חסד לאברהם/מעין ז/נהר י

נהר י - לבאר סוד חלק הניתן לקליפה:

דע כי הקדושה והקליפה הם צרות זו לזו, ואי אפשר בשום אופן בעולם להשלים ביניהם כלל, משא"כ בשאר חלקי העולם אבי"ע שכולם משלימות ונקשרות יחד, ונהנים כולם מהקרבן, אמנם הקליפה אי אפשר להשלים עמהם, אלא או יהיו כולם לקליפה והד' מערכות יסתלקו שהם עד עולם המלאכים, והמערכה האחרונה שהוא זה העולם השפל לבד היא מוכרחת ומוכנעת תחת הקליפה, והיינו סוד קרבן לעבודה זרה ויין נסך ושאר דברים האסורים, כי ממש כל צד הקדושה מסתלק משם, ואז הקליפות בכח הקרבן ההוא עושים עושק ונילוז בקדושה, ופורצים פרץ בעולם המלאכים, וגורמים כמה רעות:

וזה כי צריך לדעת לפי שהמלכות היא המדה המנהגת העולם בדין וצדק, ולכך היא חפצה באלו הרשעים שהם הקליפות לייסר בהם בני אדם, והם נקראים נגעי בני אדם ושבט אנשים, והם אבן נגף וצור מכשול, והם על פי הבאר ר"ל ע"פ הקדושה נוסעים וחונים לנגוף כל המעוותים אורחותם. ואחר שכן היא חייבת לזונם ולפרנסם והם תובעים מזונם ממנה, דכתיב הכפירים שואגים לטרף וגו', וכתיב ותקם בעוד לילה, זמן שליטת חמור גועה, ותתן טרף לביתה, מזון הקצוב להם מידי יום ביומו למאכלם. אמנם בעת שימצאו עוונות וחטאים יחלקו שלל יותר ויותר עד שיגרמו לסתום מעין הקדוש ויגרמו ליפתח מקור עכור, מקום שהיה דם הגבורה [זך] ונעשה חלב, ויגרמו שדדיה צומקים והדם נהפך לטומאה ודין קשה להשפיע עכירות לרשעים, ואז [יוסף] וינוס ויצא החוצה והם אוחזים בה, וז"ס גלות השכינה ואז א"א שיהיה ייחוד כלל בקדושה ח"ו:

ודע ג"כ כי כאשר יקריב האדם קרבן במקום הראוי לו בקדושה הראויה, אין ספק שאין להם הנאה שם כלל, עד שאפילו במקום שנקרא שם שם הקדושה אין לה אחיזה כלל, עד שאמרו בזוהר שטוב להזכיר שם י"י ודבר של קדושה בדברים שבזה הקליפה מסתלקת, ואם ח"ו מזכירים באיזה דבר שבעולם אפילו מלה מטונפת יתאחזו במלה או בדבור ההוא בענין ההוא, כ"ש לומר דבר זה יהיה לפלוני השד, כמו שאומרים הרבה [בני אדם] שזה ח"ו ממש כמקריב לע"ז. וכאשר האדם יעשה דבר של קדושה, הנה הרעים האלה כיון שרואים שאין להם אחיזה לא בדיבור ולא במעשה הם עולים למעלה מקנאה שכל מערכות נקשרות והיא נבדלת כמצורע, עולה והולכת ומקטרגת על הקרבן ההוא או על השמחה ההיא, לכך צריך לתת חלק לקליפה, ומעשה אברהם בסעודת שמחת הגמל את יצחק יוכיח כדפי' בזוהר, שלא זז מלפני הקדוש ברוך הוא עד שנגזר יצחק למיתה, כל זה גורמת הרשעה הזאת אם לא יתנו לה חלק מה, וענין זה צריך דעת הרבה, כי א"א שישלימו ביניהם שהם צרות זו לזו כנזכר, לולי חכמת התורה על דרך שצוותה התורה ליתן לה חלק:

והנה החלק הניתן לקליפה, הא' אב לכולם הוא השעיר הניתן לעזאזל. הב' שעיר ר"ח. הג' שער של תפילין. הד' מים אחרונים. הה' ערלה בעפר. הו' שער נדה וצפרניה כנזכר בזוהר. הז' פירות הערלה. הח' פרי החג. הט' הוידוי בקרבן. הי' בשר הגוף הבלה בעפר כנזכר בזוהר בפסוק הכסיל חובק את בשרו. הי"א מי רחיצת ידים מבית הכסא והשינה, ויש רבים, והכוונה בכל אלה להבדילה שלא יקנטר בקדושה ולא יקטרג כי בחלק ההוא צהלה ושמחה, ואינה תובעת כלל אלא אם יתנו לה פתח בדיבור או במעשה כנזכר, או בהרהור כגון בקרבן, או מצוה שלא לשמה:

והנה בזה כמה בחינות, אמנם ע"ד כלל הם שתים, א' לתת לו הזוהמא לבד, ובכלל זה שעיר עזאזל שנותנים לו שם זוהמת עוונות וקדושה נטהרת, וכן המים אחרונים לפי שהאדם נמשך אחר המאכל ורוצה לברך לקדושה כדי שלא יהיה לה חלק שם, נותן לה זוהמת הידים שהוא התאוה החומרית שאכל בה וטינף בה ידיו, וכן בכלל זה הודוי על הקרבן, וכן בכלל זה מי רחיצת בית הכסא שהוא כיעור הקליפות מגוף שהוא המותר המטונף, ובבית הכסא שריא רוח הטומאה והיא שורה בידיו בהכנסו שם, צריך לתת לו חלק הטינוף ההוא ולהעבירו מידיו, וכן בכלל זה רחיצת הידים בבקר שע"י השינה שורה שם רוח הטומאה נותן לו חלקו ומטהר. והחלק הב' לתת לו [חלק] מהקדושה ממש, והיינו פרי החג, וכן שעיר ר"ח, וכן שער של תפילין, זה הכלל אין הכוונה לשתפה אל הקדושה אלא לתת לה חלק שם החוצה בתוך נוקבא דתהומא רבא, ולא יבלבלו חלק הקדושה כלל. וזמש"ל: