חסד לאברהם/מעין ז/(הכל)
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר א (עריכה)
נהר א - לבאר סוד מי יתן טהור מטמא:
[עריכה]הנה האין סוף יתרחקו ממנו כל גשמות כל רבוי וכל חסרון וכל דין וכיוצא, ואל כולם יפול השאלה מהיכן יצא החסר מהיכן יצא הריבוי מהיכן יצא התכלית והגבול ועד"ז לכל המציאות, ולא ניצולו משאלות אלו אלא מחייבי הקדמות הכופרים בבריאה יש מאין, אמנם עדת י"י המאמינים יש מאין אין להם שאלה בזה כלל מפני שהכל יש מאין, וכמו שהיש יוצא מהאין המוחלט כך הטמא מהטהור, שהרי יותר נמנע היש מהאין מיש מהיש עד היותם דברים מתחלפים, ושאלת הריבוי ג"כ יותר נמנע הוא להוציא היש מהאין ממה שימנע השנים מהאחד או האלף מן מהשנים, ועד"ז ברחנו מהשאלות כולם ולא הכנסנו עצמנו אנחנו המאמינים בתיקון הענינים אלא מצד אמיתות הדבר בעצמו:
ועתה נאמר דע כי ההעדר אינו כאשר חשבו בני אדם, שההעדר העדר ואפס ח"ו, אלא האין הקודם דהיינו אין סוף לבדו אין מקום לשום העדר, שהרי הוא עצמו והוא כל המציאות ואין העדר ח"ו, שהרי לא יחשב העדר אלא כשתצייר היש ותצייר מקום היש והעדרו, אמנם אם נצייר הא"ס לבדו הוא הוא ואין זולתו, הרי הוא ממלא כל המציאות ואין ריקות שיהיה בו העדר ח"ו, וצייר שיהיה כל המציאות שכל פשוט והוא החשיבות והיש האמיתי שלא יעדר לעולם ובו כל מציאות ואינו חסר דבר, ואל יעלה בדעתך לומר שזה השלימות אשר אין בו ההעדר שיעדר לעולם ח"ו, שהוא הוא הנמצא הקיים העומד שלעולם לא יעדר ולא נעדר, אמנם הלביש והעלים והסתיר עצמותו, והגלים השכל בשכל יותר נגלה בערך עצמותו הקודם, והעומד והמאוחר שלא יוסיף ולא יחסר לא קודם מציאות השכל הזה המתמצא והמתחדש הנקרא אין, ולא אחר מציאותו כלל הנקרא יש, והנה השכל הזה שהוציא להלביש עצמו אינו מחוצה ממנו שהרי לא היה זולתו, אלא הוא ממש כחו הנעלם והנסתר והעומד בעצמו היוצא, והרי זה השכל הלבוש הנקרא יש בערך שקודם לא היה ועתה היה, אמנם לא בערך שהיה העדר, שהרי הוא וידיעתו אחד, ובזה אתה המעיין יתיישב בלבך כל הספקות והבן. וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר ב (עריכה)
נהר ב - לבאר מהיכן יצא הגוף והחומר:
[עריכה]הנה שאלה זו שאלוהו החוקרים, ואמרו שמהצורה לא ימשוך חומר ומטעם זה דברו על י"י תועה, אמנם הם חשבו שידעו הצורות והחומרים, ולזה הקשו מה שהקשו ולא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו, מפני שחשבו שהצורה אינה מורכבת אלא פשוטה שכל ולזה סכלו זה, גם חשבו שהשמים גשם חמשי פשוט ובזה יצאו אל מה שיצאו, והנה רז"ל פירשו שהם נקראים שמים שהם מאש ומים, ועד"ז חשבו על הנמצאות העליונות שהם פשוטות ולא עמדו על סוד י"י ואינם אלא מורכבות, שהנפש והרוח והנשמה הם מורכבות מד' יסודות רוחניות, כדכתיב מארבע הרוחות בואי הרוח, כנזכר פ' שמות. ולא עוד אלא חיות הקודש הם חיות מורכבות מד' יסודות רוחניים וכל א' כלולה מכולם, וכן הכסא דהיינו עולם הבריאה יש בו ד' יסודות שהם ד' עמודי כסא, ויסודי היסודות באצילות, דהיינו חסד מים, גבורה אש, תפארת רוח, מלכות עפר, ויש עוד ליסודות אלו שרשים בתוכיות הבינה והם מתעלמים:
ועתה נאמר כי לדרך זה יהיה ענין המציאות מתפשט ומשתלשל מאצילות אל בריאה, ומבריאה אל יצירה, ומיצירה אל עשייה, ברצון הרצונות להתפשט הפעולות, ובהיותם משתלשלות הם צורה וחומר, כי הנה הא"ס צורה אל האצילות, והאצילות כלים וחומר אל הצורה עליונה דרך משל, האצילות צורה אל הבריאה, והבריאה חומר אל האצילות, היצירה חומר אל הבריאה, והבריאה צורה אל היצירה, והיצירה צורה אל העשייה, והעשייה חומר אל היצירה, וישתלשלו מעילה לעלול מצורה אל צורה, והם חומר לצורה והצורה אל החומר, עד הגיעו העניינים ממציאות אל מציאות בכוונה מכוונת בשיעור ובמשקל ובמדה, לכל נמצא ונמצא שיעור מציאותו, ומקום עמידתו ועניינו, והכל נמדד מאת המאציל ע"י סוד העצמות וכלים, ויתפשטו מן הרצון עליון ויצאו ממנו תחילה מאחדות פשטותו ברצון, ומשם ישתלשל ממציאות אל מציאות עד שיגיע אל מקום עמידתו. ואין לך דבר שלא יהיה חומר למה שלמעלה ממנו, ואין לך דבר שלא יהיה צורה למה שלמטה ממנו, אלא שאנו בקצה התחתון משיגים אלו החמריים התחתונים מתעלמים לנו הצורות העליונות ולכן יקשה להשכלתינו הקושיא הזאת, אבל במציאות האמת אין קושיא כלל כנזכר וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר ג (עריכה)
נהר ג - לבאר סוד מציאות הקליפה:
[עריכה]הענין כי כל העתק שיעתק ההויה ממציאות אל מציאות, יעשה המותר בבוא השינוי מאור אל מים וממים אל רקיע. והענין הוא כי הספירות העליונות סדר השתלשלותם מעילה לעלול, והעיקר הם חג"ת, והחסד עולה לגבורה, והגבורה לת"ת, ואלו הג' הם עיקר ויסוד לשאר הספירות. והנה בחסד אור דק, ובהתפשט הגבורה יתעבה יותר, כמו המים שהם עבים יותר מן האור והם דקים בערך הרקיע המתעבה בתוך המים, ונשאר העכירות שלא נתפשט לא נתעבה, והם מים עכורים מותר הרקיע. ובזה תמשיל בדעתך שיתפשט ההנהגה ממציאות האצילות אל מציאות הבריאה, ויהיה שם אור מים רקיע, וכל מה שאנו מכנים באצילות כמוהו ממש למטה בבריאה, ואח"כ כמו כן נעשה ביצירה, וע"ד זה ימצאו החיצונים מותר, וירד סוד המותר אל החוץ:
והנה מציאותם למעלה אינו מותר חיצוני ממש, אלא מציאות השתרשות שנשתרש, וכמו שנדחה כל מציאות ההנהגה ע"י הנאצלים והוצרך לבריאה, כך נדחה ממש סוד השתרשות הזה שאינו הגון להתנהג בו סוד הנהגת הדינים וסיומי הגבורות, וכן נדחה הבריאה ג"כ שאין העולם הגון להיות נידון בשרשי הגבורות והמותר אשר בכסא, וכן ביצירה עד שירד מציאותם מציאות אחר מציאות, עד שהגיע אל סוד מציאותם למטה במקומו אל מקום ששם המותר עושה פעולתו דהיינו החיצוני, הרי לפי זה הם באמת על כל תיקון פעולתם במקומם והם מושרשות ביצירה, ושורש שרשם בבריאה, ושורש שורש שרשם באצילות, ועתה כאשר יפעלו למטה לא יפעלו אלא בהתאחז מציאות במציאות, ושורש בשורש, עד התגברם מצד רום המעלות. וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר ד (עריכה)
נהר ד - לבאר בענין הקליפות ומהותם:
[עריכה]הענין כמו שהקומה הקדושה עם היות שיש בה אברים פרטים תכלל כולה בארבעה יסודות, דהיינו סוד עשר ספירות נכללות בארבעה אותיות, כך ממש הם החיצונים שיעור קומתם נכללות בארבעה יסודות, ואלו הם ארבעה קליפות ממש ארבעה יסודות, יסוד המים היינו המים הזדונים לחה לבנה, כחה לתת עצלה ותרדמה ולהחטיא בענין זה האדם, והיינו סוד ענן גדול. ויסוד האש היינו המרה הממררת העולם במרירותה ושורף העולם באשה, וממנה סוד אש גיהנם, והיינו ואש מתלקחת. הג' יסוד הרוח, רוח סערה באה מן הצפון המסעיר כל העולם כולו. הד' העפר השחור החשך המשחיר היבש הריקן, כאמרו הבור רק אין בו מים, והנה ליחות אלו הם שולטות בכל ד' יסודות שבעולם להרע, וכעין זה הם שולטות באדם, ומשם באים לאדם חולאים רעים ונאמנים משליטת אלו על מציאותו, בענין שהם שולטים על כללות העולם ועל ישראל בגלותם, על והאדם בחליו, וכן פי' בתיקונים:
ודע שהקדושה בלי ספק הוא דבר יקר מאד, ובלתי נמצאת לאדם אלא אחר הטורח המרובה, וקלה לאבד, שאם יתעורר האדם ברוח קדוש כל ימיו ברגע קטן ירד אל התכלית, והרי דוד אמר כי כפשע ביני ובין המות, ירצה שעם היות שהיה אחוז למעלה במדה עליונה, ירד בטלטולו והיותו יוצא חוצה עד מדריגה אל הקצה שלא נשאר בינו ובין המות אלא כפשע דבר דק מאד, עם היות שעמד בטהרתו. וכן אמר ע"ד אחרת מצד העון כמעט שכנה דומה נפשי, כמעט בטעם גדול לא נשאר בינו ובין מדריגה דומה אלא דבר מועט מפני שהקדושה יקרה מאד להמצא וקלה מאד להתאבד, ובהפך הוא עד"ז מי שנדבק בו הרע לא בקל מאד יחזור להפרד, ומי ומי מהיורדים עולה בקל כיון שנדבקה הארורה הזאת באדם עד כמה שנים היא דבוקה בו עד שיפרד ממנה מכל וכל, וזה מפני שהיא קלה להמצא, מזומנת לאדם מיד, אפילו מי שאין רודף אחריה נמצאה לו מיד והיא מזדמנת לו, מי שמכין עצמו לה מכל שכן, ולזה נקראו החיצונים אלה, אלות, אלות הברית, אלה אלהיך ישראל וגו', כלומר המצויים והמזומנים שאדם מורה ביד באצבע אלה, אמנם הקדושה נעלמה מאד נסתרת דבר י"י יקר, אינה נמצאת ואינה מזומנת:
והטעם כי הזונה מופקרת נמצאת בכל מקום, ואם בישיבתה היא יושבת על פתח ביתה והיא מתהלכת פעם בחוץ פעם ברחובות, והמבקש מיד והנה אשה לקראתו. אמנם הקדושה אינה כך כי היא בת מלך יושבת בביתה נעלמת, והרודף אחריה צריך כמה דרכים קשים מאד עד לכנוס אל היכל המלך, אל החדר עם בתו, שאינה נמצאת לכל ולא הכל זוכים אליה, והזוכים יש כמה מדריגות וכמה טורח. והטעם שהחומר שהוטבע באדם על ידי חטא אדם הראשון גרם לו שנעלם ממנו הקדושה, והחיצונית מיד קופצת עליו, ובדבר קל משיג החיצוני ומטמא עצמו, והרי האדם מטבעו רחוק מאד מן הקודש מצד החומר והטבע שהוטבע בו מעת התלבשו בכתנות עור, ממש מעורו של נחש, הפשיט הנחש עורו, כי מלך היה הנחש בעולם העשייה החומרית הזאת, לכשהחטיא האדם והורידו נתגרש הנחש ממקומו ונתגרשה עמו שכינה, ובזו הנחש והפשיטוהו עורו וניטל ממנו שררה שלא יטשטש העולם ח"ו, אילו היתה לו אותו השליטה בחומר כקודם חטא אדם הראשון, ועשה לאדם כתנות עור החומר הזה שהפשיט הנחש:
ועכ"ז ידי אדם הם כמה כחות מלאכים רוח אלהי מתנוצץ בהם שהם מתחת כנפיהם, ר"ל למטה ממחנות אלו כולם ומתפשטין בעולם לסייע עושי תשובה, אותם המפשיטים מעליהם לבוש נכרי שלבשו בעוונות, כדי להעלותם אל מקום שבת המלך עומדת שם, וזה אחר השקידה בעבודה כמה ימים ושנים, והיינו אמרם הבא לטהר מסייעין אותו, והיינו שלחה נערותיה תקרא. אמנם הבא לטמא פותחין לו מיד מדרגות הקדש שהוא בתוכם עושין לו פתחים מכל צד לא מסייעין לרעה ח"ו אלא הוא מפיל עצמו מלמעלה למטה, וכל דבר כבד העולה חוץ מטבעו בקל יפיל עצמו וירד, ומיד שירד יקפוץ החיצונית עליו, ובחוץ כמה חיצונים מסייעין אותו לרעה וכל תשוקתם לזנות עמו, והיינו סיוע ג"כ מצדם. וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר ה (עריכה)
נהר ה - לבאר סוד פועל הקליפה והפגם:
[עריכה]דע שעם היות שעיקר עבודתינו להבדיל החיצוני מן הקודש, וזה עיקר טעם מצות לא תעשה שבתורה, ועם היות שהם נבדלים בתכלית ההבדל לא נאמר שפעולתם לעצמם בלי השגחה עליונה ח"ו שאין להם שום פעולה אלא מתוך הקדושה, ולכן פי' בתיקונים ואינון כתרין תתאין אינון קליפין לעשר ספירין ועשר ספירין מוחא בגווייהו, והענין שהם משתמשות אל הקודש בשני עניינים, הא' שכאשר יגבר האשם בבני אדם למטה, תתלבש הקדושה באלו הקליפות אליהם ולא יושגחו מן הקודש אלא יבא אליהם ההנהגה מאלו החיצונים, כדי שלא יגיע רעתם למעלה, כעין הקליפה אל האילן שמשמש לשמרו מכל הפגעים, כך אלו הם שומרים הקדושה וזה שאמר ואינון כתרין תתאין אינון קליפין לעשר ספירין, וכאשר יגיע הרע אל בני אדם לא יגיעם מן הקדושה אלא מאלו השומרים צד הקדושה שלא יפגעו חטאים בנפשותם בה:
הב' שאין להם שום פעולה מבלעדי הקדושה העליונה כלל כי הקדושה העליונה היא הפועלת העונשים, אמנם הם מגיעים הדינים אל בני אדם על ידי אלו בענין שהקדושים טהורים אין בהם עונשים כלל, אלא גוזרים, והעונשים נמשכים מן החיצונים, ואין לך שום פעולה במציאות שלא תהא מן הקודש מפני שאלו הם גופים מתים אין בידם טובם, אמנם פעולתם מצד הקדושה שהיא נשמה פועלת בתוכם ואינם יכולים לפעול פעולתם אלא ע"י המוח הפנימי אשר בתוכם וז"ש ועשר ספירין מוחא בגווייהו דהיינו התפשטות עשרה ניצוצות לפעול בהם, והיינו אומרו ומלכותו בכל משלה שלא יפעלו אלא בדין עליון:
ויש ענין ג', שהם ממש נעשים מחיצה להבדיל ולסתום השערים שלא יכנסו התפלות עד שיקבלו עונשם, ואז ישראל בצער גדול, והיינו אמרו כי אם עוונותיכם היו מבדילין ביניכם ובין אלהיכם, ועם היות שנאמר לא יגורך רע, ופירשו רבותינו ז"ל לא יגור במגורך רע למעלה, אמנם הקדוש ברוך הוא ושכינתיה מתפשט אל התחתונים להנהיג בהם, והיינו ע"י הלבוש הנוגה כנודע. עוד דקדק לומר לא יגור[ך רע] דרך גרות דווקא, אמנם דרך ארעי יעלה לעתים כאמור ויבא גם השטן וגו', וכה"א היתפאר הגרזן על החוצב בו וגו', שאינם אלא כלי מפץ אבל היד המניף הוא למעלה כנזכר, ועכ"ז מצוה עלינו לבטל פעולתם מכל וכל, שיתפשט המלך והמלכה מאלו הלבושים:
ומשל ענין הקליפות למה"ד לרופא חכם שיש לפניו שוטה שנשתטה, ורפואתו להכותו מכות עצומות אכזריות, והרופא רחמן והוא איש חכם צוה לבקש איש אכזרי שוטה שיכה השוטה עד שיתרפא, ועתה נמצא כאן ג' דעות, הרופא החכם דעת מיושב רחמן מצוה להכות כל אותם ההכאות כדי שיתרפא השוטה, ודעת השוטה המוכה הדן בשטותו שאין אכזריות גדולה מאכזריות הרופא המצוה להכותו, וזה שקר שהרופא מחזר אחר כל תיקוני תועלת החולי כדי לרפאותו, ודעת המכה שאין כוונתו בלי פניה אל בהכאות אלו, אלא להתאכזר ולהכות כדרכו הרע, שמכה כל מי שימצא שום תועלת. והנה הג' דעות אלו הא' הוא הכוונה העליונה והנהגת הדינים מלמעלה שהכל בכוונה מכוונת לסיבת הצורך, והב' אדם הנידון הכל תועלתו שאלו לא נשטתה לא היה צורך בזה כלל, והרי שטות המוכה ממש גורם לזה להיות מוכה, והיינו יצר הרע המחטיא, ג' המכה הם החיצונים המחטיאים האדם ואח"כ מכין בלי כוונה רק באכזריות מפני שרודף אחר הטומאה. וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר ו (עריכה)
נהר ו - לבאר סוד כח הקליפות:
[עריכה]דע כי כמו שהקדושה נוטלת כח ממעשה בני אדם, כך החיצוניות ממש היא נוטלת כח מבני אדם ומעשיהם. אמנם הקדושה באמת ויחוד, והרשעה בשקר ופרוד, כיצד הרי השכינה מתקשטת ממעשה בני אדם, והאיך היא מתקנת בני אדם אל העבודה בפנים זועפות בתוכחות על העון, נמצאת שהיא אינה מתקשטת פנים למטה אלא למעלה כדרך שעשה משה רבינו ע"ה עם ישראל להקדוש ברוך הוא,כי למטה הראה להם פנים של זעם ולמעלה אמר והנחם על הרעה לעמך זכור לאברהם זכור אהבתם וטובתם, הרי פנים העליונים טובים לישראל, כך היא ממש פני השכינה למעלה מלמד זכותם ואומר הרי אלו עשו כך וכך מצות, אמנם למטה אמר היפך מזה, כל דין וכל פנים זעופות, כך היא ממש דרכה של שכינה מביאה צרות על הצדיקים ומיסרם ומראה להם פנים של זעם, ומתקשטת במעשיהם למעלה. והארורה הטמאה הזונה לא כך היא, אלא מראה להם פנים מקושטות וממתקת עליהם הרשעה והעבירה, אומרת לרע טוב ולטוב רע, ומראה להם פנים, והיא נוטלת מעשיהם ומראה לבעלה ואומרת לו עלה להביא זעם שהרי עשו מעשה רע כזה וכזה, להמשיך הרג חרב ואבדון, ובעלה כועס במרירות המרה שהיא זורקת כלפי מעלה, ומיד מתאכזר ועולה ומקטרג ויורד ונוטל נשמה, נמצא ממש דרך הנואפת היא עושה, היא מתקשטת לזרים ומתכערת לבעלה, ואינה נותנת לבעלה אלא שיורי פורעניות. וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר ז (עריכה)
נהר ז - לבאר סוד מציאות יצר הרע והקליפה, וכמה מיני פירות יש:
[עריכה]כי יש לשאול אחרי שהנפש היא מעולם האופנים מסטר ימינא סטרא דדכיא, מאין נולד לו הקליפה והיצר הרע, והתשובה עיין מה שכתבנו בעין משפט נהר כח:
ודע כי ל' מיני פירות אילן נבראו בעולם, ומכל מין ומין יש הרבה מינים, כמו שאמרו רז"ל על פסוק ושבעים תמרים שבעים מיני תמרים, וכן בכל המינים:
עשרה מעולם הבריאה סוד עשר ספירות דבריאה, ומפני שהם רחוקים מן הטומאה וקרובים לאצילות אין להם קליפה לא בפנים ולא בחוץ ונאכלים כמות שהן, ואלו הן, ענבים, תאנים, תפוחים, אתרוגים, לימונים, אגסים, חבושים (קיטין בל"א), תותים (מורי בלע"ז), סווראב"ס, חרובין:
ועשרה מהם מעולם היצירה סוד עשר ספירות דיצירה, שהם בינוניים בין עולם הבריאה ובין עולם העשייה, שאינם קרובים לטומאה כמו עולם העשיה ולא רחוקים כמו עולם הבריאה, לכן גרעיני הזרע בתוך הפרי אינו נאכל לפי שאינו רך כגרעין שבתוך הפירות דבריאה ואלו הן, זיתים, תמרים, גודגניות, סופייפאפ"ס, פרישקו"ס, סירולא"ש, משמישוש, גינדא"ש, אקראני"ש, ניספולא"ש:
ועשרה מהם מסוד עולם העשייה, סוד עשר ספירות דעשייה, ולזה נאכל מה שבפנים ונזרק מה שבחוץ, שקליפת הפרי היא מחיצה בינו ובין עולם התמורות הקרוב לו כדי שלא יקבל טומאה מהם, ואלו הם:
רימונים, אגוזים, שקדים, ערמונים, לוזים אלוילי אנש בלע"ז, אלוני"ם אלביוטא"ש בלע"ז, פרישין, פיניו"ניס, פיסטוקוס, מאוזי"שו:
ומנין שמותם ומספרם קבלתי אבל סדורם על סדר עשר ספירות לא קבלתי עד יערה עלינו רוחו ממרום. וכנגד אלו הל' מיני פירות יש ל' אחרים מסטרא דשמאלא שצומחין בעצי היער מאליהן, ורובן אין בהם אוכל אלא כולן קליפה ואין מברכין עליהם בורא פרי העץ, ומי שמדקדק במעשיו לא יאכל מהם הואיל ורומזים לסטרא דשמאלא:
ודע שמפירות האדמה הראוי לאכילה נבראו נ"ה כמנין האדמ"ה, והשאר אינם ראוים לאכילה, ולהיות שהם פירות האדמה שהם פירות שפלים ר"ל שאינם מתגאים, לזה הם מוציאים פירותיהם וגדלים על כל מים. והענין שכל מה שברא האל יתברך בראם זכר ונקבה כדי שיפרו וירבו, ואפילו המים יש בהם זכר ונקבה כשנבראו וברא רקיע להבדיל בין מים זכרים למים נקבות, ודע כי כל פירות האדמה אינם צריכים למים זכרים אלא אפילו ע"י מים נקבות מוציאין פירותיהן, והטעם כנזכר, חוץ מן החטה מן הטעם שיתבאר. אמנם כל פירות האילן שהם בעלי גאוה אינן מוציאין פירותיהם אלא ע"י מים זכרים, חוץ מן האתרוג, והטעם לפי שהוא מן המובחר שבמיני פירות שנאכל כולו ועכ"ז אינו מתגאה כשאר אילנות לזה גדל על כל מים בין זכרים ובין נקבות:
אמנם החטה להיות שהאל יתברך נתן בה סגולת המזון, והיא חשובה יותר מפירות האילן ולזה היא במעלת פירות האילן, ואין מוציאה פירותיה אלא ע"י מים זכרים לבד, ולכן תמצא שנה שיהיו בו ריבוי גשמים ואין מוציאין ריבוי תבואה, ויש שנה שיש בה מיעוט גשמים ומוציאה הרבה תבואה, לפי שהדבר תלוי במים זכרים. ואל יקשה בעיניך שארץ מצרים מוציאה החיטה ע"י מים הנקבות כמו הירקות, שאין הענין כן אלא כדברי רז"ל שבכל שנה ושנה בימי תקופת תמוז, הקדוש ברוך הוא מטיל טפה אחת כמו כדור ממים זכרים לתוך נילוס, ואותו הטיפה היא כמו שאור שבעיסה ונעשים כל מי נילוס זכרים ואינה צריכה למי גשמים, וזאת הטיפה אינה נמנעת מלבא בכל שנה ושנה, לפי שנתנה למצרים בשביל תפילת אברהם, והענין נרמז בפסוק וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה וגו':
והענין ששר של ישמעאל הוא רה"ב שרה של מצרים, ולפי שמצרים היא שניה לארץ ישראל, וכמו שא"י היא בתכלית הטהרה והקדושה לזה היא ניזונית ממים זכרים, ואפשר שז"ס אמרו למטר השמים תשתה מים, כך מצרים מעלתה בתכלית הטומאה ולזה נקראת ערות הארץ כמו שביארנו לעיל, לכן לא היתה ראויה להיות ניזונית ממים זכרים אלא מנילוס שהם מים נקבות, ואפשר שז"ס אמרו לא כארץ מצרים וגו' והשקית ברגליך כגן הירק, אמנם אברהם לאהבת ישמעאל בנו התפלל עליו, ואמר לו ישמעאל יחיה לפניך, שהניזון ממים נקבות חייו אינם חיים, והאל יתברך השיבו, ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו, והברכה היא סוד הטפה. והענין אחר שגזרה חכמתו יתברך שלא ירדו גשמים בארץ מצרים וא"א שתהיה גזרתו בטלה, לזה בשביל תפלת אברהם ניתן למצרים זאת הטיפה:
ודע שמים הנקבות נחלקים לג' מדריגות זו למעלה מזו. המדריגה הא' היותר פחותה היא המים השאובים, ששואבים בני אדם ביד מן הנהר ות ומן המעיינות להשקות גני הירק, ואלו נקראים מתים, וזו היא מעלת מצרים קודם תפלת אברהם, ואפשר שזהו אומרו לא כארץ מצרים וגו' והשקית ברגליך וגו'. המדריגה הב' למעלה מזו היא המים הנמשכים מן המעיינות והנהר ות, ואלו נקראים מים חיים. המדריגה הג' היא מי גשמים שהם נקבות, והם כשממלאים העבים ממי הים ונהר ות המרים והרעים, ומתתקנים ונהפכים מים מתוקים וטובים ויורדים, ואלו יותר טובים ומשובחים מן הראשונים עם היות שהם נקבות. וכמו שהמים הנקבות נחלקים לג' חלקים כנזכר, כן הענין במים זכרים נחלקים לג' מדריגות, המדריגה הא' היא כשהגשמים יורדים ואויר השמים כולו גוון אחד, ר"ל שאינו טלאים טלאים מגוונים משונים. המדריגה הב' היא כשיצא חתן לקראת כלה. המדריגה הג' היותר מעולה היא כשהשמים מגשימים ג' ימים רצופים יומם ולילה בלי הפסק:
ודע שהכ"ט מיני אילנות והחיטה אינם מוציאים פירות אלא על ידי אחד מאלו הג' מיני מים זכרים, והאתרוג גדל אפילו במים שאובים, וזה שאמרו רז"ל אתרוג גדל על כל מים ולזה הוא שוה לירק לענין המעשר מצד שפלותו, ולזה נקרא פרי עץ הדר כי שפלותו הוא הידרו, שאין חשוב והדור לפניו יתברך אלא למי שהוא שפל:
ודע כי אין דבר גשמי למטה שלא יהיה תחילה רוחני דוגמתו למעלה, והגשמי הם כמו צל מהרוחניים באופן שכל הל' מיני פירות הנזכרים כולם נמצאים למעלה בגוונם וצורתם, אלא שהעליונים הם רוחניים והתחתונים גשמיים, והם צל רוחניים, ואם לא היה מצל לא היה צל. וזמש"ל. מסכ"י:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר ח (עריכה)
נהר ח - לבאר מהות יצר הרע ויצר הטוב:
[עריכה]נרצה לפרש מהות יצר הרע ויצר הטוב, והענין דרך כלל הוא התעוררת סמא"ל וניצוצו המתפשט ונוגע בחומר הזה ומלהיבו עד שרוצה להחטיאו, והיינו משל הזונה הנזכר בזוהר פ' תרומה. ויש כח ביד אדם לבחור בטוב ולמאוס ברע. וכמו שהרע הוא התעוררות סמא"ל ויש לו בחינה באדם וכניסה בו, ואותה בחינה המגעת אליו ממנו יקרא יצה"ר חציו קשור בחומר וחציו קשור בסמא"ל בין קרניו, כך יצרו הטוב הוא התעוררות אלהי חוט של טהרה נמשך מהבורא אל האדם, חציו קשור למעלה בקרני הוד יוצרו וחציו קשור בשכל האדם ונשמתו, והיינו שיש באדם להגביר בו היצר הטוב או היצר הרע, אם ימשיך דבקותו בבורא יתברך יגביר בו יצר הטוב ויתעבה החוט הזה כעבות העגלה ויתרבה בו התעוררות בוראו, אמנם יוסיף סמא"ל אומץ שם, כי כאיש גבורתו, וכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, והרשע הפסיק חוט חסד רחמי יוצרו עליו, ונאחז בסבך בקרניו של סמא"ל קרני רשעים. ועכ"ז נשאר לו עצת יצר טוב פעם ביום או ב' פעמים יתעוררו בלבו ניצוצי תשובה כנזכר בסבא, ואם יש בו דעת אז לאחוז בתקות חוט התשובה ישיב היצר טוב אל קדמותו, ולזה נקרא יצר הטוב רב החובל המנהיג הספינה בעצתו מאת הבורא בהתעוררות סוד אור האצילות מתפשט מבריאה אל יצירה, ובזה נתבאר ענין יצר הטוב ויצר הרע על שרשו. וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר ט (עריכה)
נהר ט - לבאר בחינת יצר הרע, והשדים, ובחינות הנשמה:
[עריכה]הענין שיש נשמה באדם מאצילות והיא נקראת בת להקדוש ברוך הוא, ויש נשמה מבריאה והיא נקראת אמה, ויש נשמה למטה מבריאה יותר והיא נקראת שפחה הדיוטא. וכן יש ביצר הרע כמה מדריגות, כי הוא למטה מבחינות הקדושה, דהיינו למטה מהיכל לבנת הספיר משם ולמטה, ויש בו כמה בחינות לפי קורבת המדרגות אל הקדושה ולפי רחוקם, יש מי שהוא מסוד הנוגה שהוא קליפה קשה, ויש מבחינה אחרת כאשר יתבאר. ויצה"ר לא נברא אלא לשרת הנשמה כמו הנחש הנברא לשרת האדם, והיינו כקליפת האגוז לתועלת שמירת מוח הפנימי, וכן היצה"ר לשרת הנשמה כלי מוכן לעבודתו, וכן קראו הכתוב עבד, כאומרו מפנק מנוער עבדו, ויצה"ר יכריח הנשמה שתתלבש בגוף ברצון קונה. ויש לכל אדם ואדם יצה"ר שהוא נקרא שד אחד בגופו המחטיאו, שד ודאי, כי יצה"ר והשדים מחצב שלהם אחד, והנה יצה"ר זה לפי המחצב שלו מאיזה קליפה, כן הוא הכנתו לענייני העולם, ולכן יש בני אדם שחומרם זך מוכן לשכל, ויש שחומרם עכור, הכל לפי בחינת יצה"ר מאיזה קליפה:
וכאשר תתלבש הנשמה בסוד רוח ונפש ביצה"ר, ויצה"ר בגוף, אין ספק שהנשמה בעלת עשר כלולה ודאי, ולזה היא יו"ד, ובהיות הנשמה גוברת על יצה"ר ומטהרו ומכניסו בקדושה ומשעבדו לעבודת השם, הנה יאמר עתה על יצה"ר זה שהוא שד יהודי, ואז מזדווג הנשמה ויצה"ר יחד באמצעות רוח ונפש, ויטהר היצה"ר ע"י הנשמה ההיא ויעשה מלאך, והיינו שיעשה ע"י הנשמה שד"י, והיינו בגימט' מטטרו"ן. ואם ח"ו יהיה בהיפך שמחטיא הנשמה, לא לבד [שיאבד הנשמה והרוח ע"י ]יצה"ר אבד אלא גם הנפש נאמר הכרת תכרת הנפש ההיא, ואדרבא יצה"ר גורם שתהיה הנפש שד, והיינו הרשעים הם הם המזיקים כנודע:
ודע כי יצה"ר יושפע באדם בסוד הקליפה הקרובה אל המוח כנזכר במקום אחר, ומפני קורבתה יש בכחה להטהר ולהתקרב יותר וליכנס אל הקדוש, והיינו דיצה"ר יכיל למהוי יצר הטוב מפני שיש לו שורש מתוק, וז"ס האיך ממתיקין התורמסין שידע שלמה, והכל כפי כשרון המעשה. ודע כי יש בקליפה בעצמה בלי הצטרפות הקדושה אליה, יש בה קצת הכנה והכל לפי מחצב יצה"ר, כי יש שיצה"ר מוכן לקבל כל חכמה וחשק בה, ויש שיצה"ר גס ועב וחושק התאוות הגשמיות והמדות המכוערות, וזה שפירשו רז"ל בענין השדים הפשוטים שהם נחצבים מהקליפות ואין הרכבתם כבני אדם ועכ"ז יש בהם חכמים, וזה יראה שמשורש הקליפה בעצמה יש בתכונתה טבע וחשק בידיעה:
וכשיתגלגל יצה"ר באדם מקליפה זו בקל יהפכהו להתחכם בתורה ויהיה ת"ח בתורה מפני דקותו וקורבתו אל הידיעה, ואם לא יחפוץ לעסוק בתורה ובענייני הקדושה לפחות יתחכם בחכמת חיצוניות, בתכונה וכיוצא, שהם דברים טבעיים ידע בהם להתגאות בפני בני אדם, שהרי לא יפתהו יצה"ר אלא בעסק החכמה, וזה מפני שמחצב היצה"ר ממחצב הדק החושק בחכמה:
ודע שיש ג' בחינת בשדים עצמם, תלמידי חכמים ובבני אדם הבלתי שבים הפילסופים תוכניים וכיוצא, ובשבים הדבקים בנשמה ת"ח העוסקים בתורת ה', והיצ"ר נהפך מנחש למטה דהיינו מטטרו"ן כנזכר. ויש אחרים שבשדים עצמם הם כבהמה שאינם רודפים אלא אחר ההיזק והקלקול ואינם יודעים מאומה, זה לסיבת היות מחצב שלהם רע, ומפחיתות ועביות המחצב שלהם אינם חושקים בכל חכמה רק רודפים אחר המאכל והמשתה והמשגל וכיוצא. וכשמתגלגל יצה"ר מבחינה זו בבני אדם יש בהם ב' בחינות, הא' השבים בתשובה והם ת"ח קשה העיון וההבנה, גסים בשכלם, טורחים טורח מרובה להשיג דבר מועט, והם כחמורים נושאים סבל עבודתם כמשא כבד, עד שמשברים הקליפה הגסה מעליהם, וטורחים כמה טרחות להטהר מכמה מדות מגונות שבהם, ויש שאינם שבים והם עמי הארץ שמדותיהם רעות שונאים התורה והעוסקים בה, ואינם אוהבים עסק חכמה, בעלי מדות מגונות, חושקים המאכל והמשתה והמשגל והם שרץ ובנותיהם שקץ. אמנם בחינת השבים היא כמו שזכרנו. וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר י (עריכה)
נהר י - לבאר סוד חלק הניתן לקליפה:
[עריכה]דע כי הקדושה והקליפה הם צרות זו לזו, ואי אפשר בשום אופן בעולם להשלים ביניהם כלל, משא"כ בשאר חלקי העולם אבי"ע שכולם משלימות ונקשרות יחד, ונהנים כולם מהקרבן, אמנם הקליפה אי אפשר להשלים עמהם, אלא או יהיו כולם לקליפה והד' מערכות יסתלקו שהם עד עולם המלאכים, והמערכה האחרונה שהוא זה העולם השפל לבד היא מוכרחת ומוכנעת תחת הקליפה, והיינו סוד קרבן לעבודה זרה ויין נסך ושאר דברים האסורים, כי ממש כל צד הקדושה מסתלק משם, ואז הקליפות בכח הקרבן ההוא עושים עושק ונילוז בקדושה, ופורצים פרץ בעולם המלאכים, וגורמים כמה רעות:
וזה כי צריך לדעת לפי שהמלכות היא המדה המנהגת העולם בדין וצדק, ולכך היא חפצה באלו הרשעים שהם הקליפות לייסר בהם בני אדם, והם נקראים נגעי בני אדם ושבט אנשים, והם אבן נגף וצור מכשול, והם על פי הבאר ר"ל ע"פ הקדושה נוסעים וחונים לנגוף כל המעוותים אורחותם. ואחר שכן היא חייבת לזונם ולפרנסם והם תובעים מזונם ממנה, דכתיב הכפירים שואגים לטרף וגו', וכתיב ותקם בעוד לילה, זמן שליטת חמור גועה, ותתן טרף לביתה, מזון הקצוב להם מידי יום ביומו למאכלם. אמנם בעת שימצאו עוונות וחטאים יחלקו שלל יותר ויותר עד שיגרמו לסתום מעין הקדוש ויגרמו ליפתח מקור עכור, מקום שהיה דם הגבורה [זך] ונעשה חלב, ויגרמו שדדיה צומקים והדם נהפך לטומאה ודין קשה להשפיע עכירות לרשעים, ואז [יוסף] וינוס ויצא החוצה והם אוחזים בה, וז"ס גלות השכינה ואז א"א שיהיה ייחוד כלל בקדושה ח"ו:
ודע ג"כ כי כאשר יקריב האדם קרבן במקום הראוי לו בקדושה הראויה, אין ספק שאין להם הנאה שם כלל, עד שאפילו במקום שנקרא שם שם הקדושה אין לה אחיזה כלל, עד שאמרו בזוהר שטוב להזכיר שם י"י ודבר של קדושה בדברים שבזה הקליפה מסתלקת, ואם ח"ו מזכירים באיזה דבר שבעולם אפילו מלה מטונפת יתאחזו במלה או בדבור ההוא בענין ההוא, כ"ש לומר דבר זה יהיה לפלוני השד, כמו שאומרים הרבה [בני אדם] שזה ח"ו ממש כמקריב לע"ז. וכאשר האדם יעשה דבר של קדושה, הנה הרעים האלה כיון שרואים שאין להם אחיזה לא בדיבור ולא במעשה הם עולים למעלה מקנאה שכל מערכות נקשרות והיא נבדלת כמצורע, עולה והולכת ומקטרגת על הקרבן ההוא או על השמחה ההיא, לכך צריך לתת חלק לקליפה, ומעשה אברהם בסעודת שמחת הגמל את יצחק יוכיח כדפי' בזוהר, שלא זז מלפני הקדוש ברוך הוא עד שנגזר יצחק למיתה, כל זה גורמת הרשעה הזאת אם לא יתנו לה חלק מה, וענין זה צריך דעת הרבה, כי א"א שישלימו ביניהם שהם צרות זו לזו כנזכר, לולי חכמת התורה על דרך שצוותה התורה ליתן לה חלק:
והנה החלק הניתן לקליפה, הא' אב לכולם הוא השעיר הניתן לעזאזל. הב' שעיר ר"ח. הג' שער של תפילין. הד' מים אחרונים. הה' ערלה בעפר. הו' שער נדה וצפרניה כנזכר בזוהר. הז' פירות הערלה. הח' פרי החג. הט' הוידוי בקרבן. הי' בשר הגוף הבלה בעפר כנזכר בזוהר בפסוק הכסיל חובק את בשרו. הי"א מי רחיצת ידים מבית הכסא והשינה, ויש רבים, והכוונה בכל אלה להבדילה שלא יקנטר בקדושה ולא יקטרג כי בחלק ההוא צהלה ושמחה, ואינה תובעת כלל אלא אם יתנו לה פתח בדיבור או במעשה כנזכר, או בהרהור כגון בקרבן, או מצוה שלא לשמה:
והנה בזה כמה בחינות, אמנם ע"ד כלל הם שתים, א' לתת לו הזוהמא לבד, ובכלל זה שעיר עזאזל שנותנים לו שם זוהמת עוונות וקדושה נטהרת, וכן המים אחרונים לפי שהאדם נמשך אחר המאכל ורוצה לברך לקדושה כדי שלא יהיה לה חלק שם, נותן לה זוהמת הידים שהוא התאוה החומרית שאכל בה וטינף בה ידיו, וכן בכלל זה הודוי על הקרבן, וכן בכלל זה מי רחיצת בית הכסא שהוא כיעור הקליפות מגוף שהוא המותר המטונף, ובבית הכסא שריא רוח הטומאה והיא שורה בידיו בהכנסו שם, צריך לתת לו חלק הטינוף ההוא ולהעבירו מידיו, וכן בכלל זה רחיצת הידים בבקר שע"י השינה שורה שם רוח הטומאה נותן לו חלקו ומטהר. והחלק הב' לתת לו [חלק] מהקדושה ממש, והיינו פרי החג, וכן שעיר ר"ח, וכן שער של תפילין, זה הכלל אין הכוונה לשתפה אל הקדושה אלא לתת לה חלק שם החוצה בתוך נוקבא דתהומא רבא, ולא יבלבלו חלק הקדושה כלל. וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר יא (עריכה)
נהר יא - לבאר סוד שפחה כי תירש גבירתה:
[עריכה]הנה להציל המעיין שלא יחשוב בראותו בספר הזוהר שפחה כי תירש גבירתה וכיוצא בהן כפשוטן ח"ו, כי הקדוש ברוך הוא טהור וכי יעלה על הדעת, ואפילו בקודש הקדשים שלמטה אין מלאך ולא שרף ולא שום בריה יכולה לכנוס, ואיך יעלה על הדעת שתכנוס שפחה במקום גבירתה. אך הכוונה כי העולם מתנהג ע"פ המדות העליונות, והמדות עליונות כולם משפיעות וממשיכות שפע אל המלכות, והיינו היות ת"ת מתייחד עם המלכות, והמלכות מחלקת מזון מהשפע הנזכר, מנהגת ומנהלת העליונים והתחתונים חיצונים ופנימים. ובהיות ישראל על אדמתם היתה בחינה אחת אל המלכות הנקרא אופן אחד בארץ, שפירשו שהיא בארץ לנהל התחתונים ומשם מקבלת שפעם ומזונם ישראל, וממה שרמסו ישראל ברגליהם היה נמשך אל החיצונים, אויבתי לזון את בניה, וז"ס פרי החג:
וכאשר גרמו עוונותינו ונחרב בית תפארתינו האופן הזה אשר בארץ היא עמנו בגלות שוממה, פירוש שאין ההנהגה על ידה עלינו, ונתלבשה בלבושי הגלות לבושי חול והיא מנהגת ע"י השפע ההוא התחתונים, ואותם לבושי חול שהם מצד מטט"רון סביב למשכנו יחנו החיצונים ערלים ואמן המקוללת תובעת חלקה וחלק אנשיה, ואנחנו בגלותינו יונקים משדיה המקוללת מפני שאנו נזונים על ידה, וזה לעומדים בח"ל שהם עובדי ע"ז בטהרה, שהם אומרים ברך עלינו וכו', ואין ספק ששפע זה ניתן למקוללת לזון בניה שהם עיקר ואנחנו טפלים להם ומתמציתם אנחנו ניזונים, כי אין השפע מתחלק חוצה שלא ינתן לשר של האומה ההיא והמדינה ההיא, כאמרו ועל המדינות בו יאמר וגו'. והנה אמנו אין בידה להשפיענו מפני שנטלה ההנהגה ממנה, בערך שאין ההנהגה ממנה אלינו בלתי אמצעי, ולכן ענין זה יוחס בלשון שפחה כי תירש גבירתה, שהיא נוטלת חלק השפע ומחלקת לבניה כרצונה:
משל לבן מלך שבהיותו בהיכל אביו היתה פרנסתו ומנת מזונותיו נתונות לאמו, ואמו זנה אותו בהנהגתה הראויה, וכאשר הרבה לפשוע גרשו אביו מאת פניו והוא ואמו בגולה הלכו בין הגוים, ובהיותן שם המלך אביו נתן מזונותיו בצמצום ע"י השפחה ההיא שהבן בביתה, והשפחה ההיא נותנת לבניה ומותרם ניתן לבן המלך, ואין לה דעת ותבונה להשיג שכל המזון לא ניתן לה אלא לבן המלך שברשותה, והנה בערך נתינת המזון הרי שפחה תירש גבירתה, כי הנהגת בן המלך על ידה והיא נושאת משאת בן המלך מאת פני המלך, לא שתכנוס היא לפני המלך ח"ו, אלא שהמלך נותן את המשאת ביד השר, והשר אל העבד, ועבדו אל השפחה, ומטעם שמתוך היכל המלך יוצא החלק אל השפחה אין לך פגם גדול מזה אל המלך ואל המלכה. וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר יב (עריכה)
נהר יב - לבאר סוד ריבוי הקליפה אע"פ שאינה עושה פירות:
[עריכה]כי היה ראוי שתתבטל ותלך מיום שנברא העולם, ואדרבה אנו רואים שמתפשטת והולכת, וי"ל שהקליפה בעצמה אינה עושה פירות, אמנם יש שגורמים, ובעבירה הם מרבים אותה כענין העושה עבירה אחת קנה לו קטיגור א', וזה לא נקרא עושה פירות, שאינה היא העושה פירות אלא הרשעים גורמין אותה שתתפשט, משא"כ הקדושה שאם עשה אדם מצוה א' המצוה בעצמה עושה הפירות, והת"ת והמלכות מתיחדין ומוסיפין קדושה (ו)אם לא היו מונעים, משא"כ החיצונים שהם בעצמם אינם מתיחדין אלא שהרשעים מחזיקים אותם כנזכר. וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר יג (עריכה)
נהר יג - לבאר מיני קליפות ומקום חנייתן, וסוד טומאת מת ושאר הטומאות:
[עריכה]דע כי בעשרה מקומות יש שער בגוף, כנגד עשרה כחות הטומאה, שער הראש רומז לראשונה, שער שעל הלחי הימין רומז לב', שער הלחי השמאלי רומז לג', וזה רומז לג' עליונות ששלשתן חשובות אחד. ודע כי שער הזקן מחבר שער שני הלחיים, ושער הלחיים מחובר עם שער פאות הראש, לרמוז ששלשתן אחת:
ודע כי שערות פאות הראש רומזים לכחות אלהיות של טהרה, ולכן צותה התורה לא תקיפו פאת ראשכם, שאסור לגלחם עם שער הראש. ושער הלחיים הרומז לכסא כחות הטומאה. וגזרה חכמתו יתברך שיהיו אלו הב' פאות כמו מחיצה להבדיל שלא יתחברו ב' כחות הטומאה יחדיו. וכמו כן פאות הזקן שהן למעלה בסוף הלחיים ג"כ הם רמוזים לכחות אלהיות טהורות, ומחוברות אל פאות הראש באופן שהם כמו מחיצות זו אצל זו כמו שני תקיעות בין שני תרועות להבדיל ולהפריד כחות הטומאה שלא יתחברו, וכחות הטהרה יהיו מחוברים. וכן הפאות שבסוף הזקן להפריד בין שער לחי הימין ובין שער לחי השמאל כדי שלא יתחברו כחות הטומאה. וה' פאות הם בזקן, ב' בראש לחי העליון אחת בימין ואחת בשמאל, ושנים פאות אלו סמוכות אצל פאות הראש כנזכר, ושנים פאות בשני ראשי לחי התחתון אחד מימין ואחד משמאל, ואחד באמצע הזקן הנקרא שבולת, שהוא במקום אמצע לחי תחתון שהוא כנגד הגרון, וכל שערות שבחמש אלו הפאות הם רומזים לכחות אלהיות כמו השערות שבשני פאות הראש, ואסור לגלחן, שכל שער שבז' פאות אלו הם כסא לשבעה כחות הטהרה לחול עליהם בהיותו טהור:
ונחזור לענין, ושער בית השחי הימיני רומז לרביעית, שהוא זרוע ימין. ושער בית השחי השמאלי רומז לחמישית. ושער שבחזה רומז לששית שהוא גוף האילן. ושער שבירך ימין רומז לשביעית. ושבשמאל רומז לשמינית. ושסביב לצדיק רומז לתשיעית. ושל אחוריו רומז לעשירית:
ודע כי השערות שבעשר מקומות הנזכרים הרומזים לטומאה, אל יעלה על הדעת אפילו במחשבה לומר שגוף השערות בעצמם הם ממש טומאה ח"ו, כי ישראל קדושים הם וא"א שיצמח בגופם דבר טומאה, אלא שהשערות שהם בעשר מקומות אלו הם כמו כסא לעשר כחות הטומאה לחול עליהם אם יטמאו:
ודע כי יש ששה מדריגות לסטרא דשמאלא. המדריגה הראשונה שהיא עליונה, היא מדריגת המלך והמלכה שהוא סמ"אל ורה"ב וסיעתם, הנקראים עבדא בישא ושפחה בישא, וטומאתם נקראת אבי אבות הטומאה, ובשביל רוב גודל מעלתן של ישראל לא ניתן רשות לשום אחד מאלו המדריגות של הטומאה ליגע בהם בשעת הפטירה ולאחר הפטירה , אלא דוקא סמ"אל [הנקראים בני מלכים] וסיעתו. המדריגה השנית יקרא עבדים דסמאל, וכן על זה הדרך עד ששה מדריגות. והמדריגה השנית נחלקת לארבע מאות כתות, וכולם חונים על הטמא שנטמא באחת מתשעה טומאות אלו, זב, מצורע, בעל קרי, יולדת, נדה, זבה, טומאת שרץ, נבלה, ומי חטאת. ויש כח בשיעור מקוה טהרה להעלותו מטומאתו, בין שיהיה טמא מטומאה אחת מן התשעה, בין שיהיה טמא מכולם. וידוע שכל אחד מתשעה מיני טומאות אלו נקראים אב הטומאה, והמת נקרא אבי אבות הטומאה, בעבור ששולטים בו המדריגה הראשונה באופן שאין מסתלקין מעל הטמא מת אע"פ שיטבול בים הגדול, ולא בשום דבר אחר אלא דווקא באפר פרה:
וסוד הענין הוא שכבר נתבאר כי אין רשות ליגע בנפטר הישראלי אלא סמ"אל שהוא ממדריגה הא', וכשמזין על הטמא אפר פרה מיד הטומאה הנקראת עגל מסתלקת ממנו, כי ידמה לו בראותו אפר פרה כאלו אומרים לו ישרפו אותו כמו ששרפו את אמו, ומיד מסתלק והולך. ובעבור שכל ענייני התורה אינן מתקיימין אלא ע"פ שנים עדים לכן הוצרכו שני הזאות, ועוד בשביל שנתנה רשות לטומאה לחול עליו ז' ימים כנגד ממשלת ז' כוכבי לכת, שכל כוכב מושל ביומו על סדר זה, לבנה ביום א', מאדים ביום ב', חמה ביום ג', נוגה ביום ד', כוכב ביום ה', שבתאי ביום ו', צדק ביום שבת, וסימניך למחנ"ך ש"צ. וידוע כי יום ג' רומז לת"ת שהוא קב"ה, ויום ז' למלכות שהיא שכינת עוזו, ולכן צריכה הזאת ג' וז' שיסתלק הטומאה בכח הקב"ה ושכינת עוזו בחיבור שניהם, כי בכח הזאה שביום ג' הרומז לת"ת מסתלקים כל כתות סטרא אחרא דשמאלא שהם מסיעתו דסמ"אל, ועדיין נשארים אותם של סיעת רהב, ובכח הזאת יום ז' הרומז למלכות מסתלקין כל כתות הטומאה שהם מסיעתו של רה"ב, באופן שנשאר הטמא טהור מטומאת מת, אבל עדיין נשאר לו טומאת מי נדה ולכן אינו טהור עד שיטבול, כי טומאת אפר פרה הנקראת מי נדה היא אחת מתשעה אבות הטומאה והנטמא באחת מהם אינו טהור עד שיטבול, ולכן הטמא בטומאת המת אחר הזאה ג' וז' צריך שיטבול. וזמש"ל. מסכ"י:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר יד (עריכה)
נהר יד - לבאר פרטי החיצונים כגון השדים וכחות אחרים המתפשטים במציאות:
[עריכה]חכמי הקבלה הקדומים אומרים, כי קבלה מסורה לאבותיהם כי זה האויר נחלק לג' חלקים, עליוני, ואמצעי, ותחתון. עליון ניתן לאשמדאי מלכא רבא דשידא, ואין לו רשות לא לקטרג ולא לחבל אלא ביום שני בשבוע, ואשמדי אעפ"י שנקרא מלכא רבה דשידא הוא תחת ממשלת סמ"אל, ונקרא שרא רבא כנגד אצילות של מטה, ואשמדאי תחת ידו וממשלתיו, ולילי"ת סבתא משמש בה סמ"אל, ואשמדאי משמש בלילי"ת זעירתא. ושני הכחות אלו עם בת זוגם, כל אחד מהם נולד עם בת זוגו דו פרצופין כאדם וחוה. ולילי"ת עולימתא כלתיה דאשמדאי היא ברתא דמלכא דשמיה קפצפו"ני שנבאר לקמן. ואמרו החכמים הקדמונים שסמ"אל השר הגדול נולד קנאה בינו ובין אשמדאי מלך השדים, על לילית שקוראים אותה לילית עולימתא שהיא בצורת אשה יפה מהראש ועד הטיבור ומהטיבור ולמטה אש לוהט, כי כאמה בתה שהיא בת מהיטב"אל אשת קפצפו"ני אם לילית עולימתא, ושתיהם אם ובת טרודות במלחמותם עם לילי"ת רבתא סבתא אשת סמא"ל:
ומתולדות אשמדאי ולילית אשתו, נוצר שר וגדול בשמים מושל על שמונים אלף משחיתים ומחבלים, וקוראים אותו חרבא דאשמדאי מלכא, ושמו אלפפו"ניאש, ופניו מלהטים כאש להבה, ועוד קוראים אותו גו"ר יהוד"א, פירושו מקטרג ומתגרה עם יהודא שהם שלשה שרים המלמדים זכות על יהודא ושמם, מלכי"אל, עטורי"אל, נשרי"אל. ובשעה שנולד אותו המשחית נולד ג"כ בשמים שר משורש המלכות הנקרא חרבא דמלכא משיחא, ויש לו שני שמות ואלו הם, משיחי"אל, כוכבי"אל. וכשיבא ויגיע הרצון אז יצא החרב מתערה ויתקיימו הנבואות כי רותה בשמים חרבי וגו', דרך כוכב מיעקב וגו':
החלק הב' קפקפו"ני , ואשתו צרעי"תא שמשתמש בה חצי שנה, וחצי השנה שמושו באשה אחרת ושמה סגרי"תא, והתולדות היוצאות מהם צורות משונות זו מזו, יש להם גופות והכרת פניהם בשני דמיונים בני צרעיתא כדמות מצורעים, ויש אומרים כי המצורעים בני נדה שמצטרעים לי' לכ' לל' למ' לנ' לס' לע' לפ' כדפירשו רז"ל, הם הנולדים מכח התולדה הזאת המגונה. ובני סגריתא הם אין להם הכרת פנים אלא כדמות מנוגעים, ומלחמה ארוכה ביניהם ורוחות רעות מתפשטות באויר, וכל הזיקין והזועות יוצאין מכח אלו התערובות, וממשלת אשמדאי ואימתו מוטלת עליהם, וממה שמתחדש עליהם הם מודיעים את שלמטה מהם:
החלק הג' הם המזיקים נבראים ומלובשים בכמה מיני צורות משונות זו מזו, יש מהם שצורתם צורת כלבים, ואם עון אדם גורם, והכלב המצוייר מזו התולדה הרעה יקרה באדם ונושך אותו, רפואתו קשה עד מאד להרפא, ולפעמים שמשתנה צורתו בעוונו כצורת הכלב ההוא, ומתחלף באותו הצורה ונובח וצועק ונושך וחוזר ונושך, ההוא אין לו רפואה עולמית, עד שימות וחוזר ומתלבש בערוב האויר ההוא בכח אותו הצורה, וזהו עונשו ואפיסתו, ועל זה הסוד התפלל דוד הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. ויש מהם שצורתם צורת שעירים צורת עזים, ומאלה היו רכב עז"א ועז"אל ושניהם לבדם צורתם דמות אדם ממש, וכשנפלו ממקום הקודש נתלבשו בכח זה האויר אשר עלינו, ונתלבשו בגשמיות בני אדם, ונחלש כח עליוני, וקבלו כח התחתונים, אבל התולדות שיצאו מהם היו גבורים בקומה יתירה ובגבורה חזקה מכל בני אדם. ויש מהם צורות אחרות כצורות בני אדם, מתולדתם מהם צורת אנשים ומהם נשים נראים לבני אדם, ואין ביניהם רק השקר והכזב, ויש להם קנאה מבני אדם וכוונתם לטמאם ולהכשילם, וכמעט היו מכלים ומשחיתים כל מה שנראה להם, לולי מדת המלכות המשילה מאצילותה שר ידיד וחביב לפני השכינה שמו יופי"אל שר הפנים, ולולי השגחתו ואימתו עליהם לא היו מניחים בריה בעולם, והשר הזה מכניעם ומשפילם:
והשר על חלק הג' הזה שמו קפצפונ"י ושם אשתו מהי"טבאל בת מטרד, והתולדות היוצאים ממנו מקפיצים בקפיצה אחת מקצה האויר ועד קצה האויר, וניתן להם רשות לפעמים להטיב ולהבריח הנזיקין מבני אדם, ומודיעים להם העתידות כשנראים להם בצורות בני אדם, ואין להם ממשלה לא בשקרים ולא בכזבים, והשואל מהם תמצא שאלתו כרצונו אם השואל ראוי לענות אותו, ואם לאו משיבים אותו בכח ההשבעה שהשביע שלא ניתן רשות לענות שאלתו. ולפעמים כפי הכח והממשלה הנתון להשר הזה קפצפו"ני מתחבר ומתדבק עם בת אחת אשר לו, ושמה לילית והיא אשת אשמדאי כנ"ל, וחיבתו הוא דבוקו בלילי"ת הזאת. ע"כ דברי הגאונים בקיצור מופלג:
שוב מצאתי בדברי המפרשים, שלשה כתות של מלאכי חבלה נבראו בעולם, ואלו הן, כת א' מהם נבראו כשבא נחש על חוה בערב שבת. והכת השני נברא מנגעי בני אדם, מהקרי שראה אדם הראשון כל אותם ק"ל שנה שפירש מחוה, וכך הם מתהוין מקריין של בני אדם. והכת הג' נבראו מהם, שהם פרים ורבים כדפירשו רז"ל, ששה דברים בשדים, שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבני אדם, ואחד מהם שהם פרים ורבים כבני אדם, עכ"ל:
ובאמת בבראשית רבא, בפסוק כי היא היתה אם כל חי, קאמר א"ר סימון ק"ל שנה שפירשה חוה מאדם, היו רוחות זכרים מתחממין בה והיא יולדת מהם, ורוחות נקבות מתחממות באדם ויולדות ממנו, הה"ד אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, בנוי דאדם קדמאה ע"כ. ולפי דברי זה המאמר הם שתי משפחות, או אותם שהם מצד הזכר אדם גשמיי, או אותם שמצד הנקבה גשמי כמונו, ושתי המשפחות האלו הם מורכבות מאדם גשמי ורוחני רע, ויתדבקו זו בזו ויולידו, ואח"כ הם בהם מולידים אלו באלו. אמנם יש מינים אחרים רבים אבאר עוד בע"ה. ותחלה ראוי לנו לשאת ולתת בעניינם בענין אחר כמו שיבא בס"ד. וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר טו (עריכה)
נהר טו - לבאר שמלאכי חבלה אינם השדים:
[עריכה]תחלת כל דבר נאמר שמלאכי חבלה אינם השדים, אלא הם מלאכים שלוחים שנבראו מכת החיצונים שהם משחיתים לחבל, ואלו הם לגבי השדים כמלאכים הקדושים לגבי בני אדם רחוקים מהם ומעולים, ואלו לא נבראו להתגשם כלל אלא מציאותם נמצאו לשליחות, ופעולות החיצונים על ידם יוצאת לפועל, ואלו אינם מתמעטין ולא מתרבין אלא הם במספר במפקד כמלאכים הקדושים, והם סוד התפשטות המרכבה החיצונית וכחותיה שאינם מתבטלין, אלא עומדים על משמרתם יוצאים ממציאותם המושרש למעלה ובאים לעולם לקיים גזירת הצורך העליון, והם פועלים ברוחניות כשאר הרוחניים, ובאלו אין אנו צריכין לתת ולשאת על מציאות הרכבתם ממה הם, מפני שנודע היותם מענין השורש והמקום שממנו נמצאו לקיים גזירת ההנהגה העליונה, מהם לפתות, מהם להעניש, מהם לחבל, הרי נמצאו מההיכלות העליונות, כפי כחם ועניינם מתפשט כח הנהגתם למטה, בהתפשטות סגולות המלאכים והשפעתם שאינם פועלים בפגישת גשם בגשם כלל, אלא פעולת השגחה והמשכת השפע:
אמנם יש לדעת אלו הכחות המתפשטים בעולם כיצד עניינם, אם הם למעלה מן הכוכבים או למטה מהם, כי בבחינה אחת נראה שהם למטה מן הכוכבים מפני ששליטת הכוכבים בעולם אינם עניינים רעים אלא טובים, כגון, צדק, וכוכב, נוגה, וחמה, ולבנה, שליטות טובות וכיוצא, אמנם שליטת שבתאי, ומאדים, שליטות רעות, א"כ משמע שהכוכבים למעלה מאלו, ואלו הכוחות יהיו מענין עץ הדעת טוב ורע לכך יצא מהם פעולות טובות ורעות. ובדרך אחרת קיימא לן שאין מזל לישראל ואינם תחת רשות כוכב, א"כ נמצא שאלו הכוכבים להנהגת הרעים ושואבים מהם [והם למעלה מהכוכבים]. ועיקר הנראה בזוהר שהכוכבים יקבלו מההיכלות הקדושים, דהיינו מהיכל לבנת הספיר מקבל שבתאי, ומהיכל עצם השמים מקבל צדק, ומהיכל נוגה מקבל מאדים, ומהיכל זכות מקבל חמה, ומהיכל אהבה מקבל נוגה, ומהיכל הרצון מקבל כוכב, ומהיכל קודש הקדשים מקבל לבנה, עם היות שלא נתפרשו שם כולם אלא חמשה מהם נראה שהוא הדין לכולם, אלא שסמך על המבין:
ובחיצונים בשבעה היכלות הנזכרים פירש ממש הם מקבלים מז' היכלות קדושים, כי כל הגזירות היוצאות מההיכלות הקדושים לדין כולם נתנות לכשנגדם, היכל נכח היכל, גם את זה לעומת זה, וא"כ עתה חזרנו על ענין שבעה ככבים ולא נדע ענין השפעתם ממה הם, אם מהקדושים אם מהחיצונים. ובספרי החכמות חכמת הצבה מצינו בטלסמאות עניינים שכולם נראים שהם עבודות זרות בחיצונים, וא"כ ראוי שנדע כיצד יהיה הענין הזה. ודרך קצרה נראה שמדור אלו החיצונים למעלה משבעה רקיעים אלו, שהם רקיעי הכוכבים, ודרך אלו הגשמיים יתפשטו בעולם כח אלו ואלו קדושים וחיצונים, כיצד קדושים לא יתפשטו בעולם בקדושה אלא דוקא בארץ ישראל ובחוצה לארץ בהתלבשות לבושי אוירי חוץ לארץ הטמאים, ולכך המלאכים כתות כתות, כת ארץ ישראל אינה כת חוץ לארץ, מפני שהכת היוצאת חוצה היא בחינת המלאכים שאינם חוששים בשום ענין לאויר חוץ לארץ הטמא, מפני הלבוש אשר להם להתפשט בחוץ, ואינם מטנפין עצמם, אמנם כתות ארץ ישראל טהורים וקדושים אינם יוצאים החוצה זולתי בגלות שכינה כענין שכתוב חילל ממלכה ושריה ממש שכינה שהיא נקראת ממלכה לא היתה יוצאת חוצה, וחילל קדושתה ושריה וגלתה שכינה ויצאה חוצה, ונתלבשה שכינה בכחות התחתונים החיצונים כאשר נתבאר לעיל בעין כל בס"ד:
ולזה תמצא שאויר ארץ ישראל קדוש משכן לקדושים, זולתי אותם החצונים שהם שליטות יצה"ר וגיהנם נחש עקלתון ונחש בריח, שבעה היכלות שולטים בארץ ישראל דוקא לפתות ולהחטיא ולהשטין ולענוש, שהם ד' פנים פני הנהגתם, אמנם שליטת מזון להנהיג ולפרנס אין ארץ ישראל תחת ידם וממשלתם כלל, אלא אויר ארץ ישראל טהור מצד זה כנ"ל בעין הארץ בס"ד, וגם מטעם זה אין ד' שליטת הנזכרים כ"כ חזקות להם בארץ ישראל כעניינם בחו"ל כנ"ל בעין הארץ בס"ד, וכנזכר בזוהר שמתי ארץ ישראל מתים ע"י סכין בדוק, דהיינו (ע"י) מלאך קדוש מתלבש באכזריות המות, ומתי חוצה לארץ מתים ע"י סכין פגום סמ"אל, הכוונה כי משליטתן בארץ ישראל אותה השליטה אינה דומה שליטתם בארץ כשליטתם בחוץ לארץ, ששליטתם בחוץ לארץ חזקה תקיפה יותר מדאי, ובארץ ישראל חלושה וקלושה עד שאפילו לענין יצה"ר אמרו זה לענין ירידת האבות לחוץ לארץ. וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר טז (עריכה)
נהר טז - לבאר לפי זה הנזכר שליטת החיצונים בג' בחינות:
[עריכה]נמצא לפי הנזכר שליטת החיצונים בשלשה בחינות, הא' בארץ ישראל כנ"ל, שאינם שולטות אלא בבחינת חטא אדה"ר כנ"ל בעין גנים ובעין הארץ, ולזה שם ימצא:
המיתה, והחולאים, והיסורים, והתוכחות על עון, וכן העוני, והחורבן, והמפולת, וכיוצא מן הדברים המיוחסים עליהם כעין הקוצים והדרדרים, וכל שאר דברים המיוחסים לל"ט קללות שנתקלל האדם ואשתו והנחש והארץ, אלו לא תמלט ארץ ישראל מהם, על הדרך שהם נכנסות בארץ כנ"ל. הב' בחוצה לארץ שאין לך טובה או רעה בה שאינה מהם ע"י הנהגת השרים כדפי', ולא יוכל אדם לתפוס ענין בחו"ל שאין החיצוני שולט בו, זולתי בכניסתו לארץ יסתלק כח החיצוני ממנו ויעשה עפר ארץ ישראל קדושי. הג' עקר שליטתן אינה אלא במקום החורבן והשממון כגון המדברות החזקות, ארץ גזרה ארץ מלחה לא תשב, ששם שולט החיצוני לבדו בכח מזל מאדים ושבתאי לבדם והחריבו העולם:
ומן הטעם הזה תמצא מדור אלו השדים במקום מדברות וחורבות והשממה, מפני שאלו הם נמצאים מהם, לכך כל מציאותם לרדוף אחר המקום שיהנו מהכתרים העליונים ההם, ומן ההיכלות שמציאותם במקום החורבן כנזכר, עד שיש מי שפירש שהם נקראים שדים בעבור שמשכנם במקום שדות כגון המדבר, ועיקר מציאותם בקצוות כגון פאת צפון החרב מפני הקור. והנה ימצאו דירתם במקומות רבים משונים, וכל א' וא' כח לעצמו, הנה משכנם במקום המדברות ומקום שאינו דירת בני אדם, ונראה שבני אדם מחלישין כחם שאין שליטתם בישוב כמדבר וכל מקום שנעשה בו ישוב בני אדם כחם נחלש, וכן הם דרים בחורבות כדפירשו רז"ל בחורבה מפני המזיקים, וכן הם דרים במרחצאות מצד הטינופת, וכן דרים בבתי כסאות והם אלו שהם מצד צואה רותחת, וכן דרים בביבים ובמקומות המזוהמים כנזכר בגמרא, וכן הם דרים בבית המטבחיים מפני שמלאכת המקום גורם ענין שחיטה ודם ובשר וכיוצא. וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר יז (עריכה)
נהר יז - לבאר משפחות השדים לגוייהם ומיניהם רבים:
[עריכה]הראשונים לכולם הם מלאכי חבלה והם מינים רבים, לפי מלאכות שיש לחיצונים לעשות, ואלו אינם שדים אלא רוחניים כנזכר, ולהם ולמיניהם שמות בתורה כגון, מזי רעב היינו ע"י שוד וכפן וכחותיו, לחומי רשף, וקטב מרירי, ושן בהמות, חמת זוחלי עפר, פח יקוש, דבר באופל יהלוך, קטב ישוד צהרים היינו קטב מרירי הנזכר, [ושן בהמות] שחל ופתן, כפיר ותנין, אלף ורבבה, רעה ונגע, פחד לילה, חץ יעוף יומם, דבר הוות, שעירים, ושדים:
הצורך לכל המציאות האלו פירשו בזוהר בפרשת בראשית, שהם נבראו לצורך העולם והיינו להוכיח בהם בני אדם, והיינו דכתיב והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, מאן נגעי בני אדם אלו מזיקים, ואינון תיקוני עלמא לאלקאה בהו חייבי עלמא, ולכך הם נבראים מלמעלה, אמת שהם שמרי ההויות כמו שהשורש להם שמרי ההויות העליונות, כך התחתונים האלו שמרי ההויות התחתונות, והיינו דקאמר בזוהר דאינון זוהמא דדהבא והיינו שמרי הפעולות כלם שנבראו, והיינו ברא אלהים לעשות אלו מזיקים שממש נמצאו ממדת המלכות, כדרך שברא כל הנמצאים ברא אלו לצורך, וכמו שהשמרים העליונים הם לצורך קיום הנמצאות העליונות דהיינו כל פגם נתן ונשפע אליהם, כך שמרי ההויות התחתונות האלו הם קיום הנמצאות התחתונות שכל פגם נשפע אליהם כדי שיוכיחו בני אדם:
המשל בזה כאשר ישתבר לאדם כליו או יאבד פשתנו או יחריך גדישו, הכל מעזר אלו והם הנהנים מזה, דהיינו כאשר יפסד כל מציאות ויעשה העדר הם ממש נהנים משם, והרי תראה שיושבי מדבר היו נהנים מן המן ולא היו מוצאים הפסד, ובני אדם נהנים מן הלחם ומוצאים הפסד, והם רודפים אחריו ונהנים, וכן מכל הדברים יש בהם שליטה ומן הדבר השכוח מן הלב כגון:
המניח מעות אבשרא שאינו מדוד ולא שקול וכיוצא דלא צייר ודלא חתים ודלא מני שולטים בו, ומיסרים בני אדם ונותן להם, ולזה יש בהם הידיעה הזאת לדעת כמעט כל הגשמי הנעשה תחת השמים, כדי שירדפו אחר ההפקר והנפסד והדברים המסורים להם ויקחוהו ויהנו ממנו, ולזה נתייסד בהם האכילה כדי שיאכלו ברכת בני אדם ויקחו מזונם מן השדה ויאכלו את תבואתם, וזורעים ואוספים בני אדם ואינם אוכלים ואינם יודעים ממה בא , והוא מאלו שהם באין וגונבין כשניתן להם רשות להוכיח ולייסר את בני אדם, ולעולם הכל תיקון העולם. וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר יח (עריכה)
נהר יח - לבאר משפחות השדים ממש:
[עריכה]הראשונים שאין בהם תערובות כלל הם אותם שנבראו בע"ש בין השמשות, שהם ההנהגה האלהית. אחריהם באו שניים מתערובת זכר אדם עם נקבותיהם שהיו מתחמות מהם. אחריהם באו שלישיים מתערובות חוה עם זכוריהם שהיתה מתחממת מהם. אחריהם באו רביעיים מתערובות אלו באלו שהם פרים ורבים כבני אדם. אחריהם באו חמשיים שהם מחממות בני אדם בקריין. אחריהם באו ששיים שהם מנעמה אמהון דשדים שהולידה מעז"א ועזא"ל. אחריהם באו שביעיים מאגרת בת מחלת כדפירש בגמרא. אחריהם באו שמיניים ממחלת עצמה כדפירשו הגאונים. אחריהם באו תשיעיים עוד בני לילית הרשעה כדפירשו הגאונים. אחריהם באו הנולדים מאדם וקין בשבע ארצות שהם מנשותיהם שנתגרשו עמהם. אחריהם הם נפשותם של רשעים שהם המזיקין והם משוטטות בעולם יחידות, אינם פרות ורבות ולא מתקבצות אל השדים:
ועתה נפרש משפחות האלו כדפירשו בזוהר והגאונים בס"ד. המציאות הראשון שהם אותם שנבראו בע"ש בין השמשות, הקשו בזוהר פרשת בראשית ואמרו, וכי לא היה יודע הקב"ה לעכב את השבת עד שיעשה להם גופות, ופירשו שאלו הם נשמות טמאות שהם מסטרא דשמאלא, ונודע קדימת הקדושה על החיצונית, ולכך הקדימה הקדושה והוציאה בסוד זיווגין עליונים כל בריות שנבראו במעשה בראשית, כשגמר כל מעשה בראשית של הקדושה התחילה החיצוניות להוציא גם כחותיה ובריותה, והם אלו המזיקים למשפחותיהם. ואלו היה הקב"ה מניחם שתגמר מלאכתם היתה החיצונית מתחזקת בעולם, מפני שגמר הויות וסיומן וחתומן בה, הרי היא שולטות בכל הנמצאות התחתונות, ומציאותם חותם הנמצאות היא כמו שהיא סוף המדריגות למעלה ברוחני גם היא תהיה סוף המדריגות בגשמי, ונמצאת שליטתה בעולם בכל ההויות, וזה ענין קשה שיטשטש העולם, ואי אפשר לאדם להתקדש, וכל ההויות הגשמיות מתפלגות על ידו, ולזה כאשר באה להוציא אלו הנשמות ורצתה להכלל בגשמיות ולהיות לה אחיזה בגשם, הקדים הקב"ה קדושת שבת, ונשארו בריותיה במציאות עצמה ואין לה אחיזה בגשמי כלל אלא מה שבני אדם פוגמין במעשיהם, ונתנו להם כללות בגשמיות, אמנם מצד עצמן אין להם כללות בגשם אלא הם סוד יסודות גרועים:
המשל בזה היסודות הגשמיים האלו אשר לנו ואשר במציאות העולם, כאשר יצאו מאת הקדושה העליונה סוד יסודות קדושים ונתפשטו לצאת אל הגשמיות הזה, עברו מדרך הקליפות, דהיינו ההעדר הקודם אל ההוייה המתפשטת ומתהות מעט מעט, ואין ספק שההעדר הוא משל החצונים שהם ההעדר והתהו והריק, ויתחילו משם ההויות לצאת אל המציאות, והיינו והארץ היתה תחלת הוייתה יסודתיה, תהו ובהו וחשך ותהום ד' יסודות יוצאים מהעדר אל הויה, והם הויה גרועה תחת ממשלת החיצונים נתפשטו עוד ובאו אל התיקון, ויצאו הנמצאות הגשמיות מהעדרם ונתבשל בבישול גמור פרי הויה גמורה אחת לאחת, עד שנאמר יהי אור וגו' עד שבאו לסוף הויותם בערב שבת בין השמשות, שהוציאו המדריגות הקדושות דרך היסודות הגרועים האלה כל מעשיהם אל הפועל וגמרו מעשיהן, התחילה החיצונית להוציא מעשיה ובריותיה הקשים מזיקין ומחבלים, והתח[י]לה לעברם דרך תוהו ובוהו וחושך ותהום הם על פתח יציאתם אל הגשם, ראה הקב"ה שאם יצאו יטשטשו העולם ואין ליסודות הגמורים המושרשים בקדושה קיום, הקדים השבת, אינו שחסר זמן אלא אדרבא קצר הזמן והוסיף מחול על הקודש כדי שלא יהיה זמן אל החיצונית להתגלם כלל:
ונמצאו הבריות הטמאות הויות לילי"ת וסמא"ל נשארו ביסודות תוהו ובהו וחושך ותהום ולא הגיעו אל הגשם, ואין להם קיום בו אלא בגריעות זה, ולזה הם יסודות קלים שלא נגמרה מלאכת גופן, ולזה הם בין הקדושה ובין החיצונית אל הגשמיות. יש להם דברים כאנשים, ודברים כמלאכים, כאשר נבאר. והנה בכל מקום שהחיצונית מתחזקת ותופסת בגוף קצת עד חצות הלילה ובמרחצאות ובבתי כסאות וכיוצא, יכולים להתגלם בגוף מטעם שיש לשורש שליטה בגשמיות ואז נראים לבני אדם ופעמים מזיקות. וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר יט (עריכה)
נהר יט - לבאר שמצינו תערובות רוחניות וגשמיות אפילו במלאכים ובני אדם:
[עריכה]מצינו בתערובות רוחניים וגשמיים אפילו במלאכים ובני אדם, כדכתיב ויבואו בני האלהים אל בנות האדם וגו', ופירש הכתוב ואמר וילדו להם, מורה שנתערב הרוחני עם הגשמי, וכן פירשו בזוהר בפסוק הרפאים יחוללו מתחת מים, שחציים אדם היה מת וחציים מלאך היה קיים, ולכך היו משליכין עצמן אל תוך הים להמית עצמן. וכן השדים יתערב יסודם ביסוד האדם ויעשה מהם ענין בינוני לא שד גמור ולא אדם גמור אלא אמצעי, אמנם אנו מודיעים הדבר בנעלם, שגם שם מבעיא לן היאך יתערב יסודי מלאך ביסודי אדם וכן יסודי שד ביסודי אדם:
והענין אלו המלאכים ברדתם יסודם הרוחני נגלם ונתעבה ביסודי העולם, מפני שאותם היסודות העליונים הם הם שורש לאלו העבים והגסים אשר לנו, ומפני רדתם נתעבו ונעשו גולמים גשמיים, גם אלו אשר למלאכים ברדתם יתעבו ויתגלמו ויעשו כאלו וישתוו אל בני אדם, וכיון שכולם מד' יסודות יתערבו אלו באלו, אלא שחלק יסודותיהם קיימים, ומפני שסוד סם המות המפסיד היסודות ומרקיבן דבק באדם מיום שנגזרה גזירת המיתה, אמנם אלו אין בהם סם הממית ההוא ולכן יתקיימו ולא ימותו. וכאשר יתערבו אלו באלו ימצא חלק היסודות המתים כמשא על חלק היסודות הקיימים, ולזה היו בוחרים במות וממיתים עצמם במים, מפני שאינו מיתת עצמן מאפיסת כחותם אלא הריגת עצמן, וכמו שישלוט זה בבחורי בני אדם כך ישלוט בהם אע"פ שהם קיימים ויהרגם וכן ממש נתבאר בזוהר. ויש שאמר שם, שהיו אוכלים מיני עשבים שהיה בהם סגולת המיתה לאותו החלק:
אם כן עתה מזה נלמוד לענין השדים, שהרי הם קרובים לבני אדם יותר מן המלאכים, שהם מתים כבני אדם ופרים ורבים כבני אדם ואוכלים ושותים כבני אדם, א"כ יתערב יסודם ביסודי אדם ויולידו. אבל הטעם שהם רודפים אחרי בני אדם הוא מפני שיסודותיהם גרועות שאינם בכלל אדם, וכל כוונתם להכלל בכלל אדם כל מה שיוכלו, ולכך יחפצו להדבק עם בני אדם, לא לכוונת זנות אלא לכוונת הנאה זו שהם חפצים להדבק אל בני אדם, ויש להם הנאה גדולה מפני שבני אדם מהיסודות הגמורים כלולים בשיעור קומה ואלו אינם בקומה גמורה מפני שהם רוחות בלי גופות, ואותם היסודות הם יסודות גרועים וכאשר יתערבו עם בני אדם יצאו משם תולדה בינונית:
אמנם מה שקשה להולמו באיזה בחינת דירתן ומה מציאות משכנותם, שהרי הם דרים עם בני אדם ואינם נראים באיזה מציאות משכנותם. ואני אומר שסוד תהו ובהו וחושך הגשמיים הם מקום עמידתם, וישכנו בכל מקום הגשמי שיגבר שם התהו והבהו והחשך, וענין זה יהיה בכל מקום אשר תפיסתם גובר שם ובאותו החלק הוא מקום משכנם. וצריך עוד לדקדק ענין אחר בהם ובזה נ"ל שיתיישב ענין גדול מן הדרוש הזה, בגמרא איתא שתפש שלמה לאשמדאי והיה אסור בכלי זכוכית ושם המפורש חתום עליה, והנה אחר שהתירו הניח כנף א' בארץ וכנף א' בשמים והשליך את שלמה ק"ך פרסאות, האיך ישכיל השכל ויתיישב לו שדבר גדול כזה יהיה בתוך כלי קטן ויהיה מצומצם אל שיעור זה, ועוד הרי היה מפיל כתלים כדפירשו בגמרא, ואיך מחיצה קלה מזכוכית יכבשוהו, ועם היות שיהיה כח השם החתומה בפיו סוף סוף הדבר קשה מאד, ועוד כזה מצינו מכניסים מלך ושריו באשישה ושואלים וכו', כל זה ענין אחד ודרך אחד:
והנה בזה יוכרח שהם מסוד התוהו שישנו במציאות, שהרי אלו היסודות אשר אנו בהם תחילה היה תוהו ואח"כ בוהו ואח"כ חושך ואח"כ תהום שהם ד' העדרים הקודמים אל המציאות הגשמי, ועדיין מציאותם קיים, שזהו שגילה לנו התורה היתה תוהו ובוהו וחושך, ואלו הם נמצאות קיימות שנבראו ביום הראשון ועברה הארץ דרך בם והולידה מציאת בוהו וכן כולם עד צאתה, ואלו ההעדרים דבוקים בה כעין רוחניות במציאותה בלתי מושגים, ובהם שמכנותם של שדים, וכאשר יגלמו עצמן מפני שיש להם כח להגלים עצמן בשעות הגרועות שמשליט החיצונים, כגון בחצות היום, ובלילה מתחלת הלילה עד חצות וכיוצא, ויש סיפוק בידם ליקח אדם ממנו ולהעבירו אל המציאות ההוא אל משכנותם, ועם היות שהוא לבוש גשם עב עכ"ז יש בידם כח לזככו אל ההעדר ההוא אל צרכיהם. וזה קשה מאד בעיני, כי בשלמא הם שהם מהתוהו יעלו ויגשימו עצמן, אמנם אנחנו שאנחנו גשם עב היאך יזככו אותנו אל התוהו לעבור אל משכנותם. וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר כ (עריכה)
נהר כ - במה שפירשו רז"ל אוכלים ושותים כבני אדם:
[עריכה]יש להקשות מה היא אכילתם וממה הם מתפרנסים, אם נאמר שזורעים וקוצרים, באיזה מקום זורעים ומה מציאת זרעם, אם הוא מאכילת בני אדם או בענין אחר. והנה בשתייתם פירשו במסכת חולין עד שיעברו המים הרעים וגו'. ובזוהר בבחינת אלו הדרים בארקא פירשו שזורעים וקוצרים, אמנם אלו אינם שדים אלא בני קין כנזכר שם. ואני שמעתי שאוכלים ממה שזורעים בני אדם וזה מארה המשתלחת בזרעים שיש להם רשות ליקח ברכתם כנ"ל:
אמנם אמרם ז"ל פרים ורבים ומתים כבני אדם, יש לדקדק מה מציאותם אחר מיתתם אם הם כבהמות שאין להם השארות או יש להם השארות, מפני שברעיא מהימנא נראה שיש מהם יהודים, וכן מעידים אותם העוסקים בחכמת השדים, שיש בהם מכל דעות העמים ואמונתם, ויש בהם יהודים ר"ל מאמינים באמונת ישראל, וחז"ל פירשו שאין מזכירים שם שמים לבטלה, ואפשר שהוא מצד עונש שיתענשו מיד ואין ראיה גמורה. והנה אין ספק שיש להם רוחות לילי"ת וסמ"אל, ויש בצד הקליפה הטובה המשועבדת אל הקדושה ומשתעבדין אל הכשרים שבישראל כמעשה דיוסף שידא, עם היות שיש שפירשו שהוא היה חכם בקי בחכמת השדים וכמעשה בן תמליון, והנה מצינו שעמדו לדין לפני רב פפא וקיימו גזירת דינו, ואפשר שכל זה מפני פחד עונש גופם וממיתתם וכליונם מכל וכל. אמנם נראה לי שאם נאמר שיהיה להם השארות יהיה השארותם דבקותם במקום הקליפה בבחינה ידועה שיהיה מרגוע לכשרים כעין חסידי אומות העולם. אמנם העידו קצת בני אדם שהשדים מתפללין, ואין תימה שכן פירשו בזוהר ביושבי ז' ארצות שיש מהם מצלין צלותא, אמנם מיושבי ז' ארצות אין לי שום ראיה מפני שנראה שהם בסוד הגילגול, אמנם השדים ממש יש לדקדק בזה:
ולפי הנראה מדברי הזוהר פרשת בראשית שהם רוחות, ודוחק גדול שנאמר שיתלבשו רוחות ברוחות וימות רוחם הגשמי וחלק החיים ישאר, אמנם יהיו כאותם הנבראים שבמיתתם אין השארות, אלא יכלה חיותם ככליון השלהבת מן הפתילה, מפני ליאות אותם היסודות הגרועים שאינם יכולים לסבול וימותו, ויהיה חלק החיים אשר להם נאסף כאסיפת יסוד האש אל יסודו, לא שיהיה בו דבר ממשות כרוח האדם שיש לו דבר ממשיי אחר מיתתו, והחיים ההם נשפעים להם מלילי"ת וסמ"אל רוח חיים, ונשלם אותו הרוח ונשלם גופם ומתים אותם היסודות וקוברים אותו לפי מה שהעידו העוסקים בזה, ואותם שיהיה להם יותר מזה יהיה אותם הבחינות הטובות שיזדככו כגון יוסף שידא וכיוצא, יקנו להם השארות מאותם החיים להתקרב אל בחינת חסידי אומות העולם בקרוב כנזכר. וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר כא (עריכה)
נהר כא - בביאור דברי רז"ל יודעים עתידות כמלאכי השרת:
[עריכה]הנה מציאות הידיעה הזאת ועניינה אינה ידיעה תלוייה בלימוד כעין ידיעת בני אדם שע"י הלימוד יודעים, אלא הידיעה הזאת סגולה בהם ממש. וראוי לדקדק מה היא חכמתם, ומהיכן מושפעת, ולמה היא גדולה מידיעת בני אדם, וכדרך זו הידיעה מצינו לגדולי ישראל כגון ר' שמעון בן יוחאי בעובדא דפני"אל וכמה עניינים אחרים, וכן לר' אלעזר בעובדא דההוא נחש וכיוצא, אמנם היה הענין תמיה גדולה ולחד בדרא וכיוצא, אמנם השדים חכמה זו מוטבעת בהם:
והנה בזוהר שאלו על ענין העופות מה טעם חכמה גדולה מצויה בהם , ותירצו מפני שהם פורחים באויר והם עומדים גבוהים מבני אדם והם קרובים אל החכמה העליונה לכך חכמה נראית בהם, ועתה לדרך זה נאמר שהחכמות הם ב' או חכמה פנימית או חכמה חיצונית, והנה מן הראוי שבני אדם לא יתחכמו אלא מן הפנימית מפני שהם קרובים אל הקדושה עשויים בצלם ודמות, ואלו היו כשרים היה חכמה פנימית עומדת בהם אלא שפגמו וקלקלו ונתרחקו מן הפנימית ואל החיצונית לא באו שאינה שלהם, אמנם השדים חכמים בחכמה חיצונית שהם בטבעם קרובים אליה מאד יותר ויותר מבני אדם הכשרים מן החכמה הפנימית, מפני שהפנימית גבוה מאד והחיצונית תחתונה מאד, והשדים דקים וזכים אל ערך החכמה ההיא, ובני אדם רחוקים מהחכמה עליונה מפני שהיא גבוה מאד, ובחומר נתרחקו, ובעון נתרחקו מאד עד שנתעלמה מהם זולתי לאותן המזככין עצמן:
ואומר אני שהוטבעה בהם הידיעה הזאת מכמה טעמים, הא' שהיא סיבת קיומם שהרי אין מתקיימין אלא ממה שהם גונבים מבני אדם ורודפין אחר הגזל, ר"ל האדם שגוזל מחבירו או שחומס או שעושק יש להם שם שליטה, וכל דבר הנאבד בגזירת שמים להעניש האובד הוא מהם, וכל דבר הנשבר או כל דבר הנפסד וכיוצא בהם הכל רודפים אחריו, ומארה המשתלחת בזריעה שאינה מתברכת לסיבת עון היא מהם וכל כיוצא, וכל הנקרע והנפסד כדפירשו בגמרא הני מאני דרבנן דבלו וכו', הני ברכי דרבנן וכו', אם כן בהכרח גמור צריכין ידיעה ללכת אל מקום הצריך להדבק בו, וצריכין ההתעופפות כדי שימצאו מכונים בכל מקום הצורך, ואלמלא יחסר להם הידיעה לא יוכלו לדעת מקומות אלו להיותם נמצאים שם לבקש דבר דלא צייר ולא חתים, אלא שמתוך אותו הידיעה הם הולכים לריח הענין ההוא עד שמוצאין אותו כההוא עובדא דפרק כל הבשר. אמנם אופן ידיעה זו עיין במה שכתבנו בעין יעקב נהר כ"ו. וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר כב (עריכה)
נהר כב - בביאור ענין מה שפירשו בפרשת בראשית שיש להם אימת השם, וכן פירשו בגמרא בענין אשמדאי כשאמר לו שמא דמרא עליך פחד ועמד:
[עריכה]ופירשו בזוהר הטעם מפני שאלו פגומין דהיינו שאין שלימים בגוף, והענין שהאדם בעולם הזה, גופו מהשכינה דהיינו דמות, והרוחני מן הת"ת דהיינו צלם, ואלו לא נבראו בעת הזיווג דהיינו בעונת שבת אלא בין השמשות לא מזכר כראוי, מפני שהוא כעין קרי כיון שלא היתה שם נקבה כלל, והיינו שנשארו פגומין מלמטה לא נשלמו בגוף מלמעלה לא נקשרו בזכר, מפני שאין אותיות יה"ו עולם הזכר שורה אלא במקום שהשם משתלם בו, וכיון שאלו אין בהם אות ה' שהיא גוף, אין בהם אותיות יה"ו שהם הרוח, ונשארו עזובים אין להם חלק לא מזה ולא מזה, ומפני פגימה זו אינן בשם הוי"ה ולא תופסים בו, ולזה כל אותן שהם נתפסים בשם הוי"ה הם נהנים מהשם מפני שהם משורשים בו, אמנם אלו שאין להם חלק בשם הוי"ה ובקדושה נבהלין ממנו, ומיד כששומעין את השם נבהלים ונחפזין ואינם יכולין להתעכב בשמעם יראתם ופחדם, ולזה מכל מציאות השם בורחים ממנו ונרתעים ממנו שהוא דבר שאין להם חלק בו:
גם פירשו רז"ל שאין להם שער בראשם, בפסוק ויחרד האיש וילפת, לפי שחשב היותה שידה, וכשראה בשערה הכירה שהיתה אשה, והיינו וירא והנה אשה שוכבת מרגלותיו. במה שפירשנו כאן ניחא שהשערות הם סוד אחיזת האדם למעלה שהם שרשים שהאדם משתרש בעולם העליון, ואלו עזובים מלמעלה ועזובים מלמטה ולכך אין להם שער להראות שאינם נכללים בשערין דמלכא, דתמן אשתרשן בסוד המחשבה העליונה כל אותם שהם קדושים ולא עזובים. אמנם קשה דגבי קללות חוה אמרו שהיא מגדלת שער כלילית, נראה שלילית יש לה שער, וזה הפוך הנזכר, וי"ל שלילית היא קליפה ואינה שידה ולכך היא מושרשת למעלה, אמנם השדים אינם קליפות אלא ענין נפרד שאפילו שורש בחיצונים אין להם, ולכך לילית יש לה שער והשדים אין להם שער וזה דווקא בממשות היד דרך כאשר ימשמשו האדם, כי להדמות הם מתדמין בעלי שער, אלא כאשר יסתפק צריך למשמשן בידים, והם כולם קרוחי ראש. ועוד גופם אינו כגוף האדם כלל למשמוש הידים, מפני שבשר אדם הם מד' יסודות מבושלים ואלו הם רוחות, לכך כשהאדם ימשמש בהם ימצאם כי משש באפילה דבר קר רך שאין בו ממשות אדם, ואפילו שיתקשה למשמוש ידים יהיה קר כאבן שאין היסודות בו שלמים כשלימות יסודות האדם וממשותם. וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר כג (עריכה)
נהר כג - לבאר ענין השדים שהם מתערובת אדם ממש:
[עריכה]פירשו בזוהר פרשת בראשית, שיש כח אסכרה שהיא לילית זעירתא ולא לילית רבתא שהיא נבראת ביום שני אלא זעירתא, והיא כח מתפשט מהיכל שלישי מפתח רביעי, וזה הכח רודף להדבק אל בן זוג, ונדבקה אל האדם עד שראתה שלא היה לבדו אלא אדם וחוה בצלעו ביפיה, ברחה משם ונתמנת על סוד מיתת הקטנים כמו שפי' שם, כשנולד קין נראה אנפי זוטרא והיא חשקה ולא יכלה להדבק בו מפני שאינו מאותם המתים בקטנות, וכשנתגרש מאשתו נזקקה לו והולידה ממנו מין ג' ממיני השדים שהם מתערובת קין ולילית זאת, ואלו הם מין אחד שהם זכרים בני אדם וצד הנקבה שידה , ועוד יש כאלו והם למטה מאלו, שאלו הם עליונים מפני שאמם לילית זאת ויש אחרים שהם משדות נקבות שהיו מזדווגות לאדם כל אותם ק"ל שנה שפירש מאשתו, אמנם עדיין הם צד הזכר אדם וצד הנקבה שד, חוה ג"כ עשתה כמוהו והולידה מהשדים זכרים והיינו קראי הנקבה, ועיבורה מצד הזכר שדים ומצד הנקבה בני אדם. אמנם זה מעט, עד שנולדה נעמה ומצד יפיה טעו אחריה עז"א ועזא"ל בתחילת שמושם, ועליה נאמר ויראו בני אלהים את בנות האדם כי טובות הנה, ולמדוה להתהפך מגוף אל צד מלאך ונעשה כעין שידה יפה מאד, וכל מה שילדה מהם בהתחלה הם שדים מפני שהם דומים למלאכים ודומים לבני אדם, צד הנקבות אדם וצד הזכרות מלאך, והקב"ה שומרה כדי להעמידם עמה בדין כדרך שהם עתידין לעמוד בדין, ולכן הם עומדים בהרי חושך, ועדיין הארורה הזאת מחטיאה בני אדם, והיא שידה אם השדים ויולדת שדים, שהיא ולילית כל אחת לעצמה מזדקקות לבני אדם. והענין שסוד אותם שני כחות העומדים בארקא שהם נקראים עפריר"א וקסטי"מין ומעוררים אותה בכל לילה, והיא מתפשטת בעולם מצד אחד ולילית מתפשטת מצד אחר, ומשחקת עם בני אדם בחלום ומחטיאה אותם בקרי:
והענין כיון שהאדם מהרהר ביום אותו הרהור דבק בנפש, כיון שהם פוגעות בנפש הפגומה מיד יורדת ומחטיאה בגוף באותו הרהור, ועל כזה הזהירה התורה ונשמרת מכל דבר רע, כדפירשו רז"ל שלא יהרהר וגו', והיינו מכל דבר רע אפילו אלו הרעות כ"ש הגדולים קליפות קשות, אלא מכל דבר רע שהם לילית זעירתא ונעמה, וכיון שהם באים על האדם תופשין בו ממש וענשין אותם שיהיו שופכים זרעם, והם נהנות שם ברוחניות מאותו הטיפה, ובזנות ההיא מולידים משם שדים רעים, ואל תחשוב שנברא דבר לבטלה שהכל היה לצורך העולם. והנה האדם המהרהר חוטא, וכשהוא מתענג בלילה בחלומו, אלו לא היה דבר מה היה עונש החוטא, לכך עושה הקב"ה דבר זה בעולם שכל אותם המנבלים פיהם בדבור רע וכן אותם המזנים במחשבה יענשו ע"י אלו, שהם נזקקות אליהם ומולידים בנים אלו הנקראים בנים זרים, והם המענישים האדם בפתח קברו, ועל זה נאמר בה' בגדו כי בנים זרים ילדו וגו', והם שני מינים שברא הקב"ה בעולמו להחטיא בני אדם אלו החוטאים כפי מציאותם, אם בהרהור, אם בהסתכל בדבר רע, כל אחד ואחד יש לו עונשו, להבין ולהשכיל בני אדם שאין הארץ עזובה אלא יש דין ודיין על כל המעשים, אפילו על דיבר הקל או המחשבה או הסתכלות הקל, והיינו בה' בגדו כי בנים זרים ילדו, אוי לו לאדם נוח לו שלא נברא:
וכאשר רואים בני אדם ישנים לבדם אלו הם מסתכנים בעצמם, שאז ממש היא באה וקופצת עליהם ומחזיקין בהם ומחטיאים אותם בזנות, פעמים בחלום, פעמים בהקיץ מביאים לו אשה נאה מבנותיהם מקושטת, ואוחזת בו ואומרים שהיא נשאת לו להחטיאו להוליד בנים זרים הרבה מאד, לכן יש לאדם ליזהר שלא לישן בבית יחידי כלל:
והנה על סוד אלו ירד שלמה ובדק ואמר, אל גנת אגוז ירדתי, דהיינו סוד קליפות האגוז, וראה והסתכל בכל אותן הרוחות והשדים ולילין שהם קליפות, וידע שכל עונג אלו ועידונם אינו אלא להדבק אל בני אדם, כמה מינים ממינים שונים שהם יוכלו להחטיאו, ברצונו ושלא ברצונו בהקיץ ובחלומו, ברצותו להדבק ליהם, ובהיותו במקום סכנה או לבדו בחורבות או בשדות בלילה כשהוא יחידי, זה הכל מאת הארורה הזאת הקליפה הזאת הרודפת אחר בני אדם ומענגת אותם ומתענגת עמהם לרעתם, והיינו תענוגי בני אדם שאמר שלמה שהם המתענגים בשינה בחלום הלילה, שהם עושין שידה ושידות ע"י התענוגים הרעים שהם הקריין, והם מזומנים לרעתו להענישו, זולתי אם יקדים רפואה למכתו יבטל המשחיתים בתשובה ומעשים טובים ויסורים ותוכחות ויברח מיד הארורה הזאת. וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר כד (עריכה)
נהר כד - בביאור מה שפירשו בזוהר בראשית במעלי שבת כל רוחין וכל עלעולין דשדין וכל סטרא דמסאבא כולהו טמירין ואעלין בעיני דרחייא דנוקבא דתהומא רבא ע"כ:
[עריכה]ויש לדקדק שאם כדבריהם היה ראוי שלא ימצאו שדים בעולם, ואינו, שהרי נמצאים והחוש יכחיש הענין, ועוד בפירוש פירשו רז"ל שלילי שבת ישנן בעולם והכי איתא בזוהר. וי"ל שהמינים הם רבים, ואותם שהם נבראים בע"ש מלמעלה הם אותם הנאספין שם שאינם מתפשטים אלא להזיק , ועתה עת מנוחה בטל כחם. אמנם יש אחרים שהם אותם המורכבים מבני אדם, ואלו אינם מתקבלין שם אלא הם עומדות במדור שלהם מקומות שהם מחזיקים בהם לדירתם:
אמנם אותם מה שאמרו שהם נאספין בעינא דרחייא דנוקבא דתהומא רבא וגו', נראה שאי אפשר ממש נוקבא דתהומא רבא שהוא לצפון פתח היכל לבנת הספיר, ששם ראש הנחש והקליפות העליונות, ומי יעלה אותם שם והם קטני קטנים למטה, אלא הענין הוא שלא אמר בנוקבא דתהומא סתם דהיינו נקב צפוני לפתח היכל במדור הראשון, אלא אמר בעינא דרחייא, לפיכך נראה שלצד צפון באויר העולם יש נקב בציר הגלגלים שהנקב ההוא הוא צד מדור אל האחרונים התחתונים, ועל הכחות אשר שם נאמר עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים, והיינו שהשפחה לילית ובכור שלה הכח המתפשט ממנה שהוא אחר נקב זה שהוא בציר הצפוני, בענין שהוא סוד הרחיים ששם המקום מתפשט הרחיים, כמו שיש שחקים אל הקדושה שהם קדושים בסוד היכלי עצם השמים ולבנת הספיר שהם ירכים נכחיים לנצח והוד כנודע, כך יש המדריגה הזאת רחיים אל החיצונית, ויש נקב בצד צפון ליכנס שם ולהיות שההיכלות האלו הקדושים מתפשטים מהם כל הכחות הקדושים לכן משם מתפשט הקדושה ביום השבת על כל המציאות, כיון שאלו מתפשטין אלו הריחים ההפכיים אוספים צבאותם שהם רוחין ועלעולין ושדים, והם מצמצמין עצמן בנקב זה שבצד צפון בעולם התחתון, דהיינו שנכנסים אל מקומם והאויר העולם נתקן:
ואם נפרש שזה הנקב דוקא בארץ ישראל, ואויר ארץ ישראל בלבד הוא המתקדש, יבא היטב נקב זה ממש לצפונה של ארץ ישראל, שהשפחה החיצונית שם מבחוץ שאינה נכנסות לארץ ישראל, אלא כחותיה נכנסים להוכיח וליישר את בני אדם בחובם, אבל כיון שבא השבת נטמנים כנודע, סוף דבר עינא דרחייא הואא למטה ואינו עין נוקבא דתהומא כנזכר. וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר כה (עריכה)
נהר כה - לבאר ענין מה שפירשו רז"ל שכל אותם ק"ל שנה שפירש אדם מאשתו, היה הוא מוליד שדים עם נקבות חיצוניות והיתה חוה מולידה שדים עם רוחות זכרים:
[עריכה]בזה יפול לב אדם עליו ויאמר מה תשובת אדה"ר וחסידותו וכן תשובת חוה שהיו פורשים עצמן מן ההולדה העיקרית הטבעית שעליה נבראו, והיו עושים בנים זרים שעליהם נאמר בה' בגדו כי בנים זרים ילדו:
ובזה פירש בזוהר בראשית טעם נאות, והוא כי בעת שחטא אדם הראשון וחוה הטיל בהם הנחש זוהמא, ומחמת אותה הזוהמא הולידו את קין מכל וכל רע, והבל שיצא טוב עכ"ז היה פגום קצת, מפני שכל מקום שאותה הזוהמא היתה מכשכשת בהם לא היה אפשר שיולידו הולדה הראויה, לכך הסכימו שניהם לפרוש זה מזה עד שאותה הזוהמא שהיא שאובה בהם תתעכל, וישארו גופם טהורים להוליד בצלם ודמות כמו שהיה אח"כ, דכתיב ויולד בדמותו כצלמו, ולזה כל אותה הזוהמא שהיתה בו היתה מתעכלת , ומצד אותה הזוהמה שהיתה מתעכלת והולכת היו יוצאין אותן התולדות הרעות, ואלו הולידום בזיווג אדם וחוה היו מגשימין הקליפות ונותנין להם מציאות בגוף, כדרך שנתנו לה בקין שהיא קינא דמסאבותא ומדור השדים והרשעים שבעולם הכל מאתו כנזכר שם, ולכך אמרו מוטב שהזוהמא הזאת תתעכל ותטהר מעצמה ע"י אונסין, והיו הם רוחות רעות בלי גשמיות כלל ממה שיולידו רשעים מטרטשין העולם ומאבדין אותו, כדרך שהיה קין וכל תולדותיו, ולזה אדרבה קדושה גדולה היה באדם וחוה ופירשו ועיכלו אותה הזוהמא על ידי המציאות ההוא, וכאשר השלימו לטהר אותה הזוהמא וראו עצמן טהורים מאותה הזוהמא ויצה"ר הפגום, נתלבשו קנאה זה בזה ונזקקו והולידו את שת שממנו היה וקיום העולם ותקונו, וקודם לעת ההוא לא היה שעת זווגם כלל:
והיא היא סיבת הקריין שימשוך האדם על עצמו זוהמא במחשבה ודיבור שאינו הגון, ואם יתחמם האדם מתוך חימום לילית ויתעורר לאשתו יוליד דבר שאינו הגון מן הטעם הזה, מפני שאותה הזוהמא נתעוררה בו, ואם יקררנה יטהרנה ויעבירנה מעליו ואח"כ יתעורר לביאת מצוה ויוליד בן כשר, ואם לא יזהר בזה אלא שיעורר זיווגו בטומאה על אשתו אותה ביאה זוהמא נתערב בה, ויוליד א' משתים או בן עשוק שהוא מאותם הנשמות העשוקות מיד לילית וימות גמול מחלב או עתיק משדים, או יוליד בן פריץ שהנפל טוב ממנו, מפני שאותו הטומאה אינה מתעורר לאדם אלא מצד הפריצות שהאדם נהג בעצמו ע"י הרהור או דיבור, כדכתיב אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם, וכיון שלילית רואה מיד היא מזדמנת לקבל את שלה, לכך הזהירות לטהר המחשבה והדיבור ושלא לתת חלק אל הטמאה הזאת שלא ישלוט באדם, ולא יוליד בחוץ זוהמת הנחש אלא יעכלנו בכל יכלותו בטהרת הלב. וכך היה עושה אדם שהיה מטהר מכמה צדדים בתשובה וסיגוף, וקריין המוכרחים שלא היה רוצה להוליד כעין קין בן פריץ, או כעין הבל בן עשוק, אלא המתין עד שנתקן מעיינו והוליד בן צדיק בן קיימא, וזהו טעם אל אדם ואל קריו ואל חוה ואל קרייה. ורמזו זה בפרשת בראשית שם, באמרו מאה תלתין שנים אתפריש אדם מחוה, וכל אינון מאה תלתין שנין הוה אוליד רוחין ושדין בעלמא, בגין ההוא חילא דזוהמא דהוה שאיב ביה, כיון דאעדי מיניה ההוא זוהמא תב וקני לאתתיה ואוליד בר וגו'. וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר כו (עריכה)
נהר כו - לבאר כי ג' נשים ממונים על הקריין להחטיא בני אדם:
[עריכה]הא' לילית זעירתא, אותה שנזדמנה לאדם כנ"ל, והיא ממש מזוהמת סיגי הזהב כשאר כחות הטומאה נמצאת מן החיצונים העליונים, ולה שתי מלאכות, הא' לפעול אסכרה ברביי על זרע האדם, הב' להטעות האדם לחממן לדבר עבירה, ונוטל מהם זוהמא ומולידה בנים זרים, ואל יעלה בדעת שהיא נוטלת הטפה הגשמיות ממש אלא החימום שהם מחממין עצמן לדבר עבירה היא נוטלת, ומאותו החימום היא מולידה זרים וכחות רעות שמורים להעניש בהם האדם לעת תמוט רגלו, וי"א בשעת כניסתו אל הקבר, אם לא תקן בתשובה, שע"י התשובה מעכל הזוהמא ההיא כולה ומטהר:
הב' היא אחות תובל קין נעמה, שהיא אם השדים, וזו היא זונה שזנו בה וטעו אחריה בני אדם ושדים ומלאכים מפני יפיה, ומאתנן זונה יצאה ואל אתנן זונה עמדה שהיא מזרעו של קין מדור הרשעים והשדים, ואותה הזוהמה עמדה ונתחזקה בה ועליה נאמר ויראו בני אלהים את בנות האדם כי טובת הנה, וטעו אחריה, ועם היות שהיה ראוי שתמות אפילו נאמר שהיא שידה הרי הם מתים כבני אדם, עכ"ז הקב"ה מעמידה להעמידה בדין עם כל הזונים אחריה והם עז"א ועזא"ל, וכאשר יעביר רוח טומאה מן הארץ יעביר זאת בכלל כל רוח הטומאה:
הג' אגרת בת מחלת, היא ג"כ אם השדים כך פירשו בזוהר פרשת בראשית:
ואלו הנשים אשר אמרנו לאו דוקא הם אלא מבנותיהם שהולידו ומבניהם הם נזקקין והם חייליהם להטעות בני אדם, בזה שהם רבות מאד מאד כולם להטעות ולפעול הרעה הרבה הזאת, וזהו פירשו שם בפי' דאמרת נעמה אימן דשידין הות ומסטרהא אתיין כל אינון דחייכאן בהו ועבדי להון בעלי קריין. וקודם לזה א"ר יצחק בר נש כד איהו בחלמא אתיין רוחין נוקבין וחייכן ביה ואתחממין מיניה ואולדין לבתר רוחין, וכולהו נגעי בני אדם אקרון ולא מתהפכין אלא לדיוקנא בני נשא ולית לון שערי ברישא. ירצה שיש מיני שדים שמתהפכין לחתולין ויש לשעירים וכיוצא, ואלו שהם מהקריין כיון שעיקרם צורת אדם אינם מתהפכים אלא לצורת בני אדם בלי שער ראש, וזהו דכתיב בשלמה והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, אפילו בהאי גווני רוחין דכורין אתיין לנשי עלמא, ומתעברין מנייהו נשי עלמא ואולידין רוחין וכולהו נגעי בני אדם אקרון, מפני שהם מזומנים לעשות נגעים לבני אדם, ועל זה נאמר ונגע לא יקרב באהליך. ונ"ל שהם המזדמנים לבני אדם לשבור כדו ולשרוף גדישו או להחריב ביתו ולשפוך יינו, וכיוצא באלו העניינים הקטנים הבאים לאדם בגרמא כאלו ביד עשאום, והם אלו המופקדים על כך מתקרבים אל אוהל האדם ואל משכנותיו להחריבו, במה שאפשר ברשות ושלא ברשות כשהוא מוציא מפיו דבר תקלה:
ולזה צריך כל בר ישראל ליזהר ולהשמר בכל לילה ולילה בעת שכבו להציל נפשו מכל המזיקין ומכל רוחין בישין הנזכרים, ולהרחיקן מעליו ומסביבות מטתו, וק"ו משלמה מלך ישראל שהיה אדון החכמים ומושל על השדים והיו תחת רשותו, ועכ"ז הוצרך לתקן ולסדר מטתו בסוד גדול כמו שנבאר בס"ד, כדי להנצל מפחד בלילות מפחדן של מזיקים ורוחין בישין הנקראים לילית על שם ששולטים בלילות, ואם שלמה כך ק"ו לכל אדם, ולכך צריך ליזהר ולומר סמוך למטתו הסדר אשר נזכור בס"ד:
אמנם ענין מטתו של שלמה יש בו סוד גדול, וכל מה שיש לנו רשות לפרסם נפרסם. דע כי מטתו של שלמה היתה חמש אמות אורך, וחמש אמות רוחב, ועשר אמות קומתה, והיתה מרובעת בארבע זויות לארבע רוחות העולם. וסגורה מארבע רוחותיה. וכל רוח ורוח היה בו ט"ו דפין, וכל דף ודף רחבו שני טפחים, באופן שבכל ג' דפין היה ברחבן שיעור אמה אחת, נמצא בכל הט"ו דפין חמש אמות. ועל קומת העשר אמות מכסה מלמעלה סוגר כל המטה לגמרי. וגובה קרקע המטה אמה, נמצא מהמטה עד הגג שהוא המכסה הנזכר תשע אמות. והיתה סגורה מג' רוחותיה לגמרי שהם רוח מזרחי ורוח דרומי ורוח מערבי, ובכל אלו הג' רוחות היו כל הט"ו דפין שבכל רוח ורוח שלימות כל דף ודף ארכה עשר אמות, ומהט"ו דפין שברוח צפוני הי"ב מהם הסמוכים לרוח מערבי היו שלימות כל דף ודף מעשר אמות , אמנם הג' דפין הסמוכות לרוח מזרחי היתה כל אחד ואחד חתוכה לשלשה חתיכות עד"ז, אמה אחת מהדף סגורה מלמטה שהיא שיעור קומת גובה המטה, ושיעור ששה אמות הם שיעור קומת הפתח, וג' אמות העליונות סגורות, נמצא שהיה לה בכל ארבע רוחותיה ששים דפין שהוא סוד ששים גבורים כאשר יתבאר בס"ד:
ודע שהמטה עצמה ר"ל קרקעותה היתה מששה דפין, וכל דף ודף ארכו חמש אמות שהם שלשים טפחים, ורוחב הדף חמשה טפחים, נמצא בכל הששה הדפין שלשים טפחים מרובעת ארכה כרחבה, וגובה המטה מן הקרקע אמה. והמטה סגורה מארבע רוחותיה. וחלולה מתחתיה גבוה אחת אמה חסר עובי הדף. והיו מציעין בה שמונה עשר כרים, וכל כר וכר ארכו חמש אמות, ורחבו ארבע, ובכל הי"ח כרים היה גובה שיעור שלש אמות, וממעל לכרים עד גג המטה היה גובה ששה אמות. וגג המטה ששה דפין, וכל דף ארכה חמש אמות ורחבה חמשה טפחים, נמצא שהיו שם ששים דפין סביב המטה מארבע רוחותיה. וכל דף ודף ארכה ששים טפחים, ורחבה שתי טפחים, נמצא קו המקיף המטה מארבע רוחותיה שיעור מאה ועשרים טפחים שהם עשרים אמות. וכל הדפין שהיו במטה בכל הששה רוחותיה היו ע"ב, כסדר הזה, ששים בארבע רוחותיה, דהיינו ט"ו בכל רוח ורוח, וששה למעלה וששה למטה הרי ע"ב:
והס' דפין שבסביב המטה מבחוץ היו השבעה אמות תחתונות חלוקות בלא חקיקה, והשלשה אמות עליונות חקוקות עד"ז:
בדף האמצעי שברוח דרומי היה בראשו אות יו"ד, ולמטה ממנו א"ל, ולמטה ממנו חסד, ולמטה ממנו אברה"ם, ולמטה ממנו ארי"ה, ולמטה ממנו מיכא"ל, ולמטה ממנו מים:
ובדף האמצעי שברוח צפוני היה חקוק בראשה אות ה"א, ולמטה ממנו אלהי"ם, ולמטה ממנו פחד, ולמטה ממנו יצחק, ולמטה ממנו שור, ולמטה ממנו גבריאל, ולמטה ממנו אש:
ובדף האמצעי שברוח מזרחי היה חקוק בראשה אות וא"ו, ולמטה ממנו שם ידו"ד, ולמטה ממנו תפארת, ולמטה ממנו ישראל, ולמטה ממנו אדם, ולמטה ממנו אוריא"ל, ולמטה ממנו רוח:
ובדף האמצעי שברוח מערבית היה חקוק בראשה אות ה"א, ולמטה ממנו אדנ"י, ולמטה ממנו מלכות, ולמטה ממנו דוד, ולמטה ממנו נשר, ולמטה ממנו רפא"ל, ולמטה ממנו עפר:
ודע שבששים דפין שבסביב המטה היה חקוק ששים אותיות שבברכת כהנים, על כל דף ודף אות אחת כאשר יתבאר. ותיבה אחת על כל דף ודף מהפרשה י' של יברכך, בדף האמצעי שברוח דרומי למטה מתיבת מים, ולמטה ממנה תיבה ראשונה של קרית שמע, ולמטה ממנה תיבה ראשונה משיר של פגעים מלת יושב, ולמטה ממנה משנה ראשונה מספר יצירה, ולמטה ממנה מסכתא ראשונה מששים מסכתות משיתא סדרי משנה:
ובדף הט' שברוח דרומי הנזכר ב' של יברכך, כנגד י' של יברכך שהיא בדף השמיני הנזכר, ולמטה מאות ב' של יברכך ישראל משמע, ולמטה ממנו תיבה שנייה משיר של פגעים שהיא בסתר, ולמטה ממנו משנה שנייה מספר יצירה, ולמטה ממנו מסכתא שנייה משיתא סדרי משנה:
ובדף י' שברוח דרומית הנזכר, ר' של יברכך, כנגד ב' של יברכך שהיא בדף ט' הנזכר, ולמטה ממנו תיבה שלישית של ק"ש שהיא ידו"ד, ולמטה ממנו תיבה שלישית משיר של פגעים שהיא עליון, ולמטה ממנו משנה שלישית של ספר יצירה, ולמטה ממנו מסכתא שלישית משיתא סדרי משנה:
ובדף הי"א שברוח דרומי הנזכר, כ' מיברכך, ולמטה ממנו אלהינו משמע, ולמטה ממנו בצל משיר של פגעים, ולמטה ממנו משנה רביעית מספר יצירה, ולמטה ממנו מסכתא רביעית משיתא סדרי משנה:
ובדף הי"ב שברוח דרומי הנזכר, ך' מיברכך, ולמטה ממנו ידו"ד משמע, ולמטה ממנו ממנו שדי משיר של פגעים, ולמטה ממנו משנה חמישית מספר יצירה, ולמטה ממנו מסכת חמישית משתא סדרי משנה:
בדף י"ג שברוח דרומי הנזכר, אות י' של הוי"ה, ולמטה ממנו אחד משמע, ולמטה ממנו יתלונן משיר של פגעים, ולמטה ממנו משנה ששית מספר יצירה, ולמטה ממנו מסכתא ששית מששה סדרי משנה:
ובדף הי"ד שברוח דרומי הנזכר, אות ה' מהוי"ה, ולמטה ממנו מעלה משמע, ולמטה ממנו אומר משיר של פגעים, ולמטה ממנו משנה שביעית מספר יצירה, ולמטה ממנו מסכתא שביעית מששה סדרי משנה:
ובדף ט"ו שברוח דרומי הנזכר, אות ו' מהוי"ה, ולמטה ממנה תיבת מטה משמע, ולמטה ממנו לידו"ד משיר של פגעים, ולמטה ממנו משנה שמינית מספר יצירה, ולמטה ממנו מסכתא שמינית מששה סדרי משנה:
וכאן מתחיל רוח מערבי:
דף א' מרוח מערבי, אות ה' אחרונה מידו"ד, ולמטה ממנו מלת מזרח משמע, ולמטה ממנו מחסי משיר של פגעים, ולמטה ממנו משנה ט' מספר יצירה, ולמטה ממנו מסכתא ט' מששה סדרי משנה:
דף ב' מרוח מערבי, ו' מוישמרך, מלת מערב משמע, ומצודתי משיר של פגעים, משנה עשירית מספר יצירה מסכתא קצוות מעלה ומטה מזרח מערב צפון דרום, נמצא שבפסוק ראשון כלולים בו י"ב תיבות ששה מן הפסוק וששה תיבות מן הששה קצוות, הרי י"ב תיבות, וששה בפסוק בשכמל"ו הרי י"ח, כמנין ח"י, ומ"ב תיבות בפרשה ואהבת עד ובשעריך הרי ס' וס' תיבות משיר של פגעים מן יושב בסתר עד מחסי. ומשנה א' מסדר משניות שבספר יצירה. ומשנה א' מששה סדרי משנה. וזה סדורן וכו' ובכ"י מובא להלן:
עשירית מששה סדרי משנה:
דף ג' מרוח מערבי, אות י' מוישמרך, מלת צפון משמע, אלהי משיר של פגעים, משנה ראשונה מפרק ב' מספר יצירה, ומסכתא א' מסדר מועד:
דף ד' מרוח מערבי, ש' מישמרך, דרום משמע, אבטח משיר של פגעים, משנה ב' מפרק ב' מספר יצירה, מסכתא ב' מסדר מועד:
דף ה' מרוח מערבי, מ' מוישמרך, ברוך משמע, בו משיר של פגעים, משנה ג' מפרק ב' מספר יצירה, מסכתא שלישית מסדר מועד:
דף ו' מרוח מערבי, ר' מוישמרך, שם משמע, כי משיר של פגעים, משנה ד' מפ"ב מספר יצירה, מסכתא ד' מסדר מועד:
דף ז' מרוח מערבי, ך' מוישמרך, כבוד משמע, הוא משיר של פגעים, משנה ה' מפ"ב מספר יצירה, מסכתא ה' מסדר מועד:
דף ח' שהיא דף האמצעי שברוח מערבי, עפר, ולמטה ממנו י' של יאר, מלכותו משמע, יצילך משיר של פגעים, משנה ו' מפ"ב מספר יצירה, מסכתא ו' מסדר מועד:
דף ט' מרוח מערבי, א' של יאר, לעולם משמע, מפח משיר של פגעים, משנה ז' מפ"ב מספר יצירה, מסכתא ז' מסדר מועד:
דף י' מרוח מערבי, ר' מיאר, ועד משמע, יקוש משיר של פגעים, משנה ח' מפ"ב מספר יצירה, מסכתא ח' מסדר מועד:
דף י"א מרוח מערבי, י' מידו"ד, ואהבת משמע, מדבר משיר של פגעים, משנה ט' מפ"ב מספר יצירה, מסכתא ט' מסדר מועד:
דף י"ב מרוח מערבי, ה' מידו"ד, את משמע, הוות משיר של פגעים, משנה י' מפ"ב מספר יצירה, מסכתא י' מסדר מועד:
דף י"ג מרוח מערבי, ו' מידו"ד, ידו"ד משמע, באברתו משיר של פגעים, משנה י"א מפ"ב מספר יצירה, מסכתא י"א מסדר מועד:
דף י"ד מרוח מערבי, ה' שניה מידו"ד, אלהיך משמע, יסך משיר של פגעים, משנה י"ב מפ"ב מספר יצירה, מסכתא י"ב מסדר מועד:
דף ט"ו מרוח מערבי, פ' מפניו, בכל משמע, לך משיר של פגעים, משנה א' מפ"ג מספר יצירה, מסכתא א' מסדר נשים:
וכאן מתחיל רוח צפוני:
דף א' מרוח צפוני, נ' מפניו, לבבך משמע, ותחת משיר של פגעים, משנה ב' דפ"ג מספר יצירה, מסכתא ב' מסדר נשים:
דף ב' מרוח צפוני, י' מפניו, ובכל משמע, כנפיו משיר של פגעים, משנה ג' מפ"ג מספר יצירה, מסכתא ג' מסדר נשים:
דף ג' מרוח צפוני, ו' מפניו, נפשך משמע, תחסה משיר של פגעים, משנה ד' דפ"ג מספר יצירה, מסכת ד' מסדר נשים:
דף ד' מרוח צפוני, א' מאליך, ובכל משמע, צינה משיר של פגעים, משנה ה' דפ"ג מספר יצירה, מסכתא ה' מסדר נשים:
דף ה' מרוח צפוני, ל' מאליך, מאדך משמע, וסוחרה משיר של פגעים, משנה ו' דפ"ג מספר יצירה, מסכתא ו' מסדר נשים:
דף ו' מרוח צפוני, י' של אליך, והיו משמע, אמתו משיר של פגעים, משנה ז' דפ"ג מספר יצירה, מסכתא ז' מסדר נשים:
דף ז' מרוח צפוני, ך' של אליך, הדברים משמע, לא משיר של פגעים, משנה א' דפ"ד מספר יצירה, מסכתא א' מסדר נזיקין:
דף ח' מרוח צפוני, ו' מויחונך, האלה משמע, תירא משיר של פגעים, משנה ב' דפ"ד מספר יצירה, מסכתא ב' מסדר נזיקין:
דף ט' מרוח צפוני, י' של ויחנך, אשר משמע, מפחד משיר של פגעים, משנה ג' דפ"ד מספר יצירה, מסכתא ג' מסדר נזיקין:
דף י' מרוח צפוני, ח' של ויחונך, אנכי משמע, לילה משיר של פגעים, משנה ד' דפ"ד מספר יצירה, מסכתא ד' מסדר נזיקין:
דף י"א מרוח צפוני, נ' של ויחנך, מצוך משמע, מחץ משיר של פגעים, משנה ה' דפ"ד מספר יצירה, מסכתא ה' מסדר נזיקין:
דף י"ב מרוח צפוני, ך' של ויחנך, היום משמע, יעוף משיר של פגעים, משנה ו' דפ"ד מספר יצירה, מסכתא ו' מסדר נזיקין:
דף י"ג מרוח צפוני, י' של ישא, על משמע, יומם משיר של פגעים, משנה ז' דפ"ד מספר יצירה, מסכתא ז' מסדר נזיקין:
דף י"ד מרוח צפוני, ש' של ישא, לבבך משמע, מדבר משיר של פגעים, משנה ח' דפ"ד מספר יצירה, מסכתא ח' מסדר נזיקין:
דף ט"ו מרוח צפוני, א' של ישא, ושננתם משמע, באופל משיר של פגעים, משנה א' דפ"ה מספר יצירה, מסכתא א' מסדר קדשים:
וכאן מתחיל רוח מזרחי:
דף א' מרוח מזרחי, י' של ידו"ד, לבניך משמע, יהלוך משיר של פגעים, משנה ב' דפ"ה מספר יצירה, מסכתא ב' מסדר קדשים:
דף ב' מרוח מזרחי, ה' של ידו"ד, ודברת משמע, מקטב משיר של פגעים, משנה ג' דפ"ה מספר יצירה, מסכתא ג' מסדר קדשים:
דף ג' מרוח מזרחי, ו' של ידו"ד, בם משמע, ישוד משיר של פגעים, משנה ד' דפ"ה מספר יצירה, מסכתא ד' מסדר קדשים:
דף ד' מרוח מזרחי, ה' אחרונה מידו"ד, בשבתך משמע, צהרים משיר של פגעים, משנה ה' דפ"ה מספר יצירה, מסכתא ה' מסדר קדשים:
דף ה' מרוח מזרחי, פ' של פניו, בביתך משמע, יפול משיר של פגעים, משנה ו' דפ"ה מספר יצירה, מסכתא ו' מסדר קדשים:
דף ו' מרוח מזרחי, נ' של פניו, ובלכתך משמע, מצדך משיר של פגעים, משנה ז' דפ"ה מספר יצירה, מסכתא ז' מסדר קדשים:
דף ז' מרוח מזרחי, י' של פניו, בדרך משמע, אלף משיר של פגעים, משנה ח' דפ"ה מספר יצירה, מסכתא ח' מסדר קדשים:
דף ח' מרוח מזרחי, ו' של פניו, ובשכבך משמע, ורבבה משיר של פגעים, משנה ט' דפ"ה מספר יצירה, מסכתא ט' מסדר קדשים:
דף ט' מרוח מזרחי, א' של אליך, ובקומך משמע, מימינך משיר של פגעים, משנה י' דפ"ה מספר יצירה, מסכתא י' מסדר קדשים:
דף י' מרוח מזרחי, ל' של אליך, וקשרתם משמע, אליך משיר של פגעים, משנה י"א דפ"ה מספר יצירה, מסכתא י"א מסדר קדשים:
דף י"א מרוח מזרחי, י' של אליך, לאות משמע, לא משיר של פגעים, משנה א' דפ"ו מספר יצירה, מסכתא א' מסדר טהרות:
דף י"ב מרוח מזרחי, ך' של אליך, על משמע, יגש משיר של פגעים, משנה ב' דפ"ו מספר יצירה, מסכתא ב' מסדר טהרות:
דף י"ג מרוח מזרחי, ו' של וישם, ידך משמע, רק משיר של פגעים, משנה ג' דפ"ו מספר יצירה, מסכתא ג' מסדר טהרות:
דף י"ד מרוח מזרחי, י' של וישם, והיו משמע, בעיניך משיר של פגעים, משנה ד' דפ"ו מספר יצירה, מסכתא ד' מסדר טהרות:
דף ט"ו מרוח מזרחי, ש' של וישם, לטוטפות של שמע, תביט משיר של פגעים, משנה ה' דפ"ו מספר יצירה, מסכתא ה' מסדר טהרות:
וכאן מתחיל רוח דרומי:
דף א' מרוח דרומי, ם' של וישם, בין משמע, ושלמת משיר של פגעים, משנה ו' דפ"ו מספר יצירה, מסכתא ו' מסדר טהרות:
דף ב' מרוח דרומי, ל' של לך, עיניך משמע, רשעים משיר של פגעים, משנה ז' דפ"ו מספר יצירה, מסכתא ז' מסדר טהרות:
דף ג' מרוח דרומי, ך' של לך, וכתבתם משמע, תראה משיר של פגעים, משנה ח' דפ"ו מספר יצירה, מסכתא ח' מסדר טהרות:
דף ד' מרוח דרומי, ש' של שלום, על משמע, כי משיר של פגעים, משנה ט' דפ"ו מספר יצירה, מסכתא ט' מסדר טהרות:
דף ה' מרוח דרומי, ל' של שלום, מזזות משמע, אתה משיר של פגעים, משנה י' דפ"ו מספר יצירה, מסכתא י' מסדר טהרות:
דף ו' מרוח דרומי, ו' ו' של שלום, ביתך משמע, ידו"ד משיר של פגעים, משנה י"א דפ"ו מספר יצירה, מסכתא י"א מסדר טהרות:
דף ז' מרוח דרומי, ם' של שלום, ובשעריך משמע, מחסי משיר של פגעים, משנה י"ב דפ"ו מספר יצירה, מסכתא י"ב מסדר טהרות:
בענין שבששים דפין שבסביב המטה היה נחקקות בהן ס' אותיות שבברכת כהנים כנזכר. וס' תיבות שבפרשה ראשונה שבקריאת שמע בדרך זה, ששה תיבות בפסוק ראשון, וצריך להאריך בד' רבתי שבמלת אחד לכוון להמליכו בכל הששה קצוות מעלה ומטה מזרח ומערב צפון ודרום, שנמצא בפסוק ראשון כלולים בו י"ב תיבות, ששה מן הפסוק וששה תיבות של ו' קצוות הרי י"ב תיבות, וששה בפסוק ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הרי י"ח כמנין ח"י, ומ"ב שיש ממלת ואהבת עד סוף הפרשה הרי ס'. ס' תיבות משיר של פגעים, שיש מן מלת יושב בסתר עד מחסי:
ודע שבמטה זו לא נכנסה בה שום אשה, לבד הי"ח נשים שלקח בדין תורה, ולכך היה במטה י"ח כרים כנזכר, כל כר וכר מאשה אחת, וכל לילה ולילה היו מציעין הכר של אותה אשה המיוחדת לאותה לילה למעלה מכולם:
ודע כי סוד טעם היות גובה המטה עד הגג עשר אמות, כנגד י' ספירות דעשייה, ג' עליונות למעלה וששה באמצע ואחת מהמטה ולמטה. ודע שהמטה היתה למעלה מששה דפין התחתונות, ולמטה מששה דפין העליונות, הששה דפין העליונות רומזים לאות ו' רבתי הרומז לתפארת, והששה דפין התחתונות רומזים לאות ו' זעירא הרומז ליסוד, והמטה הרומזת למלכות מונחת בין ת"ת ליסוד, כדי להצילה ולשמרה מסטרא דשמאלא שלא יגעו בו, ולזה כוונו מרדכי ואסתר לסדר המגילה בין שני ווי"ן, ו' של ויהי בימי אחשורוש ובין ו' של תיבת זרעו:
והעולה בידינו שצריך כל בר ישראל, ליזהר ולהשמר בכל לילה בעת שכבו, להציל נפשו מכל מזיקין ורוחין בישין ולהרחיקן מעליו מסביבות מטתו, וישא קל וחומר משלמה המלך כנזכר, שהוצרך לתקן ולסדר מטתו בכל הנזכר כדי להנצל מפחד בלילות שלא יבוא לידי קרי, לכך צריך האדם לתקן ולסדר מטתו במקום הראוי, ושתהיה חלל שתחת המטה פנוי, ולהרחיק ממנה כל מיני טינוף וליכלוך, ולא יניח מראשותיו לא מנעלים ולא מכנסיים אע"ג שיהיו נקיים וחדשים, ולא שום ברזל:
וצריך לומר סמוך למטתו ברכת המפיל ופרשה ראשונה של ק"ש, ולכוון בס' תיבותיה כנ"ל, ולדעת האלהי האר"י זלה"ה צריך לומר כל הג' פרשיות של ק"ש. ואח"כ יאמר פסוקי הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה וגו', כולם אחוזי חרב וגו', עד מפחד בלילות, שלשה פעמים, שהם ששים תיבות סוד ששים גבורים. ואח"כ יאמר ג' פסוקים של ברכת כהנים ויכוין בס' תיבות. ואח"כ יאמר י"י מה רבו צרי וגו' עד לי"י הישועה, שהם ס' תיבות. ואח"כ יאמר י"י צבאות עמנו וגו', י"י צבאות אשרי אדם בוטח בך, י"י הושיעה המלך יעננו וגו', ג' פעמים, שיש בהם ס' תיבות. ואח"כ יאמר שתי פעמים עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר שהם ס' אותיות. ואח"כ יאמר ג' פעמים חדשים לבקרים רבה אמונתך, שהם ס' אותיות. ואח"כ יאמר ו' פעמים בשלום יחדיו אשכבה ואישן כי אתה ה' לבדד לבטח תושבני, שיש בו ס' תיבות. ואח"כ יאמר בידך אפקיד רוחי וגו' ב' פעמים, שהם ס' אותיות. הרי בין כולם עשרה פעמים ששים, סך הכל שש מאות, לרמוז לשש מאות אלף בני ישראל, שהם סוד ששים ריבוא שהשכינה שורה בהם, כדברי רז"ל ביבמות שאין שכינה שורה על פחות מששים רבוא. ואח"כ יתודה מעומד. ואח"כ יאמר תפילת אנא בכח וגו'. ואין אנו רשאים לגלות כאן יותר, וכבר הארכנו בזה בספר מעשה חושב בס"ד:
וכתב האלהי האר"י זלה"ה, כדי שתוכל נשמת האדם לעלות למעלה בלילה בסוד פקדון, ולא ישלטו בה החיצונים, צריך לזה ששה תנאים, א' הוא שבאותו יום נתכוון היטב בתפלתו עד שגרום זיווג העליון בעת נפילת אפים, וזה סוד מי יעלה בהר י"י, פירוש מי הוא האיש אשר יוכל להעלות נשמתו בלילה בהר י"י שהוא ג"ע של מעלה, ואמר נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו, פירוש כי כשעשה באותו נשיאות נפשו שאומר לדוד אליך י"י נפשי אשא, ואותו שכאשר נשא נפשו ביום ההוא לא היתה לשוא ועל חינם, רק שהיה בכח ידו לגרום זיווג העליון ע"י נפילת אפים שלו, ונמצא שלא היה לשוא נשיאות נפשו, הנה איש כזה תעלה נשמתו בלילה בהר י"י ובמקום קדשו, לעשות ע"י נשמתו הייחוד הנעשה אחר חצות לילה כנודע. ב' צריך שיתן ביום ההוא צדקה כתיקונה, שהוא לא ידע למי נותנה וגם המקבלה לא ידע ממי נטלה, ושיהיה במקום הגון וראוי לתת לו צדקה, ואין צריך שיעשה כולם רק אפילו לא עשה אלא אחד מאלו כתיקונה יספיק לעלות נשמתו בלילה ההוא, אמנם אם עשה איזה עבירה גדולה המונעת אותו מלעלות. ג' צריך שיהיו כנגד עיניו כל החטאים שבאו לידו אותו היום, ויהיו נגד עיניו בעת שכיבתו ויתודה עליהם בפיו אחר ק"ש כנודע, ולא ישכח א' מהם. ד' שיהיו עליו כל היום תפילין בלי שום היסח הדעת מהם עם הכוונה הידועה אצלינו. ה' מאן דזכי לחייבא באותו היום, ומנע לאיזה רשע מאיזה עבירה והחזירו בתשובה מעון ההוא, או שמדבר על לבו דברי תשובה. ודע שהאמת הוא שמי שהוא שלם תעלה נשמתו, אך אלו המצות יש בהם סגולה להעלות הנשמה בלילה כנזכר. וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר כז (עריכה)
נהר כז - לבאר ביטול הקליפות ואומות העולם:
[עריכה]הענין כי סדר המציאות מחייב כי צריך רצועה להלקות, וכיון שגדל בן המלך והטיב עצמו, ואין צריך לה, ישרפהו באש ויבטלוה, וזה משל אל מציאות החכמה העליונה לסמ"אל הוא כח הקליפה הרעה המייסרת בני עולם ומה גם הצדיקים, ואומות העולם הם רשעים שלוחי סמ"אל לייסר את ישראל, והם כחותיו המתלבשים בחומר להוכיח בנגעיהם לבני אברהם יצחק ויעקב. ומאז דור הפלגה שפגמו הנשמות הוצרכו לטהר, והיינו הבה נרדה ונבלה שם שפתם, ונתן הקב"ה שבעים משפחות לשבעים שרים שאין בהם נשמות קדושות כלל אלא להוכיח הנשמות, והם מלאכי חבלה לדון כל החיים, ולזה בחר אברהם לחלק משכן הנשמות , וכהתם פשע וחטאת מן העולם אין צורך באומות עע"ז כלל, ולזה אומת עשו שכולו רע תתבטל מכל וכל, כאומר ולא יהיה שריד לבית וגו', ועד"ז יתבטל מן האומות כל רע ולא ישאר בהם אלא החלקים הטובים שהוא השפעת הקליפה מצד ג' ראשונות שבה, שמשם חסידי א"ה שיש להם חלק לעוה"ב, ועל אלו נאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, ובהתבטל שאר הקליפות הרעות יתבטלו עמהם האומות, אמנם הקליפות שהם שומר לפרי יתקיימו כדי שיגיע מהם תועלת ולא נזק. והנה עתה אל הקליפות ב' בחינות, הא' בחינת הקליפות שאינה רעה אבל טובה שממנה שומר לפרי, והוא סוד יצה"ר המטיב עצמו ונכנס פנימה ולזה לא יתבטל, והב' קליפה הרעה שהיא המטונפת המכשלת הצדיקים המוכיחה המשטנת. ואחר שאין בן המלך צריך לתוכחת מה צורך לרצועה. וזמש"ל:
מתוך: חסד לאברהם/מעין ז/נהר כח (עריכה)
נהר כח - לבאר כמה מיני קליפות הם, ואימתי זמן ביטולם, וסוד היצר הרע:
[עריכה]הנה יש לדקדק אמרו לעתיד וגר זאב עם כבש ונמר וגו', מורה שיהיו לעתיד לבא, קשה אם רוח הטומאה בטלה כוחות הטומאה למה. ועוד קשה באמרו כי לעתיד והחזיקו שבעה אנשים מכל לשונות הגוים שבעים לשון למה. ועוד קשה כי הנה אומרו בורא שמים חדשים וגו' ממילא נשמע מזה שיהיה אחר ביטול הקליפות, וכתיב כי הנער בן מאה שנים ימות וגו' נפקא מיניה שיהיו אז אחר ביטול הקליפות מיתה חטא וקללה, ואע"פ שארז"ל שהוא לאומות העולם, סוף סוף אם שלש אלה נמצאים היכן הוא ביטול הקליפות. עוד קשה כשעמדו ישראל על הר סיני שפסקה זוהמתן, דכתיב חרות על הלוחות וגו', א"כ למה חטאו בעגל אחר שלא היתה קליפה וחטא:
אמנם לפי הנראה לומר אע"פ שזה הדרוש נסתר ונעלם מצד קוצר המשיג ועומק המושג, ונאמר שהדברים שהיו בענין החיצונים והקליפות הם רבים ובחינות שונות, א' היא ביום שני שבו נברא גיהנם. ב' עוד ביום ד' לקתה הירח ובו נפל אסכרה בתינוקות. ג' עוד ביום ששי בעון אדה"ר. ד' עוד ביום ששי בין השמשות, כדפירשו רז"ל שנבראו המזיקין:
עוד ראוי שנבאר בענין החיצונים אין בריאתם לריק ולבטלה, כמו שהיא הקליפה לאילן שהיא יפיו ונויו, כדפירשו בזוהר פרשת צו בפסוק ואני אמרתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, ומטעם זה ברא הקב"ה אדם הראשון ביצה"ר בתחלת בריאתו כנודע, ואין ספק שהיתה עצה מאתו להשכירו על טוב מעללו לתת חלק בנפשו מאותו הקליפה שהיא קליפת האילן, וזה אם לא יחטא אדה"ר היה בו החלק ההוא, וזה אמת שאין בו ספק שאל"כ לא היה שכר לפעולתו, וזהו כענין הכסף הנקי והטהור שיצטרף ויתלבן ע"י עירוב העופרת, ויתעלה עניינו עוד כי בטוב טבעו היותו בוחר בטוב ומואס ברע ההוא ישכרהו עד שיחזרהו אל מקורו יצרפהו, וזהו כמו שארז"ל בזוהר משל הזונה, שגם אל הזונה יש שכר ומעלה כשאין בן המלך נפתה אחריה, כי כמו שהוא מגביר היצר טוב שהוא הימין מצד הקדושה כן מגביר הימין על השמאל, ואפילו גם החיצונים יתענגו על רוב שלום כי יתלבנו ויצטרפו עד יכנסו אל מקורם ויתוקן הרע. וקרוב לומר כי זה לבד צורך בריאת האדם להמציא בעולם התחתון הויה דקה קדושה ורוחניות, לתקן כח הגבורה החזקה ודיניה אף המתפשטים לחוץ בזולת טעמים אחרים שבאו בדרוש הזה, וז"ס יצה"ר הנעשה יצר טוב כדפירשו בזוהר, כמו שהשמאל גבורה נעשה ימין בסוד עלותה בימין כן יצה"ר בהיותו נכלל ביצר הטוב נעשה יצר הטוב וימין, ונשכר בגן עדן בעידון הנפש, כמקרה השרשים כן ענין הענפים:
ואולם חלק זה אשר באדם הוא אשר נתן הקב"ה באדם בתחלת בריאתו, היה רצוני מאתו מצד אחד ומצד שני בלתי רצוני, כי הקליפה הרצונית מאתו להמציא במציאות לענין זה גם להשכיר ולעניש כענין הגיהנם, ששכר עבירה עבירה, היא הנבראת ביום ב' מצד הגבורה לבד והוא הנמשלת לזונה שפי'. אמנם נתן בו חלק ב' בלתי רצונו יתברך, והוא סוד הקליפה הנוספת ע"י מיעוט הירח, שאז ביום ד' נתחזקה הקליפה יותר ויותר מאד מאד, ולכך חלק היצה"ר מאותו צד חזק יותר עד שמטעם זה נתקללה הארץ כדפירשו בתיקונים, דהדרא לאימא תתאה מפני שהיא גרמה חוזק יצה"ר באדם בלי רצון קונו כדפירשנו, וזהו עולם שלא כרצונו, ובהיות לבנה במילואה והקליפה נטהרת ולא יהיה מארת חסר ותתבטל הקליפה אז הוא עלמא דברא כרעותיה. עוד נתוספה הקליפה ונתחזקה ונתחזק יצה"ר באדם בעת חטא אדה"ר, כי במשל נתנה בו חלק יוכל שאת מהחומר ועכירות יצה"ר, והוא לקח והגביר על עצמו חלק גדול כמה פעמים, וזהו אומרם אדה"ר מושך בערלתו היה, וזה היה ביום הששי בחטא אדה"ר, ומטעם זה נתקללו אדם וחוה ונחש. והנה קליפה רביעית שהוא המזיקין שנבראו בששי היא מעין קליפה שנבראת ביום שני דהיינו גיהנום, אמנם נתחזקה הרבה במה שקדם אליהם ענין יום ד', דהיינו המיעוט וחטא אדם ביום ששי:
ועתה נאמר כי כאשר ישראל עמדו על הר סיני שפסקה זוהמתן, אין ראוי שנאמר שפסקה עד שהיו כמו מלאכי השרת, אלא חזרו אל מציאות הראשון רצונו יתברך בבריאת אדה"ר ביצה"ר, דהיינו תיקון מה שמשך בערלתו, וחלק הב' שהוא מיעוט הירח היה תלוי עד שיכנסו לארץ ושם תהיה הלבנה במילואה כמו שהיתה בזמן שלמה, ואז מתתקן גם מה שנתוסף להם ע"י המיעוט, אמנם תשאר להם חלק יצה"ר שאינה זוהמא דהיינו סוד הזונה שיש לה שכר בפעולתיה, כי זוהמת הנחש אין שכר לפעולותו כלל, אבל היצה"ר יכול למהוי יצר טוב והיינו חלק הניתן בו ברצון קונו, ואחר יאריכו ימים זמן מה בארץ ישראל יזכו אל זמן התחיה, כי נודע אל יוצר הכל כי באותו הזמן על ידי קיום המצות בארץ זמן מה הגבירו יצר טוב על יצה"ר ונתקן הכל, ולזה יהיה ג' פעמים זמן התחיה אל הקודמין שמתו כגון האבות, ושאר מיתי חו"ל, ומיתי א"י. והטעם כי כשיקומו הצדיקים והם הגבירו חלק יצר טוב על יצה"ר כבר נתקן ונעשה ימין, וא"כ שוב לא ישובו לכסלה, וחלק הנתוסף בעון הנחש והמיעוט כבר נתקן עם המיתה והגאולה כאשר נבאר, אם כן לא ישבו לעפרם:
אמנם חזרו וקלקלו בעגל כעין חטא אדה"ר ממש, שמשך עליו ערלתו ואף הם מושכים עליהם ערלתם, ונשאר העולם כשהיה, ועכ"ז היה אפשר להם תיקון שני שפירשנו ע"י הכניסה לארץ, ולא זכו וקלקלו לעצמם כדפי' בזוהר בההוא עובדא דינוקא בפסוק ופגריכם אתם וגו':
ובהקדמה זאת נאמר שזמן ביטול הקליפות הם ג' זמנים, הא' הוא בבא גאולתינו. הב' היא אחר הגאולה זמן מה יבא זמן התחייה. הג' אחר זמן התחייה שאז חידוש העולם. והנה הא' בזמן הגאולה בזמן הזה יתוקן מה שנתוסף מצד מיעוט הירח, ויהיה אור הלבנה כאור החמה, וחלק גדול למאד יתבטל מיצה"ר, וישארו האנשים קרובים לעבודת קונם, ועוד יתוסף לנו אז שנהיה פנויים מענייני העולם הגשמי לרוב העידון והזהב והכסף והמזון, עד שיתבטל חלק גדול מהחמדה והצורך אל הדברים הגשמיים, ועוד כתיב והיו מלכים אמניך הרי שאין צער גידול בנים, עוד והיו איכריכם וכורמיכם הרי שאין צער למזון וכיוצא, ותהיה הכנה רבה אל העבודה עד הגביר יצר טוב על יצה"ר, ואז הרי נתקנו שתים, כי ימין גובר ואפילו חלק מה שנתן בו הבורא. ואולם בבא זמן התחייה שיקומו כבר תיקנו שתיהם ודאי, לכך בלי ספק שוב אינם חוזרים מפני שהמיתה בעפר הוא תיקון אל מה שמשך בערלתו והוסיף על יצרו, ולכך עונשו ותיקונו בעפר כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ומכ"ש חלק מה שנתן להם הבורא שנתקן במה שהם צדיקים והגבירו ימין על שמאל ויצר הרע נעשה יצר טוב. אמנם החיים שלא מתו אם יהיו חיים או ימותו לפחות שעה אחת לתקן מה שמשכו בערלה, זה מקום ספק אצלינו:
ואחר התחייה עדיין ישארו הדברים הטמאים מבעלי חיים, שהם חלק צד הרע הנכנע אל הטוב, אבל יכנעו אל הימינים כאמרו לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וגו' וגר זאב עם כבש וגו', וכן ע' אומות שלא יתבטלו אבל יהיו נכנעים כעין איכריכם וכורמיכם, וכן ראוי שיעמדו לעתיד ויחוגו חג הסכות בסוד שבעים פרי החג כנודע. ואולם בזמן התחייה עד זמן השמיטה חידוש העולם, הוא דבר לא נודע מה יהיה אפילו לצדיקים בג"ע כדפירשו בזוהר רות, ובזה נתתי קץ לדרוש הזה בס"ד. וזה מה שרצינו לבאר:
תם ונשלם בעזרת אל עולם: