה ולקמן בשלהי מכילתין ואימא ביממי תהוי זיבה בלילואתא תהי נדה ובפ"ק דהוריות נמי אמרינן גבי צדוקין דאמר דזבה לא הויא אלא ביממא דכתיב כל ימי זובה הילכך אע"פ דמפקינן מקראי אפילו לילותא לא מפקינן קרא מימים.
אלא וכל הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו ומאי ניהו נושא דהיינו עליונו של זב וטמא נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה: כלומר מדלא ערבינהו בקרא ולכתוב וכל הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו והנושא אותו יכבס בגדיו, ופלגינהו ביטמא שמע מינה להקל בעליונו אתא ולנתקו מטומאה חמורה ולומר דהאי יטמא לא באדם וכלים אלא באוכלים ומשקים, והנושא אותם לא אעליונו של זב קאי אלא לנושא משכבו ומושבו של זב, וכן נדרש בתורת כהנים (פר' מצורע פרק ד). ובתוספות אמרו שרש"י ז"ל בעצמו הקשה לפירוש זה דהיאך אפשר לומר דהאי קרא באוכלים ומשקים הנוגעים בעליונו של זב דהא כתיב ביה טומאת ערב כדכתיב וכל הנוגע בכל אשר אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב וא"כ אי אפשר דמיירי באוכלים ומשקים, דאוכלים אין להם טומאת ערב דאין להם טהרה במקוה, וכתבו הם ז"ל שהוא ז"ל גריס גרסא אחרת ופירשו פירוש אחר בתשובה, אבל בנמוקי הרמב"ן נ"ר קושיא זו מתורצת לפי גרסה ראשונה דאיכא למימר דמשום דנתקו הכתוב דרשינן ליה לקרא דסמיך אמרכב דכתיב עיל מיניהוכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא וסמיך ליה וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והכי קאמר כל המרכב אשר ירכב עליו יטמא, וכן נמי כל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו דהיינו אוכלים ומשקים הנוגעים בעליונו, והוא עצמו כלומר עליונו עצמו, יטמא עד הערב.
מה היא מטמאה אדם וכלי חרס: והאי דנקט כלי חרס משום דבבבא בתרא (ט, ב) ממעט גבי נושא נבלה דאע"ג דמטמאה שאר כלים אינו מטמא אדם וכלי חרס.
הא דאתקיף רמי בר חמא ותספרנו ואנן נמי נספריה: לאו משום דסבירא ליה הכין דהא ליכא מאן דאית ליה הכין כדאמרינן בשלהי מכלתין (סט, א) אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב נדה שהפרישה טהרה בשלישי שלה סופרתו למנין שבעה אמר ליה רב ששת לרב ירמיה בר אבא רב בכותאי אמרה לשמעתיה דאמרי יום שפוסקת בו סופרתו למנין ז', אלמא ליכא מאן דסבירא ליה הכין, אלא הכי רמי בר חמא טעמא הוא דקא בעי אמאי לא ספרה, כיון דקימא לן דמקצת היום ככולו.
ואיכא דק"ל אמאי לא נספריה דהא אמרינן בפסחים פרק כיצד צולין (פא, א) ר' יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואח"כ ראתה אינה אוכלת ופטורה מלעשות פסח שני ופרש"י ז"ל טעמא התם דקסבר ר' יוסי דמכאן ולהבא היא מטמיא ולא סתרה ספירה למפרע דמקצת היום ככולו. ואקשינן עלה אלא זבה גדולה לר' יוסי היכי משכחת לה אי דחזיא בפלגא דיומא אידך פלגא סליק לה שמור. ופרקינן אי בעית אימא בשופעת כל תלתא אי בעי' אימא ברואה תרי בין השמשות. אלמא לר' יוסי אמרינן מקצת היום ככולו ואנן נמי נספריה.
וליתא, דר' יוסי לא אמר אלא בסוף מנין אבל בתחלת מנין או באמצעיתו לא אמר, וטעמיה דר' יוסי משום דכיון שהיא יכולה לטבול באמצע היום והרי היא מותרת לבעלה דבר תורה היאך תטמאנה לאחר מכאן, אבל באמצע ספירה ותחלת ספירה דאפילו כשעבר היום כולו בטהרה אינה טהורה היאך יהא מקצתו ככולו, ותדע דאנן נמי בסוף מנין בזבה גדולה מקצת היום ככולו אמרינן כדאמרינן ואחר תטהר אחר מעשה תטהר כלומר אחר מעשה טבילה ומותרת היא לבעלה. אלא לדידן אי חזיא בתר טבילה סתרה למפרע דלמפרע מטמיא, ולר' יוסי דאית ליה דמכאן ולהבא מטמיא סלקא לה טהרה גמורה במקצת היום ואי חזיא לא מטמיא למפרע.
אבל בתוס' הקשו דאדרבה בתחלת החשבון ובאמצעיתו הוה לן למימר טפי דתיסוק מקצת היום ככולו מבסוף החשבון, מק"ו דנדה שתחלת היום עולה למנין ז' בתחלתה דאי חזיא בפלגא דיומא בתחלתה נדה אינה צריכה לספור אלא ששה והוא, ואע"ג דכתיב ז' ימים תהיה בנדתה, ואפילו הכי אין מקצת היום עולה לה בסופה דאין טבילת נדה אלא בלילה כל שכן זבה דמקצת היום עולה לה בסופה דהוה לן למימר דיעלה לה בתחלתה, דהכי גמרינן ליה לקל וחומר כי האי בר"ה פרק קמא (י, ..), דאמרינן אמר רבא ק"ו, ומה נדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה, עולה לה בתחלתה, שנה שיום אחד עולה לה בסופה, אינו דין שיום א' עולה לה בתחלתה ונשאר להם לרבותינו בעלי התוספות ז"ל הענין בקושיא. ולפי דבריהם הקשו הם ז"ל כיון דרבי יוסי על כרחיך אמר הכא בסוף החשבון ובתחלת החשבון ובאמצעיתו מק"ו כדאמר א"כ אמאי לא אקשו ליה התם, אי הכי שכבת זרע דסתר בזיבה היכי משכחת לה כדאקשינן הכא. ובודאי אם קושיתם קושיא לא היה יכול לתרץ שם כמו שהוא מתרץ כאן ברואה סמוך לשקיעת החמה, דהא לר' יוסי לא למפרע מטמא אלא מכאן ולהבא כענין שאמר בשומרת יום כנגד יום.
ואלא מיהו נראה לי דעיקר קושי' ליתא, חדא דאיכא למימר דעדיפא מינה אקשי' לה זבה גדולה היכי משכחת לה וכי אוקמה בשופעת אי נמי ברואה בין השמשות תו ליכא לאקשויי משכבת זרע דהתם נמי כיון דאתית להכי שכבת זרע ברואה בין השמשות כלומר בתחלת היום וכל שכן אי מוקמת ליה בשופעת. ועוד דנראה לי דלר' יוסי על כרחיך באמצע ספירה מודה הוא דמטמיא למפרע ואלו ראתה באמצע ספירה אפילו מפלגיה דיומא ולעיל, סותרת היא כל החשבון, דאף הוא נמי סבר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם, ואם הימים הראשונים סותר בזב, אף שכבת זרע סותר יום א', דהכי גמרינן הילכתא דזיבה גמורה סותרת למפרע כל ז' אע"פ שספר ימים טהורים גמורים, וזיבה קטנה דהיינו שכבת זרע סותרת יום א' כדאמרינן לעיל בריש פרק המפלת (כב, א) והילכך אף הוא סותר למפרע כלומר אם ראה קרי בסמוך לשקיעת החמה סותר כל אותו היום למפרע וכדאוקימנא ליה הכא נמי בשמעתין, ותדע לך דר' יוסי באמצע ספירה לא אמר דהא איהו הוא דפסק הלכתא בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא בזב וזבה שבדקו יום ראשון ושאר הימים לא בדקו כר' אליעזר דתניא התם בפרק תינוקת (סח, ב) ר' יוסי ור' שמעון אומרים נראים דברי ר' אליעזר מדברי ר' יהושע ודברי ר' עקיבא מדברי ר' אליעזר והלכה כדברי ר' אליעזר אלמא ר' יוסי אחר אחד לכלן בעי ואלו ראתה באמצע ספירה סותרת כל החשבון וכל שכן כשראתה בסוף היום שסותרת אותו היום אלא אם כן תדחוק דכל שאינה רואה בתחלת היום אף על פי שראתה בסופו הרי זו כאלו לא ראתה כלל ואין כאן הפסק טומאה כלל והא דתניא התם נראין דברי ר' עיקבא משום חשש דשמא ראתה בתחלת היום קאמר, ולא ניחא דכיון דאשכחן לרמי בר חמא הכא דאית ליה אפילו בכותאי דמקצת היום ככלו ואפילו הכי אמר הכא ברואה קרי סמוך לשקיעת החמה שסותר יומו למפרע למה נאמר שיהא ר' יוסי חולק עליו בכך ומיקל טפי מכותאי כדי שנקשה עליו.
ועוד דלפי דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל אין הפרש לר' יוסי בין תחלת היום לסופו דאפילו ברואה בתחלת היום אם נגמר היום בטהרה טהור ככותאי וכרב דימי דאמר דיום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה וא"כ סתירת זיבה לדידיה היכי משכחת לה אלא בשופעת כל היום, ולדידיה זבה גדולה אפילו ברואה שני בין השמשות היכי הויא והלא אפילו ראתה בתחלת היום מכל מקום כיון שפסקה עולה לו אותו מקצת היום לשמור של אמש ואע"פ שראתה נמי בבין השמשות השני גם כן אינו סותר דהא מכאן ולהבא היא רואה לר' יוסי מה שאין כן אפילו לכותאי וא"כ לדידיה לא משכחת זבה גדולה לעולם אלא בשופעת, אלא ודאי לר' יוסי דאמר מכאן ולהבא היא רואה פשיטא שאין יום שפוסקת בו עולה למנין ז', ותדע עוד דלר' יוסי ודאי רואה באמצע היום לא טהורי מטהר לה לגמרי אלא מפלג פליג ליה ליומא פלגיה טהור ופלגיה טמא, ופלגא קמא דטהור הוא סליק ליה שמור אידך פלגא דטמא צריך יומא אחרינא לשמור דידיה, והילכך באמצע ספירה כיון דמקצתו מיהא מטמית ליה על כרחיך סתר הכל למפרע ואפילו חזיא בפלגא דיומא משום דהא איהו בעי אחר אחד לכולן.
ועוד הקשו מפני מה לא אמרו שם בר"ה זבה תוכיח וראיתי להרמב"ן נ"ר שתירץ דמקצת היום טמא בתחלתו ככולו טמא ומקצת יום טהור בתחלתו ככולו טהור, סוף היום כתחלתו בין בסופה בין בתחלתה. הילכך ביום נקי של זיבה בתחלת ספירה ליכא למיספריה שהרי עבר מקצת היום בטומאה בתחלתו, ובסוף החשבון כיון שעבר מקצת היום בטהרה הרי הוא ככולו טהור אלא דלר' יוסי הרי הוא ככולו טהור גמור דאפילו ברואה במקצתו לא סתרה ולרבנן סתרה אבל נדה אפילו כולו נמי טמא סופרתו. ופי' לפי דיום ראשון של נדה עולה הוא לספירת טהרתה דלבסוף ששה והיא טהורה, והילכך קל וחומר ומה אפילו כולו טמא עולה לה וסופרתו חצי טהור לא כל שכן שיעלה לה.
ואינו מספיק לפי דעתי דאכתי תהדר קושיין לדוכתיה, והלא אלו אתה אומר סוף היום נגרר לתחלתו אם כן מקצת היום טמא בתחלת נדה כיון שהתחילה לראות מפלגא דיומא ולעיל, אמאי עולה לה בחשבון ז' דאע"ג דאי אתה רשאי לטהר סופו כתחלתו ולעשותו כיוצא בו לגמרי, מכל מקום לא יעלה לה למנין שבעה דאי לאו האי טעמא מאי ק"ו דאמרינן התם בר"ה, ועוד נדה בסופה היכא דלא חזיא בתחלת היום לימא הכין ותטבול ביום ז' ותשמש כזבה דמקצת היום בטהרה ככולו טהור, אלא שי"ל בזו דכל יום שביעי של נדה בין רואה בין אינה רואה טמא הוא דשבעת ימים תהיה בנדתה כתיב מה שאין כן בספירת ז' נקיים של זבה דאדרבה הנהו ימי טהרה נינהו והילכך בנדה אפילו לא ראתה בתחלת יום ז' שלה אינו עולה לה דאדרבה גורר סוף היום אחריו מה הוא טמא אף סופו טמא אבל מ"מ תחלת נדה קשיא.
ועוד תחלת זבה שמקצת היום בתחלתו טהור למה גורם אותו היום טומאה להצריכה ז' נקיים דהא בדידה נמי כתיב כי יזוב זוב דמה ימים רבים וא"כ נימא מה תחלת היום טהור בתחלתו אף סוף היום לא יעלה למנין ג' ימים להצריכה ז' נקיים דלכולי עלמא לא תהא זבה גדולה אלא א"כ רואה ג' בין השמשות, ונ"ל ודאי דסוף היום כתחלתו לעולם בשתחלת היום גורם או טומאה או טהרה אבל כשאין תחלת היום גורם לא טומאה ולא טהרה אינו נחשב להיות גורר אחריו סוף היום. והיינו דלענין זבה בין קטנה בין גדולה בסוף המנין מקצת היום ככולו לרבנן כדאיתא להו ולר' יוסי כדאיתא ליה וסוף נדה נמי כיון שעל כרחיך תחלתו טמא דז' ימים תהיה בנדתה כתיב מה שאין כן בשביעי של ספירת זיבה הילכך אף סוף היום כתחלתו מה תחלתו טמא אף סופו טמא וכן נמי בזבה יום שפוסקת בו, אבל תחלת נדה אעפ"י שתחלת היום טהור היה אפ"ה אין סוף היום שראתה בו בטל לגבי התחלת היום הטהור לפי שאין כחו של תחלת היום אלים לפי שאינו גורם שום דבר וכ"ש יום ראשון של זבה שאין תחלת היום שלא ראתה בו מעכב על מקצתו שראתה בו אלא מקצתו הגורם הוא יותר אלים להיותו ככולו. ובאמצע הספירה בין רואה בתחלת היום בין רואה בסופו אינו עולה כלל מפני שבאמצע הספירה נקיים מדם לגמרי בעינן ואפילו לכותאי לא אמרו כן אלא בתחלת המנין ממש אבל שתהא טומאה מפסקת באמצע הספירה לא דאחר אחד לכולן בעינן וקרי נמי סותר יומו הואיל וזיבה וראייתה דם סותר את הכל. וק"ו דאמרינן בראש השנה נמי נ"ל דמהאי טעמא נמי הוא לפי שהשנה אינה גורמת דבר לא בתחלתה ולא בסופה והוה לה כתחלת נדה והילכך בין בתחלתה בין בסופה יום א' שגורם הוא אלים ועולה והילכך כי היכי דעולה בנדה בתחלתה הם הכי נמי בשנה ולאו ק"ו גמור הוא דהא נדה כשעולה לה בתחלתה ואינו עולה לה בסופה בטעמא תליא מילתא כדאמרינן מה שאין כן בשנה אלא משום דנדה אע"פ שאינה עולה לה בסופה אפילו כן עולה לה בתחלתה משום דאין מקצת היום שאינו גורם עומד כפני מקצת יום גורם הילכך אף בשנה כן כיון דבין בתחלתה בין בסופה אין דבר גורם עומד לה כנגדו הילכך בין בתחלתה בין בסופה עולה כנ"ל.
הא דבעי רמי בר חמא פולטת שכבת זרע רואה הויא או נוגעת הויא: אליבא דר' שמעון בעי לה אבל אליבא דרבנן פשיטא דרואה הויא כדאיתא בפרק יוצא דופן (מב, .) אלא דרבא אית ליה דאינה כרואה משום פרכיה ולקמן בפרק יוצא דופן נאריך בה יותר בסייעתא דשמיא הלכתא כמאן.
ופולטת שכבת זרע דהכא: פרש"י ז"ל כגון שמשה בזוב שאלו שמשה קודם לכן ואח"כ ראתה ג' ימים ונעשת זבה גדולה ואחר ג' פלטה ש"ז אפילו לכשתמצא לומר שהיא כרואה אינה סותרת לפי שאין שכבת זרע מטמא לאחר ג' ימים מפני שהוא מסריח ואינו ראוי להזריע כדאמרינן לקמן. אבל הראב"ד ז"ל פי' בששמשה ביום שביעי לטהרתה אחר שטבלה ובתוס' העמידהו אליבא דחכמים דאמרין בשבת פרק ר' עקיבא (פו, .) דשש עונות שלימות בעינן וזמנין משכחת לה דפלטה לד' עונות וחצי או לה' עונות.
מאיש אשר יגע במשכבו נפקא: בדין הוא דמצי למפרך נמי דבמשכבו איכא כבוס בגדים מה שאין כן בזה אלא דאידך פרכא עדיפא ליה.
גר' רש"י ז"ל אלא הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו זב ומאי ניהו נישא נתקו הכתוב וכו': ויש נסחאות דלא גרסי' ומאי ניהו נישא נתקו הכתוב מטומאה חמורה וכו' פי' מדכתיב יטמא יטמא שני פעמים דהכי כתיבי קרא וכל המרכב אשר ירכב עליו יטמא והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא יכבס בגדיו דהוה ליה למכתב והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והנשא אותם יכבס בגדיו ואמאי פלגינהו ביטמא אלא ודאי להקל עליו עליונו של זב שלא יטמא אלא טומאה קלה דהיינו אוכלין ומשקין ומאי דכתיב והנשא אותם יכבס בגדיו לאו אעליונו של זב אלא לנשא משכבו ומושבו האמורים למעלה וכן נדרש בת"כ אין לי מטמא בגדים אלא נושא מרכב בלבד משכב ומושב מנין ת"ל והנושא אותם והיינו דפרכי' הכא ואימא נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה כלו' דילמא להכי פלגינהו ביטמא למעוטי עליונו מכבוס בגדים דכתיב בנושא אבל מטומאת אדם או בגדים לא מעטי' ופרקינן דיטמא טומאה קלה משמע וא"ת והא כתיב ביה יטמא עד הערב ואלו באוכלין ומשקין לא שייך הכי דהא לית להו טהרה במקוה תירץ רבינו הרמב"ן ז"ל דיטמא עד הערב על עליונו של זב עצמו קאי וה"פ דקראי וכל המרכב אשר ירכב עלין הזב יטמא וכן הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו שאותו תחתיו יטמא עד הערב.
ובתוס' כתבו כי מפני קושיא זו שהוקשה לו לרש"י ז"ל גורס גרסא אחרת ופירוש אחר בתשובה מאי ניהו נישא מ"ט הנישא קרי ביה הנישא כלו' דהאי והנשא נדרש לפניו ולאחריו דמדכתיב הנשא חסר אתא לאשמועינן דה"ק יטמא עד הערב הנישא עצמו הניכר שהוא עליונו ופשטיה דקרא למרכבו ומושבו ומשכבו של זב שהנושאן טעון כבוס בגדים וכן הנישא על משכבו ומושבו יטמא והגרסא הראשונה היא הנמצאת בספרים והיא המחוורת.
יכול יעלה לרגלה: פי' שיטהר בטהרתה ואפי' בא עליה בשביעי שלה שיטבול ויטהר כמוה ת"ל וטמא שבעת ימים מה היא מטמאה אדם וכלים וכלי חרס אף הוא מטמא אדם וכלי חרס פי' נקט כלי חרס לרבותא לפי שמצינו נשא את הנבלה שמטמא כל כלים חוץ מאדם וכלי חרס כדאיתא בת"כ בפ' ויהי ביום השמיני מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל יטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס וכר"נ דריש לפרשת זאת תהיה גבי משכבו של זב דמרבה שאר כלים כבגדים ואינו מרבה אדם וכלי חרס נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה פי' שאין משכבו כמשכבה לטמא אדם ובגדים אלא אוכלין ומשקין ומיהו מגע ומשאו שוין למגעה ומשאה לטמא אדם ובגדים כדאמ' בסמוך אימא היא לא חלקת אף הוא לא תחלוק בן בין מגעו למשכבו לקולא כלומ' שלא יהא מגעו מטמא אלא אוכלין ומשקין ופרקי' עליו להטעינו משמע כלומר שיטמא אדם לטמא בגדים במגעו והא דתניא בת"כ נמצאת אומר מגעו כמשכבו מה מגעו מטמא אחד ופוסל אחד אף משכבו מטמא א' ופוסל א' ההיא לענין מה שמטמא אחרי כן הכלי שנגע הוא שזה דינו כמשכבו ומיהו אומר רבי' שמשון ז"ל שהנדה חמורה מבועלה שהנדה הנושא אותה מטמא בגדים באדם הנוגע בה ואין זה כבועל נדה שהנושאו טהור מדקתני במשנת כלים למעלה מהם בועל נדה שהוא מטמא משכב התחתון כעליון למעלה מהן זובו של זב ומעינותיו שמטמאין במגע ומשא דהיינו הנושא אותם מכלל דרבותה מבועל בנדה טהור לגמרי דאין לומר דלענין טומאת בגדים דקאמר דא"כ ליתני ששוה מגעו למשאו כדקתני התם בסיפא גבי מרכב וא"ת א"כ נמצא בועל נדה קל מנבעלה שהיא מטמא אדם ובגדים במשא ואילו בועל נדה הנושא אותו טהור לגמרי או אינו מטמא בגדים לכל הפחות והיכי קתני התם למעלה מהם בועל נדה וכו' וי"ל דהתם טובא קתני למעלה מהם ואעפ"י שיש כמה למעלה חומרות שאינה במה שלמטה דלמעלה מהם דקתני כלהו אבבא קמייתא אאבות הטומאה השרץ ושכבת זרע וטמא מת ומי חטאת שאין בהם כדי הזיה כל זה מיסודו של רבי' שמשון ז"ל.
פולטת שכבת זרע מהו שתסתור: פרש"י ז"ל וכגון ששמשה בזוב באיסור דהא בזבה גדולה עסקינן ואלו שכבת זרע לאחר ג' ימים אינו כלום כדאי' בפר' עקיבא ובתוס' אמרו דמשכחת לה בשמשה בטהרה למאן דאמר התם דשש עונות שלמות בעינן וכגון ששמשה בא' בשבת לערב וראתה לאלתר קודם שקיעת החמה וראתה ג"כ ביום שני ויום שלישי ויום רביעי הוא תחלת מנינה ופלטה בו ביום דהוי עונה ששית ויש שפי' במשמשת ביום שביעי בתרבות רעה לר' שמעון ואח"כ פלטה והיא סותרת כל שבעה לטהרות דאלו לבעלה אין פולטת סותרת בשביעי כדברירנא בשמעתא דטועה הכא נמי שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן.
וא"ת והא רבא גופיה אמר לקמן דטומאת לידה ג"כ מפסקת ביניהן י"ל דנקט מאי דמודו ביה כ"ע ואפי' אביי בר פלוגתיה א"נ איידי דנקט גבי זב האי לישנא אלמא אספיקא דלא שרפינן ולישנא קלילא נקט ורמינהו על ששה ספקות שורפין את התרומה על ספק בגדי ע"ה וא"ת מאי קושיא דהא מתני' מיירי לענין משכבות שלנו שדרס הכותי שאין שורפין עליהן את התרומה ואלו בגדי עם הארץ שהם מדרס לאוכלי תרומה אינו אלא שמא ישבה עליהם נדה כדאמר' בפ"ב דחולין מדרסות קאמרת שאני מדרסות שמא ישבה עליהם נדה וי"ל דה"מ לעשותן במדרס שהוא מטמא אדם וכלים לטמא את התרומה אבל לטומאת מגע בעלמא אם חזרו נגעו הבגדים בתרומה הא ודאי מחמת מגעו של ע"ה הם טמאים ולהכי פרכי דאמאי גרע מדרסות שדרס בהן ממגע בגדיו אי נמי דרב פפא משמע ליה דכי קתני ואין שורפין עליהם את התרומה לאו אמשכבות דרישא בלחוד קאי אלא אפי' אבעלי נדות עצמן ואפי' על מגען בתרומה ומיהו דעת ר"ת ז"ל דע"ה עצמו עושה מדרסות ואעפ"י שלא גזרו עליו הסט כדמוכח בפ' הניזקין דפרכינן וניחוש שמא הסיטן אשתו נדה ואמרינן התם מנחתן בכפישה או באנחותא וכשבא עם הארץ נוטל את שתיהן ולא אמרו במשניות דכלים שבחצר שיש בו ע"ה אפי' מוקפין צמיד פתיל טמאין אלא משום חשש אשתו נדה דוקא הסט לא גזרו עליו לפי שהיא גזרה שאין יכולין לעמוד בה שאין לו לחבר מי שיעביר לו חבית ממקום למקום אבל מדרס גזרו עליו והא דאמרינן התם מדרסות קאמרת וכו' התם נקט הכי משום שאר מדרסות דתני בהדיא בגדי פרושין מדרס לאו כלי תרומה הוא אבל רבי' שמשון ז"ל סובר שלא גזרו מדרס בעם הארץ שאף היא גזירה שאין יכולין לעמוד בה שלא יכנס עם הארץ לביתם.
ועוד מדתנן גנבים שנכנסו לבית מה הם מטמאים אוכלין ומשקין וכלים וכלי חרס שאין מוקפים צמיד פתיל אבל לא המוקפין צמיד פתיל ולא אמשכבות וכו' והמושבות ואם יש גוי עמהם הכל טמא וגם בירושלמי דמס' חגיגה על מתני' דבגדי עם הארץ וכו' מוכיח כן בפי' שלא גזרו בע"ה טומאת מדרס כלל ועוד יש להשיב עליו מדתנן שמטמא משכב התחתון כעליון ואם גופו של עם הארץ הוא בזב הוה לן למפרך למה לא יהא משכבו של כותי מטמא אדם וכלים מי גרע מע"ה ואמאי שבקי' רישא ופרכינן אסיפא וי"ל בזו דקים ליה דרישא לא מיירי אלא בטומאה דאוריתא אבל סיפא קשיא ליה דפסיק דינו ותני שאין חייבין עליהם קרבן ואין שורפין עליהם את התרומה משום צד לא מדאוריתא ולא מדרבנן משום שטומאתן ספק.
גרסת כל הספרים שלנו בכותי שטבל ועלה: פי' ונגע הוא עצמו או בגדיו בתרומה שהרי בגדיו טמאין הם לדברי הכל הן מחמת חשש מדרס ישיבת אשתו הן מחמת מגעו אבל רש"י ז"ל גורס בכותי שטבל ועלה ודרס בבגדי חבר ואזיל בגדי חבר ונגעו כתרומה ולפי גרסא זו יש לדון לפום פשטא דע"ה עושה מדרס ולאשמועינן הא נקט תלמודא בהכי ולא נקטה כלישנא באידך גירסא אבל א"א לומר כן לפום מאי דברירנא לעיל וי"ל לפי גרסא זו דהכא מדין מגע הוא מטמא בגדי חבר דמיירי כשדרס בהם ברגלו יחף דאיכא משום מגע ונקטה בהכי משום דבעי לאוקמא בבעין בגדי עם הארץ דפרכינן מינה שתהא טומאת התרומה באה מחמת נגיעת הבגדים.
עוד הוה אפשר לומר דלעולם דרס ממש ואפי' ברגלו נעול או בהפסקת כלי וכותי עם הארץ שאני שדינו לעשות מדרס כגוי שהוא עושה הסטות ומשכבות דמתני' דגנבים שהרי בבנותיהן החמירו יותר מבנות גוים ואנן מעיקרא פרכינן בכל דכן דאפי' בגדי עם הארץ דידן שורפים כ"ש עם הארץ כותי ובהכי מיתבא שפיר כלה שמעתא אלא שקשיא מאי דאמרינן בסמוך ותופוק ליה וכו' וכדבעינן לפרושי בסמוך ותיפוק לי' משום בגדי עם הארץ דאמר מר בגדי ע"ה מדרס לפרושים פי' וקי"ל שהטהור נושא את המדרס טמא לטמא אפי' אדם אוכלים טומאה ראשונה משום טומאת חבורין אלא דאינו עושה משכבות ומושבות כדאיתא במשנת מס' זבין הילכך קושין אתיא שפיר לגרסא דידן א"נ למאי דפרישנא לאידך גרסא דדרס לאו דוקא אלא שנגע אבל למאי דמטמא מפשוטא דוקא נקט דרס משום טומאת מדרס ואפי' ברגלו נעול או בהפסקת כלים קשיא טובא מאי קושיא שהרי נושא את המדרס אינו עושה משכבות וא"כ שפיר אמרינן דאי משום עם הארץ הא טביל ליה אלא ודאי כדאמרן וכן הקשו בתוס' ויש מי שסבור לתרץ אותה ולא עלה בידו כלום לפי' מעיינת שפיר בעיקר הקושיא שהיא כמו שכתבתי ופרקי' ומאי טעמא לא תשני ליה בכותי פרוס פי' בכותי ערום שנגע הוא בתרומה לפום מאי דפרישנא לאידך גירסא ואין כאן לא טומאת עם הארץ עצמו שכבר טבל ולא טומאת נושא מדרס ואע"ג דאוקימנא בכותי ערום צריכין אנו לאוקמתא דאוקימנא כשטבל שאלו לא טבל היה מטמאת התרומה במגעו ואעפ"י שפירש מן המדרס.
וגם לגר' רש"י ז"ל שפיר אתיא לדברי האומרים דעם הארץ עושה מדרס אבל לפום מאי דברירנא שאין עם הארץ עושה מדרס תקשי לפום פשטא גרסת רש"י ז"ל דכיון דסוף סוף מוקים לה בכותי ערום למה לי לאוקומא כשטבל אפי' לא טבל נמי דהא עצמו אינו עושה מדרס כדברירנא לעיל ואי משום דהוה מעיקרא נושא מדרס כיון שאין בגדיו עליו אפי' במגע גמור אינו מטמא כלים לפי שאין נושא מדרס מטמא אדם וכלים אלא בחבורין בלבד וכ"ש שאינו עושה מדרס ואוכלין ומשקין בלחוד הוא מטמא שנים ופוסל אחד כדאיתא במשנת מסכת זבין ומיהו אמאי דפרישנא דכותי עם הארץ שאני שהוא עושה מדרס כל זמן שלא טבל לא הוי האי קושיא שאלו לא טבל אפי' שהוא ערום היה מטמא בגדי חבר במדרס אלא שהיה קשה גם לזה הפי' דא"כ אפי' בלבוש נמי מצי לאוקומא כיון שטבל שאין נושא מדרס עושה מדרס כדכתיבנא לעיל הילכך אין לנו אלא גרסת הספרים או שנפרש גר' רש"י ז"ל מדין מגע וכדכתיבנא לעיל דהשתא אלו לא טבל או שטבל והיה לבוש בגדיו היה מטמא בגדי החבר שדרס בהם ברגלו יחף.
קדם אצל אשתו: איכא מרבותי דקשיא ליה האיך האמינה לדידה דהא החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו ועוד ולשיילה לדידיה ונר' דאם איתא להאי קושי' חדא מנייהו מתרצא לחברתה דאיהו גופי שראה שהריקו פניו היה מתכוין לעדות ואינו מעידו אבל לאשתו שאל ומסיח לפי תומו שאין כאן עדות חשוד ומיהו נר' דקושיא קמייתא לא דקו בה שפיר חדא דהלכתא כרשב"א דאמר דנו ומעידו בדבר שאין לו בו הנאה וכדאיתא בבכורות ועוד שלא אמר אינו מעידו אלא בחשוד לעשות במזיד אבל כסבור לעשות התר כגון אלו הצדוקים כדברירנא בפ"ק דיבמות הילכך לצדוקי עצמו שהכיר שחרה לו לא סמך עליו שמא יעיד שקר מחמת יראה לפי שבאה לו הטומאה על ידו שהרי מתיראין היו מן הפרושים אבל באשתו ליכא למיחש ואפי' בשואל ממנה בתורת עדות כיון שלא ידעה בענין בעלה ולפי' קדם אצל אשתו קודם שילך בעלה ויספר לה הענין כנ"ל.
ותיפוק לי' משום צנורא דעם הארץ: פי' דלכ"ע אעפ"י שלא גזרו בעם הארץ טומאת הסט וטומאת מדרס על רוקו גזרו שיהא כזב לטמא אדם ובגדים שהוא לבוש והכי משמע במס' חגיגה גבי כלים שגמרן עם הארץ ושמעינן מסוגיין דבועל נדה יש לו מעיינות כנדה משום ותהי נדתה עליו ואעפ"י שאינו עושה משכבות ומושבות כמוה כדאיתא לעיל אבל רבי' שמשון ז"ל דחה ראיה זו דאפי' אין לו מעינות צנורא שלו טמאה לפי שנטמאת בשפתו ומטמאה כלים בכל שהוא משום טומאת משקין דרבנן וכדמוכח בכריתות בפ' אמר לו גבי' אשה שנטף חלב מדדיה ונפל לאויר התנור וכן בסוף אין דורשין גבי אשה שאמרה נימא נפסקא לו וקשרתיה בפה דלא משמע שהיתה נדה מדלא אמרה נדה הייתי כדאמ' באידך עובדא דהתם דאמרה נדה משכה עמי בחבל אלא מחמת ידים נטמא הרוק והא דבעינן רביעית גבי תשעה משקין הזב בפ' דם הנדה וגבי יין נסך בפ' אין מעמידין דלמא היינו דאורייתא אי נמי דפסול גויה אי נמי לחולין ע"כ ולפי' זה אף בעם הארץ י"ל שלא גזרו עליו מעינות לטמא אדם לטמא בגדים ואין טומאתו בכאן אלא מפני מה שנטמאת בפיו ג"כ וכן כתוב במקצת נמוקי בעלי התוספות ז"ל וראיתי ג"כ מי שאומר דבועל נדה יש לו מעינות אבל לא עם הארץ והוקשה להם דא"כ היכי פרכי הכא ותיפוק ליה משום צנורא דעם הארץ דהא טובא איכא בינייהו דאלו משום צנורא דע"ה דיו בטבילת בגדיו ואלו משום מעינות בועל נדה אף גופו עצמו טמא מחמת רוקו שמטמא אדם במשא.
ויש מתרצין מרבותי שכהן גדול זה לא הריקו פניו אלא מפני כבוס בגדיו שהוא צריך להטבילם ולא על טבילות גופו דהא איכא מיא בשקעה. ועוד דאנן לא פרכינן ותיפוק לי' משום עם הארץ אלא לפי שנראה לנו שנתפייס הכהן לגמרי בדברי האשה על טומאת בגדיו מיהת ולהכי פרכי' במה נתפייס אפי' על טומאת בגדיו דהא איכא משום צנורא דע"ה ואין שני התירוצין הללו נוחין בדעתי דא"כ הוה לן למימר ואכתי תיפוק לי' וכו' דלישנא דקאמר ותיפוק לי' לא משמע אלא על מה שקדם אצלה מה היה צריך לו כלל לומר דהא בלאו הכי טמא משום צנורא דע"ה לגמרי ואפי' אין כאן משום בועל נדה הילכך אין לנו אלא לומר דתרוייהו אית בהו מעינות או דליתנהו לחד מנייהו וכן עיקר.
אמר רבא רגל הוה: ולעיל גבי כותי לא תירץ הכי חדא דההיא דלעיל סתמא קתני בכל זמן מה שאין כן בזו דקים להו שכן היה המעשה וכן מוכיח לשונו של רבא דלא תירוץ לה בלשון דילמא ועוד דבכותיים החמירו יותר לפי שאינם בכלל ישראל כלל שקלקלו מעשיהם הרבה במה שלא החזיקו ואפי' בשל תורה ממש כנ"ל.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נידה (עריכה)
אנן נמי ניספריה דהא קיי"ל מקצת היום ככולו פי' ביום שביעי לספירתו ומה לי בסופן מה לי בתחילתן ובפסחים פרק כיצד צולין ובשילהי פרק הריני נזיר אמרי' דקסבר ר' יוסי דיום שרוא' בו הוי מקצתו שימור משום דקסבר מכאן ולהבא הוא מטמא אבל אנן דסברינן דלמיפרע היא סותר בודאי דאינו עולה:
מתוך: תוספות הרא"ש על הש"ס/נידה/פרק ד (עריכה)
ועליונו של זב מנא לן. ה"ג רש"י כפירושי' דכתיב והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו טמא מאי תחתיו אילימא תחתיו דזב מאיש אשר יגע במשכבו נפקא אלא כל הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו טמא נתקו הכתוב מטומאה חמורה וכו' ופי' מדכתיב בכל אשר יהיה תחתיו יטמא והנושא אותם יכבס בגדיו ולא ערבינהו וניכתוב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והנושא אותם יכבס בגדיו ואפסקינהו ביטמא מכלל דהאי יטמא לאו באדם ובגדים קאי אלא באוכלין ומשקין ובספרים כתוב מאי ניהו נישא ומ"ט והנושא והנישא כתיב וכתב רש"י לא ידענא מאי היא ונראה בעיני שהוא פי' משובש ובתשובה כתב דה"ג דכתיב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא נמי יטמא ומאי ניהו נישא מ"ט והנישא כתיב נתקו הכתוב כו' וה"פ והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו דזב בא הכתוב ולימד על המרכב שיטמא במגע דהאי קרא בתר מרכב כתיב וחלק משאו ממגעו שמגעו מטמא אדם ולא בגדים ומשאו מטמא אדם לטמא בגדים כדמסיים ביה קרא והנושא אותם יכבס בגדיו וקאי אכל האמור בענין זב עצמו ומעיינותיו ומושבו ומרכבו כולן מטמאין במשא את האדם לטמא בגדים והכא דרשינן דהאי דכתיב והנושא חסר וא"ו למידרשיה אנישא לעליונו של זב דקאי ארישיה דקרא דכתיב ביה יטמא עד הערב טומאה קלה ונתקו הכתוב מטומאה חמורה שלאחריו וה"ק הנוגע במרכב הזב יטמא טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין וכן הנישא על הזב דע"כ דרשא דנישא אטומאה דרישא קאי ולא אטומאה דסיפא דטומאה דסיפא כתיב ביה אותם וגבי נישא לא שייך אותם אלא אותם אמקרא קאי דקרינן נושא ודרשא דמסורת ארישא דקרא על גירס' הספ' שכתוב בפי' מאי תחתיו אילימא תחתיו דזב מאיש אשר יגע במשכבו נפקא הקש' דהאי קרא לאו במשכב כתיב אלא במרכב מוקי לה בת"כ. ועוד הו"ל לאקשוי דגבי משכב כתיב יכבס בגדיו והכא כתיב יטמא עד הערב ועוד היכי מוקמינן לה באוכלין ומשקין הנוגעים בעליונו הא אין להם טהרה במקוה והכא כתיב יטמא עד הערב:
ופריך אימא ניתקו הכתוב מטומאה חמורה כו' כלומר ממאי דהנישא יש לו דין של נוגע במרכב הזב דלמא הנישא יש לו דין דמרכב הזב דמטמא אדם או בגדים:
והנשא כתיב חסר וא"ו. תימה דבמסורת משמע שהוא מלא (שכתוב בו לית מלא) ומיהו מצינו בכמה מקומות שהתלמוד חלוק על מסורת הספרים בשבת פ' במה בהמה אמר רב הונא בריה דרב יהושע מעבירם כתיב ובכל הספרים שלנו כתיב מעבירים:
מה היא מטמאה אדם וכלי חרס. פרש"י אדם לטמא בגדים שעליו כלי חרס בהיסט אף בועל נדה כן והקשה השר מקוצי דבסוף זבין תנן בועל נדה כטמא מת אלא שחמור ממנו בועל נדה שמטמא משכב תחתון כעליון. ולפרש"י ליתני נמי שמטמא אדם לטמא בגדים וכלי חרס בהיסט ותירץ הוא דאדם וכלי חרס דנקט היינו דוקא אדם ולא בגדים שעליו וכלי חרס במגע ולא בהיסטו. ותימה א"כ אמאי נקט כלי חרס וי"ל משום שמצינו בטומאות שמטמאין בגדים וכלי שטף ואין מטמאין אדם וכלי חרס כדתנן בפ' בתרא דזבים כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא כלי שטף במגע אבל לא אדם וכלי חרס. (או בת"כ) [ובתו"כ] דריש ליה מקרא בפרש' ויהי ביום השמיני מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל יטמא אי יטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד בגד מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס. והא דאמרינן בסמוך עליו להטעינו משמע לאו להחמיר עליו לגמרי כמו בנדה. אלא במקצת לטמא אדם וכלים במגע. וכן פי' רבינו שמשון במס' כלים. והביא ראיה מהך ברייתא דת"כ דתאני התם בתר דקאמר ניתקו הכתוב מטומאה חמורה לקלה גבי משכב נמצאת אומר משכבו כמגעו מה מגעו מטמא אחד ופוסל אחד אף משכבו מטמא אחד ופוסל אחד. ונ"ל דלאו ראיה היא אדרבה משמע משכבו כמגעו היינו במה שנגע בבועל נדה כדאמר לעיל בפ"ק מעת לעת שבנדה משכבה ומושבה כמגעה מאי לאו מה מגעה לא מטמא אף משכבה לא מטמא אלמא לכאורה משמע דמגעה היינו שנגע בנדה אע"ג דלבתר הכי דחי ליה. אימא משכבה כמגע עצמה ועוד דלפום ריהטא דתלמודא משמע שאין בועל נדה קל מנדה אלא לענין משכב ומושב דפרט בו הכתוב ונתקו מטומאה חמורה אבל כל שאר חומרות שבנדה ישנן בבועלי נדה והאי דקאמר מה היא מטמאה אדם היינו במשא ובמגע ובמעיינותיה. ומה שהקשה השר מקוצי ממס' זבין ע"כ תנא ושייר דהא איכא מעיינות כדמוכח לקמן בעובדא דצדוקי שסיפר עם ר"ג וניתזה צינורא בפיו ונפלה לו לר"ג על בגדיו שקדם אצל אשתו לידע אם בועל נדה אלמא מעיינות מטמאין אלא תנא ושייר מעיינות וכל שאר טומאות של נדה ולא נקט אלא טומאה קלה של משכב ומושב שאינן מטמאין אלא אוכלין ומשקין. והך גופה ליתא בטמא מת:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה