חפץ חיים על ספרא/אחרי מות/פרק יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק:    מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו:    ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)


ביאור - פרק יא[עריכה]

( א ) אלו ישראל:    עיין ריש פ"ד ועוד אפשר דהכונה לאפוקי עכו"ם.
תלמוד לומר איש איש:    וה"ק קרא -- איש אשר לקח או ניתן לו ואיש אשר יצוד מכל מקום וכסהו.


( ב ) נצוד וכו':    פי' דבר הניצוד מאליו.
אלא בהזמנה זאת:    פי' שלא יאכל בשר תדיק שלא יעני אלא כמי שהוא צריך לצוד שאינו אוכל עד שתזדמן לו מה יצוד (ומזה נידון ק"ו ומה אם הבשר שהוא מחזק כחותיו של האדם צריך האדם לדקדק שלא להרבות בו עאכ"ו יש לאדם ליזהר שלא להוציא מעותיו לשאר דברים שאינם הכרחים ובפרט בדברים שאינם רק לכבוד מדומה ובעונותינו הרבים זהו דבר המכלה את העולם).


( ג ) עוף יאכל וכו':    הולך ומפרש דאצטריך ליה "אשר יאכל" ולא נלמוד בהיקש מחיה דבנאכלת מיירי.
תלמוד לומר חיה:    דסמיכי להדדי ובאופן אחד מיירי.
מה חיה שהיא מטמאה בגדים:    כשהיא נבלה.
יצא עוף טמא וכו':    דהאוכל נבלת עוף טמא אינו מטמא בגדים כדלקמן בפי"ב הלכה ז' ור"ל ואם כן לא איצטריך למכתב "אשר יאכל" ועל זה משני דהו"א ההיקש בענין אחר דדוקא בעוף טמא מיירי.
שאינה באם על הבנים:    אין בה משום "לא תקח אם על הבנים", אף העוף דוקא עוף טמא שאינו מוזהר עליה ב'אם על הבנים' כדאיתא בפרק שילוח הקן.


( ד ) חיה נאכלת מנין:    דדלמא "אשר יאכל" קאי רק אעוף לבד מדלא כתיב "אשר יאכלו".
תלמוד לומר חיה או עוף:    ומקשינן חיה לעוף.
שנאמר חיה או עוף אשר יאכל:    במלת "או" הפרידם להטעין כיסוי לכל אחד בפני עצמו.
והלא כבר נאמר וכו':    בגמרא פריך מאי קמהדרי ליה ומשני דאו מיבעי לחלק דהו"א דאינו חייב כיסוי אלא אם כן שחט שניהם. ור' יהודה ס"ל דלחלק מ"ושפך את דמו" נפקא ולא כתיב "דמם". ורבנן ס"ל ד"דמו" טובא משמע שהרי אמר "כי נפש כל בשר" דמיירי ברבים וקמסיים "דמו" וע"כ מיבעי "או" לחלק.


( ה ) הכי גרסינן אשר יאכל ושפך פרט וכו':    ר"ל דבעינן שחיטה ראויה לאכילה מדכתב "אשר יאכל" ומדכתב "ושפך" משמע דאפילו אין כונתו לאכול בעצמו רק להאכיל לכלבים כיון שעל כל פנים ראויה לאכול.
ולנוחר:    היינו דנוקר הסימנין בחודו של סכין.
מעקר:    היינו דמעקר הסימנין.
להביא צריך לגרוס ולהביא -- והיינו דמ"ושפך" מרבינן זה. והגר"א גריס כן בפנים -- "ושפך להביא כו'".


( ו ) חיה ועוף הנסקלים:    שעומדים ליסקל ושחטן שכל אלו הוא שחיטה שאינה ראויה לאכילה.
שנאמר ושפך וכיסה:    פי' וגמר ר"מ שפיכה שפיכה משחוטי חוץ דכתיב שם "דם שפך", מה שפיכה דשם שחיטה שאינה ראויה דהא שוחט קדשים בחוץ והוא שחיטה דחייב עליה משום שוחט בחוף, אף כאן שמה שחיטה וחייב לכסות. ובשוחט ונתנבלה השנויה לעיל גם ר"מ מודה דהא התם לית שחיטה כלל.
אשר יאכל ושפך וכיסה וכו':    ור'מ ס"ל ד"אשר יאכל" למעט עוף טמא לחוד משום דלאו בר מינו דאכילה הוא.
במה ששפך בו יכסה:    בידו או בסכין שבידו.
ולא יקפיד אם אחר יכסה:    פי' אף על פי שמצוה שיכסה הוא בעצמו אף על פי כן אם אחר כיסה לא יקפיד על זה האחר שהמצוה הוא גם על האחר (קרבן אהרן). והוא דחוק. אכן בר"ש משאנ"ץ הגירסא "אם לא הקפיד" - שלא חשש, פי' אז מחויבין אחרים לכסותו כיון שלא כיסה הוא והיא גירסא נכונה. ויותר נכון כהגר"א שלא גרס כלל תיבות אלו אלא גרס "מנין שאף אחרים מוזהרים עליו תלמוד לומר וכו'" (והוא ממש כגירסת הש"ס חולין דף פ"ז).
דמו בנפשו הוא:    מסיפא דקרא דריש דכתיב "ואומר לבני ישראל" וסבר דהוא חוזר נמי למצות הכיסוי דהכל חייבים לכסותו.


( ח ) מצוה שיכסנו:    פי' אין מוטל על האדם לראות שלא יהיה הדם מגולה דאי נימא הכי היה מחוייב לעולם לכסות אלא מצוה בעלמא לכסות ולהכי כיון דכיסהו פעם אחת הרי יצא ידי כיסוי אף שחזר ונתגלה פטור מלכסות.
כיסהו הרוח חייב לכסות:    כי חזר ונתגלה אבל מקודם פטור (גמרא).


( ט ) את דמו וכיסה מלמד שכל דמו כו':    ס"ל ד"דמו" כל דמו משמע.
דם הניתז:    מעל הגומא.
א"ר יהודה אימתי וכו':    ס"ל ד"דמו" ואפילו מקצת דמו משמע (גמרא).


( י ) בנעורת של פשתן:    מה המנערין מן הפשתן.
בנסורת של חרשים:    דבזמן שנוסר במגרה החרש דהיינו הנגר נופל מהן נסורת דקה כעפר.
ובחרסית:    פירש הרע"ב בפרק ה' דמעשר שני שהוא מין אדמה שעושה ממנה היוצר כלי חרס.
שכתשן:    שם אלבנה קאי.
תלמוד לומר וכסהו:    פירש"י מדלא כתיב "ובעפר יכסנו" דהוי משמע עפר ולא דבר אחר כיון דלא כתיב כיסוי אלא לבתר עפר אבל השתא דכתיב "וכסהו" קודם דרשינן ליה באנפי נפשיה ונרבה כל הדברים האלו.
אי וכסהו:    פי' כיון ד"וכסהו" הוא ריבוי נרבה בו גם אלו הדברים ונמעט רק כפיית כלי ואבנים שאינם דומין לכיסוי עפר כלל.
תלמוד לומר עפר:    שאין לנו לרבות אלא דומיא דעפר ממש.
מרבה אני את אלו שהן מין עפר:    ר"ל שהן ממינו שמגדלין צמחים כיוצא בו כדמסיים בשם רשב"ג דהוא אתי לפרושי דברי תנא קמא ולאו לאפלוגי כדמוכח בסוגית הגמרא ע"ש וכל הנך קים להו לרבנן דמגדל צמחין (רש"י).


( יא ) שתמצא אומר כלל וכו':    פי' כאשר נדייק בזה נמצא שאנו צריכין לכלל שהיה רשב"ג אומר.


( יב ) להגיד מה גרם:    ללמד מאיזה טעם הדם נאסר ושצריך כיסוי.
ואומר לבני ישראל וכו' להזהיר גדולים על הקטנים:    פי' מדכתיב "ואומר לבני ישראל" שכבר כתיב "ואיש איש מבני ישראל" אלא בא להזהיר לכלל ישראל על הקטנים שלהם. והנה אף דלעיל בסוף פ"י הלכה ו' כבר הוזכר זה -- שם מיירי בדם בהמה וכאן מיירי בדם עוף הצריך כיסוי וכיסהו ונתגלה וקמ"ל דאף בזה מוזהרין גדולים על הקטנים דבכלל דם הוא ולזה כתיב הכא "דם כל בשר".
יכול יהו נכרתים על ידיהם וכו':    הברייתא קיצרה כאן וסמכה אדלעיל בסוף פ"י "תלמוד לומר האוכלת ולא המאכיל. יכול לא יהיו נכרתים גדולים על ידי הקטנים שאין הקטנים נכתרין על ידי עצמן אבל נכרתין על ידי גדולים. תלמוד לומר כל אוכליו וכו'", וכן משמע באדרת אליהו על הפסוק. ועיקר מה ששנה הברייתא זו בכאן משום דהפסוק "כל אוכליו" נזכר בפרשה זו.